מפגש עם פרשת דברים- הרב פייבלזון שליט"א

חומש דברים הוא בעצם נאום הפרידה של משה רבינו לפני שהוא הולך לעולמו, ונפרד מעם ישראל. לפני שעם ישראל נכנס לארץ, ונפרד ממשה רבינו, הוא נושא נאום ארוך מאד, שכולל חזרה וסיכום על כל מה שלמדנו בחומשים הקודמים, בדרך כלל עם תוספת ביאור.

פרשת מינוי הדיינים שמופיעה בפרשת יתרו, חוזרת בפרשתנו עם תוספת של משפט אחד, שהוא דרמטי ומשמעותי עד מאד: 'כי המשפט לאלוקים הוא'. הזהירות בעשיית המשפט בצדק היא לא רק מפני האינטרס הממוני של ראובן או של שמעון שעלול להיות יקר בשבילו. גם אם מדובר בסכום קטן ופעוט ערך, יש כאן עיקרון אחר לגמרי 'המשפט לאלוקים הוא'. המשפט הנכון אינטרס אלוקי טהור. זהו עניין שכביכול כואב לקב"ה בעצמו. הקב"ה אוהב חסד צדקה ומשפט ולכן הוא מעוניין שהמשפט יהיה נכון. 'אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוהים ישפוט" זה אומר לנו שאלוקים מופיע בבית המשפט- בית הדין כאשר דנים ועושים צדק, כי המשפט הוא עניין מקודש. הוא עניין של הקב"ה בעצמו.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת מסעי- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת מסעי מופיעה פרשת רוצח בשגגה וחיוב גלות המוטל עליו. העיקרון שבא כאן לידי ביטוי הוא שהאדם אחראי למעשיו, גם לאלו הנעשים שלא בכוונה. החטא היחידי שיש עליו עונש ממשי גם כשנעשה בשוגג רק קרבן חטאת, הוא הריגת אדם. ההורג בלא דעת מחויב לעזוב את ביתו ולעבור לגור בעיר מקלט. חשיבותם של חיי אדם וחומרת הפגיעה בהם מחייבת שגם חוסר זהירות יגרור עונש ויחייב כפרה. התורה אומרת 'ולא תחניפו את הארץ' אסור לוותר על מילוי העונש הזה תמורת כופר. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל', השראת השכינה בישראל מחייבת אותנו לשמור מכל משמר על העיקרון שחיי אדם הם יקרים וקדושים, ומי שברשלנותו אחראי על אובדן חיי אדם – חייב לשאת במחיר. הוא צריך לקבל את הראוי לו - עונש גלות. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל' –החיים של כל אחד הם קודש, והקיום הציבורי של עם ישראל הוא קודש. דיני הקדושה של עם ישראל מחייבים להתייחס לחיי אדם, ולפגיעה בחיי אדם בכל הרצינות והחומרה האפשרית, כי עם ישראל הוא מקום השראת השכינה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת מטות- הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

פרשת מטות פותחת באפשרות של האדם לקחת חפץ כלשהו לאסור אותו ולקדשו, 'איש כי ידור נדר לה' '. מושג הנדר בתורה הוא כללי, ומצאנו סוגים שונים של נדרים. הצד השווה שבכולם הוא שהאדם נותן חפץ מסוים לקב"ה. בדרך כלל הכוונה היא שהחפץ מוקדש לגבוה. האדם חי בעולם הזה, ויש לו את מה שהוא צריך לעצמו, ואת שימושיו השונים בנכסיו, ולפעמים יש לו הרגשה שהוא רוצה לתת משהו משלו לבורא העולם. הוא חש צורך לייחד משהו משלו להקדש. לתת משל עצמו לקרבן. יש גם אפשרות שהוא מייחד משהו משלו לה', במובן הזה שהוא עצמו לא יוכל להשתמש בו, וזה נקרא נדרי איסור שעליהם מדובר בפרשתנו. האיסור הזה נקרא בלשון הגמרא 'איסור חפצא', והכוונה ששורש האיסור שהחפץ ניתן לבורא, במובן מסוים.

החידוש הגדול הוא שבכח דיבורו של האדם, שבא מתוך המחשבה, להוציא דברים ממציאותם הרגילה, החולית, ולייחד אותם לגבוה. זוהי פרשת נדרים - הנדר יש לו תוקף. התורה מצווה את האדם לקיים את נדריו, ואוסרת עליו לחלל את דיבורו. יש לאדם מחויבות להתייחס ברצינות לאותם דיבורים שלו, שנותנים כביכול דברים לבורא עולם.

שתהיה לכולנו שבת שלום.  

מפגש עם פרשת פנחס- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת פנחס אנו פוגשים שוב את פרשת המועדות. כל המועדות כולם מופיעים לפי הסדר. החל בקרבן התמיד, דרך שבת וראש חודש, וכלה במועדי השנה, שתחילתם בחג המצות וסיומם בשמיני עצרת. בכל אחד מהמועדים הללו יש קרבן נוסף, מיוחד לאותו היום. הקורבנות הללו מבטאים בעצם שאנחנו יוצאים מהחיים הרגילים שלנו, ופונים אל בורא עולם. המקבילה של זה במציאות שלנו היא הבחינה של 'מקראי קודש' בשבתות וימים טובים, שלפי דברי הרמב"ן מתקיימת בפנייה שלנו אל הקב"ה בתורה ובתפילה. זוהי הסיבה שהתפילה בהם ארוכה יותר, ומוסיפים בה גם קריאת התורה. כך אנחנו פונים אל ה'. נקודה נוספת מבטאת את קדושת הימים היא נתינת הצדקה. כמו שהקורבנות הם נתינה לקב"ה, כביכול, גם מצוות הצדקה היא נתינה לקב"ה. הנביא אומר, 'את דכא ואת שפל רוח אשכון, כביכול העניים והנזקקים הם מקום השראת השכינה. הקב"ה מופיע שם כדי לדאוג להם. וגם בזה באה לידי ביטוי הפניה שלנו אל ה', אנחנו מוציאים כסף ואוכל משלנו, ונותנים אותו לעניים. ככה נראים 'מקראי קודש' בתורה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת בלק - הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

בלעם הרשע שמופיע בפרשה הוא אדם מחושב, התורה מביאה את מילותיו של בלעם עצמו "ויודע דעת עליון". הוא מבין שישנם כללים שאותם קבע בורא העולם כדי להנהיג את המציאות והכללים הללו מחייבים ופועלים. יש בהם הגיון פנימי ויש בהם צדק. הוא מנסה לחשוב איך להשתמש בכללים הללו כדי להוביל את הדברים כרצונו. כביכול "לדחוק את הקב"ה לפינה". ויש הגיון בדבריו שהרי הכללים שקבע הקב"ה מובילים בדרך שבה השתמש בהם בלעם אל הכיוון שאליו הוא שואף. הקב"ה בעצמו מתפאר בעובדה שהפך את הקללה לברכה לעם ישראל "כי אהבך ה' אלוקיך". זה לא דבר מובן מאליו. הפסוק בספר איוב אומר "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו איוותה ויעש" . כלומר שישנה מגמה אלוקית אחת והיא להוביל את העולם לידיעת אלוקים ולמצב טוב יותר. והמטרה הזו קשורה בגורלו של עם ישראל. והמטרה הזו תצא לפועל אע"פ שאנשים כמו בלעם מנסים להשתמש בכללים בכדי להפריע לתוכנית האלוקית. הרמח"ל בספר "דעת תבונות" קורא להנהגה הזו "הנהגת הייחוד". ייחודו יתברך הוא ההבטחה האלוקית שהטוב מנצח בכל מקרה. וכל המחשבות הרעות לא יכולות להפריע למטרה ולייעוד הסופי .

