גלריית תמונות מפורים!!!

בוגר כותב (יעקב שאפנס) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

גלגולי פורים

יעקב שאפנס

גלגולי הפורים שלי ארוכים הם. נעו מקוטב לקוטב, משמחה לעצבות, מדיכאון לאושר, אבל את הטרנספורמציה הגדולה ביותר עברתי לאחר שהתחתנתי. הטיולים אצל נדיבים (וחלקם שלא) מדלת לדלת, אצל כמה מתלהבים ואצל כמה מתאכזבים. אצל חלקם יוצאים מעודדים ואצל חלקם נדכאים, אבל לפחות אצלי, המדד להמשך לא בהכרח היה סכום הכסף (ושלא תבינו אותי לא נכון, הכסף חשוב...) אבל הדרך שבו בעל הבית קיבל אותנו, ואיזו הרגשה הוא נתן לנו.

הגיע הזמן וזכיתי להתחתן. החתונה שלי הייתה שבוע אחרי פורים (כן, כן, השבוע סגרתי 7 שנים...) שנה אחר כך הפורים שלי היה ממש אחרת. במקום לנהוג יומיים רצוף עם ערימה של שיכורים, נהגתי רצוף מההורים שלי להורים של אשתי, במקום לקיים משלוח מנות עם השוקו והלחמניה המסורתיים, התחלנו להתפנפן עם סלים וצלופן, במקום לקיים מצוות משתה ושמחה  לפחות בעשרה בתים שונים מעדות ומנהגים שונים, קיימתי רק פעם אחת. השינוי הזה לא מנע ממני לבוא לסעודת פורים בישיבה במוצאי  יום (כ)פורים. אבל עם השנים גם זה נתמעט וכיום הפורים שלי הוא די בורגני. כן, פשוט כזה. תפילה בנץ, ביקורים של חברים וילדי הכיתה, יציאה לסעודת פורים, התבסמות, דברי תורה, שינה והתפכחות בזמן למעריב.

זכיתי השנה בפעם הראשונה לארח צוות איסוף מהישיבה. לא הכרתי אף אחד מהם לפני כן. אבל התחברתי מיד. ידעתי מראש כמה כסף אני הולך לתת, והאמת, הם לא היו צריכים לשכנע אותי בחשיבות הגדולה לישיבה. אני יודע. אני זוכר את הקירות המתקלפים, ואת המקלחות הקרות. התלונות והצרכים נשארו כפי שהיו. החבר'ה ישבו אצלי בסלון, אכלו קצת, שתו קצת, החליפו כיפים עם הילדים שלי, ונשאבתי חזרה לימים שבהם הסתובבתי חדור בתחושת שליחות, לאווירת הפורים ולאחווה של הבית שנקרא דרך ה'. שיחה פשוטה על נוסטלגיה, ועל יעדי מבצע האיסוף. לרגעים ספורים חזרתי לישיבה. הייתי אותו בחור שאוכל סדרה של סעודות פורים, הולך מבית לבית ומקוה לצאת בהרגשה טובה. הפכתי לאותו אדם שנלחם על הבית שלו כי הוא רוצה עתיד טוב יותר. אני לא גביר, אבל נתתי את מה שיכולתי, כי אני לא מכיר אף אחד שלא חרד על ביתו. כשהחבר'ה יצאו התרפקתי לרגע על אותם שנים רבות בישיבה. המשך הפורים שלי היה זהה לשנים קודמות, אבל כשאני קמתי (בקושי) לתפילת ערבית, "שמעתי" את קריאת המגילה בישיבה וכשהלכתי לישון "רקדתי" במסיבה. על זה אין לי אלא לומר תודה ליואל קלופפר, אהרן פינקוס, משה כהן, מוטי אטינגר ואשר גדי.

עד כאן להפעם,

יעקב

ראש הישיבה שליט"א - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

פורים – מאיתנו לאלוקים

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, אע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (רמב"ם הלכות מגילה פ"ב הי"ח)

מהי הסיבה המיוחדת שזכו ימי הפורים ומגילת אסתר, למעמד חשוב כל כך ונצחי, שלעולם לא יתבטלו.

אשר החלו לעשות!

