דרך דילוג וקפיצה

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לחודשי השנה" (שמות י"ג, א')

מצווה זו של קידוש הזמן, היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה לעשות כעם ה'.

הראשוניות של מצוות קידוש הזמן דורשת הסבר, מדוע היא כל כך חשובה לפתוח בה את מצוות התורה.

***

המצווה המרכזית שעם ישראל נצטווה בה בנוסף לקידוש הזמן הוא קרבן הפסח.

שמו של הקרבן נקבע על שם המציאות שבו הוא התקיים: " וככה תאכלו אותו מתנכם חגורים נעלכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה' " (י"ב, י"א).

צורת אכילת הפסח בחיפזון שהוא 'לשון בהלה ומהירות' (רש"י) צריכה ביאור. הרי היציאה בפועל הייתה רק בבוקר, ובשעת אכילת הפסח הם עדיין יכלו לאכול אותו ברגיעה ומדוע נצטווו לאכול את הפסח בצורת אכילה מלאכותית בחיפזון כשתרמילם על גבם?

עוד יש להבין, מדוע צורת הגאולה של עם ישראל ממצריים לאחר מאות שנים של עבודה, הייתה צריכה להיות במהירות ובחיפזון "כי גורשו ממצריים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם" , וכי לא היה מתאים יותר לצאת ממצריים בנחת וברגיעה המתאימה לבני מלכים – עם ה'?

שמו של קורבן הפסח מלמד גם הוא על המהירות ששלטה ביציאת מצריים שנאמר  "פסח הוא לה' " "על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה קופץ ממצרי למצרי וישראל נמלט ואתם עשו כל עבודתכם לשם שמיים דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח" (רש"י).

עלינו להבין מה פשר הוראה זו לעבוד את הקב"ה לשם שמיים "דרך דילוג וקפיצה"?  

גם מצוות אכילת המצה נתנה לנו על שם מהירות היציאה כנאמר בהגדה של פסח "מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכו' " .

גם מכאן אנו נוכחים לדעת את עיקרון המהירות והזריזות שהתורה מבקשת ללמד אותנו בכל מצוות הפסח, וא"כ עלינו לברר  מהו העיקרון הגדול הזה של הזריזות הנלמדת ביציאת מצריים?

בחירת ישראל

עלינו לדעת שעיקר הבשורה שהביאה יציאת מצריים לעולם היא ' בחירת ישראל', אמת נכון הדבר וביציאת מצריים התגלו יסודות האמונה במציאות ה' ובהשגחתו ובשליטתו על כל הטבע, אך עיקר מטרתה של יציאת מצריים הייתה בבחירת ישראל להיות לעם ה' כשלקח לו הקב"ה את עם ישראל – "גוי מקרב גוי"  ובחר לו דווקא את עם ישראל להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" שייצגו את האלוקים בעולם ויראו לעולם כולו מהי "דרך ה' ".

פרעה ומצריים ייצגו את כל העמים שמתנגדים לבחירת ישראל ולהיותנו העם הנבחר משום כך שיעבד פרעה את עם ישראל בניסיון להטמיע אותו בתוך מצריים ולבטל בכך את ייחודיותו ועליונותו. כאן הגיעו עשרת המכות וקריעת ים סוף ללמד את כל העולם שהטבע כולו כפוף לרצונו של האלוקים לבחור לו את עם ישראל לעם ה' וכל מי שהתנגד לבחירה זאת סופו להאבד .

בחירת ישראל – תפקיד!

בהיותנו עם ה' אנו נושאים בתפקיד גדול ואחראי של מייצגי האמת האלוקית של העולם. רק אנחנו ונביאנו מסוגלים לדבר לעולם בשם ה' ורק  אלינו " עם קרובו" מתגלה הקב"ה בבהירות ו"לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

כמו כל נושא תפקיד היודע את תפקידו גם אנו צריכים לדעת את תפקידנו וככל שנדע שתפקידנו גדול וחשוב יותר כך אנו נישא באחריות ונעשה את התפקיד בעשייה זריזה ויעילה יותר. אחריות זו באה לידי ביטוי בניצול כל רגע כדי שהתפקיד יעשה בשלמות וללא שום עיקוב.

הקריאה אל פרעה "שלח את עמי ויעבדוני" היא יסוד מטרתה של יציאת מצריים. לא רק 'שלח את עמי מהשעבוד הפיזי, אלה בעיקר' שלח את  עמי ויעבדוני', כלומר כדי שבחירת ישראל תצא לפועל והם יהיו הנציגים של האלוקים בעולם.

