שיר חדש-עתיק - זלמן שטוב

היה זה ביום חמישי, ערב צום שבעה עשר בתמוז. יצאתי באישון הליל לכיוון הכותל עם הגיטרה, לנגן קצת אל מול אותן אבנים קדושות - אל מול המקום אליו מתנקזים כבר אלפי שנה ציפיותיהם ודמעותיהם של מליוני יהודים.

חניתי והתחלתי לצעוד לכיוון המדרגות בואכה הרובע היהודי. בזמנו, לפני כמה שנים יפות הייתי צועד עם הגיטרה בתוך רחבת הכותל, ממש כמו הלוויים כשהבית עוד עמד על מכונו. היינו מנגנים והאבנים הגדולות היו מקשיבות בשקט, מכילות אותנו כפי שאף אבן בעולם לא מסוגלת. אבל היום הכל השתנה, אי אפשר להכנס-לקרב אל האבנים כשיש בידך כלי נגינה. היה מעניין לראות את רבי עקיבא פוסע עם תלמידיו לכיוון המקום הקדוש ולפתע היה רואה אותנו - קבוצה של כמה יהודים, יושבים ומנגנים, גופנו למטה אך נשמתנו מרחפת לה מעל המים, מעניין אם היה בוכה או היה צוחק.

מכיוון שער האשפות נשמעו קולות של שירה משתפכת, מבקשים ממני בכח, בדבקות ובלי קול לצעוד לכיוונם - להצטרף אל עוד מעגל שאיננו מסתיים לעולם. רגלי כמעט הובילוני לשם, אך הפעם ביקשתי את הלבד, רציתי להתייחד, אני והאבנים, אני ורוחי, אני והוא.

הגעתי אל המנורה, אל הדממה ששררה שם. אל התצפית בה אפשר לראות את הכל - לגעת ולא, ו-להרגיש וכן.

הוצאתי את הגיטרה, הכנתי את ליבי, ׳ראיתי שאין איש׳. וניגנתי.

התחלתי לנגן את השיר של רבי שלמה קרליבך, ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב - ותשכון בתוכה כאשר דברת״. דיברתי אליו כפי שהוא דיבר, האבנים עדי.

המשכתי לשיר הבא, ״על אלה אני בוכיה - עיני יורדה מים״, אמנם לא הצלחתי לעורר את הלחלוחית בעין, אך נפשי חשה בו, מתלחלח והולך, כמעין מתגבר, כרוח סוערה.

״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״, המשכתי, והרגשתי איך לשוני נדבקת לה לחיכה-לחיכי. הרגשתי כאילו זכרונה של ירושלים קצת פרח בתוהו שמסביב, תוהו מסיט, מבלבל וחסר אחריות.

״נחמו נחמו עמי - יאמר אלוהיכם״, המילים יצאו מפי וחשבתי מעט נחמה. ״דברו על לב ירושלים - וקראו אליה״, אז קראתי, ודיברתי וקראתי שוב. עיני נעצמו לרווחה, אזני כבר לא שמעו דבר, רק דיברתי וקראתי, נהמתי, זעקתי, פיללתי, שיוועתי, שוררתי ושתקתי.

אט אט, כאילו מתוך עולם אחר צצו עוד אחד ועוד אחד, מתקבצים יחד מסביב, מדברים וקוראים גם הם.

זהו כוחה של הנשמה - הקיבוץ. האיסוף. האיחוד.

זהו כוחה של הגיטרה על ששת מיתריה - להרעיד את האוויר העומד, לקרוע קרעים קטנים בקורי העכביש האימתניים שאופפים את ההוויה.

עוד שיר חלף, עוד מילים שנאמרו, עוד מנגינה שנדדה לה אל מרחבי הציד האין סופיים של המוזיקה.

עוד שעה חלפה ועוד אחת ועוד. במזרח כבר החלו דמדומים של בוקר. היונים הצחורות של הכותל החלו לעופף מסביב, הומות, מבקשות להקשיב, מבקשות לומר משהו.

עוד ניגון אחד וזהו. ועוד ניגון אחד וזהו, ועוד וזהו. סיימנו.

ירדתי אל הכותל, לומר כמה מילים מקרוב.

הבטתי אל האבנים הזקנות, הבטתי חזק וראיתי בתוכן שירים - המוני שירים, לכל אבן שיר אחר, לכל אחת מנגינה שונה.

הורדתי את ראשי ופניתי ללכת, ואז פנתה אלי אבן אחת ואמרה לי בנעימה המיוחדת שלה, ״אני כאן כבר אלפי שנה, ראיתי את הכל. אני זוכרת שהביאו אותי לכאן, אני זוכרת שניסו לשבור אותי, אני זוכרת את הדם והעשן, אני זוכרת כל דמעה שירדה כאן וכל שיר שהושר כאן, אני זוכרת הכל - אני חייבת לזכור. דע לך, שהוא עוד ישוב, הוא עוד ישכון בתוכה, הוא עוד יעשה בדיוק כמו שהוא דיבר, וברחמים, ברחמים גדולים״.