לאחר שנעשה ליהודים נס פורים, אנו שמים לב לדבר מעניין ומפליא, שמספרת המגילה: "על כן היהודים הפרזים... עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו, ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים... לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (ט, יט-כג).

פשוטו של מקרא מוכיח לנו שיהודי אותה תקופה התחילו מעצמם לעשות בימי הפורים משתה שמחה יו"ט ומשלוח מנות, בעיירות הפרזות, ללא שהורו להם חכמי אותו הדור לנהוג כך. רק לאחר שהתחילו לעשות זאת, תיקן להם זאת מרדכי בתקנה מחייבת לדורות - שבוודאי נתגלתה לו נבואה על כך - וכתב ושלח ספרים אל כל היהודים, לקיים לדורות את מה שהתחילו לעשות מעצמם, ועוד הוסיף להם את המצוה לקרוא מגילה בעיירות המוקפות חומה, וכן את מצוות מתנות לאביונים. ואכן, עם ישראל כאיש אחד קיבלו "את אשר החלו לעשות", דהיינו את מה שהתחילו לעשות לבד מעצמם, והוסיפו לקיים את המצווה לדורות ככל "אשר כתב מרדכי אליהם".

קריאת המגילה – מהעם

כשאנו ממשיכים לעקוב אחרי פסוקי המגילה, אנו מוצאים דבר פלא נוסף.

רש"י מלמדנו שפעולתו הראשונה של מרדכי, היתה כתיבת המגילה, כנאמר בפסוק: "ויכתוב מרדכי", וכתב רש"י שהכתיבה הזו "היא המגילה הזאת כמות שהיא". למרות שכתב להם מרדכי את המגילה, עדיין לא מצאנו בפסוקים הבאים מיד אח"כ שמרדכי תיקן להם לדורות גם לקרוא את המגילה.

קריאת המגילה נזכרת לראשונה בפסוקים הבאים: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם... ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה, והימים האלה נזכרים ]בקריאת מגילה, רש"י[ ונעשים ]משתה ושמחה ויו"ט לתת מתנות ומנות. רש"י[ בכל דור ודור... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם ]קריאת המגילה. רש"י[ לא יסוף מזרעם, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית" (ט, כז-כט).

גם כאן פשוטם של מקראות מלמדים אותנו, שעם ישראל התחיל לזכור לבד את ניסי הפורים תוך כדי קריאת המגילה שכתב להם מרדכי, ורק לאחר מכן, קיבל מנהג זה של קריאת המגילה תוקף של תקנת נביאים - מרדכי ואסתר שתיקנו קריאה זו בנבואה לדורות.

זהו אולי גם פירושה של "איגרת הפורים הזאת השנית", דהיינו, שמלבד האיגרת הראשונה שבה תיקן מרדכי ליהודים את מנהגם הראשון של משתה ושמחה לדורות, ואף הוסיף עליו כאמור לעיל, הוסיף עוד ושלח להם איגרת שנית שבה תיקן להם את מנהגם השני שנהגו בקריאת המגילה.

ניתן אולי לומר שלאחר שכתב מרדכי את המאורעות לזיכרון לדורות במגילת אסתר, ולאחר שקיבלו על עצמם היהודים מעצמם לקרוא מגילה זו, הוסיפה אסתר ובקשה מהחכמים לקדש את המגילה הזו לדורות, ולהכניסה אל תוך כתבי הקודש.

אישור לכך אנו מוצאים בפסוקים הבאים: "ושילח ספרים אל כל היהודים... דברי שלום ואמת, ומאמר אסתר קִיַם דברי הפורים האלה ונכתב בספר". ואמרו חז"ל, שאסתר בקשה מאת חכמי הדור לקובעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים, וזהו "ונכתב בספר" (רש"י).

כאן נקבעה מגילת אסתר, כמגילה קדושה מאוד, הדומה אפילו לכתיבת ספר תורה. [שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. מגילה ט"ז ע"ב] אין זו סתם מגילת זיכרון על ניסים שהיו, אלא היא מגילה נצחית שסודותיה אין סופיים, היא מגלה את ההסתר [מגילת-הסתר...] שבמסתרי הטבע ומגלה שמאחורי כל הנהגות העולם, נמצא א-ל מסתתר, המשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים למען הצלתו של עם ישראל.