קידוש הזמן

כדי לחדד לנו את טעמה של בחירת ישראל הצטווינו בראש ובראשונה לקדש את הזמן ולהבהיר לנו בכך שלכל רגע של חיים יש מטרות ותפקידים ולכל זמן וזמן יש לו את התפקידים שלו ואת המטרות שעלינו למלא. לכן, דווקא מצוות קידוש החודש שהיא המצווה לקדש את הזמן, נאמרה לנו בראשונה לפני כל התורה.

אם היו מעם ישראל יוצאים ממצריים לאט ורגוע, לא היינו בטוחים לגמרי שההמצאות בטומאת מצריים סותרת את עקרונות' בחירת ישראל' והאמונה שהם מייצגים אך כשהיציאה היא בחיפזון אנו מראים בכך שאי אפשר להישאר במצריים רגע אחד ועלינו לצעוד במהירות ובזריזות לעבר כיבוש המטרות שלשמן נבחרנו כעם ה' ואין לנו זמן לעשות שום דבר אחר חוץ מלצאת מהר ממצריים לכיוון הר סיני וארץ ישראל.

היציאה ממצריים בצורת 'חיפזון' באה לבטא את היותנו ממוקדי מטרה המבקשים להשיג את מטרתנו מהר ככל האפשר.  כשאנו רואים מישהו ממהר אנו יודעים שהוא ממהר להשיג משהו שמאוד ברור לו שהוא חייב להשיג אותו.

זוהי המשמעות של קורבן הפסח שנעשה' דרך דילוג וקפיצה'.

כשאנו רואים אדם שמדלג כמה מדרגות יחד אנו מבינים שהוא ממהר למקום מסוים כדי להשיג את מבוקשו, זה דחוף לו והוא חייב להשיג את זה במהירות האפשרית. הדילוג שדילג הקב"ה על בתי מצריים לימד על יסוד הזריזות הנדרשת וניצול הזמן הנדרש. הדילוג של ה' מבטא את זה ולכן "אתם עשו כל עבודתכם לשם שמיים דרך דילוג וקפיצה", כלומר בזריזות ובמהירות , בכך תראו שאתם מבינים לגמרי שאי אפשר להישאר על אותו מקום וחייבים לנצל את הזמן, ולזוז כל הזמן קדימה במהירות כי לכל רגע יש תפקיד משלו ובכל רגע שעובר שמילאנו בו את התפקיד יצאנו ממצרים.....

דברים שרציתי לומר

שועי פריד

"בא אל פרעה"

פרעה בשלב הזה בסיפור עם עם ישראל מייצג את הרע/יצר הרע/רשע.

אני רוצה לדבר רק על המשפט  "בא אל פרעה" (בלי כל קשר לפשט).

יש בפרשות האחרונות תהליך של עשרת המכות,  ובתוכם, אנו רואים גם תהליך של היחס של משה בשליחות הקב"ה לפרעה. בהתחלה משה מפחד כי הוא יגמגם ואז ה' אומר לו שהוא יביא לו כגיבוי את אהרון, בהמשך ה' אומר לו לך ליאור לפגוש שם את פרעה כשהוא לבד, משה מצטווה ללכת אל פרעה לבד, אבל עוד לא להיכנס אל הארמון.

 יש לאדם בחיים /עבודת ה', שלושה שלבים, ביחס לצד השלילי שיש בו.

שלב 1 – (הכנעה) שאדם (משה) מצליח להכניע את הצד הזה, והוא מפסיק עם הדבר הרע, אבל הוא עדיין רוצה את הצד הזה, ונלחם איתו בפנים.

שלב 2-  (הבדלה)  שהאדם (משה) מצליח להגיע כבר למצב שהוא בכלל לא רוצה את הדבר הזה, זה לא מעניין אותו ולא מטריד אותו.

שלב 3 -  (המתקה) שמשה (האדם) בעצם בא אל פרעה (היצר), זה שלב שהאדם חוזר למקום שכביכול זה המקום החשוך אצלו "לפרעה שלו" והופך את המקום למואר ועוצמתי. (להפוך חולשה לעצמה גדולה - ר' אביתר בנאי) והשלב הזה זה ה'בא אל פרעה'. ה' אומר למשה ולכל אדם "בא" ביחד בנועם ובמתיקות, לפרעה שלך, אל תפחד ממנו. אל תדחה אותו, אל תסתיר אותו, אלא להיפך, בא אליו. אל תלך אלא תבוא אליו. תבין שזה לא המקום החלש אלא המקום החזק, לא המחשיך אלא המאיר.