שתהיה לכולנו שבת שלום. 

מפגש עם פרשת חוקת- הרב פייבלזון שליט"א

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. זו היא המצווה הנקראת חוקה, "זאת חוקת התורה", והיא הסמל למצווה שהיא חוק, בלי טעם ובלי יכולת להבין אותה. למרות זאת מן הראוי להתבונן בנקודה אחת שהיא, לכאורה, ברורה. פרה אדומה באה כדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת. המפגש של אדם עם המת הוא מטמא. טומאה היא אטימות, סגירה. המגע עם המוות סוגר בפנינו גישות אל הקדושה. באור פני מלך – חיים. בשונה מטומאות אחרות, שמספיקה טבילה במים, במקווה, כדי להיטהר מהן, בטומאת מת צריך להביא קורבן חטאת כדי להיטהר. הטהרה דורשת כפרה מסוימת על החטא של המוות. בתורה המוות הוא חטא. זהו כנראה המשך ישיר לחטא אדם הראשון בגן עדן, שם נקנסה מיתה על האדם. "עפר אתה ואל עפר תשוב". המוות איננו המצב הטבעי של האדם. המצב הטבעי הוא חיים, וכל מפגש עם המוות יש בו בחינה מסוימת של חטא. כמובן, אין הכוונה לחטא ממש, השתתפות בלוויה היא מצווה ולא חטא. הכוונה היא שהמוות הוא שלילי, וריחוק מן הטוב. לעולם המוות הוא חטא והחיים הם הקודש, כמו שכתוב "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". המוות דורש כפרה, והדבקות בקודש עוברת דרך החיים.

שבת שלום לכולם.

מפגש עם פרשת קרח- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת קרח משה רבינו נפגש ברגע מאד משמעותי, קרח ועדתו -ולא משנה מה היתה הסיבה שלהם –יצרו ערעור על הסמכות של משה רבינו כמי שמנהיג את העם בשם ה'. הם יצרו שאלה האם משה רבינו פועל בשם ה' ואומר את האמת או שהוא בודה את הדברים מליבו. ואכן, משה רבינו מעמיד את הדברים למבחן אלוקי. "אם בריאה יברא ה', אם הקב"ה יעשה דבר חריג כזה שהארץ תבלע את קרח ועדתו, זו תהיה באמת ראיה שמשה דובר אמת. בסיטואציה הזו משה רבינו מבקש מהקב"ה, "אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם". לא עשיתי להם שום עוול, לא לקחתי מהם כלום. אפשר ללמוד מכאן, שאם משה רבינו אכן היה עושה עוול כלשהו לקרח ועדתו, יש סיכוי שבמבחן הנורא הזה על האמינות של כל התורה, תהיה לקרח זכות וטענה כלשהי, רק מפני שנעשה לו עוול. מכאן, שכאשר נעשות עוולות, גם הדברים הטובים והגדולים ביותר עומדים בסיכון. יש כאן אמירה גדולה. גם אנשים שפועלים עבור האמת ועושים את האמת, צריכים לעשות אותה בנקיות, ושלא תהיה נגדם שום טענה על עוול. האפשרות שבעשיית הטוב מתערב משהו של עוול, עלולה להטיל צל, ולקלקל כל מפעל גדול וקדוש. שנזכה תמיד לעשות דברים טובים בצורה טובה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת שלח- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת שלח אנו לומדים על חטא המרגלים. יש כאן שאלה גדולה של פרשנות. עם ישראל עומד מול שני קבוצות דוברים, עם שתי עמדות - עשרת המרגלים מצד אחד ויהושע וכלב מהצד השני, והוא נדרש להכריע במי הוא נותן אמון, ואיזה פירוש למציאות הוא מקבל. מה אמור להיות קנה המידה שלנו להכריע על הפירוש הנכון? האמונה בה' היא אמורה להדריך את היהודי איך להבין את המציאות. עם ישראל יכולים להבין שכפי הנראה יהושע וכלב הם דוברי אמת, כי הם מצטרפים בדבריהם להבטחה האלוקית, והאמונה בה' מסייעת לדבריהם. בדרך כלשהי עם ישראל בחר בגרסה האחרת המתנגדת לאמונה, ולקבל אותה.

זוהי שאלת יסוד בחיים, עד כמה אנחנו מגיעים מתוך האמון בטוב האלוקי ומתוך האמונה בה', לפרש מתוכה את המציאות, ועד כמה אנחנו מקבלים פירושים שהם לאו דוקא פירושים של אמונה. מצב דומה היה בגן עדן כשחוה שומעת את דבריו של הנחש, והיא אמורה לדחות אותם כי הם לא מתאימים עם האמונה בה' ועם האמון בטוב האלוקי. הנקודה הזו היא נקודת מבחן הקבועה לאנושות תמיד, ובזכותה עם ישראל קיבל את התורה ואת ארץ ישראל, וכאשר עם ישראל לא עומד בה נגזרה עליו גלות, ואנחנו עדיין בוכים בכיה של דורות על אותה בכיה של חינם.

שנזכה לעמוד בעמידה של אמון, ולשמוח כבר שמחה של דורות.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

ראיון חג

אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.   הורד את הקובץ המצורף המקורי

ראיון חג עם הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

מאת: הלל עזרא

חג מתן תורה הקרב, הביא אותנו – עורכי העלון – כמעט באופן טבעי, לחדרו של הרב פייבלזון לדון עימו על הנושא המרכזי של חג השבועות:

התורה, לימודה וכל מה שמסביב. כעלון המייצג את החרדים העמלים לפרנסתם הצגנו את העניינים הבוערים על השולחן: למה ללמוד בכלל? * כמה אנו חייבים ללמוד? * האם חכמה יוונית מקומה איתנו או הס מלהזכיר? * האם יש יצר הרע ללימוד התורה או שאין חיה כזאת?  *מה חושב הרב פייבלזון על העובד בסביבה החילונית? * והאם יש עניין לפתח חשק בלימוד תורה? *

השאלה שהכי מעסיקה את בני הנוער בכלל ואת תלמידי דרך ה' בפרט היא, האם יש סיבה פרקטית – אנושית, בגינה כדאי לנו כיהודים ללמוד תורה? זאת מבלי להיכנס, בשלב זה, לענייני שכר בעולם הבא או למלאכים הנוצרים מאותיות התורה.

הסיבה העיקרית שלמענה אנו אמורים ללמוד תורה היא כדי שנעצב את חיינו על פי התורה. מטרת העל שלנו היא לחיות נכון, ואת זה מתווה לנו התורה. המקום שבו אנחנו יכולים לפגוש את הקב"ה הוא התורה. כדי לדעת, להבין ולהזדהות עם הכתוב בתורה, צריך ללמוד. כמובן, גם במישור הפרקטי והמעשי, התורה מלמדת אותנו איך לנהוג.

האם לימוד תורה הוא גם מצוה כשאר המצוות – כמו נטילת לולב ואכילת מצה?