מאיתנו לאלוקים!

נחזור עתה אל השאלה שהצבנו בפתח דברינו, ונבין איפה את הסוד שבנצחיות מצוות הפורים. שונים הם כל החגים ומצוותיהם ממצוות הפורים, מפני שחביבות מאוד הנהגות הקודש שקיבלו עם ישראל בפורים על עצמם לבד, בלי נביא או חכם שהורה להם מה לעשות. קבלה כזו שבתחילה קיימו היהודים מעצמם, ורק לאחר מכן קיבלו אותה ב"הוראה מגבוה", לא תעבור מתוך היהודים. זכרה של המגילה, שמצאו בה עם ישראל מעצמם טעם וגילו את סוד קריאתה, מגילה זו לא תסוף מזרעם, ותהיה קיימת לנצח.

מדוע דווקא בנס פורים אנו מוצאים את העובדה הזו, שיהודים קיבלו על עצמם לבד דברים וכיוונו בכך לדברי הנביאים?

נס פורים אירע לעם ישראל בתקופת גלות לא פשוטה, כשבית המקדש – בית חיינו חרב ועם ישראל כמעט ואיבד את תקוותו. בתקופה חשוכה זו, מתוך הסתר הפנים, מתגלה הקב"ה ברוב רחמיו בתוך מסתריה של הגלות, ולמרות הסתר הפנים מוצאים היהודים את עצמם כשהם מונהגים בהנהגה מופלאה שהופכת את כל העניינים לטובתם. העובדה שאיננו מוצאים את שם ה' ב"מגילת ההסתר" מלמדת על הניסים הנסתרים שנעשים איתנו בכל זמן, ניסים שאנו מתבקשים לפקוח עיניים ולהבין לבד שאלוקים עומד מאחוריהם. או אז כשיהודי מגלה לבד את אלוקיו, הוא מוצא צורך להודות לו מעצמו, בצורות אישיות שהוא מתחבר אליהן. לכן, דווקא בחג הפורים אנו מגלים את הקבלות האישיות שקיבלו על עצמם היהודים כהודאה על הניסים שנעשו להם בתוך ימי הגלות, והם עמדו עליהם לבד.

ימי הפורים הבעל"ט, ימים של שמחה אישית פורצת גבולות, שמחה שמתוכה אנו יכולים לקבל על עצמנו כדרכם של היהודים מייסדי תקנות הפורים, קבלות אישיות, פרטיות ו...עצמאיות! קבלות טובות שהגענו אליהן לבד, קבלות שאותן נוכל לשלוח – על דרך המליצה - במשלוח מנות לה' הנקרא רעהו של היהודי ("ריעך ורע אביך אל תעזוב" - משלי כ"ז), משלוח מנות שיתקיים לנצח, משלוח מנות שבזכותו ישלח לנו רענו שבשמים משלוח מנות חזרה וימלא משאלותינו לטובה מתוך שמחה אין קץ.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

אם יהודי היה יודע...

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כולנו מכירים את מילות השיר העליז הזה, ואת הטיפוסים שאיתם מזוהה השיר, ואיך נאמר? כל זה אינו מקרין תחושה של רמה ואיכות גבוהה במיוחד. בדרך כלל, אנחנו אוהבים יותר להיות שייכים לעולם מבין יותר. לעולם שבו איננו שרים על מה שלא ידוע לנו, אלא מבינים וחווים את מה שכן ידוע לנו. שלא נדבר על הסקפטיות המסוימת שאנחנו אוהבים לשדר. נו, היה שמח ורוקד כל השבעים שנה. איזה מין חיים אלה של שמחה וריקוד תמידיים? אנחנו טיפוסים חכמים יותר, ולא מתאים לנו לצאת כל כך מן הכלים. ובכלל, כל המציאות המוזרה של האנשים האלה, הקוראים תיגר על כל מה שנחשב ונקרא תרבותי ומשכיל, לא בדיוק שייך אלינו.