לכולנו יש צדדים טובים ו"צדדים רעים" אבל הצדדים הרעים האלו, הדחפים השליליים, והחלומות השליליים, הם באמת המנוע שלנו לצמוח יותר טובים ויותר שלמים (לא "מושלמים").

רציתי להוסיף עוד משהו קטן וגדול, באמת תודה לדודי קיאק על זה שהוא ממש מניף את העלון גבוה ועושה אותו תועלתי מתמיד, ראוי להערכה!

שבת שלום

חברכם תמיד,

שועי.

הקטע שלי בפרשה

 הרב זאבי קצלנבוגן

להוציא את מצרים מבני ישראל

נראה שבשביל בורא עולם להוציא את היהודים ממצרים זה לא ספור מסובך מדי. אחרי הכל בשביל מי שהפך אין ליש, בשביל מי שברא עולם ומלואו מכלום, זה ספור די קטן להוציא קבוצת אנשים ממצרים.

אך הספור הגדול יותר הוא להוציא את מצרים מבני ישראל! להוציא את התרבות המצרית מחיי היומיום של היהודים. מאות שנים חיים בני ישראל בתוך תרבות סוחפת. תרבות מתירנית של נהנתנות ללא גבולות. תרבות של אמון ללא סייג בכוחו של האדם, תרבות המנותקת מכל חיבור עם בורא עולם, תרבות שמסוגלת להביא לאכזריות אדירה ולדיכוי של עמים אחרים רק בשביל להרוויח עשרה שקלים נוספים. ומצרים – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבתה את ליבם של הזרים שהתגוררו בה. קשה לומר לא לעולם נוצץ.

זה לא הגיע ביום אחד. לא משילים ערכים של מוסר ואנושיות ביום אחד. אבל בתהליך של שנים בני ישראל במצרים מנסים להוריד מעצמם את הסטיגמה של העולה החדש וברמה מסוימת הם מנסים להתערות בחברה המקומית. אם לא בהופעה החיצונית, לפחות בתפיסת העולם – בסגידה לעולם החומר הנוצץ ולמה שיש לו להציע. כשחכמים ינסו לבטא זאת, הם יאמרו זאת כך: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה." לא נעים, אבל בני ישראל דבקו ונסחפו אחר העבודה זרה המצרית.

וזו החכמה הגדולה! החכמה היא להוציא את 'מצרים' מבני ישראל. כי את זה לא מתכונן בורא עולם הכל יכול לעשות, זהו כבר תפקידו של האדם.

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה." (פרק י"ב פסוקים א'- ב')

המצווה הראשונה אותה נצטוו בני ישראל במצרים היא מצות קדוש החודש. הלוח העברי בנוי לפי חודשי הלבנה. בכל פעם שהלבנה נעלמת מעיננו מחכים בית הדין לראותה מחדש ובשעה שהיא נגלית שוב הם מקדשים את החודש והחודש העברי החדש מתחיל. אומות העולם לעומת זאת בונים את הלוח שלהם על בסיס החמה.

מדוע ישראל מונים לחודשי הלבנה? חכמים מסבירים שיש משהו משותף בין ישראל ללבנה. גם להם יש עליות ויש ירידות אבל הם קיימים כל הזמן. ובדיוק כמו שהלבנה תישאר בגדלותה לעתיד לבא כמאמר הנביא "והיה אור הלבנה כאור החמה" כך גם ישראל יישארו לעתיד לבא בגדלותם ולא ירדו שוב.

אך ניתן להוסיף לכך מבט נוסף: ללבנה אין אור משל עצמה, כל תפקידה הוא להעביר את אורה של החמה. תפקידו של היהודי בעולם הוא להעביר את דבר ה' בעולם. הוא משמש ככלי, או בלשונה של התורה "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הדבר המדהים הוא שאם נתבונן בחומר ממנו עשויה הלבנה, זהו חומר שכלל אינו מסוגל לייצר אור, כל יכולתו היא להיות מחזיר אור בלבד. ממה עשוי יהודי? הוא בשר ודם גידים ועצמות. בעברית פשוטה הוא חומרי לחלוטין. חומר שאינו מסוגל לייצר שום אור. אבל חומר שבהחלט מסוגל להחזיר אור. אם היהודי נותן לנשמה האלוקית להאיר דרכו, אז החומר הוא זה שמחזיר אור. פתאום עולם החומר על כל ההנאות שבו הופכות להיות כלי להביא את דברו של הבורא לעולם.

