ארי וינברג

לרצות...

צהרי היום, הורקנוס, סייר בשדות שבבעלותו. עשיר גדול היה הורקנוס, נכסים רבים היו לו וביניהם שדות בהם היו חורשים וזורעים יבול רב. לפתע הבחין בבנו אליעזר בן העשרים ושמונה שהיה ממונה על חרישת שדה - כשהוא עומד בטבורה של השדה, לרגליו שמוטות מושכות הרתומות לשוורים והוא ממרר בבכי.

נכמרו רחמיו של האב, עצר וביקש ממשרתו לתת לבנו שדה קלה יותר לחרישה. בטח - כך חשב הורקנוס – בגלל שהשדה קשה לחרישה הוא בוכה... כעבור כמה ימים שוב סייר הורקנוס בין שדותיו ובעוברו על יד השדה שאליעזר עבד בה, מצא אותו שוב בוכה. עצר האב את סוסו, ירד ממנו ושאל את בנו: אליעזר, למה אתה בוכה? רצוני ללמוד תורה, ענה לו. אמר לו הורקנוס: את הילדים שלך תשלח ללמוד, אתה תמשיך לחרוש. המשיך הורקנוס את סיורו ואליעזר מגודל צערו ובכיו הפסיק לאכול והתחיל לצום.

כעבור שבועיים הגיע אליו אליהו הנביא ושאל אותו: למה אתה בוכה? ענה לו אליעזר: אני רוצה ללמוד תורה. אמר לו אליהו הנביא לך לר' יוחנן בן זכאי והוא ילמד אותך תורה. הלך אליעזר אל העיר ודפק על דלתו של ר' יוחנן בן זכאי. ר' יוחנן פתח את הדלת ומצא לפניו נער ממרר בבכי. שאל אותו ר' יוחנן למה אתה בוכה? ענה לו הנער - אליעזר – אני רוצה ללמוד תורה. ישב ר' יוחנן ולמד אותו קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. משסיים החל אליעזר לבכות שוב. שאל אותו ר' יוחנן למה אתה בוכה עכשיו? אני רוצה ללמוד עוד.. ישב ר' יוחנן ולימד אותו מהתחלה ועד שנהיה "רבי אליעזר בן הורקנוס"! לימים הגיע הורקנוס לבית מושב החכמים, ואמר לרבן יוחנן, באתי כדי להדיר את בני אליעזר מנכסיי. אמר לו ר' יוחנן חכה קצת ותן לעלם החמודות הזה לדרוש. נעמד הנער ודרש דרשה מדהימה עד שהותיר את כל הנוכחים פעורי פה! משסיים אמר ר' יוחנן להורקנוס זהו בנך אליעזר!

תדהמה אחזה באב ומששב אליו דיבורו אמר: באתי להדיר את אליעזר, ועתה רצוני להוריש לו את כל רכושי! אמר לו אליעזר: אם הייתי חפץ בעושר הייתי נשאר אצלך, אבל נפשי חשקה בתורה...

זה הסיפור שרבים מאתנו וודאי מכירים, אבל יש על הסיפור הזה כמה שאלות ממש מקוממות! הלא הורקנוס היה עשיר גדול מאוד! א"כ מה עושה בנו בשדה? האם חסרים לו עבדים שיעשו את המלאכה? אביו פוגש אותו בשדה ורואה אותו בוכה, למה לך לבכות ולתת לאביך לטעות במחשבה שאתה בוכה בגלל קושי העבודה (דבר שהביא את אביו להעבירו לשדה קלה יותר) ספר לאביך שאתה רוצה ללמוד! לאחר כמה ימים שוב מוצא אותו אביו בוכה, למה אתה בוכה? תדבר!! תגיד לו שאתה רוצה ללמוד תורה? הורקנוס שומע שרצונו ללמוד תורה ואומר לו: עזוב, את הבנים שלך תשלח ללמוד, אתה תעבוד בשדה. והתמיהה עולה מאליה: אם הורקנוס חושב שהלימוד חשוב, שייתן לבן שלו ללמוד. ואם לא, למה הוא מציע לו לשלוח את הילדים שלו ללמוד תורה? אליעזר ממשיך לבכות ואליהו הנביא מגיע ושולח אותו לרבן יוחנן בן זכאי שהיה מגדולי הדור באותה התקופה. למה לשלוח בחור שלא יודע אפילו לקרוא, לגדול הדור? היה לו לשלוח אותו קודם למלמד שיתחיל איתו מאלף בי"ת עד שיעלה לאט לאט במעלות התורה? אליעזר דופק בבית של ר' יוחנן ושוב בוכה, תדבר!! למה אתה בוכה?! ר' יוחנן מלמד אותו קריאת שמע ואליעזר שוב בוכה... עד שמלמד אותו הכל מההתחלה...