אז לא באתי לספר לכם שהחלטתי להיעשות לרקדן רחוב, ועדיין אני מנסה להבין היום את מה שלא הבנתי אתמול, ולחיות חיים שיש בהם קצת יותר דעת. אבל, כשמתקרב פורים, חג הקיום היהודי, אני מרגיש שיש משהו משותף ביני לבין הטיפוסים האלה. פתאום אני חש שיש משהו בגובה של היהדות שהוא הרבה מעבר לכל מה שאני מסוגל לתפוס ולהבין, ואין דרך להתייחס לכל זה חוץ מעל ידי כמה טיפות (או כוסות), וריקוד סוער וזועק עד כלות, ואולי אפילו אתחיל לזמר ולרקוד את השיר: לא מבין כלום.

השנאה של המן ליהדות וליהודים, שאחרי אלפיים וחמש מאות שנים אנחנו יכולים לראות שהיא יותר מאירוע היסטורי, אלא חוק טבע התקף בכל היבשות ובכל הדורות, היא פשוט בלתי נתפסת. מה יש בי, ביהודי, שמצליח להוציא מן הכלים אנשים רבים, השונים כל כך אלו מאלו? איך ההיגיון המטורף, שהביא אדם לחתום על הצו הבלתי אפשרי: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, חזר והופיע בגרמניה של היטלר, באמצע המאה העשרים?

בסך הכל, אני היהודי, ובוודאי היהודי החילוני, מנסים לראות את עצמנו כאנשים נורמליים, שכל אדם אמור להסתדר איתנו, ומדוע אנחנו מסוגלים שוב ושוב להטריף את דעתם של אנשים רבים כל כך, בכל הארצות ובכל הזמנים?

והעקשנות היהודית, שבאה לידי ביטוי בסירובו הבלתי מתפשר של מרדכי להשתחוות להמן, ובמשך אלפי שנים בעקשנותם של יהודים להתמיד בזרותם לכל הסובב אותם, האם היא סבירה? האם היא מסתדרת עם הדימוי שלנו בעיני עצמנו כאנשים נורמטיביים?

והאם ההבטחה האלוקית על נצחיות העם היהודי, ועל נצחיותה של התורה, מסוגלת להסתדר עם ההיגיון ההיסטורי הטבעי, שאותו אנחנו יודעים לנתח כל כך יפה? איזו מדיניות פוליטית אפשר לבנות, מנקודת מבט של הפסוק ממגילת אסתר: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו? הבנתם מה כתוב כאן? אל תחשבי, אסתר המלכה, שבאתי להתחנן לפניך, שתואילי בטובך להושיע את עמך הנרדף והמוכה. באתי כאן להציע לפניך עסקה נפלאה והזדמנות פז, להציל את עצמך ואת בית אביך מכיליון ואבדון. העם היהודי עצמו אינו נמצא בסכנה של ממש. האם כל זה מסתדר עם מה שנקרא 'ריאל-פוליטיק'?

והאהבה הגדולה הממלאת את חלל עולמנו בפורים, אהבה לקב"ה, לתורה ולכל יהודי, האם היא עומדת בדרישה של הנורמליות?

כשאני נזכר במור אבי שליט"א, שהגיע לארץ מאירופה הדוויה, כשהוא בן חמש עשרה, ולא היה בכל העולם מי שיכל לומר לו מה לעשות, שהרי אביו ואמו עזבו את עולמנו כבר מזמן, אני צובט את עצמי ושואל, מה הביא אותו אז דווקא לישיבת חברון? וכמוהו עוד רבים אחרים, שבחרו לדבוק בכל ליבם בעולמה של תורה, ועליהם עומד היום עם שומרי התורה, מנין היה להם הרצון והכח לעשות זאת? האם כל זה סביר, הגיוני וריאלי?

שמעתי פעם סיפור על נפוליון, שהגיע לחצר בית הכנסת בשעת קידוש לבנה, וראה יהודי מתפלל בכוונה: יהי רצון מלפניך, למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. שאל הקיסר אותו, האם בביתך הכל בסדר? אשתך והילדים בריאים? וכששמע נפוליון את המצב הקשה ששורר בביתו של האיש, תמה תמיהה גדולה: ואחרי כל זאת, האם מה שחסר לך זה שהירח יהיה שלם? מדוע היהודי איננו יכול לצמצם את מבטו לד' אמות הפרטיות של כאן ועכשיו?

