‏הצגת רשומות עם תוויות אלול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אלול. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א




חדש ימינו כקדם – חלק ג'

במאמרים הקודמים תיארנו את מסלול ירידתה של הנשמה לעולם והבהרנו את מקומה של הנשמה בגופנו .
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה כי רק התורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו. מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו האישי בעולם.

שמחת הנשמה
פעמים רבות בשלבי החיים אנשים שואלים את עצמם, האם באמת הם ממלאים את ייעודם בחיים, והאם התפקידים והעיסוקים שלהם הם חלק מהתפקידים והמטרות שאותם הם צריכים לממש בחיים כחלק מהתוכנית האלוקית המקורית שיועדה להם.
קשה לדעת דברים אלו ורק נביאי אמת שחסרים לנו בגלותנו יכולים לאשר את מימושם הטוב של החיים או להיפך.
אך קיים סימן מובהק שיכול לעזור ולהיות מצפן אמיתי שיצביע על הכיוון הכללי שהאדם צועד בו, האם הוא אכן המסלול הנכון האמתי המיועד עבורו משמים.
התורה בפרשתנו מעמידה את החובה לעבוד את ה' בשמחה, ונימקה את הסיבה לעונשים והקללות על אי שמירת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז).
מדוע כל כך חשובה שתהיה לנו שמחה בעבודת ה'?
קשה להניח שזו השמחה המוכרת לנו שבאה בשעה שהלב עולה על גדותיו והאדם נראה מחייך וזורח מאושר.
על היעדר שמחה שכזו, לא היה ה' מעניש, שהרי שמחה זו היא מצב נפשי מיוחד של אדם, שמחה האוחזת בו בשעות מיוחדות של חייו. אין סיבה להעניש אדם כשאינו מגיע למצב שמחה שכזה, במהלכם הרגיל של חייו ובכל מצווה שעליו לעשות.
עלינו להגדיר את עניינה של השמחה.
בדרך כלל האדם שמח כאשר הוא מקבל דבר שהיה חסר לו קודם. לכל אדם יש את השאיפות האישיות שלו, אם זה כבוד, משפחה, כסף ועוד וכשהוא משיג את שאיפותיו, הוא מתמלא רגש של שמחה.
מעבר לכל החסרונות שכל אדם מבקש להשלים לעצמו, קיים חסרון אחד יסודי ועמוק, זהו חסר שמלווה את האדם מהרגע שנולד.
כאמור, נשמתו של האדם שהיא חלק אלו-ה ממעל התנתקה ברגע לידתו של האדם ממקורה השלם.
מאותו רגע שהושמה נשמתו האלוקית של האדם בתוך גופו החומרי, היא שואפת לחזור ולדבוק במקורה האלוקי ובכך למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה בהיותה רחוקה ממקורה השלם.
היכולת של הנשמה למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה, היא רק ע"י קיום תורה ומצוות והתקרבות תמידית אל ה'.
קירבה זו שממלאת את חסרונה של הנשמה אמורה לגרום לאדם שמחה.
ימי התשובה שאנו נמצאים בהם, ימים שבהם אנו שבים אל ה', אמורה נשמתנו להרגיש שמחה גדולה שהנה התמלא חסרונה הגדול והיא שבה ומתאחדת עם מקורה האלוקי.
שמחתו של בעל התשובה, מגיעה ממקום נוסף:
כשאדם שב אל עצמו ואל ה'אני' האמתי שלו, הוא מתמלא שמחה טבעית של הרגשת שלימות וסיפוק עצמי, וככל שתגדל שמחתו של היהודי בעבודת ה', כך הוא יוכל לאמוד את רמת החיבור האמתי שיש לו עם הקב"ה ולדעת שהוא אכן צועד נכון בדרך שלימדו את נשמתו באותם ימי 'קדם' לפני רדתה לעולם.