הקושיות קשות מאוד, והסיפור כולו אומר דרשני! סבי זצ"ל תירץ תירוץ אחד מדהים ויסודי על כולן: אליעזר נולד עם ראש חלש מאוד והיה קשה הבנה גדול! אביו שלח אותו במשך השנים שוב ושוב למיטב הפדגוגים והמחנכים באותה התקופה אך העלה חרס. לאחר שנים רבות של ניסיונות עקרים החליט האב שאין עוד סיכוי, ומכיוון שלא רצה שהנער יתבטל שלחו לעבוד בשדות. בפעם הראשונה שראה אותו בוכה, לא העלה הורקנוס בדעתו שסיבת הבכי היא רצון ללמוד תורה, הרי הוא ניסה כ"כ הרבה ולא הצליח.. לכן תלה את סיבת בכיו בקושי העבודה והעביר אותו לשדה קלה יותר לחרישה. כעבור כמה ימים מתפלא הורקנוס לראותו שוב בוכה, מששאלו לסיבת בכיו ושומע שזה בגלל רצונו ללמוד אומר לו הורקנוס: עזוב, ניסית כ"כ הרבה ולא הצלחת, את הילדים שלך תשלח ללמוד, אתה מקרה אבוד... ואליעזר ממשיך לבכות.. למה הוא בוכה? כי הוא רוצה! רוצה בכל מאודו!! אלוקים שראה כמה עז ועמוק רצונו ללמוד, שלח לו את אליהו הנביא, אליהו הנביא הגיע ושלח אותו לרבן יוחנן בן זכאי, כי רק הוא יכול להכניס תורה במוחו של הנער.. אליעזר דפק בביתו ובכה, רבן יוחנן בן זכאי שראה כמה עמוק הצער והרצון של הנער, לימד אותו קריאת שמע שמא יסתפק בכך, כשראה שהנער ממשיך לבכות משמע רצונו עז ואיתן - המשיך רבן יוחנן ולימדו את כל התורה. וההמשך ידוע...

מוסר השכל גדול יש לנו פה: אנו מתפללים בכל יום - בברכת התורה ובאהבה רבה - אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו להבין ולהשכיל וכו' אנו מבקשים שוב ושוב, האם משהו זז? למה לפעמים נדמה לנו שתפילתנו אינה נשמעת? הרי מובטח לנו שאלוקים שומע כל תפילה? אלא אנחנו חייבים לדעת שאם נרצה באמת ובתמים בוודאי נצליח! חז"ל כבר אמרו "יגעת ולא מצאת אל תאמין". אנחנו נמצאים לקראת חג השבועות-זמן מתן תורתנו, לפעמים קשה לנו במשך השנה להתרכז ברצונות האמתיים שלנו, זה טבע האדם. אנו נסחפים במרוץ החיים.. אבל אם נצליח להקדיש בחג שתי דקות מזמנינו ונתייחד עם הרצון האמתי שלנו או אז נענה ונזכה שיפתחו לנו שערי ההצלחה. אני מברך את כל חבריי לדרך שנזכה יחד לקבל את התורה מאהבה ויפתחו לנו כל שערי ההצלחה.

ארי וינברג

דברים שרציתי לומר 

החירות שבעבדות

יום חמישי שעבר 17:19, סבי זיכרונו לברכה נושם את נשימתו האחרונה וכך בשלווה שכה אפיינה אותו בחייו עובר לעולם שכולו טוב.

*

יומיים קודם לכן  - יום שלישי צהרי היום – סבי מועבר לבית חולים אחר באתי לבקרו, חלש ממחלתו, אני שומע אותו לוחש לי משהו, אני מתכופף לעברו והוא אומר לי: הלילה הזמן האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה, כשירד הלילה גש בבקשה לחלון לבדוק האם הלבנה נראית.

הערב ירד, סבי מזכיר לי שוב לבדוק, אני ניגש לחלון ומוצא אותה שם! אני מספר לסבי והוא מבקש את עזרתנו – סבתי ואני -  לעזור לו לרדת ולגשת אל החלון, הוא קם במאמץ מן המיטה ומדדה בפסיעות קטנות ובמאמץ גדול לעבר החלון, שם הוא מקדש את הלבנה בשמחה עצומה. בחזור כשצעד חזרה אל מיטתו אחוז בידנו החל לזמר ולרקוד (ממש כך!!!) "טובים מאורות שברא אלוקינו יצרם בדעת בבינה ובהשכל..."