אז כנראה שיש בנו משהו שהוא לא לגמרי נתפס. היהדות קושרת אותנו אל משהו שהוא גדול בהרבה מאיתנו, ולא כל כך ניתן להכניס אותנו אל תוך המסגרות הרגילות בעולמנו. אולי לכן אמרו לנו חז"ל שאת שמחת פורים עושים באופן ובצורה של עד דלא ידע.

אז אם תראו אותי בפורים במצב צבירה לא כל כך מאוזן, רוקד ושר בלי שום גבול, תבינו מה עובר עלי. וגם אם בטעות אתחיל לשיר 'אם יהודי היה יודע', תסלחו לי. זה לא לגמרי באשמתי. 

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

ה"נס" של פורים

שאלה:

אנחנו עומדים לחגוג את פורים עוד יומיים ואני רוצה להבין דבר פשוט. מדברים על הנס של פורים, אבל אני לא מוצא בספור של פורים שום נס. אני לא מעיז לומר "צרוף מקרים", אבל מה היה שם חוץ מפוליטיקה שהצליחה? "נס" כזה קורה כל יום לכל אחד. על מה החגיגה הגדולה?

הרב זאב קצנלבוגן:

איזה כיף למי שיש לו ניסים כאלה בכל יום! לא, אני לא מתכוון בציניות. ואני גם לא מתכוון לזלזל במה שאנחנו אומרים בכל יום בתפילה "על ניסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו". אני מתכוון לומר שאני מעריך את זה שיודע להתבונן ולראות אכן את הדברים כך.

מורה שלימדה בבית ספר לילדי מצוקה סיפרה שבאחד השעורים היא לימדה על נושא "ניסיך שבכל יום עמנו". על מנת להכניס את התלמידים לאווירה, שאלה המורה, מי ראה פעם נס בעיניו? אחד התלמידים קם ואמר אני. מה הנס? שאלה המורה. אתמול, ענה התלמיד, אבא התעצבן על אמא, תוך כדי כעס הוא הרים את המגהץ וזרק לכיוונה של אמא. בנס המגהץ לא פגע! סיים התלמיד... גם זה נס מבחינתי, אבל על ניסים מסוג כזה לא משקיעים כל כך הרבה כסף במשלוחי מנות...

כולנו מכירים את הכלל המפורסם ש"לית מילתא דלא רמיזא באורייתא". אין אירוע, אין אדם, אין מציאות שלא רמוזה בתורה. על בסיס הכלל הזה מנסה הגמרא להבין (חולין קל"ט:) היכן רמוזה אסתר? הרי התורה נכתבה לפני כ-3300 שנה ואילו ספור המגילה היה לפני כ-2400 שנה, כלומר מאוחר יותר לכתיבת התורה, אם כך ספור המגילה בהכרח רמוז בתוך התורה. ואכן מצאה הגמרא רמז לאסתר מן התורה. לא רק לאסתר מצאה התורה רמז, אלא אף למרדכי והמן שאף הם שחקנים מרכזיים בספור המגילה. והנה הגמרא נזכרת בדמות מאד מפורסמת נוספת. משה מן התורה מנין? שואלת הגמרא. שאלה זו כמובן צריכה באור, הרי משה מוזכר מפורשות בתורה מאות פעמים, אולם נניח לשאלה זו כרגע, השאלה שאני מעוניין לעסוק בה, היא מדוע פתאום נזכרה הגמרא במשה, איך הוא קשור לשלושת הדמויות הקודמות? מרדכי ואסתר ולהבדיל המן הם דמויות מרכזיות בספור, אבל משה לא קיים בו כלל! ככל הנראה הגמרא באה לעשות לנו השוואה בין משה נותן התורה לבין מרדכי ואסתר.