השיר של הבוקר הבא - זלמן שטוב

שוב נתקעתי עם האופנוע, כן, שוב תקוע ושוב אופנוע.

הפעם הראשונה היתה סתם משעממת - סתם עוד אופנוע בסתם עוד יום רגיל.

׳הוא׳ אמר שהיו אלו חוטים שהלכו מכות וזה רק 150 שקל. ״מזל״, אמרתי לעצמי והמשכתי בחיים.

בפעם השניה שנתקעתי היה זה בערב שבת יום אחרי היום הסתמי, הלכתי לאסוף חבר, סמכנו אחד על השני ושנינו ביחד על האופנוע, והאופנוע על ה׳הוא׳. טעינו. נתקענו.

רצנו ביחד, מחזיקים בירות וקסדה, מנסים להשיג את החמה (שכבר כך נראתה צולעת) והיא במשיכות רגל - פסעה בעוז, גם בשעת שקיעתה.

ניתרנו במיטב הניתורים, קיפצנו בקפיצות מלאות גאון, קצרנו בחטף אחת חלקי כמעט מאה ממרתון מלא. בסוף כמו בכל הסיפורים הטובים אסף אותנו אדם אחד שהתחרה אף הוא בשמש הנרדמת, כך הם בני האדם - חלקם, נלחמים יחדיו אל מול איתני הטבע.

שתינו לזכר הנצחון, בעוד פנינו טובעים בשחור המתפשט בשמים ללא בושה.

״הלך לך המצבר״, ׳הוא׳ אמר. ״יש לי משהו פשוט שיעשה את העבודה, זה רק 200 שקל״. ״מזל״, אמרתי לעצמי כבר בלי חיוך, ״זה יכל להיות הרבה יותר יקר״. והמשכתי בחיים.

הפעם השלישית היתה באישון ליל שלשה ימים אחרי, בשכונה פשוטה, כזאת שכונה שמרנית שאיננה רגילה באנשים בשעה מאוחרת שכזאת. היא הביטה בכבלים ובנו במבט מעורב, כאילו קובעת ״אתם עובדים בחינם!״.

התנעתי ונסעתי, קורץ לשכונה בזחיחות משהו.

׳הוא׳ אמר שהוא אמר לי ו״בגדול אין בכלל אחריות על המצבר הזה״, אבל הוא מוכן לספוג את הנזק ושרק אוסיף לו עוד 250 שקלים ש״מה זה בכלל אחרי כל ההשקעה שלך״, וכך אקבל מצבר רציני, כזה עם אחריות לששה חודשים, כולל מע״מ, הצמדה ושוק שחור.

״איזה חוסר מזל״, אמרתי לעצמי, שילמתי ויצאתי עם ׳אחריו לכבוש את ים המלח.

רכבתי אל עבר המקום העמוק מכולם שמח ובטוח. הייתי חייב להרגע אחרי הסאגה החוטית-מצברית שלי.

כבר בדרך, כמו צייד מומחה המריח טרף, כבר אז הרגשתי שמשהו לא נכון, או בעצם, אם נניח למחזה להמשיך - שמשהו ממש נכון.

הכוכבים נצצו בתשוקה מעל המרחב המדברי, ואולי גם מעלי. נוצצים ולא. אני ולא.

הכביש החל להתערפל, האספלט השחור הפך לשחור מתמיד, האופק הלך ונעלם נגד ההגיון ככל שקרבתי אליו, ומצאתי את עצמי מחפש את קו השוליים שמטבעו בהיר יותר. כלום. לא קו שוליים, לא שוליים, ובקושי כביש.

רכבתי אל עבר הכלום. פעמים שעצרתי היכן שהוא על המסלול, נותן למשאית דוהרת לחלוף על פני בסערה שמימית, ופעמים שעצרתי אך בכדי לבחון האם אני אכן נוסע.

והכלום אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ממשיך וממשיך. שם, בתוך החושך.

כל כלום נמוג בסופו של דבר, כך גם הכלום הזה. הגעתי לתחנת הדלק המדברית.

״לכבות או לא להיות״, הרהרתי לעצמי, מכין אותו לבאות. ״לכבות ולא להיות״ חרצתי, ככה אני, ׳אוהב ללטף את הקצה׳, כיביתי. היה זה קצה. היה זה לא להיות.

אין ספק, זוהי ההיתקעות המרשימה ביותר שחוויתי. לבד, בשעה שאלפי הכוכבים מחליפים חוויות, מספרים בדיחות, ולפעמים גם מתאבדים, כך, בבום אחד קצר. ׳חוזים מרגישי דבר׳ אומרים שזהו לעג למתים, אצלנו - בני האדם, המחשיבים לסימן ברכה אדם הרואה כוכב בשעת התאבדותו. כוכב מסכן שביקש להאיר לנצח ונבלע באין-סוף של הכלום היקומי, הופך גם הוא לאין-סוף כלומי.