שמחת התשובה
כתבנו בעבר על עניינה של התשובה  (בקונטרס 'לחזור בתשובה- לאן חוזרים? ) :
א. שעניין התשובה אינו משהו כפוי מבחוץ, והתשובה אינה מעשה מסוים שצריך לעשותו או הנהגה מסוימת שצריך להגיע אליה.
התשובה היא תהליך של שיבה רגשית אל האלוקים. כל אדם ע"י התכוונות עצמית מודעת, יכול למצוא את דרכו המיוחדת לקשר הרגשי הכול כך חשוב עם הקב"ה.
ב. שיבה זו אל הקב"ה מביאה בעקבותיה שיבה של האדם אל עצמו האמתי - אל האני שלו, ואל תפקידו בעולם שנצרב בו בימי הקדם של ראשית התהוותו, בשורש הנשמה האלוקית שבתוכו.
ג. כששב האדם אל עצמו וחי את חייו בדרך הנכונה שנקבעה לו בתחילת בריאתו, הוא מתמלא שמחה וסיפוק מחייו והוא שמח ומאושר בעצם היותו יהודי ובעבודת ה'.
החזרה בתשובה אינה מחייבת צורת חיים שיש בהם עצבות , דיכאון או אימה ופחד. לחזור בתשובה היא החזרה אל חיקו של ה' ועל מקומו של ה' נאמר בתהילים:
 "עוז וחדווה במקומו".

נמצאנו אומרים שהסימן לחזרה בתשובה נכונה ויעילה היא מצב השמחה הפנימית והרגיעה הנפשית שנמצא בה הבעל תשובה בתהליך תשובתו.
בנין התשובה הזה הנפרס בפנינו, מאיר הוא מתוך הפסוק בתהילים (צ"ז י"א) הנאמר בליל התקדש יום הכיפורים:
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
אור ה' הזרוע בכל נשמה ונשמה, שאותו זוכה הצדיק לשוב ולהאיר בליבו, מביא אותו לישרות הלב ולהנהגות הנכונות בחיים, הנהגות ודרך חיים שממלאים  אותו שמחה.


דבר העורך- אהרן זיידמן



"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" הפיוט המסורתי שפותח את ימי הסליחות מלווה במנגינה ישיבתית מוכרת תמיד מעורר בי זכרונות של ספק לילות-ספק בקרים אלוליים שצינת השחר מלווה אותם. הייתי נוהג ללכת עם אבי למנין שהתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת הגר"א בבית וגן וחלק גדול ממשתתפיו ה"יקיים" היו יהודים שהמלחמה השאירה בהם חותם של מספר על היד. האווירה היתה מיוחדת- מן געגוע וחיבור לעולם שאבד יחד עם הבנה לסודו של חודש אלול והאהבה האלוקית ששופעת בו. "דרשו ה' בהמצאו". השנים חלפו ומכל גיבורי הרוח ההם נשארו בודדים, הזקנה-נהוג לומר-היא מחלה שאף אחד לא מצא לה תרופה. עברתי מסע בין תחנות חיים שונות שבחלקן פגשתי גירסאות עגומות ומאיימות לחודש אלול. כשהגעתי לישיבה וסיבוב חדש של סליחות הגיע הרגשתי מועקה, ה"א-ל-ו-ל" הישיבתי ניצח את זיכרונות הילדות ופחד בלתי מוסבר השתלט על ישותי. המאמר של הרב לפני הסליחות (מדוע "אומרים סליחות" ולא "מבקשים סליחות") הפתיע אותי. אירועי אלול-תשרי פתחו סדק בחומה שנבנתה על ליבי. ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד... עשר שנים חלפו במרוצה ואירועי אלול-תשרי בישיבה מהווים תמיד אבן יסוד לשנה חדשה שמפציעה בפתח.

******************* 
ישנה מצווה בפרשה "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך וכו' לא תניף עליהם ברזל". כאשר בונים מזבח לה' צריך להזהר שלא להניף ברזל על האבנים, אחרת הן נפסלות משימוש בהן לבניה. "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" – אומר שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר זצ"ל- "ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". בבניית המזבח הזה יש לנו לנהוג במשנה זהירות שלא להניף על אבני בנינו ברזל. יש  לחפש אבנים שלמות, בלתי פגומות מתחת לפני הקרקע (עי' מדות ג-ד). ובהן לבנות- מזבח שאשו תוקד ולא תכבה. אבנים קטנות, אבני דרך, שאספנו במשך השנה מרגעים של קושי והתמודדות ומרגעים של הצלחה ואפילו מרגעים של כשלון מהוות את חומר הבניה שאתו נבנה את המזבח האישי. ובתנאי אחד- שלא נניף עליהן ברזל. שלא נשפוט את עצמינו בחומרה כזו. שהרי אבנינו- אבנים שלמות הן. מגיע לנו קרדיט על השנה הזו. 