בוודאי. אבל מצות תלמוד תורה מיוחדת משאר המצוות בכך, שבלעדיה לא נדע איך לקיים את שאר המצוות. לא רק לדעת אלא גם לחוות, להתחבר אליהן ולהכיר אותן לעומק. למשל, אם אנו רוצים לחוות את יציאת מצרים על כל המשתמע מכך, אנו צריכים ללמוד את כל מה שקשור ליציאת מצרים. כדי לחוות את המחויבות שלנו כבני אדם, לנהוג בחסד צדקה ומשפט, כדי שזה יהיה נוכח באופן משמעותי בחיינו, צריך לעסוק בסוגיות כאלו. כל חלק בתורה עסוק בפן אחר של הברית שלנו עם הקב"ה, וכדי לתת לו נוכחות חזקה צריך לעסוק בתורה.

אם התורה נתנה לנו כדי לחיות טוב יותר, אולי באמת נעסוק בתורה רק במידה, ולא נהפוך את התורה לעיקר חיינו? לכאורה אדם שרק לומד ולא 'חי', מפספס את המטרה של הלימוד. מה התועלת בלימוד תורה אם אין 'חיים' בצידה?

אין דבר כזה ללמוד בלי לחיות. התורה מצווה כל אדם לקחת חלק בחיים. להקים משפחה ולקיים אותה. לקחת אחריות על הפרנסה ועל גידול הילדים. וגם לקחת אחריות על הציבור ועל הקהילה. כמובן, אדם רגיל מותיר נתח רחב יותר למה שנקרא 'חיים' מאשר תלמיד חכם. גם תלמיד חכם חי ומקיים את התורה בחייו. אבל תלמידי חכמים הם אלה שעליהם נאמר 'יורו משפטיך ליעקב'. אין הכוונה רק להשיב על שאלות בהלכה, אלא 'להאיר' את העם. להיות הצינור בין הקב"ה לעם ישראל כולו. בשביל להיות אדם כזה צריך להשקיע הרבה מאד בלימוד התורה. אי אפשר להיות תלמיד חכם מקביעות עיתים בלבד. 

כלומר – אנשים פשוטים שלא בחרו להיות מורי דרך, צריכים להקדיש את זמנם כדי לחיות טוב.

המטרה של התורה היא באמת שנחיה טוב, והכוונה, לחיות עם חיבור לקב"ה שזה בעצם לחיות טוב. התורה אומרת ויצוונו לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ד' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים. המטרה של התורה והמצוות שיתקיימו חיי אנוש שלימים ומלאי משמעות. אין עסקנו כרגע בסוגית העולם הבא. אנחנו מדברים על חיי אדם בעולם הזה. התורה היא זו שנותנת חיים ע"י שהיא מעצבת את העולם הערכי והרגשי שלנו, ומעצימה את המחויבות שלנו לבורא עולם, ולחסד צדקה ומשפט, ההופכים את העולם הזה לטוב יותר. התורה בונה עולם ערכים שלם, בריא, יציב ובעיקר - טוב.

חשוב לזכור שהתורה אינה מדברת ליחידים בלבד אלא לעם כולו. העם חייב את ה'כהנים'. מהם נדרש לא רק ידע והבנה, אלא גם חיבור עמוק ואהבה לתורה וליהדות. הם חייבים לחיות עם אהבה ל'תחום העיסוק' שלהם, וסקרנות לגלות דברים חדשים. אבל כל זה אינה דרישה לכל יהודי.

יש את הפסוק שאומר "והגית בו יומם ולילה" ממנו, לכאורה, משמע שצריך בכל רגע פנוי ללמוד תורה.

הציווי הזה לא נאמר בתורה אלא כהוראה פרטית ליהושע, שהוא, כפי שאנחנו יודעים, אדם מיוחד, מנהיג ישראל. הפסוק הזה נזכר בהלכה רק כדי ללמוד שחיוב קביעות עיתים לתורה הוא ביום ובלילה (רמב"ם פ"א מהל' ת"ת הל' ח')

מהגמרא לכאורה נראה אחרת. בן אחותו של רבי ישמעאל ששאל "מהו ללמוד חכמה יוונית" - אמרו לו חכמים שאם ימצא זמן שאינו מהיום ואינו מהלילה שילמד.

שים לב שזוהי דעתו של רבי ישמעאל ואילו רשב"י חולק עליו וסובר ש"די לו לאדם בקריאת שמע שחרית וערבית, או יקבע עיתים לתורה" וכך גם פוסק הרמב"ם בעניין חיוב לימוד תורה לכלל ישראל. מעבר לכך, השאלה הייתה לגבי חכמה יוונית שנתפסה בעיני רבי ישמעאל כדבר מיותר. ברור שהוא לא בא לשלול את זכותו של האדם לעמול לפרנסתו כדי לחיות בכבוד. כל זה מתבאר בגמ' ברכות ל"ה ע"ב.

מהי סיבת השלילה המוחלטת לחכמה יוונית? האם אין בה שום צורך?

הראשונים כתבו שחז"ל קראו חכמה יוונית לאיזושהי חכמה רטורית, שלא היה בה ערך מעשי. עד כמה שחכמה היא יעילה ותורמת לחייו של האדם, אפילו רק כדי לפתח כלי חשיבה, כמו לוגיקה, זהו חלק מצרכי החיים, ולגיטימי לעסוק בהם לפי הצורך. גם חז"ל לא ראו פסול בלימוד התורה הזאת אלא משום שלא ראו בה ערך כדי לבטל תורה של אדם גדול. כל מה שדרוש בשביל פרנסה הוא בוודאי מותר. הוויכוח בגמ' הוא על עיסוקים מיותרים, שרבי ישמעאל אוסר ורשב"י מתיר. יש מחלוקת ראשונים ואחרונים איך פוסקים הלכה במחלוקת הזו, ועיקר ההלכה הוא כרשב"י, שאין חיוב לכל אדם מעבר לקביעת עיתים לתורה. כמובן, יש הרבה מאד דרגות, וכדאי לחטוף כמה שיותר.

כאמור, תלמידי חכמים הם ברמה אחרת. חלק מתפקידם כמקשרים בין העם לקב"ה, מצופה מהם להפוך את לימוד התורה למרכז החיים שלהם, לפחות כמו כל מקצוע אחר.

ואם אנחנו מדברים על האנשים שאינם מחויבים להנהגת הכלל – לצורך העניין תלמידי ישיבת דרך השם. איך מתבטא החיוב שלהם ללימוד תורה?

יש כמה רמות של אנשים שצריך לחלק ביניהם לפי יכולתם השכלית ובמסגרת זמנם החופשי. ישנם כאלה שלומדים כמה דקות כל יום ובזה מתבטא העניין שלהם עם לימוד התורה. זה יכול להיות בסדר כל עוד הם מתקדמים בידיעת התורה, וקונים ידיעות חדשות. חז"ל הבינו שאי אפשר לחייב כל אדם ללמוד זמן מסוים ומוגדר, וזה אינדבדואלי לכל אחד. לעומתם יש אנשים שיכולים לשבת שעה או שעתיים ביום וללמוד או להעמיק יותר ולא רק ללמוד הלכות גרידא. זו רמה גבוהה יותר וכל אחד מחליט איפה הוא שם את עצמו לפי יכולתו. כמובן, כדאי מאד לזכות לכמה שיותר תורה.

לפי האמור אדם מחויב ללמוד, לפחות את המינימום ההכרחי, גם אם אין לו חשק.

אדם מחויב בזה, דבר ראשון, מכוח מצוות עשה מן התורה, וזה אינו תלוי בחשק שלו. מעבר לכך, כדאי באמת לכל אחד לשנות את המצב, ולהגיע לדרגה שהלימוד יעניין אותו ויגרום לו סיפוק. קשה לי מאד לתפוס איך אדם משקיע כל כך הרבה מאמץ בלימוד בלי שהוא נהנה מזה. גם אדם עם לקות למידה יכול לעבוד על צורה מסוימת של לימוד שיתחבר אליה ויגיע לרמת סיפוק מהלימוד שלו.