כך מצאתי את עצמי מתבונן על החיים, על המוות, על שמים ועל כוכבים. על אופנוע, על מצבר, על חוטים ועל ׳הוא׳.

״מעניין מה הוא יסביר עכשיו?״, שאלתי את החתול הלבן שעצר לידי בתמהון. ״נראה לך שתהיה לו תשובה?״, הוספתי כדי לבאר לו את השאלה. לקח לו זמן, אחרי הכל הוא חתול שגדל במדבר, והידע שלו מסתכם כנראה במגילות קומרן בלבד, אך כעבור מספר רגעים הוא פנה אלי בחזרה. ״קודם כל תוריד את הפלאפון כשאתה מדבר איתי, זה לא מנומס״, ככה החתול. ״דבר שני״, הוא המשיך כאילו זה נורמלי שחתול מדבר, ״אני מעדיף שלא תעשן לידי - לא סובל עישון פסיבי, אם לפחות היית מציע שאכטה״. ״דבר שלישי, בעיקרון מה שאנחנו החתולים מבינים בו ממש זה צניעות, ואם יש לך שאלות על הנושא הזה אני אשמח לענות, אבל ׳בחיאת גבר׳, אתה לא רואה ש׳הוא׳ עושה ממך צחוק?״, צחקנו קצת ביחד, וזהו, הוא אמר שהוא צריך לאכול ויחזור מאוחר יותר ״כי כנראה אתה עדיין תהיה פה״.

הזריחה החלה מטפסת, היתושים האחרונים אספו את טיפות הדם שנמצצו ממני בעל כורחי, ונסוגו אל עבר הכלום שנמצא מאחורי ההרים שעדיין לא פרחה בהם צהבהבות השמש העולה.

נשארתי אני לבדי, עם גיטרה שכבר נתקעה איתי בהרי ההימלאיה, בדרך אל ׳פנגונג לייק׳, בגובה 5000 מטר.

חיבקנו אחד את השניה והתחלנו לשיר ביחד.

אנחנו רגילים בזה, כלומר, אנחנו יודעים שלא משנה מה יהיה, לא משנה מי יהיה נגד מי, לא משנה אילו תקלות יפגשו אותנו בדרכי החיים, לא משנה כמה קושי יבוא, ולא משנה באיזו פתאומיות - אין דבר שיכול לנצח ניגון טוב.

״שירו לה׳ שיר חדש״, שירו, הוסיפו נגן.

הכומר החרדי- זלמן שטוב

אתמול חלף על פני ביעף במכונית איזה ידיד נעורים שמזה שנים ארוכות שלא החלפנו מילים. זה לא שעבר בינינו חתול שחור, הוא פשוט צעד בדרך שלו ואני פשוט צעדתי בשלי, דרכים שונות לגמרי, כביכול היו אלו שני כבישים ללא מוצא - משני הצדדים. היום בשעה 8:22 נפגשנו שוב במפתיע.

התחלנו לשוחח ומתוך דבריו הבנתי שהוא כבר הספיק להתגרש, להפוך לכומר, והיה בדרכו לחלק הזמנות לחתונה השניה - עם הבחורה הנוצרייה כדת וכדין. ״לא להאמין שזה מה שעברת״, אמרתי בהשתאות. ״אחי, אתה לא מעודכן שנים״, הוא אמר. ״מה שנים?״ שאלתי אותו, ״ראיתי אותך רק אתמול עובר ברחוב שלי עם רכב, היית ״רגיל״ כמו שהכרתי אותך פעם״, אמרתי. ״אף אחד לא יודע שאני כזה״, הוא אמר. ״שאתה מה?״, שאלתי. ״נו, שאני כומר״, הוא דחק בי. ״אבל אתה לובש בגדים של כומר״, תהיתי בקול. ״אני לובש גם כיפה, אז הם לא מבינים״, ככה הוא. הבנתי אותו, לא כי הבנתי - אלא בגלל שב׳מצב כזה׳ ההגיון פועל בצורה אחרת, הכל מובן. הכל שריר. הכל קיים. ׳במצב כזה׳ הכל ברור לגמרי, הרבה יותר ממה שדברים ברורים לנו במציאות. הכל קרה כל כך מהר, ולא הספקנו להיפרד. היה כיף לדבר איתו, ובכלל, היה לי כל כך הרבה מה לשאול אותו, כמו למשל איך בחור שהיה חרדי אדוק עד לפני כמה שנים, נשוי ואיש השקוע בתורה יומם וליל ומקפיד על קלה כבחמורה -  מוצא את עצמו לפתע כומר נוצרי? ובכלל בכלל, רציתי לשאול אותו מתי החתונה הקרובה, מעולם לא הייתי בחתונה של כומר קתולי...אבל היה צפוף קצת ברחוב שעמדנו בו, והשעה, ׳הו השעה׳, והשעון המעורר, ׳הו צלצולו של השעון׳, כל אלו חברו יחד כדי לנשלני מהזכות הבסיסית ביותר של האדם בעולם דמוקרטי ומסודר  -  ״הזכות לידיעה״. מה באמת קרה לאותו חבר, מה גרם לו לנוע להיכן שנע, ובעיקר, מה גרם לו להתחתן שוב? ייתכן שמעולם לא אדע, וייתכן שאפגוש אותו שוב בעוד כמה שנים כשאהיה ׳במצב כזה׳, ושם הוא בטוח יספר הכל. אני אתפוס בו חזק - אבקש שלא יכחד דבר - שיספר את כל הסיפורים שיש לו לספר, ושייתן הזמנה, גם אם התאריך של החתונה כבר עבר מזמן. כך או כך, המפגש בין אדם לחברו הוא עמוק, כאשר אדם פוגש אדם ברחוב - הוא פוגש אדם - עולם אחר, אך כאשר אדם פוגש אדם בחלום - גם את עצמו הוא פוגש, בעיקר את עצמו - את עולמו, נוגע ולא נוגע בנפתולי נפשו. במפגש שכזה מוטב שיקפוץ את ידיו ולא ירפה, עד שתהיה הזמנה מונחת בידו. ׳הזמנת עצמו׳. אמרו חכמים במסכת אבות: ״שלשה דברים מוציאים את האדם מן החלום: החלום, האדם והדבר״.