תפקידו של האדם הוא להפוך את עולם החומר למחזיר אור, אך זהו תפקידו של האדם ולא של הבורא. כאן הבורא אינו מתערב. לשם כך צריכים פעולה אמיצה.

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח." (פרק י"ב פסוק כ"א)

המצווה השנייה אותה מצטווים ישראל במצרים היא קרבן הפסח. ארבעה ימים קודם לזמן הקרבתו הם נצטוו כבר לקחת את השה אותו הם יקריבו. השה היה סמל אלילי במצרים, ולעיני כל המצרים לקחו ישראל את העבודה זרה שלהם ושחטו אותה. אם זו היתה עבודה זרה של מצרים בלבד, היתה זו חצי צרה, משום שהמצרים כבר הבינו שלא כדאי להם להתעסק עם בני ישראל. הבעיה הגדולה היא שבני ישראל עצמם עבדו עבודה זרה. הם עצמם היו משועבדים למנטאליות המצרית של נהנתנות ושל חומריות. וכשנצטוו ישראל להקריב את השה הם בעצם נצטוו להקריב את המנטאליות שלהם, את הסגידה שלהם לעולם החומר. או כלשונם של חכמים "משכו ידיכם מעבודה זרה."

ישראל צריכים להתנתק מן החומר כחומר ולהתחיל להביט אל החומר כאל מחזיר אור של הנשמה האלוקית. רק בדרך זו יש גם לחומר הנמוך ביותר משמעות אמיתית וזו היא הגאולה האמיתית. אך כיצד עושים זאת? את הסוד לכך מגלה הבורא למשה רבנו כאשר הוא שולח אותו לפרעה.

"...שלח עמי ויעבדוני" (פרק י' פסוק ג')

הרבה מהפכות אימצו לעצמם את הסיסמה של שלח את עמי. אבל מעטים בלבד אימצו אותה במלואה, "שלח עמי ויעבדוני". לצאת לחופשי בשביל לעבוד את הבורא. לצאת לחופשי לא כמטרה בפני עצמה, אלא לברוח מן השעבוד לעולם החומר בשביל לתת לאור הנשמה להאיר את החומר עצמו...

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בא תשע"ג

שאל בני! שאל!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

‫

בהגדה של פסח אנו מוצאים את ארבעת הבנים: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם, מה הוא ‫אומר? "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם"... רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם"... תם, מה הוא אומר? "מה זאת"... ושאינו יודע לשאול, את פתח לו שנאמר "והגדת לבנך".

‫

כשאנו מעיינים בפסוקי התורה, אנו מוצאים דבר מעניין: התייחסות האב לבנו 'שאינו יודע לשאול' מופיעה יחד עם התשובה לבנו 'הרשע', וכדברי חז"ל: "והגדת לבנך... בעבור זה עשה ה' לי, כאן רמז לתשובה לבן הרשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, ‫שאילו היית שם לא היית כדאי ליגאל". הרי לנו שאותו פסוק מתייחס גם לבן שאינו יודע לשאול וגם לבן הרשע.

‫

ואנו שואלים, מדוע מגיע לבן שאינו יודע לשאול שאלות לשבת במחיצתו של הרשע בפסוקי התורה, וכי לא היה מתאים לייחד לו ‫מקום ויחס ייחודי ושונה, כמו לשאר הבנים, או לפחות להתייחס אליו בתשובת שאר הבנים?!

‫

בלי שאלות אין תשובות!

‫יסוד גדול למדנו ממנהגים רבים שאנו פוגשים אותם בליל הסדר, ‫שמטרתם העיקרית ועניינם הוא כדי שיראו התינוקות וישאלו. ‫למשל: אכילת הכרפס לפני הסעודה וטיבולו במי מלח, וכן סילוקה של ‫קערת המצות לפני הסעודה, נעשים כדי שסוף סוף הבן ישאל מה ‫נשתנה הלילה הזה וכו'.