האם קיים מושג "יצר הרע" ללימוד תורה? נגיד, כח מיוחד כלשהו אשר עוצר את האדם בדווקא כשהוא ניגש לקיים את מצוות תלמוד תורה..

בשנות עבודתי בחינוך מעולם לא נפגשתי ביצר הרע ללימוד תורה ואין לי סיבה להניח כך. יתכן שקשה לאדם ללמוד כתוצאה מרתיעה פסיכולוגית, או קשיי למידה שמפריעים לו ללמוד כל דבר מורכב. בכלל, המילה יצר הרע בחז"ל משמעותה כל התכונות האנושיות כשהן מובילות את האדם לדברים רעים. לא ידוע לי על יצר הרע מיוחד לעבירה מסוימת, ואינני מכיר מקור לזה בחז"ל.

***

מנין ולמה נוצר המצב שהמסלול הקלאסי בציבור החרדי הוא שאדם באופן טבעי לומד כל היום, אלא אם כן הוא יוצא דופן?

באמת איננו מכירים תקדים לזה בהיסטוריה היהודית – שקהילה תחנך את כל בניה להיות תלמידי חכמים, ולהציג את דרך החיים הזו כדרך יחידה. אני סבור שזה נוצר כתגובה למצב מיוחד, שעם ישראל נעשה חילוני, רובו ככולו, ואנחנו צריכים לקיים חיי תורה בתוך מציאות חילונית. העיקרון היה ליצור מרחב שבתוכו לא תחדור החילוניות.

האם המצב הזה יכול להשתנות יום אחד?

קשה לי לחשוב על מצב כזה, ואני מודה להשם שלא אני צריך להחליט בדברים כאלה. קשה לראות איך הציבור החילוני ישתנה ברמה שנוכל "להתערבב" אתו בלי להינזק. מצד שני, ברור שיש קושי עצום להמשיך במציאות הישנה. צריך, אולי, ליצור שינוי פנימי בציבור החרדי. שינוי שיתבטא בהעצמה של החיבור לאמונה, לתורה וליהדות. החינוך יצטרך להיות עמוק יותר בכל תחום. כך, אולי, יתאפשר להם לצאת החוצה ולשמור על מציאות תורנית לגמרי. תכנית כזו דורשת וודאי מחשבה עמוקה ורצינית, איך מקנים כלים לדור העובדים הבא.

מה יגידו, א"כ, תלמידי דרך השם שיוצאים מהחומות האלו, ו'מתערבבים' עם החילוניות? האם היהדות התורנית תהיה מסוגלת לקבל אותם?

בסופו של דבר החברה החרדית תקבל את התופעה הזו, בתנאי שהציבור העובד יראה את עצמו שייך לציבור החרדי, ומחויב לנורמות הרוחניות שלו. אי אפשר לצפות לקבלה מצד הציבור, כאשר מנהלים את החיים עם צריכה של תרבות חילונית ורמה דתית ירודה. הציבור הזה משקיע הרבה מאד משאבים כדי להתרחק ממה שאתה מעוניין להביא אליו. אנחנו מכירים בוגרים של הישיבה, שבחרו להשתייך לחברה החרדית על כל המשתמע מכך,  והציבור מקבל אותם די יפה.

האם שייך מצב בעתיד שבציבור החרדי יהיה זרם לגיטימי לחלוטין, של תורה עם דרך ארץ? לא כמו המצב היום שזהו מסלול ל'בעייתיים'?

זוהי שאלה עדינה, משום שתמיד נרצה לעודד אנשים לבחור בתורה. יחד עם זה, אני חושב שיש מקום של כבוד לרוב העולם, שנוהג בדרך ארץ. כמובן בתנאי שמבחינה תרבותית הם יהיו כחרדים, ולא יצרכו תרבות חילונית. אם יהודי הוא ירא שמים מבפנים ומבחוץ, הוא אמור להיות בשר מבשרה של היהדות הנאמנה לד' ולתורתו.

האם סביר כיום שגדול הדור יעסוק במקצועות חופשיים כמו תנאים, אמוראים, ראשונים ואף אחרונים, שעסקו בסנדלרות, נפחות ורפואה?

כיום זה נראה מורכב כל כך עד בלתי אפשרי, בגלל שהתורה גדלה מאד, וגם הידע המדעי הוא עצום, כך שכל אחד מהם דורש חיים שלימים.

שאלה אחרונה – יש את התחושה שגם כשמדובר בחרדי עובד המקפיד על שמירת הלכה, קובע עיתים לתורה ומנהל משפחה חרדית לתפארת בכל זאת הוא יחשב ברמה אחת פחות מחרדי כמוהו בדיוק העוסק בתורה. האם יש הצדקה למעמד הגבוה יותר אותו מקבלים לומדי התורה? האם אדם לומד טוב יותר מהעמל לפרנסתו כאשר הרמה הרוחנית שלהם זהה?

התפיסה הפשוטה היא שאדם תלמיד חכם יהיה יותר ירא שמיים. עצם העובדה שהוא מקדיש את חייו ללימוד התורה מראה על התשוקה שלו לקירבת ד', ועל החיבור שלו לתורה. כנראה הוא באמת נמצא במקום גבוה יותר, אך אין בכך כדי לזלזל או להפוך לסוג ב', את מי שבחר לעסוק במלאכה.

***

טיפ לבחורי דרך השם

אני אתן לך שניים: א. יש מצווה אחת מרכזית בחג השבועות, והיא מצוות שמחה. זה צריך להיות הקריטריון לאדם השואל את עצמו מה לעשות בשבועות. איך אני יותר אשמח בקשר שלי עם השם?

ב. טיפ לחיים: כדאי לכל בחור להשקיע מאמץ ברכישת הנאה בלימוד התורה. כולם יכולים!

חג שמח

הרב אליהו מאיר פייבלזון

הקודש והחול

 טור תגובה לטורו של הרב חנוך רוזנברג מהשבוע שעבר

הקריאה השבועית שלי ב'זו דרכנו', מהנה ומעוררת, ומספקת לי תמיד חומר למחשבה. מדי פעם עולה בדעתי המחשבה לכתוב תגובה ולשלוח, אלא שבדרך כלל חוסר הזמן עושה את שלו, והדברים נשארים בתחום המחשבה.

בגיליון האחרון עורר את מחשבתי המאמר של ידידי הרב חנוך רוזנברג, שנשא את הכותרת 'הקודש והחול'. חשבתי שהפעם אתאמץ למצוא את הזמן לשבת ולכתוב תגובה, ואם אתם קוראים את דברי ב'זו דרכנו' – כנראה הצלחתי.

כדרכו של הרב חנוך, המאמר שלו מציב שאלה גדולה בחיינו, והוא עושה זאת דרך דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שהאמין בחייו בתפיסה של קודש וחול נפרדים, שהחול איננו קודש, ויחד עם זאת יש לו ערך וחשיבות בחיי האדם.

כנגד התפיסה הזו, הציג הרב חנוך את הגורסים שבכל חול יש קודש, שרק הוא נותן את הצידוק לקיום החול ולעיסוק שלנו בו. כדוגמה הובא במאמר שבעלי התפיסה הזו יצטרכו לומר שבכל חילוני יש אמונה נסתרת, ושיש קדושה עליונה במדינה חילונית.