שבת שלום, 
אהרן

בדרך ההלכה- הרב חסידים שליט"א



שאלה:
שלום כבוד הרב,
ברוך השם השנה קיבלתי על עצמי להתחזק באלול ובעשי"ת בשמירה ובהקפדה על הלכות שבת. רציתי לברר שתי נקודות שלא ברורות לי לגמרי:
א.האם ובאיזה אופן ניתן להסתרק בשבת?
ב. האם ובאיזה אופן ניתן להשתמש במגבונים לחים בשבת?

תשובה:
א.צריך לדעת שהמשנה ברורה נקט באיסור סירוק בשבת שהוא איסור דאורייתא של תולש, דהיינו תלישת שיער. אמנם אין כוונת המסתרק להשיר לעצמו שיער אך כיוון שבהכרח תוך כדי הסירוק נתלש שיער הרי זה פסיק רישא, וכותב המ"ב שהוא פסיק רישא דניחא ליה מאחר שנח לו שהשיער המדולדל נתלש מתוך ראשו. לכן הדרך היחידה להיות בטוח שאינו עובר באיסור זה הוא להסתרק במברשת רכה ועדינה שבוודאי אינה גורמת לתלישת שיער.
ב.במגבונים לחים ניתן להשתמש בשבת לצורך ניקוי תינוקות (כך סתימת רוב הפוסקים בני זמננו), אולם יש להקפיד בשעת השימוש לא ללחוץ בחזקה על המגבון.

שבת שלום ומבורך.


לשאלות: 054-8422-777

שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן




שאלה:
שלום הרב,
אני בחור חדש בישיבה ולא יצא לי להכיר את הרב כ"כ אבל אהבתי את הגישה של הרב מהטור בעלונים של זמן קיץ. רציתי לשאול שאלה שמציקה לי: אני מרגיש בחודש אלול צורך לפתור בעיות של 'בין אדם לחבירו' שנוצרו במשך השנה, יש לי חשש שאנשים לא יפרשו נכון את בקשת הסליחה שלי ויראו בזה חולשה. מה הרב מציע?

תשובה:
שלום וברכה
אני שמח שאתה נהנה לקרוא את הטור, זה תמיד נעים לשמוע ונותן כח.
המוכנות שלך להתקדם ולטפל בכמה דברים המפריעים להתקדמות בדרך, היא כבר גבורה גדולה. מבלי להכיר אותך באופן אישי אני חש הערכה וכבוד כלפיך בשל כך.
ישראל עם קדושים ובמיוחד בתקופה מיוחדת זו של הכנות לשנה החדשה, יש לי תחושה שאנשים סביבך דוקא יעריכו את המאמצים שאתה עושה ואפילו אולי קצת ילמדו ממך.
אתה בודאי אומר לעצמך, איזה נאיבי הוא, הוא לגמרי לא מכיר את המציאות היום... יתכן שאתה צודק, אבל אני חייב לומר לך משהו, יש גם כמה מעלות קטנות להיות נאיבי. האמון שתתן בשינוי, האמון שתתן בעצמך והאמון שתתן באחרים, הוא היחיד שמסוגל להניע את המערכת הזו קדימה.
דמיין לעצמך שלא היית מאמין ביכולת שלך להתקדם ולהשתנות, נכון שזה מסלול התרסקות? אז אני אספר לך סוד קטן, גם החברים שלך מרגישים כך כלפי עצמם.. וכשכל אחד מרגיש כך כלפי עצמו למה שלא נרגיש כך גם כלפי אחרים. כמו שאנחנו רוצים שינוי כך גם הם, רק שלפעמים ישנם כמה מחסומים קטנים כמו הבושה שלך (או שלהם...) שמפריעים לנו לעשות את הצעד הראשון. אבל אם אתה כבר אזרת אומץ כפי שהבנתי ממך, אז מכאן ואילך זה יכול להתגלגל רק לטוב...
אז אם אקצר את כל המלל הזה למשפט אחד, החברים שלך פשוט מחכים לזה ומסתבר שגם מעריכים את זה.
אז שתהיה לך הצלחה גדולה ושנה נהדרת.