זלמן שטוב

                        מבחנים על טבעיים

אני לא מאלו שמאמינים לכל דבר שאומרים להם בדרך כלל, בקושי להורים שלי האמנתי. כך גם לגבי כוחות על טבעיים - האמונה שלי בהם היא לא צד חזק אצלי, ״לפחות לא באלו שבדרך כלל לא מוכיחים את עצמם״. אבל בסופו של יום, כשתקופת מבחנים נועצת בי שיניים חדות והציונים שבאופק לא נראים מבטיחים כמו שהאופק בעצמו נראה, אני גם מוכרח להאמין במשהו, אפילו במשהו שאני לא מאמין בו...

הוא הגיע משמים, לא "שמים" ממש, אבל תמיד כשמכניסים את המילה הזאת לתוך משפט הוא מקבל משמעות עמוקה יותר. לקחנו אותו "טרמפ" והוא סיפר שהוא מוציא עין הרע בעופרת, "זה הסיכוי שלי אמרתי לעצמי אפילו שידעתי שאין סיכוי".

'זה עוזר גם למבחנים'? שאלתי כדי להיות בטוח, 'ברור' הוא ענה מיידית, המון סטודנטים באים אלי, אפילו מרפואה. רווח לי.

התיישבנו בבית שלו, שילמתי 50 שקל ויצאנו לדרך.

'רוב האנשים בבית הקברות מתו בגלל עין הרע׳ הוא פתח והסביר את כל התורה על עין אחת, ואני הנהנתי בראש כי זכרתי את סבתא שהייתה נורא מבוגרת ועדיין חיה בנעימים עד שמישהו עשה לה עין הרע על כך שבגיל כזה היא עדיין חיה ואז היא מתה - מעין הרע.. נזכרתי גם בילד המכוער של השכנים שנהרג בתאונה מחרידה אחרי שמישהו עשה לו עין הרע מתוחכם כזה - הוא קינא בו על זה שלא מקנאים בו בגלל שהוא מכוער 'כמה טוב לו בחיים שלא עושים עליו עין הרע' ההוא אמר, וזה עצמו היה עין הרע. נזכרתי גם בשתיל שגידלנו בבית הקברות כי אחד החבר'ה טען שמתים כבר לא בעניין, וגם התפרחת הריחנית הזאת מתה שם, סתם ככה, בלי סיבה ובלי קבר, בגלל עין הרע שמסתובבת באזור.

הוא כיסה אותי בשמיכה גדולה, 'ככה זה עובד' הוא אמר כשראה את המבט שעל פני. הצצתי בכל זאת, אחרי הכול בפעם האחרונה שכיסו אותי בשמיכה כמעט מתתי "מוות עריסה".

הוא סובב את הכלי עם הברזל החם מסביב לראש המכוסה, אמר מילים, שפך מידי פעם קצת עופרת מבעבעת אל תוך דלי מלא במים ושוב אמר מילים. עכשיו אתה יכול להוריד את השמיכה.

מה לא היה מצאנו שם בפנים: המון עיניים - רעות כאלו, המון אוזני הרע, המון שיני הרע ואפילו קצת זיפי הרע, פשוט יצורים שלמים מלאים ברע שעשויים מעופרת.

חזרנו על התהליך עד שסיימנו, הרגשתי הקלה, האופק נראה הרבה יותר קרוב...

חזרתי ללמוד למבחנים, החומר זרם פתאום בקלילות לא תאומן, זכרתי בעל פה פרטים שהמרצה בעצמה לא ידעה שהם קיימים, מזל שהאמנתי במשהו שלא האמנתי בו.

המבחן הגיע וקיבלתי 50...