אך ‫נשים לב שלאחר שהבן אכן הבחין בשינויים אלו, האב אינו משיב לו על שאלתו הספציפית, אלא מתחיל לספר לו סיפור אחר לגמרי.

ואנו תמהים, עשינו שינוי כדי שהוא ישאל, אז מדוע איננו עונים לו תשובה ברורה על שאלתו הספציפית הזו?

אנו עושים זאת, כדי לייצר אצל הילד עניין, וכדי לגרות אותו לשאול, לשים לב, להתעניין!

לאחר שהוא התעניין, והוא שם לב, ויצרנו אצלו קשב, איננו צריכים לענות לו באופן ממוקד על שאלתו. אנו יכולים לענות לו את התשובה האמיתית: עשינו את זה בן יקר, כדי שתשאל, כדי שתתעניין. עכשיו ששאלת והתעניינת, יש לי סיפור מרתק עבורך – מאיפה הגענו ולאן אנו ממשיכים ללכת.

תורתנו הקדושה מחנכת אותנו לשים לב, לשאול שאלות ולהעמיק את שאלותינו, ולא לוותר, בחיפוש אחר תשובות, וזאת מפני שללא שאלות, לא תיתכנה תשובות!

‫

סדר ליל הפסח אינו יכול להתחיל לפני שכל הבנים היושבים ליד שולחן הסדר ישאלו, מפני שהשאלה מראה שמשהו מטריד את השואל, שהוא שם לב ‫אל מה שקורה סביבו והוא מחפש תשובה לשאלותיו. אין לאב טעם להתחיל ולהרצות על סיפור יציאת מצרים ולהניח שהבן יגלה עניין בצורת שאלה. אם הבן לא ישאל ‫בעצמו את שאלותיו, בשפה שלו וברמה שלו, לא נצליח להעביר לו אל תוך פנימיותו שום מסר. זה יעבור מעליו, ואליו לא יגע.

‫

'אומר' או 'שואל'?!

‫מיהו אותו בן "שאינו יודע לשאול"?

‫

טעות תהיה בידינו אם נחשוב שהוא ילד קטן ותמים, כמצויר בציורי ההגדות.

‫

הוא יכול להיות בהחלט גם אדם בוגר ‫שקיבל את התורה והמצוות במסורת מבית אבא, וממשיך לקיים את הכל, אך בלי לחשוב על עומקה של היהדות ובלי להגיע אל האור ‫הגנוז בכל מצוה. הוא מקיים את הכל כמצוות ‫אנשים מלומדה ואינו מתחבר לשום דבר. הוא "אינו יודע לשאול" – או גרוע מכך, הוא התייאש והפסיק להאמין בתשובות שיינתנו... וממילא אל התשובות האמיתיות ‫אף פעם לא יגיע.

‫

שימו לב. בן אומלל זה התייאש כבר מלשאול ‫שאלות, מפני שבתוך תוכו הוא סבור שלא קיימות תשובות לשאלותיו, וגם ‫אם יש תשובות אין מי שיענה לו... ולכן הוא אינו שואל. במקרה הטוב, בן 'בוגר' זה ימשיך לקיים את המצוות "ולשרוד" אותן באופן חיצוני ‫ומייגע, ובמקרה הרע הוא אף יאמר לנו דעות ומחשבות המנוגדות ‫לדעת התורה.

כאן, בנקודה זו הופך ה"שאינו יודע לשאול", לבן הרשע ש'אומר' לנו – "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" – שימו לב! הוא אומר לנו, ולא שואל ‫אותנו כדי לקבל מענה.

‫

אכן, יושבים להם שני בנים אלו, אחד ליד השני, ותשובתם ‫כאמור תהיה אחת, "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים – לי ולא ‫לו, אילו היה שם לא היה נגאל". מפני שלאדם שאין שאלות, לא הייתה סיבה להיגאל ממצרים, כי היה לו טוב שם... הוא לא היה רואה שום סיבה להיגאל, לקבל ‫תורה, ולהגיע לבסוף לארץ הקדושה.

‫

לכן אבא יקר, עליך להראות לבן הזה מה סופו של מי שאינו ‫שואל אלא אומר "מה העבודה הזאת לכם", להמחיש לו ש"אם לא תשאל לעולם לא תדע את התשובה, ואז מי יודע מה יקרה...". אולי כשיראה שאנו מקהים את שיני אחיו הרשע, יזדעזע הבן וישים לב למצבו, וסוף סוף ישאל.