זאבי קצנלבוגן


והסנה, איננו אכל... –אבריימל ל.



א
מה בצע יש
במלחמות, ובאש.
מה התכלית?
אינני מצליח להחליט...

סביבי שורקות התאוות,
נורות ללא הפוגה.
האש בליבי בוערת,
וזרדים מוספים למדורה.

עשן יוצא מהארובה,
מיתמר ממעל לבן הערובה...
האש משתוללת,
והסנה, איננו אכל.

מכל עבר סלעי בזלת,
זכר ללבה מתפרצת.
נשמות עשוקות,
חטאים ועוונות.

ב
זהו מרדף אינסופי.
מאה עשרים שנה בשופי.
של מנוסה מיצרנו הרע,
של בריחה מהמדורה.

דווקא בחלקי נפלה המשימה.
לרוץ תמיד כאילה בהולה.
להתגבר, לנוס.
ולעיתים-ליפול אנוס.

מה אעשה ותש כוחי,
אש קדחה באפי,
וככלות הכל-זהו צורך בסיסי...

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א


חדש ימינו כקדם – חלק ב'

את חלקו הראשון של המאמר פתחנו בשאלה הבאה:
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת בפי כל, ואפילו מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה ונבהיר לעצמנו - לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור ?
התחלנו להבהיר את מקומה של הנשמה בגופנו ובמאמר זה נמשיך להגדיר את תפקידה של הנשמה.
הבה נלמד סוגיה עמוקה ויסודית במהותה של נשמה.
אם נרצה לעקוב אחרי רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם, עלינו ללמוד בשימת לב את דברי הגמרא הבאים (נדה ל ע"ב):
"דרש רבי שמלאי: הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר "מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדים אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".
בדברי חז"ל אלו יש להתבונן במספר דברים:
א. מהו עניינו של הנר הדלוק על ראשו של העובר?
ב. מדוע מלמדים את העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכול?
ג. מהי פישרה של השבועה שמשביעים את העובר?
ד. מהו עניינה של הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?

תפקיד אישי
אנו מגלים בדברי חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה - ("נר מצווה ותורה אור").
רק תורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
כמו כן, הראו לנו שם את תפקידנו האישי כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית וטבעו בנו את הידיעה, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן מושלם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו.
רק קירבת אלוקים המיוצרת ע"י עמל לימוד התורה וקיום המצוות יכולה לאפשר לנשמה, שהיא החלק האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו ולהחזיר לו את האבדות הרוחניות שאיבד בהגיעו לעולם.
(זה לשון הזוהר (בתיק"ז תלו, ב): ואי אשתדל בה, אדכיר ליה כל מה דהוו אולפין ליה במעי אמיה" ובתרגום ללשון הקודש - ואם ישתדל בלימוד התורה, יזכירו לו כל מה שלימדו אותו במעי אמו).
משמעותה של השבועה הנוראה שמשביעים כל עובר ברחם, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו, לא ימצא היהודי מרגוע אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים.
("וגם הנפש לא תמלא" (קהלת פ"ו) - משל לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום לפי שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? לפי שהיא מן העליונים" - מסילת ישרים פ"א).
שבועה זו שנשבענו, עומדת ביסוד המצפון היהודי שפועם בכל אחד מאתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת חוסר השקט והנחת מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.