זה היה מכעיס, נורא מכעיס. ישבתי וחשבתי עם עצמי 'מה קרה פה לעזאזל' אני אמור להיות נקי כבר שבועיים?! אחרי מלחמה פנימית הגעתי לתוצאה מכאיבה אך מתבקשת - אני גרמתי את אותו עין הרע כשלמדתי וכשאמרתי לעצמי שאני יודע כל כך טוב את החומר.

מאז אני מאמין בעין הרע ולא מאמין בללמוד למבחנים, ואפילו אם יוצא לי בטעות לעשות איזו חזרה לאיזה מבחן, אני לא מספר לעצמי, אני פשוט לא מאמין בו...

מזל שיש במה להאמין.

דם לציור

זלמן שטוב

אני זוכר את עצמי בגיל צעיר יותר אומר-שואל את אבא שלי, "אם אני הייתי מחבל, הייתי שופך שמן על הכבישים, הייתי שוכר חדר במלון, ודרך החלון מבריח פנימה נשק, למה הם לא עושים ככה?!", אלו ועוד רעיונות מבעיתים נוספים היו מאפיינים אותי - צעיר שגדל בתוך תרבות "מוטררת". אבא שלי היה מקשיב ונד בראשו במעין סימן שמעולם לא עמדתי על טיבו, והיה שותק.

גדלתי עוד קצת, ראיתי איך גיבורי הוליווד מחסלים טרוריסטים על ימין ועל שמאל, ככה ששמשון התנכ"י איבד מעט מקסמו השובה, אחרי הכל, מה כל כך מיוחד בו, אם שחקן X קורע אריות ודובים תוך כדי שינה, ושחקן Y חוטף כדורים כמו ראספוטין וממשיך להילחם, וג׳ק באוור מציל שוב ושוב את אמריקה כמעט מבלי להניד עפעף (טוב, כמעט מבלי להניד עפעף). הכל היה נראה כל כך פשוט - הפיגועים הם משחק של כותבים, במאים ושחקנים.

גדלתי עוד קצת הרבה והחזון הילדותי התגשם - הטרור גדל והפך לתרבותי ולאמנות מודרנית, כך שכבר לא צריך פצצות מתוחכמות בשביל לבצע פיגוע, כבר לא צריך לכוון באדיקות דתית "אללה הוא אכבר" לפני קיום המצווה, כדי לצאת ידי חובה גם לפי שיטתו של ר׳ חיים בסוגיית "כעומד לפני המלך", והאמצעים כולם כשרים בשביל לצייר ציור חסר פנים בדיו של דם. כבר לא משנה מה ואיך כמה ולמה, העיקר שיהיה ציור, וכדאי שיהיה בו כמה שיותר אדום.

הגיע הזמן להפסיק להיאנח על מותם בטרם עת של אנשים שדמם שימש כצבע לאותו ציור איום, ואח״כ לשתוק.

הגיע הזמן להתעורר מאותה היפנוזה משתקת שאותו ציור מצמית גורם לכל מי שמביט בו.

הגיע הזמן שנפסיק להתבונן סביבנו בפחד שמא איזה "צייר" או שניים נמצאים באזור, מחפשים חומרים אנושיים לציור חדש.

הגיע הזמן לומר דיי לחופש הציור.

הגיע הזמן לומר דיי לאמנות מודרנית של רצח.

ניצחון המהות

זלמן שטוב

                                                                               

כבר כמה שעות שאנחנו טועים במדבר. השמש קופחת מלמעלה כמעט באכזריות, מאדה את טיפות האנושיות האחרונות שנשארו בנו.

'אתם חושבים שאפשר באמת לנצח אותם?' שאל יונתן, וכולנו שתקנו, כי באמת לא פשוט לענות על שאלה שכזאת.

צעדנו עוד אל עבר הלא נודע, נתפסים בחיים בציפורניים שלופות, לא כך ראינו את עצמנו מתים, בערבות צייה ושוממה. 

זהו הזמן המטלטל ביותר, הנגיעה של הקיום ואי הקיום ביחד, החפיפה שבין תקווה לייאוש, וחוסר ההחלטיות שבין הרצון לצעוד עוד צעד לבין הרצון למעוד כבר עכשיו.

החיים לא מרגישים את עצמם - הם חיים כל הזמן, המוות הוא זה שנותן את התחושה לחיים, עומד לו מרחוק כמטחווי קשת, מציץ מן החלונות, דופק על הדלתות, וקורא בשקט את מגילת העצמאות של המתים, מזכיר לכולם את מה שאפשר להזכיר להם - את עצמם.

'צריך נס, זה מה שצריך עכשיו!' אמר יהודה, וכולנו שתקנו, כי כולנו הבנו שהוא צודק.

הלילה רד, וכוכבים של מדבר החלו לנצנץ בשובבות, משחקים את המשחק שלא יסתיים אף פעם - חושך ואור.

הפסקנו לצעוד, אין טעם להתקדם בתוך החושך כשאי אפשר לראות את ההתקדמות, והחושך נראה אותו הדבר.