בתורת משה מוזכרת האפשרות של גלות, חלילה. בכמה מקומות מזהיר משה את העם שאם לא תשמעו... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... אך התורה אינה מכינה אותנו ולא מסבירה לנו כיצד עלינו לנהוג בתקופת הגלות. בתקופות הטובות יש לנו בית מקדש, יש לנו אורים ותומים, יש לנו נביאים. כאשר לאדם יש חוסר בהירות יש לו למי לפנות. "נביא מקרבך מאחיך כמוני... אליו תשמעון", אומר משה. כל מי שיש לו חוסר בהירות, חוסר הבנה, יש לו כתובת. אך מה קורה בתקופת הגלות? מה קורה בתקופה שהכתובת לא זמינה, ויש כל כך הרבה חוסר בהירות, כל כך הרבה חוסר הבנה? צרות, קשיים, חוסר התאמה, או בשפת התורה הסתר פנים? זה לא כתוב בתורת משה. את הכללים לתקופה זו כתבו לנו מרדכי ואסתר. משה כותב את תורת הגאולה, מרדכי ואסתר כותבים לנו את תורת הגלות.

מעבר להצלה ההרואית שעברנו, מגילת אסתר באה ללמד אותנו כיצד להתבונן באירועים. סביר להניח שמי שהיה עובר על העיתונות באותם הימים לא היה רואה בהם את ספור המגילה. האירועים הרי פרוסים על פני למעלה מתשע שנים. ככל הנראה באימפריה הפרסית באותם ימים היו דרמות נוספות. ספור המגילה הוא עריכה של מרדכי ואסתר. הם לקחו גזיר עיתון מפה וסיפור משם וערכו אותו לסיפור שלם ופתאום אנחנו תופסים איך מסתכלים על תמונה בתלת מימד...

צדקת ידידי, נס פורים הוא לא נס כדוגמת קריעת ים סוף וכדומה. הוא נס אחר לגמרי, נס נסתר, אבל כל כך בולט וכל כך עוצמתי אם אתה רק יודע להרכיב את משקפי התלת מימד. איך כתבתי בתחילה? מי שיודע להסתכל כך על הדברים, מי שלוקח את הפרומו של המגילה ויודע לתרגם אותו לחייו ולראות את ההשגחה הפרטית בכל מהלך חייו, אשריו. לא רק במעלתו הרוחנית אלא פשוט החיים שלו יפים הרבה יותר...    

הלכות שבת זכור ופורים - הרב ארי מור

פרשת זכור

לדעת חלק מהראשונים חובה לשמוע פרשת זכור מספר תורה כשר, ובציבור עשרה, ותיקנו חז"ל לקוראה בשבת זו ערב פורים, ולפיכך יש לעשות השתדלות מיוחדת לשמוע פרשת זכור בשבת זו.

מצוות צריכות כוונה, ולכן יכוון קודם ששומע הקריאה לצאת ידי חובת מצות זכירת מחיית עמלק, וכדאי לעיין בספר החינוך וללמוד את שורש המצוה.

על הקורא והמברך לכוון להוציא, ועל השומע לכוון לצאת ידי חובה.

מן הראוי שישמע כל אחד קריאת התורה כפי מנהג אבותיו, כלומר באותה הברה ובספר תורה הכתוב בכתב הנהוג במשפחתו, ובמיוחד מי שמתפלל בהברה אשכנזית ומנהגו הוא כתיבת סת"ם לפי דעת הב"י ישתדל מאד לא לשנות ממנהגו בקריאה זו.

פורים

ארבע הן המצוות המיוחדות לפורים ושנצטוינו עליהם מפי הקבלה, ואלו הן: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

וכן תקנו חכמים לקרוא בתורה מעניין היום בפרשת 'ויבא עמלק' שבסוף סדר בשלח, ולהזכיר נס פורים בתפילה ובברכת המזון שאומרים בהן 'על הנסים - בימי מרדכי ואסתר'.

קריאת המגילה

חייב אדם לקרוא את המגילה בפורים שתי פעמים אחת בלילה ואחת ביום, חיוב זה הנו מדברי קבלה שחמורים הם כדברי תורה.

זמן קריאת המגילה: בלילה - כל הלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר, ואם עבר עלות השחר יקרא בלא ברכה, ואם עבר הנץ החמה שוב אין לה תשלומים. וביום - זמנה מהנץ החמה עד השקיעה ובדיעבד יצא מעלות השחר.