ענין אמונתם או אי אמונתם של חילוניים, ומשמעותה של מדינה חילונית, הם וודאי נושאים מורכבים בפני עצמם, אבל אינני בטוח שבדיוק הבנתי את הדיון. נראים הדברים שנבחרו הביטויים אמונה נסתרת וקדושה עליונה, כדי להדגיש שאין המדובר על משהו גלוי וניתן להיתפס.

לי באופן אישי נראה ברור שאין בעולמי דבר שאיננו שייך לקב"ה. כל פעולה נכונה היא פעולה שבורא העולם חפץ בה, והרי לא יתכן שלא יחפוץ בה, אם היא אכן נכונה. יחד עם זאת, אינני רואה צורך לדבר על קדושה נעלמת המצויה בדברים. אני חושב שבכל דבר יש קדושה גלויה וברורה, אם הוא רק נעשה מתוך ערכים נכונים של חיים, וחסד צדקה ומשפט, שהם ערכים אלוקיים במובהק. ובכל דבר יש גם טומאה גלויה וברורה, אם הוא מנוגד לחיים, או לחסד צדקה ומשפט.

הקדושה לפי הבנתי איננה משהו הזר לחיים, ומייצג משהו נעלם ונסתר. הקדושה היא החיים בעצמם, כל זמן שהם מבטאים את הטוב והנכון מנקודת מבט אלוקית-תורנית.

בואו ונראה כיצד התורה מסתכלת על בית הדין, שבו מטפלים במריבות של בני אדם על קצת או הרבה כסף. (דברים א' ט"ז-י"ז) שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כי המשפט לאלוקים הוא. העניינים האנושיים הכי קטנים הם חשובים עד מאד, מפני שיש בהם ערכים אלוקיים של ממש.

גם הפעילות הנכונה של האדם הפועל לפרנסתו ולרווחתו הנפשית והגופנית, הם ביטוי והגשמה של ערך קדוש, והוא החיים בעצמם, שהרי בורא העולם הוא מלך חפץ בחיים. וכך אמרו חז"ל באבות דרבי נתן פי"א, כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית.

אינני מכיר כלל את הרב ליכטנשטיין, ואין לי שום מושג בספרות אנגלית, אבל אם יש שם גם ביטוי יפה וראוי לערכים נכונים (ובלי לדעת אני מתרשם שכן), והרב ליכטנשטיין ידע מספיק כיצד לברור שם את האוכל מתוך הפסולת (שאני מתרשם שהיא נמצאת שם במידה גדושה), אז גם ספרות אנגלית יכולה להיות קודש.

תודה לדודי על ההזדמנות לקרוא ולחשוב יחדיו, ותודה לכל הכותבים והקוראים המעשירים את חיינו ומוסיפים לנו טעם.

הרב אליהו מאיר פייבזלון

אז ככה.

לא עלה על דעתי להתייחס לנושא הזה, אבל עובדה היא שכמה מבני הישיבה פנו אלי בשאלה, והרגשתי צורך לענות את מה שהוא ברור לי לחלוטין.

קודם כל, ברמה הכללית, מחובתנו להשפיע. החינוך התורני שלנו שם אותנו 'באחריות' למה שקורה. האפשרות לומר 'זה לא עניין שלי', היא לא כל כך מתאימה לנו. עם ישראל, ארץ ישראל, הציבור התורני, ואולי האנושות כולה, כולם מצפים שאעשה את המעט שבכוחי לעשות, וזה אומר להצביע. זוהי העמדה התורנית שנוקטים בה רוב ציבור נאמני התורה.

שנית, אנחנו ציבור חרדי, שנאלץ עדיין להילחם במדינת ישראל על זכויות בסיסיות של קיומו. ידוע לנו שיש מי שרוצה לפעול נגדנו בתחומים רחבים מאד. הציבור התאגד במסגרת פוליטית מסוימת כדי לפעול למען האינטרסים הקיומיים שלנו, ואני חש מחויב לתמוך ולתת את כוחי לציבור שיפעל למעני ולמען ילדי. נראה לי ברור שכח חזק לנציגי הציבור החרדי יכול רק להוסיף עבור כולנו. זה הוכח בהרבה מאד שאלות שנתקלנו בהן לאורך כל השנים. וצריך להיות פתי, או בעל אינטרסים אחרים, כדי להתחמק מזה.

חשוב להבהיר, אינני אומר בדווקא שאני שותף ומסכים לגמרי לאסטרטגיה שהציבור או שליחיו נוקטים בכל סוגיה, יש לי הרבה רעיונות לשיפור. אבל ברור לי גם שאני לא מתכוון להיות אלטרנטיבה להנהגת הציבור. ולכן האחריות מחייבת אותי להיות חלק מן המסגרת.

בבחירות האלה, יש מי שמנסה להשפיע דווקא על ידי הימנעות. כאן אנו צריכים לגעת במחלוקת שפוגעת בציבור החרדי בתקופה האחרונה. איננו אוהבים את הנושא הזה, ולפעמים אנו רוצים להימנע ממנו כדי לא להתלכלך. אבל כדאי להשקיע בו מחשבה כמה דקות, ולומר בו את דברינו באומץ ובבהירות, כמקובל רק בתחומי ישיבתנו.

ברמת העיקרון, זה יכול להיות נכון. יש מצבים שבהם יש חשיבות למחאה שמביע הנמנע, יותר מאשר להשפעה בפועל שתגרם על ידי הצבעה. אבל בואו ונראה מה כוונתם של הנמנעים הפעם, ולמה הם מעונינים שנצטרף.

הוויכוח שחוצה את הציבור פרץ על רקע הדרכים שהציבור צריך לנקוט כהתמודדות עם הסכנות העומדות בפני הציבור. זהו וויכוח לגיטימי, אבל כיון שההנהגה לא קבלה את דרכם, הם קבלו החלטה לפגוע בסמכותה ובכוחה. זוהי הכוונה שלהם בהימנעות בבחירות, או בהצבעה לרשימות אחרות. אין פירוש אחר להימנעות הזו, ושאף אחד מאיתנו לא ידמיין שלהימנעות שלו יהיה פירוש או תוצאות אחרות. האם בזה אנו רוצים?

זאת ועוד, הנמנעים הללו, נושאים, לכאורה, את הדגל של נהרא נהרא ופשטיה, שפירושו משהו כמו 'איש באמונתו יחיה'. לכל אחד יש זכות לחשוב כרצונו, ולדבוק בהוראת רבותיו. לפעמים הטענה הזו מדברת אלינו. אבל הם אומרים תוך כדי דיבור שהצד השני הוא פשרן ולא בדיוק חרדי. האם הם אלה הנאמנים לעיקרון של ריבוי דעות? זו הייתה דרכם מעולם?

וטענה שלישית וחשובה לנו במיוחד, הבה ונזכור על מה פרץ הוויכוח. מהי טענתם של הנמנעים? הוויכוח היה על השאלה עד כמה צריך לרדוף ולהוציא מן הציבור לגמרי, את כל מי שאיננו מצליח ללכת בתלם. הם מוכנים להשתמש בכל נשק אפשרי כנגד כל מי שמצא את עצמו מחוץ לבית המדרש. (זוכרים את החרדקים?) וכיוון שמנהיגי הציבור סבורים שצריך להבין את המציאות של מי שחייו הובילו אותו למצב מורכב יותר, לכן הם מכנים את ההנהגה שלנו פשרנית, ומעוניינים להפחית את כוחה ככל האפשר.