מתתיהו אמר ש'הדבר היחיד שאפשר לעשות בחושך הוא לספר סיפורים'. 'דווקא בחושך אפשר לראות את האור של הסיפור', הוא אמר.

ומתתיהו התחיל לספר. 

על תקופות קשות שיהודים לא יכלו לחיות כיהודים, על יראי אלוקים שבמקום לבחור לחיות חיים של ריק החליטו להתגבר ולא לחיות, על צדקותן של נשים שלמרות הכל פעלו נצורות, על ילדים שלא היו כ״כ ילדים, על בית המקדש בשיממונו, על בית המקדש בתפארתו, על מלחמות ועל עולם שלם.

ישבנו בחושך, עייפים, רעבים וצמאים עד כדי עילפון, חרבותינו מונחות שמוטות לצידנו, אך תיאוריו של מתתיהו ריחפו באוויר, טווים קורים של חיים בצל המוות.

לפתע מתתיהו נעמד, מרשים בגובהו, זקנו הלבן נוצץ-לא נוצץ בחשכת הלילה. כולנו השתתקנו, מביטים בכבוד על המנהיג שלמרות זקנותו החליט לצאת למלחמה על מה שהיה חשוב לו מכל, על הזהות היהודית, על חיים יהודיים.

התבוננתי באחרים, כולם מרוכזים כליל, באוויר להטה אש.

'מחר תתחיל ההתנגדות, המאבק, חלשים כנגד חזקים, רבים כנגד מעטים, צדיקים כנגד רשעים' אמר מתתיהו, נותר לי רק לנאום את נאום המלחמה שקיבלתי מאבותיי שקיבלו מאבותיהם.

ומתתיהו פתח ואמר:

"החיים הם פרוזדור ארוך של משחקים, אנחנו גם השחקנים ואנחנו גם המשחק, אנחנו הניצחון ואנחנו ההפסד".

"ישנם חמורים וישנם בני אדם, מעלתם של החמורים שתמיד יישארו חמורים, והיא היא חסרונם, תמיד יישארו הם חמורים. לעומתם בני האדם בעלי חסרון הם, תמיד יוכלו לרדת ממעלתם ולהפוך לחמורים, והיא היא מעלתם, הם יכולים להתעלות ולהפוך ליותר ויותר בני אדם, לאנשים בעלי משמעות, לאנשים שרחוקים מזרח ומערב מחמורים".

"השמש זורחת כי שמש צריכה לזרוח, גם כשחשוך בשמים אי שם זורחת השמש, כי השמש תמיד זורחת, אחרת היא איננה שמש".

"הלוחם והחרב אחד הם, אך לוחם שנלחם בשביל החרב דומה למת שיושב לאכול".

"ריצה לעבר התהום היא הבטוחה ביותר כשהמקום שאתה נמצא בו עמוק יותר".

"ניצחון איננו מה שמכנים אותו הנשארים ניצחון, ניצחון הוא מה שמכנים אותו אלו שמבינים מהו ניצחון, גם אם בסוף נפלו הם בקרב - כולם מתים בסוף".

לא בשביל עצמנו אנו נלחמים, לא בשביל סיר בשר ונוד יין. לא בשביל להילחם אנו נלחמים, לא בשביל עוד מכה או שניים של חרב. אנו נלחמים בשביל החיים, אנו חיים בשביל החיים ואנו מתים בשביל החיים, אנו נלחמים כי המשחק יקר מידי בשביל לשבת בשקט ולהפסיד. אנו נלחמים כי אנחנו בני אדם ולא חמורים. אנו נלחמים כדי שהשמש תישאר שמש, גם אם שקיעה אצלנו. אנחנו נלחמים שלא בשם החרב ואנחנו קופצים לתהום כי התהום שמקפצת סביבנו עמוקה מכל תהום אחרת. ואנחנו ננצח, כי את הניצחון לא המנצחים קובעים אלא המטרה קובעת.

דממה. הלבבות סביב פעמו בעוז, ראיתי את רוח הגבורה שנשבה באנשים, ראיתי את העיניים הנוצצות ממאנות להיעצם. הנשקים כאילו שקלו פתאום פחות, מבקשים כבר לשאתם אל עבר הזריחה.

יהודה קם ממקומו, שמעתי שהוא יהיה שר הצבא שלנו. 'מי לה׳ אלי?' הוא צעק מחריד את החושך הישן שנת ישרים, וכולנו צעקנו בחזרה, מריעים בלב שלם, מבקשים להתאחד עם האחד, שלמענו נחייה בקרב ושלמענו נמות. 'מי כמוך באלים ה' צעק שוב יהודה וכולם זעקו כהד בחזרה, 'מכבים'!