"כקדם"
מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו בעולם, המתוארים בדברי חז"ל שזה עתה פירשנו.
אל ימים אלו מתגעגע גם איוב במאמרו הנ"ל ואומר: "מי יתנני ירחי קדם כימי אלו-ה ישמרני", ימים נפלאים במחיצתו של אלוקים.
אם נרצה להבין יותר ו"להוריד" אלינו את האמור נוכל גם להבין שימי קדם אלו הם כלשון רבותינו הראשונים (רבנו תם ב"ספר הישר" - שער ו') "ימי האהבה".  בימים אלו אנו מרגישים בקרבת אלוקים ובאהבתו. בימי אהבה אלו חש האדם שהוא הולך בדרך הנכונה והוא מלא שמחה וסיפוק בעבודת ה'.
כאמור, ההרגשה הזו נובעת מהיותה של  הדרך הראויה לנו מתוקף תפקידנו הייחודי בעולם, טבועה ומושרשת בנשמתנו.
הנשמה היא "מצפן טבעי" המאותת לנו כשאנו צועדים בדרך הנכונה. היא רגועה ומגיעה אל סיפוקה רק כשהיהודי "מזין" אותה באוכל הרוחני המתאים לה.
משמעותם של החיים בחטא, היא ההתנתקות שלנו מהאלוקים הנמצא בתוכנו, ובעקבות כך אנו מתנתקים גם מעצמנו, מהאני האמתי שלנו, מהאני הטוב והטהור שרוצה לעשות רק טוב.
בכל פעם שאנו עושים עבירה או נכשלים במידות רעות של כעס, גאווה וכדומה. אנו "מעבים" את הגוף ואז לנשמה הטמונה בנו קשה להאיר לנו את הדרך הנכונה.
העבירות משכיחות מאתנו את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו והן גורמות להתנתקות מעצמנו ומהאני הטוב והאמתי שלנו.
כאמור, תפקידנו הושתת על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו בהיותנו ברחם אמנו, אשר למרות ששכחנו אותם, הם קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.
אם איננו הולכים לאורה של נשמתנו ואיננו נשמעים לקולה הבוקע מתוך הלב, אנחנו מתרחקים מהדרך שנקבעה לנו בראשית יצירתנו ומאבדים כיוון.

קריאה אלוקית להתחדשות
ימים אלו של התנתקות הרחוקים מהרגשות של אמונת הלב נקראים גם "ימי השנאה".
בימים אלו אנו מרגישים שלא הולך לנו, אנו עצובים, עבודת ה' שלנו נעשית בעייפות ולאות ואין לנו "טעם רוחני" בתפילה ובשאר מצוות.
חשוב להדגיש שתקופות אלו בחייו של אדם הן דבר טבעי ומצוי שאין צורך להיבהל מהן.
אנו צריכים לראות בימים אלו "קריאה אלוקית" להתחדשות ולהתרעננות.
פסק זמן וחשיבה מחודשת על אורחות חיינו אמורים להחזיר את החשק והטעם בעבודת ה' שלנו.
אך כשימי השנאה הללו הם ארוכי טווח, עבודת ה' שלנו חדלה להיות מלאת רגשות אמונה ודבקות, והמעשים שלנו רחוקים מחוקי החיים שאלוקים השריש בנשמתנו, אז דרושה כאן חשיבה אמיצה ומאומצת שתעצור ותבדוק מחדש את היסודות המוכרים לנו באמונה שעליהן מושתתת כל עבודת ה' שלנו. "תפקידה של הנשמה":