‫

להאמין ולשאול!

‫"ארבעת הבנים" האלו, קיימים לא רק אצל ילדים. הם בעצם גם בחינה של ארבעה מצבים שלנו עצמנו. מפני שכל ‫אחד מאיתנו נמצא לפעמים בדרגתו של הבן החכם, ולפעמים בדרגותיהם של שאר הבנים שלפעמים אינם מבינים, או שאינם רוצים להבין, או שהתייאשו מלקבל תשובות...

‫

עלינו לשים לב למה שקורה סביבנו, ולא לוותר מלשאול. רק אם נסתקרן לשאול, ונהיה בטוחים שישנן תשובות, ואנו מסוגלים להגיע אליהן, התשובות שבודאי נקבל יגעו בנו ויחוללו בנו שינוי.

עלינו להאמין שאם נחפש באמת, נמצא תשובות לכל שאלותינו.

בהגדה, לפני שאלות ארבעת הבנים, אנו אומרים "ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל". לשם מה ניתנת ההקדמה הזו?

אנו מצהירים בכך על אמונתנו בקב"ה שנתן את התורה, שנתן בתורה עצמה תשובה לארבעת הבנים. ו"כנגד ארבעה בנים" - כלומר, תשובה לשאלותיהם – "דיברה תורה". באמונה גדולה אנו צריכים לחפש בתורה עצמה 

תשובות לשאלות הילדים שמולנו, לשאלות הילדים שבנו...

התשובות קיימות והן תינתנה לאותם השואלים באמת ובכנות, ומבקשים תשובות אמיתיות שיאירו את אורו של הקב"ה ותורתו בתוך ליבם.

יוסי פישר - פרשת בא תשע"ג

לכוון אל המטרה

יוסי פישר

בפרשתנו פרשת בא, אנו קוראים על משה ואהרן שבאים ומבקשים מפרעה לשחרר את בני ישראל ממצרים כדי ללכת ולעבוד את ה' שלושה ימים במדבר, וכשהם מאיימים עליו במכת ארבה והוא משלח אותם מעל פניו, באים אל פרעה כל עבדיו בטענה "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם! הטרם תדע כי אבדה מצרים?!". פרעה משתכנע מהטענה ורוצה להיענות לבקשת משה ואהרן, אך כשבאים משה ואהרן ואומרים לו "בנערינו ובזקננו נלך" – כולנו ביחד כולל הילדים והצאן, פרעה לא מוכן, והוא מסביר מדוע: "ראו כי רעה נגד פניכם", ומביא רש"י מדרש אגדה, שפרעה ראה כוכב אחד ששמו רעה והוא סימן לדם והריגה, וכוכב זה עולה לקראת בני ישראל במדבר. אמר להם פרעה, אני חס עליכם שלא תמותו.

וזה לכאורה לא מובן. הרי בפרשת שמות מביאה התורה את דברי פרעה "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ", ושם מסביר רש"י שהחשש של המצרים היה שבני ישראל יעלו אותם מן הארץ, ולכן הם התחילו להעביד אותם ולרדות בהם ולהרוג אותם, כדי שלא יילחמו בהם. אם כן, מדוע עכשיו חושש פרעה שבני ישראל ימותו במדבר? אדרבה, הרי זה מה שהוא רוצה. זה יפתור לו את כל הבעיות.

נראה שהתשובה לכך היא פשוטה, ואנו יכולים לראות אותה לפעמים גם על עצמנו. יש ואדם מתחיל מהלך חיובי מסוים על מנת להגיע למטרות מסוימות, מסמן לעצמו את הדרך ומתחיל ללכת, ופתאום באמצע הדרך צצים מכשולים ורעיונות שונים איך לשנות את הדרך או לסטות ממנה קצת... כל אחד יכול להסתכל על עצמו, למה הוא בחר לבוא לישיבה, מה הוא רצה להשיג, והאם הוא אכן נמצא בדרך למטרה הזו או שלא...

זה בדיוק מה שקרה לפרעה. אמנם בהתחלה הוא רצה שבני ישראל יאבדו ויסתלק ממנו האיום שלהם, אבל אחרי שהוא התרגל לבני ישראל כעבדים הוא כבר לא מוכן לוותר עליהם. הייתה לו מטרה, אך הוא שכח ממנה ובנה לעצמו מטרה חדשה, וכאן בדיוק הייתה הנפילה הגדולה שלו.