כך התחיל המאבק למען ה׳, למען עם ישראל, למען בית המקדש, ולמען כל מה שקדוש וטהור. רבים מאיתנו נהרגו תוך כדי, מקדשים במותם את החיים. רבים נפצעו. אלעזר נפגע מפיל כשניסה להרוג את מנהיג האויב בקרב 'בית זכריה', אחיו יהודה, אף הוא נהרג בקרב עם 'בקכידס', אך עם ישראל קם, מנורה הודלקה בבית המקדש, והמסורת המשיכה הלאה, אל העתיד, אל כל הדורות הבאים שיבחרו לעבוד אל אחד, ושיישאו אף הם נאומי מלחמה אם וכאשר יהיה צורך בהם, ויהיה, מובטחני בזה.

זלמן שטוב - חג השבועות תשע"ג

עלות בהר ונגוע בקצהו

זלמן שטוב

החום בוער, האבנים מחשבות להישבר לחתיכות קטנות ולהעלם בעולם קר יותר, אך לא, הן עומדות ויעמדו לעד, בכל מזג אויר מוזר שרק יבוא. לא ניחנו בבחירה.

בפיתולי השביל - למחצה, זרוקים להם עצים ישנים, שבורים, כמעט חסרי צורה. היו זמנים בהם השביל היה מצביע בגאווה ואומר 'ראו מה גידלתי'. היו ימים. עכשיו הם מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בוכים על ימים שהיו.

ואני צועד, מזיע, ועייף. כל כך הרבה הרים לטפס ולרדת. כל כך הרבה צעדים של יאוש, חסרי משמעות ודרך.

פה ושם מצאתי מפלט בנקיק חשוך, באיזו מערה נידחת. ליבי צהל - כמעט בכה משמחה, בכל פעם שצינת הטחב פגעה ברקמות עורי הפצוע - עור שפגש יותר מידי מזיקים בחייו הצעירים. מחשבותי היו נודדות בעת הצטמררות הבשר אל דמיונות אי שם, אל החופש מ'אימת הבעירה'. נע ונד הילכתי בתוככי ההרגשה הנפלאה, 'הרגשת החופש'. טבע העולם עשה את שלו, ואותם דמיונות של שמים זרועי כוכבים התפוגגו והלכו. זמן 'החיים האמיתיים' שב אלי כבומרנג, מכה בלא רחמים, כאילו ניסה לומר, 'מכאן אי אפשר לברוח'.

כמה זמן אפשר לחיות בלי אוויר, כמה זמן אפשר לצעוד בחשיכה שאין לה סוף. איך נאמר 'התקדמות', כשבעצם המילה הנכונה היא 'נפילה'.

המשכתי לצעוד ברחבי המדבר, דורך בלי משים על אבנים עלומות שם - מחוסרות חיים. בקבוק המים האחרון כמעט ונגמר, מנסה הוא לתפוס כמוני באותן טיפות זעירות, לולי הן אבדה משמעותו.

רגלי משתרכות בלי כח, מביטות סביב, מחפשות סימן תקווה שיפיח בהן נשמה חדשה. אך המרחב נשאר צחיח כבתחילה, אין ולו עב קטן אחד, לכסות על הריק הלוהט שהיה בי. שהיה מסביבי.

זחלתי על הסלעים מנסה להתרומם. זיזים של אבן חדה כבר נתנו בי אותות משלהם, וכל גופי פצעים וצלקות שלא יגלידו. בכיתי, זעקתי, ושאלתי, למה לי בכי וזעקה כשאין לי דרך ואין מטרה.

מרחוק נשמע כמין קול תרועת שופרות, אוושה דקה מן הדקות של משהו אחר. צפצוף נעים של תקווה. 

מלחמה כבירה החלה בתוכי. צד אחד מבקש לנוח, לעולמים. לסיים הכל ולרוץ אל עבר שדות הצייד הנצחיים, שם הוא אומר – 'הכל בסדר'. צד שני מבקש לרוץ, לקפץ על גבעות ולראות, אולי יש משהו, אולי יש באמת תקווה. חייבת להיות תקווה.

וכך, תוך מלחמה עצמית נוראה, כשבתוכי אחד את חברו מכים ושוברים, כשקולות המלחמה כמעט וגוברים על תרועת השופרות, בתוך החור האטום הזה התקדמתי צעד ועוד צעד, דוחק בכוח, יורק דם ותמרות עשן.

הר סיני עמד מולי. קולות וברקים משמשים בהרמוניה מופלאה. אני מרגיש שמשהו משתנה בי. רגלי הוליכו את עצמן, מושכות אותי למעלה, אל משהו תמיר שאינני מכיר, אל תחושה נעימה ומוזרה כאחת.

"אנוכי ה' אלוקיך" הדהדו השמים במין רעם אדיר, והד על טבעי מחרה אחריהם – "אנוכי". הבטתי אל הצדדים, והבנתי, יש בורא לעולם. אותי עצמי מישהו יצר, אינני חפץ בלוי, אני תכלית. הדרך מובילה אותי למקום מסוים. ההרים אינם הרים גרידא, אלא ציוני דרך שכח גדול יצר, אותו כח שיצר אותי.