דבר העורך- אהרן זיידמן



פרשת השבוע נראית לי מתאימה מתמיד לשבועות שבהם אנחנו נמצאים. "כי תצא למלחמה על אויבך-ונתנו ה' אלוקיך בידך" כבר דרשו דורשי רשומות שהמלחמה כאן רומזת גם למלחמת היצר וכשהאדם רציני במלחמה הזו הקב"ה מסייע בידו והוא מצליח. אבל משהו במלחמה הזו מורכב קצת. האדם חוזר מהמלחמה עם שבויים. ומהפסוקים הבאים אנחנו לומדים שבשלל השבי יש גם אשת יפת תואר שמכניסה את האדם לבעיות חדשות... בעיני המסר שנלמד כאן מרמז לנקודה הזו: האדם שנמצא במלחמה עם עצמו תמיד מוצא את עצמו מפסיד בנקודה מסוימת כיוון שזו מלחמה חזיתית מול עצמו. בלתי אפשרי להלחם מול עצמך ולנצח בלי לספוג אבידות. אם כן- ישאל השואל- מה עושים? איך יכול האדם להתגבר על נסיונותיו ולצאת מנצח בלי להפגע? התשובה רמוזה בפרשת אשת יפת תואר: "וישבה בביתך וכו' והיתה לך לאשה". מסתכלים לבעיות בעיניים ובמקום להתעלם או להלחם חזיתית עוברים עם הקושי תהליך אמיתי שבסופו ניתן אפילו לשאת את האשה -שעד לא מזמן היתה אסורה- לאשה. לא מתעלמים מהבעיות, מסתכלים לניסיון בעיניים, מתמודדים בגבורה, וכובשים יעדים. והעיקר-לא שוכחים לרגע שההצלחה תלויה בשמחה פנימית. כך נראה אלול אצלנו, מסכימים איתי?

שבת שלום.

אהרן

בדרך ההלכה –הרב חסידים שליט"א


שאלה:
שלום כבוד הרב,
בעקבות שיעור ששמעתי על כך שיש עניין להתחזק בשמירת ההלכה באלול אפילו יותר מבשאר ימות השנה כגון פת עכו"ם גם למי שלא מקפיד על כך בשאר השנה רציתי לשאול באיזה נושא הרב ממליץ לבחורים בישיבה שלנו להתחזק באלול?

תשובה:
בחודש אלול ובעשי"ת תשתדל מאד שלא תעבור את זמן ק"ש וזמן תפילה.
כדאי מאד לברך ברכת המזון מתוך סידור או ברכון. ולהיזהר יותר לברך את שאר ברכות הנהנין בכוונה.
להקפיד יותר על כשרות המאכלים
ובמיוחד לא נשכח את המצוות שבין אדם לחבירו. ניזהר מאד מפגיעה בחברים, מדיבורי לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים.
שבת שלום.


לשאלות:054-8422777

י-ה שמע אביוניך - ש. זיידמן



קָהּ, שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ,
מְפַצְּחִים בִּקְצָווֹת גַּנֶּיךָ,
בּוֹעֲטֵי בְּכַדּוּר, זַמָּרֵי חוּצוֹת,
מַדְעָנֵי עַכְבָּרִים, מְשַׁוְּקֵי קְצִיצוֹת.
יַהֲדוּתָם לָהֶם בְּגֶדֶר חִידָה,
בֵּין תֹּהוּ לִשְׁמָמָה חַיּוּתָם נְדוּדָה.

קָהּ, שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ,
שׁוֹקְדֵי סְבָרוֹתֶיךָ וְהֶגְיוֹנֶיךָ,
הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמָר, וְנַפְשָׁם בְּהוּלָה
מָמוֹנָם נִגְמַר, חֲרֵדֵי גְּאֻלָּה,
יִצְרָם בָּם נִלְחָם, מְשַׁוְּעֵי הַקְּדֻשָּׁה,
וְהַחֹמֶר מוֹשְׁכָם בִּדְבִיקָתוֹ הָעִקְּשָה.

קָהּ, שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ,
הַאֲזֵן לַחֲרִיקוֹת בָּנֶיךָ,
הָאֱמֶת נֶעְדְּרָה, וְחָשׁוּךְ וְכָבֵד,
בָּעֲלָטָה הַכּוֹלֶלֶת לִבָּם אָבֵד,
וְיֵשׁוּתָם מִתְפַּתֶּלֶת, בִּינָתָם נִסְתְּרָה,
עֲנִיֵּי דַּעַת נַפְשָׁם שְׁבוּרָה.

קָהּ שְׁמַע, אֶבְיוֹנֶיךָ,
הָאֵר אֲלֵיהֶם פָּנֶיךָ.
הָסֵר מֵהֶם מַכְאוֹב, הָפֵג מֵהֶם עֲנָנָה,
הַעֲשֵׁר נִשְׁמָתָם בְּזוֹ הַשָּׁנָה.