אז בואו ונחשוב יחדיו, לאן אנחנו שייכים, ובמי אנו תומכים?

זוהי דעתי והשתדלתי לנסח אותה בבהירות ובפשטות.

הרב אברהם מנשה עסיס

                                                                   לדעת לחיות בסבבה                                                          

מאוד נהנתי ממאמרו של הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א בשבוע שעבר פרשת משפטים, "ומכל מלמדי השכלתי".

במאמרו זה גליתי פן חשוב בהסתכלות על החיים ועל כל העולם כולו, אני חושב שמחשבה טובה זו ראוי לעלות על הכתב, על מנת לזכות את הקוראים שיחיו.

בראשית רואים אנו שהתורה התירה לאכול בהמות חיות עופות ודגים (כמובן כשרים), על אף שאנחנו מפסיקים את חיותם של אותם בעל חיים, [יש לציין שישנם אנשים שאינם בעלי רוח תורה וטהרה שמחמת כן אינם אוכלים מן החי, והם נקראים טבעונים].

אבל השאלה נשאלת, היאך הותר לנו באיזה צד להפסיק את חיותם של 'בעלי החיים', ואפי' בצורה אכזרית במקצת, ובסופו של דבר לאכול את אותם 'בעלי חיים' זהו לא אכזריות במקצת?

ויותר מזה, יש להבין שאף התורה מענישה בעונשים שהם נשמעים קצת אכזריים, ד' מיתות בית דין ומיתות כריתות ומיתות בידי שמים, לשם מה האכזריות זו קיימת?

מצינו שרבינו הקדוש נענש על שלא חס על בעל חי ונענש על כך ביסורים קשים, ועי' במסכת בבא מציעא (פ"ה ע"ב), שבאו יסורים על רבינו הקדוש על שלא חס על בן הבקר שבא להתחבאות בצלו, ואמר לו רבי 'לך להשחט כי לכך נוצרת' ונענש עד שרחם על חולדה אחת ונרפאה.

א"כ מצינו שצריך לחוס ולרחם על בעלי חיים, וכן מצינו בפי חז"ל 'צער בעל חיים' וי"א אף שהוא מדאורייתא ואי לכך מה כל ההיתר של אכילת בעלי חיים ועוד.

התורה 'תורת אמת' וצריכים אנו ללמוד, כל מהותנו וישויותינו בזה העולם 'לתקן עולם במלכות שד-י' דהיינו באנו לעולם, לרומם ולעלות, לזכך את נשמתינו, שהיא חלק אלוקה ממעל.

כל מה שבאנו לעולם הזה, הוא לרומם את עצמנו ואת הסובב אותנו, לדוגמא על ידי לימוד התורה והמצוות אנחנו מעלים את עצמינו ואת נשמתינו בעוד דרגה בעולם הזה, באנו לעולם לעבוד לעמול 'לעובדה, ולשומרה' (בראשית ב', טו). [וכעי"ז ראה באגרות החזו"א (אגרת י"א), שכתב וז"ל: כל הוספה בתורה בדביקות, בהכרת היוצר ברוך הוא, מעלה את בעלֶיה מבחינת נפש בהמית לנפש משכלת, מחמור לבן אדם, מבן אדם למלאך. עכ"ל].

בעולם קיימים ה' דרגות בכח היקום כולו: 'חי' 'צומח' 'דומם' 'מדבר' 'ויהודי מדבר', הדרגה הנעלה הוא היהודי שמדבר, שעל ידי מעשיו בעבודת ה' בקיום תורה ומצוות הוא מרומם ומקדש את גופו ולאחר מאה ועשרים שנה כשחוזר לצור מחצבתו הוא העלה את נשמתו בדרגות נעלות.

מאידך כל הסובב, החי הצומח הדומם מהותם לעזור ולרומם את המדבֵּר (כמאמר חז"ל 'לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם'), ויותר מזה הם יכולים להתרומם, ע"י שיעלו אותם בדרגה או בשני דרגות, דהיינו לדוגמא אדם גוי שאוכל מאכל חי או צומח, הוא העלה את החי או את הצומח בעוד דרגה של מדבֵּר, ויותר מזה אם יהודי ישראלי יאכל את החי או הצומח הוא מעלה אותם בדרגה יותר, ויותר מזה אם זה עזר לו בעבודת הבורא ולמד תורה אותם נבראים (החי או הצומח או המדבר), נתקדשו לאין ערוך.

כעי"ז מצינו שנאסר להשחית אילנות וכל דבר, ומכונה בפי הכל איסור 'בל תשחית', התורה ציותה אותנו להשתמש בכל הנבראים לשם מטרה ולא סתם כך, אם אני משמיד דבר ללא מטרה ותוכן, זה אסור ואף כל נברא יש לו נשמה וזה פוגע באותו נברא, אך כשאני מעלה את אותו נברא זהו מטרה ועליה בדרגה וזה כל מגמתו ומציאותו בעולם.

ואם כך נסכם כל נברא שמועיל לעולם, עוזר לעולם, או שמרומם את העולם, הוא נמצא שמתקן את העולם במלכות שד-י', האדם נברא על מנת לעשות, לפעול, לקדש את הנשמה, וזה יכול להיות על ידי תורה ומעשים טובים. [ועי' בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א בקונטרס הסוגיות דברי יהודה סוגיה מ"ג אות ב'), שהביא כמה ראיות שכל מעשה השתמשות בבהמות שהוא לצורך אדם, אין בו משום צעב"ח ואפילו הריגה ומיתה יעו"ש].

א"כ שהתורה התירה לנו לאכול בעלי חיים (בהמות חיות עופות ודגים), משום שאנחנו מעלים אותם בדרגה מחי למדבר, וזהו כל רצונו של ה' יתברך, אך אם חס וחלילה אנחנו לא מעלים את נשמתינו זהו תביעה, ולכך בסתמא אנחנו צריכים להיות אם מידת הרחמים ולכך בדרגתו של רבינו הקדוש הוא נענש על כך, ואף שאמר רבינו הק' שלכך נוצרתה [דהיינו שנוצר הבן הבקר על מנת לשוחטו], אבל מידת הרחמים היתה צריכה להיות עליו.

הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א התייחס במאמרו על ענינה של ענישה שהתורה מענישה את האדם, כאשר הוא אינו מתקן את העולם ואת עצמו אלא אדרבה הוא מקלקל.

כדי לסבר את האוזן ולהסביר ולחדד את הדברים, על האדם לידע את מעלתם של המצוות ועונשם של העבירות, על כן באה התורה ואומרת לנו, אדם שאינו מתקן את עולמו, את נשמתו, הוא מקלקל אותה הוא פוגם בה, אדרבה מקומו אינו כאן, או יותר מזה, הקב"ה הטביעה טבע בבריאה של 'ערך לחיים', וכדי לחדד לאדם את 'ערכם של המצוות' וחיסרון של העבירות שזה עד כדי ענישה לבל יחיה האדם, והאדם כזה שאינו בערך החיים לרוממם אין מקומו בזה העולם. [יש לציין שיסודות אלו בנויים על דברי רבינו הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק שלישי בסופו)].