ניצבתי זקוף מתמיד, וכי למה לי ליפול ארצה כשיש משמעות. איך אתן למשברי הזמן להפיל אותי אל האדמה, כשהם רק פרט קטן בתוך מהות אדירה.

ניצבתי על ראש ההר, לא כבודד במערכה, אלא כשליח שנועד לעשות את שליחותו. לא עוד הרים חסרי שם, לא עוד זוג רגליים כושלות. אותו אדם ניצב בראש ההר, נראה בדיוק כמו שהיה נראה לפני יום, אבל בתוכו הוא אחרת, עכשיו הוא 'אדם צועד'. מתוך עניין. רוצה להגשים את עצמו. עכשיו הוא יודע למה לצעוד, למה לא ליפול על השביל ליד אותם עצים ישנים. עכשיו הוא באמת 'אדם'.

אמר חכם אחד, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

זלמן שטוב - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

מלחמת האור והחושך

זלמן שטוב

שעת ליל מאוחרת, עוד מעט אשמורת בוקר. כוכב או שנים נוצצים בעייפות, כל השאר נמים. חושך סביבי, הכל אפל, ובליבי פנימה צלמות, אין אונים, 'פחד השקט הגדול'. דמיונות אימה צלצלו סביבי, רוחות של חשכה, ציירו שדים.

שלפתי גפרור מתוך אי שם, ויהי אור. להבה קטנה, מרצדת בין שלוליות של חושך. להבה גלמודה, בתוככי שונאי משפחתה. רוצה היא אל החופש, אל האור, אך אור אין, זוהי עת הריק.

מצאתי לי נר קטן, קרוב רחוק של הגפרור. זיווגתי את השניים, ואור חדש הפציע. כעת הם לא לבד, יש שתי נקודות של אור.

בקול ענות חלושה, תמו להם חיי הגפרור. עכשיו גם הוא, דממה חדשה.

והנר מחכה, עוד מעט והשעווה תימס, ויתנוסס הוא למרחק. דקה של אור עוברת, הנר נמס, והשלהבת מתגדלת. מביטה היא אל עבר הקצוות החשוכים, אותם לא תדע לעולם, כי החושך יביט באור ולא יוכל לו, אך האור לא יראה חושך. מסתכלת על סביבותיה כמלך, מלך ליום אחד, מנסה לצבוע הכל בצבעים של צהוב. עטרת תפארת על ראשה, כתר אדום, באשר תלך ילך עמה. 

כמהה היא אל הלמעלה. עיניה אל השמים, כביכול רצתה לברוח. אך גזרה עליה שתדבק בשעווה - היא הנשמה, והשעווה גוף. 

ולפתע היא משתעלת, קופצת, מעט ליחה בפיה. קולות של קרע והמיה, באים מתוכה פנימה. הקירות סביבה מתחילים לרקוד עמה בצבעים דומים, ונראה שמלחמה גדולה רוחשת. רגע חושך ורגע אור. רגע בכי, ורגע של צחוק אפל. ניכר בלהבה שלא תיתן לאיש להשפילה. בגדיה זוהרים מתמיד, המלחמה תהיה לחיים או למוות.

פצפוצי פתילה מרעידים נימים ברוח. שאגות שקטות מנסות להביס חושך. זרועות של אור ננס נשלחות אל המעבר שאיננו. מנסות לתפוס. מנסות לשרוף הכל.

לשד הנר לא יתן! מאיר הוא מבכיו עצמו, שוב דמעה ושוב ריצוד חזק, שוב דמעה ושוב חושך שבורח. אך לא לעד דמעות, לא לעד אפשר לבכות. בכייה פסקה, שלהבת כמעט ועמדה. אך השיגעון אוחז, יש מאין ניצבת לה שוב חזקה, מביטה באין סוף, וצהלת ניצחון נשמעת במרחבי החושך, בתוך אותה אפילה שאין לה קול. צהלת ניצחון על חשיכה, זעקה של ניצחון על דממה, שאיננה יכולה לזעוק.

השלהבת מפרפרת פרפור אחרון. כתרה עדיין אצלה באשר תלך, ובאשר תעלם יעלם אף הוא. עוד לא זמן שינה, כל קול ממית קצת אפלה. 

צווחת כאב נוראית נשמעת לעיני כל, כאב עם תקווה. לא כאב של חושך, לא של כאב ריק מתוכן, מלאה היא בתקווה. לא לשווא תהא מיתתי! קול הזמיר נשמע, עידן של אור עוד יופיע.

שקט. המלך מת. נעלם כלא היה. כמו חלום ישן, בלי לוויה ובלי תחושה. רק זיכרונות ספורים של בכי והמיה.

עמדתי. שאלתי על נפשי, אייה היא נבואת הנר, אימתי יבוא גואל.

אשמורת הבוקר באה, מכה בעוז. רוחות רפאים אחרונות אורזות מיטלטלים, אין כאן מקום. האור תולש כל אבן חושך. קוצי אפילה הפכו לאש להבה. אין דבר שיעמוד בפני האור, ביום קריאת הדרור.