אסור לאכול לפני קריאת המגילה משהגיע זמן חיובה, בין בלילה ובין ביום, ובשנה זו שקריאת המגילה לבני הפרזים היא במוצאי שבת אוכל סעודה שלישית כדרכו בכל שבת, ובמוצאי שבת יוצא לתפילת ערבית וקריאת המגילה.

מותר ללמוד קודם קריאת המגילה, אבל אסור לישון קודם קריאתה משהגיע זמן חיובה אפילו שינה מועטת. 

מצוה מן המובחר לקרותה בציבור ובבית הכנסת. ואפילו אם יש הרבה אנשים בבית הולכים לבית הכנסת משום 'ברוב עם הדרת מלך' ויש יותר פרסום הנס.

צריך להיזהר לשמוע כל תיבה, שאם לא שמע הכל, לא יצא.

כששומע שהחיינו ביום יכוון שהולך גם על שאר מצוות היום: מתנות לאביונים, משלוח מנות וסעודה.

חיוב קריאת המגילה תלוי במקום בו נמצאים בעלות השחר. כלומר, מי שנמצא בעלות השחר של יום י"ד מחוץ לירושלים, חייב בקריאת המגילה ביום י"ד, ואם נמצא שם לפני עלות השחר חייב גם בקריאת המגילה של ליל י"ד. ומי שנמצא בעלות השחר של יום ט"ו בירושלים חייב בקריאת המגילה ביום ט"ו, ואם נמצא בירושלים לפני עלות השחר של יום ט"ו חייב בקריאת המגילה של ליל ט"ו. ולדעת החזו"א החיוב תלוי במקום בו נמצאים בשקיעת החמה, כלומר אם נמצא בשקיעת החמה של ליל י"ד מחוץ לירושלים חייב בקריאת המגילה בליל ויום י"ד, ומי שנמצא בשקיעת החמה של ליל ט"ו בירושלים חייב בקריאת המגילה בליל ויום ט"ו.

משלוח מנות

זריזין מקדימין למצוות לשלוח משלוח מנות בבוקר השכם מיד לאחר גמר התפילה.

החיוב הוא שתי מנות לאדם אחד וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח, אך מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודה ומשלוח מנות.

צריך להקפיד לשלוח מנות דווקא דבר שראוי לאכילה כמות שהוא בלי תיקון והכנה ובישול.

שיעור המנות הוא לשלוח דבר חשוב בגודלו שראוי לכבד בו אורחים בתור מנה, וי"א שצריך שתהיה חשובה לפי ערך הנותן והמקבל וראוי להיזהר בכך לכתחילה.

י"א שאינו יוצא במשקה וי"א שיוצא, כמו כן י"א שאינו יוצא בתבלינים או אבקות להכנת מאכל או משקה כקפה נמס וכיו"ב, ולכן אע"פ שיש מרבותינו שלא הקפידו בכך כלל יש מקום להדר ולהיזהר בכך.

לכתחילה ישלח שתי המנות בבת אחת בשני כלים וע"י שליח אבל אם לא עשה כן יצא יד"ח.

מתנות לאביונים

יש לתת שתי מתנות לשתי אביונים וייתן שיעור מתנה חשובה.

לכתחילה יזדרז לתת בתחילת היום שזריזין מקדמין למצוות.

יכול לתת לשליח שיעביר לאביונים וצריך לכתחילה שיעביר להם בו ביום.

אין יוצאים במתנות לאביונים מכספי מעשר.

סעודה

חייב אדם לקבוע סעודה בפורים ולכתחילה יטול ידיו ויאכל בשר, ונהגו גם לאכול זרעונים שזה היה מאכלה של אסתר בבית אחשוורוש.

חייב איניש לבסומי.... אמנם אין לבטל שום מצוה משום כך, ולפיכך אין לשתות קודם מנחה כדי שיוכל להתפלל כראוי, ואם חושש שבגלל שתייתו ייבטל מברכת המזון או מערבית או שיזיק ויבייש את חבירו אין לו לשתות.

לכתחילה יש לקיים את המצוה בשתיית יין אדום, ואם אינו אוהבו ישתה לבן, ואם אינו אוהב יין ישתה כל משקה המשכר.