הרב אליהו מאיר פייבלזון

דעאש וד' מיתות בית דין                                                         

מפעם לפעם חודרות לעולמנו שמועות זוועה על הנעשה בתחומה של המדינה האסלאמית (כאן המקום להודות למי שחינך אותי להתנזר ממכשירים 'חכמים' למיניהם, כך שזכיתי להיוודע לדברים רק מפי השמועה, בלי החוויה המפוקפקת של ראית הזוועה). הצמרמורת והזעזוע שעוברים בגבנו למשמע השפל שאליו הגיעו בני אנוש, מעורבים בתחושת רווחה, על המרחק הגיאוגרפי שלנו משם (מה שבטוח – בטוח), ויותר מזה, על המרחק התרבותי בין חיינו, לעומת החיים בחברות מסוימות, שלא ברור שראוי לכנותם אנושיות. כמה נעים להיות שייכים לצד הטוב והיפה של החיים! אנחנו המוסריים והנאורים, לעומת חיות האדם החשוכות והאכזריות!

ואז מגיע מישהו מהצד, ומקשה קושיה מעצבנת. האם התורה שלנו איננה מצווה להוציא להורג בני אדם? מהו בדיוק ההבדל בין מה שתורתנו הקדושה מצווה לנהוג במחללי שבת או בעובדי עבודה זרה, למה שנוהגים אותם פראי אדם לעשות במי שאינו מאמין בדתם? יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה נשמעה השאלה הזו, וחשתי צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז ככה, ידוע שהתורה שבעל פה צמצמה את השימוש בעונש מוות באופן משמעותי, והפכה אותו לכמעט בלתי מציאותי. התורה שבכתב עצמה דרשה שני עדים שיעידו על העבירה, והתורה שבעל פה החמירה מאד בתנאי העדות. בנוסף לכך, צריכים העדים להתרות בוטא לפני עשיית העבירה, והם צריכים לספר לבית הדין שהנידון למוות שמע את ההתראה, הבין את תוכנה, וביטא את נכונותו להיענש בעונש המוות (עד שיתיר עצמו למיתה, כלשון חז"ל). באופן הזה, ובצירוף עוד תנאים רבים, קבעו חז"ל במשנה, בית דין שהורגת אחת לשבעים שנה, נקראת בית דין חבלנית.

מלבד זאת, גם במקרים הנדירים שבהם מתבצע עונש מוות לפי ההלכה, קבעו חז"ל להקל את ביצוע המוות ככל האפשר, ולמדו בעניין זה מן הפסוק, ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה.

אלו הן תשובות מפורסמות ואמיתיות. אבל התחושה שלי שאין בזה כדי להשיב תשובה מספקת על השאלה. עדיין אין הלב רגוע בתשובה זו. יש עדיין שתי בעיות המעיקות לי. האחת, מתשובות אלה נשמע קול ענות חלושה. אני אישית לא די לי באמירה שהתורה היא יותר רחמנית מהקנאים האיסלמים. תורת ד' אמת, וכולה חסד ורחמים, כדברי הכתוב (משלי ג' י"ז), דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואינני מוכן להסתפק בתשובה, שאנחנו לא אכזריים כל כך. וחוץ מזה,

מדוע משמעות התורה שבכתב שונה כל כך ממה שנראה מדברי חז"ל? מה היה הצורך שייכתבו הדברים בתורה באופן חריף כל כך, ותבוא תורה שבעל פה ותיתן לנו תמונה אחרת?

אני רוצה לנצל את הבמה הנפלאה הזו (תודה לשרשרת המוצלחת של העורכים לדורותיהם, ולדודי שמפתיע כל פעם מחדש), כדי להוסיף כאן תוספת הסבר.

האדם פועל בחייו על פי ערכים המניעים את מעשיו. בחלק מן המקרים הערכים הם פשוטים וחד משמעיים, והם מורים בבהירות את הדרך בה יש ליישמם. אמנם, פעמים רבות אנו פוגשים ערכים מנוגדים זה לזה, הנאבקים זה עם זה על דרכנו בחיים. במקרים כאלה, גם אם אנו מקבלים הכרעה לצד אחד, אין זה אומר שהצד האחר, בו לא בחרנו, נשלל לחלוטין. עלינו להבין, שבבחירה שבחרנו אנו מוותרים על ערך חשוב, יקר ואמיתי, כדי להגשים ערך אחר, הוא חשוב ויקר ממנו.

הכרעות מהסוג הזה, דורשות בגרות ועושר נפשי. רבים הם בני האדם, שכדי להצדיק את בחירתם, הם צריכים לשלול לחלוטין את הערך המנוגד. למשל, אם נציב את השאלה, האם האדם הוא יצור עצמאי, החי לעצמו, או שהוא חלק בלתי נפרד מהקולקטיב המשפחתי, וחובותיו למשפחתו חייבים לעמוד בראש מעייניו? התשובה לשאלה זו איננה יכולה להיות חד-משמעית. כנראה התשובה תהיה תלויה בסיטואציה המסוימת, ובשיקולים רבים מאד. אבל בואו ונניח שהשואל קיבל החלטה להעדיף את האחריות האישית, על פני הזהות הקולקטיבית. יש אפשרות סבירה שהוא יתחיל לפתח טענות שונות, שכולן באות לבטל את משמעות המשפחה, ולהציג את התפיסה הקולקטיבית באור חלש, ואולי אפילו בחושך. דומה מאד, אבל הפוך, יהיה מצבו של אבא התובע את נאמנותו של הבן למשפחה. אנו נשמע אותו מדבר גבוהה על החובה המשפחתית, ורגשות של זהות עצמית יתפסו לו כחוצפה ועזות מצח.

הסוגיה של ענישה היא דוגמה נפלאה להתנגשות של ערכים. אנו רואים מול עינינו את העולם המערבי, שערכים של רחמים וזכויות הפרט מחקו אצלו לחלוטין את הערך של החטא ועונשו. ההבנה לרגשותיו של החוטא האומלל, מונעת לגמרי מהחברה החילונית-ליברלית את תחושת המחויבות לשלם מחיר על חטא. הסכנה הנוראה של הגישה הזו היא בהקמתה של חברה מתירנית קיצונית, שפשוט איננה יודעת לשים גבול למאוויי הלב של הכלל ושל הפרט.

מן הצד השני, אנו רואים את החברה המוסלמית (לפחות הקיצונית שבה). בתרבות זו, הרעיון של העונש הוא ברור ומובן לגמרי. הבעיה היא שערכים של כבוד לפרט, רחמים וזהירות בחיי אדם נעלמו משם כמעט לחלוטין.

התורה משתדלת ללכת בסוגיה זו, כמו בעוד הרבה סוגיות, בקו הדק שבין שתי הטעויות. הכוונה היא להוביל את לומד התורה אל האיזון הנכון, הכולל בתוכו את שני הערכים. התורה מעוניינת להחמיר עם החוטא, ולקבוע את העיקרון של החטא ועונשו, ואת עוצמת המחויבות של האדם אל הטוב, באופן חריף ומוחלט. לעומת זאת חשוב לה לא פחות להדגיש גם את הערכים האחרים, של קדושת חיי אדם, ושל מידת הרחמים. שני הכיוונים הללו מודגשים בתורה בצורות שונות ובמקומות רבים. גם בדיני העונשים אנו רואים את שתי המגמות. לכן נקבע העונש העקרוני של עבירות רבות כעונש מוות, למרות שבמציאות העונש הזה כמעט לא יכול להתבצע. כך אנו יוצאים נשכרים משני הכיוונים. אנו למדים מן הדין העקרוני עד כמה חמור עוון חילול שבת ואיסורי עריות, ועד היכן מגיעה חובתו של האדם שלא לחטוא ולעשות עוול. ומן הדין המעשי של עונש המוות אנו יכולים ללמוד את קדושת החיים, ואת עוצמתה של מדת הרחמים. ההבנה עד כמה מורכב הדבר, וכמעט בלתי אפשרי להוציא אדם להורג, מלמדת אותנו את כבודה ויקרה של נפשאחת מישראל.רק בתורה שבעל פה, נמצא השקלול הכולל של כל הערכים שעליהם התורה מדברת, באופן שאפשר לבנות עליו את ההתנהגות השלימה, דבר ד' זו הלכה.

על כל ענייני התורה יחדיו נאמר הכתוב (תהילים י"ט י'), משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תמורה הלי"ג, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדולה עצה  לתקן הדעות וליישר כל המעשים.

דברים שרציתי לומר #2

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כקורא קבוע של 'זו דרכנו', נפגשתי במאמרו של ידידי הרב ליפשיץ שליט"א בעניין נשמתו של גוי וחלקו לעולם הבא.

(למען הגילוי הנאות: הרב ליפשיץ ואנוכי כמעט ולא נפגשים בישיבה, אבל כל פגישה שלנו בשכונתנו, ולפעמים גם בטלפון, אנו מתענגים על דיון בסוגיות שלנו, פשוטו של מקרא ודרשות חז"ל וכדומה. גם השבוע זה קרה.)

המאמר היה כתוב בבהירות נפלאה, והציג תפיסה, שאולי מייצגת תפיסה מקובלת למדי בעולמנו. להתווכח כאן עם הרב ליפשיץ, זה די בעייתי, ובפרט כשהוא נשען על הרבי הגדול שלנו, הרמח"ל. ובכל זאת, קריאת הדברים גרמה לי אי נחת מסוימת. האם אני מסוגל לקבל שנשמתו של גוי הולכת אל האין אחרי מותה?

אין ברצוני להציג כאן משנה סדורה ושלימה. אני מעוניין רק להציע כיוון מחשבה אחר, שאולי אפשר ללכת גם בו.

מכח ההבנה שאין לגוי חלק לעולם הבא, רמז הרב ליפשיץ שהכרת הטובה למעשהו המופלא של השוטר הדרוזי, מכוונת בעיקר לאשתו ולמשפחתו, כנראה משום שהוא פשוט אינו קיים. אני חייב לומר שחז"ל חשבו אחרת. הם הורו לנו לומר בפורים אחרי מגילת אסתר, וגם חרבונא זכור לטוב. אינני יודע מי הייתה אשתו של חרבונא, ומותר להניח שגם היא כבר אינה בין החיים. ובכל זאת אנו מחויבים להזכירו לטובה. חז"ל אומרים שהוא עשה זאת לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. הוא לא סיכן את עצמו בהצטרפותו לסיעתו של מרדכי, והוא המתין עד שהיה די בטוח בנפילתו של המן.

דרך אגב, אני רגיל מדי שנה להוסיף לחרבונא גם את דנמרק. ואני מתכוון לכל אותם אלה שסייעו ליהודים בשנות הזעם באירופה. אני יודע שלא תמיד הם ממלאים את המשבצת של אוהבי ישראל, ובכל זאת הם בוודאי עדיפים על חרבונא.

בכלל, בגמ' (גיטין נ"ו ע"ב) מפורש, שאונקלוס הגר העלה באוב את נשמתם של טיטוס ובלעם. הם לא היו חסידי אומות העולם, ובכל זאת ברור לגמרא שיש לנשמתם קיום לאחר המוות.

מה נעשה עם דבריו של הרמח"ל? לא בטוח שיקרה אסון אם נשאר בקושיה, אבל ייתכן שאפשר ליישב אותה. לדעת הרמח"ל בכל ספריו (כמו רוב רבותינו), עולם הבא איננו השם של החיים בעולם הנשמות אחר המוות, אלא של העולם שאחר התחייה. כך שדי סביר שגם לגוי יש השארת הנפש, ורק אינו שייך לתחיית המתים.

אם לא נאמר כך, נצטרך לחשוב שאין שום הבדל בין גוי כמו היטלר, לסתם עובד אלילים, למרות ששניהם אינם שייכים להגדרה של חסיד אומות העולם.

בכלל, נראה לי שביטויים כמו עולם הבא, יש להם הרבה מאד משמעויות, וקשה להשיג מהם מובן פשוט ומוגדר. המשנה בתחילת פרק חלק (סנהדרין צ' ע"א), פותחת בהכרזה המפורסמת: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ומשמע שאכן רק לישראל יש חלק, ובסוף אותה משנה מופיעה רשימה של אלו שאין להם, והם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, והם, ירבעם, אחאב ומנשה, בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי. ואם בלעם מופיע כאן ברשימה, משמע שהוא מיוחד בין אלו שאינם יהודים.

מעניין לציין את הגמ' בהמשך הסוגיה (ק"ד ע"ב), על הרשימה שבמשנה, דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעולם הבא. כנראה הגמרא הזו מתייחסת רק ליהודים, אבל די בה כדי ללמד, שיש בעניין העולם הבא בחינות רבות מאד, ואולי כדאי להיזהר מהסקת מסקנות חתוכות כל כך.

כחלק מן הסקירה המקיפה, הביא הרב ליפשיץ גם את דברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מלכים הלי"א), וז"ל,  כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם.

דברים אלו של הרמב"ם הם מחודשים מאד, ולא ידוע מקורם. מרן הכסף משנה כתב שם, שהרמב"ם הסיק כך מסברא דנפשיה, והוסיף שזו סברא נכוחה. אמנם לא ברור לגמרי שזו דעה מוסכמת. הרבה דיו נשפך על דברים אלה, ולא נוכל להרחיב את הדיון, אבל כמדומני שלא כולם פוסקים כך.

יש כאן נידון נוסף. הרמב"ם הוסיף לקטע הנ"ל עוד שתי מילים. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. הרב ליפשיץ לא העתיק את שתי המילים האחרונות, כנראה בגלל חילוקי הדעות ביחס לגירסא הנכונה בהם. בדפוסים הישנים הגירסא היא: ולא מחכמיהם, ואילו בדפוס ונציה וברמב"ם פרנקל הגירסא היא: אלא מחכמיהם. הנקודה היא שכיום אין לנו ספק שהגירסה הנכונה היא: אלא.

כאן יש פתח לשאלות גדולות. מהי המשמעות של מי שהוא מחכמי אומות העולם, ואינו מחסידיהם לגבי העולם הבא? ומה ראה הרמב"ם בכלל לציין את העובדה שהם חכמים? אינני יכול לשלול את הדעה, שלעניין העולם הבא גם לחכמים יש מקום.

לא הגעתי כאן למסקנות ברורות, אבל נדמה לי שהצלחתי לערער מעט את דבריו המוצקים של הרב ליפשיץ, ולהשאיר מקום טוב למדי גם למי שסובר אחרת ממנו.

ועוד הערה מעניינת. ידועה שיטת המאירי שאותם הגויים שאכן עובדים עבודה זרה אבל נוהגים בדרכי יושר, יש להם הגדרה אמצעית בין גר תושב לבין עכו"ם. לא מצאתי בדבריו התייחסות לעולם הבא, אבל זה פותח את האפשרות לחשוב שגם בעניין הזה יש דרגות שונות.

ואסיים בתודה על מאמרו הבהיר והמוצק של הרב ליפשיץ, שהצליח להוציא ממני (בשעת לילה מאוחרת) את המאמר הזה. ותודה מיוחדת לדודי שלנו, שלקח על עצמו להחזיק את העלון המצוין והמרתק הזה.