כשנשכב חזרה במיטתו התרגש כ"כ  וסיפר שמעולם לא הפסיד את המצווה, למחרת בבוקר איבד את הכרתו.

*

"ורצע אדוניו את אוזנו במרצע" מסביר רש"י, "ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע."

והתמיהה עולה מאליה הלא אנו אומרים בכל יום "ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם", אנו עבדים או בני חורין?

*

כך שואל הגר"ש פינקוס זצ"ל ומבאר בצורה מדהימה: אדם אינו מסוגל להיות מוגבל במקומו – ה' ברא את האדם והוא גם ברא את ההיקף שלו – וההיקף הוא מסוף העולם ועד סופו  (חגיגה י"ב) אם נכניס אדם לחדר נעול זה נוגד את כל המציאות שלו – מציאות שחש רצון וצורך להתפשט בכל העולם. תרנגול להבדיל, אפשר להכניס לתוך לול והוא עדיין נהנה מהחיים למרות שסגור שם, כי אלו הם חייו ומציאותו, ודומה לאדם שאומרים לו כל העולם בפניך אבל בשום אופן אל תעלה לירח, הוא מרגיש די רגוע, אין לו עסקים בירח, זה לא העולם שלו. כשמגבילים אדם לעולם אחר שאינו שייך אליו הוא אינו מוטרד מכך, אך כשמצמצמים ומקטינים את עולמו שלו אלו הייסורים הגדולים ביותר.

*

'עבדים היינו לפרעה במצרים', העבדות הזאת הייתה איומה ונוראה, עבדות שמנוגדת למציאותו של האדם – הכניסו אותנו ללול תרנגולים.

*

  ה' בא הוציא אותנו מן העבדות הזאת לטובת עבדות ושיעבוד לתורה ומצוות – העבדות לה' היא המקום הנפלא ביותר כי זה המקום הטבעי שלנו. כמו שאומרים לאדם: אני משעבד אותך! מותר לך לאכול רק מה שתרצה  ותעשה רק מה שתרצה, אבל אסור לך באיסור חמור לעשות מה שלא תרצה...

*

לפני כמה חודשים כשסבי החל להיות מרותק לביתו, נכנסתי אליו והוא סיפר לי בכאב גדול שיש לו יארצייט ובגלל מצבו אינו יכול לעבור לפני התיבה, אמרתי לו: סבא, אתה חולה! אתה פטור! הוא פרץ בבכי ואמר לי: נכון, אבל זה כואב לי...

אדם שמצליח להגיע למקום שמעציבה אותו העובדה שאינו יכול לקיים מצווה ולעומת זאת, משמח אותו כשמצליח למרות מצבו לקיים מצווה, זה להרגיש את החירות והעונג שבעבדות.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו שלמה יעקב בן מנחם נפתלי הרצקא יהי זכרו ברוך

ארי וינברג - פרשת כי תבא

מאת: ארי וינברג

נבחרותו של היהודי

בשבוע שעבר הועלתה מעל במה חשובה זו שאלה שהייתי שמח להתייחס אליה. הכותב הקדים ותיאר את מסעות הטבח שהוביל בוגדן חמינלצקי ימ"ש ועוד כהנה מן הגרועים שבאויבי ישראל שפעלו בשם האנטישמיות. ולבסוף שאל האם אנו שונים מהם? האם אנו לא גזענים? האם התורה לא כותבת "את הנוכרי תשיך"? תגזול אותו? אל תחלל עליו את השבת? וכו' וכו' ...

א"כ ראשית הייתי רוצה לצאת מתוך כמה נקודות הנחה:

א' האם יש מושג של צדק אם אינו לפי חוקי הקל? גם חמינלצקי וגם היטלר ימ"ש פעלו על פי צדק מסוים ע"פ טענתם – חמינלצקי, בשם חופש הצמיתים הפולנים והיטלר בשם טיהור הגזע... למרות כך, כל מי ששפוי בדעתו יודע שהם רוצחים לפי כל קנה מידה - אף שהיטלר בספרו "מלחמתי" (מיין קמפף) העמיד באופן ברור את שיטתו המטורפת! א"כ אנו מוכרחים לצאת מנקודת הנחה שאין צדק אם אינו אלוקי ואם התורה כותבת "את הנוכרי תשיך" זהו הצדק האמיתי והיחיד!

ב' היהודים הינם העם הנבחר והנעלה מכל העמים! תואר שזכינו בו ביושר בזכות אבותינו גדולי האומה שעמלו ועבדו את אלוקים ועמדו בניסיונות שה' ניסה אותם. עברנו את כור ההיתוך במצרים וגם שם נבררו רק הראויים וכו' כל ה"גיבוש" שעברנו בדרך להיותנו לעם. אולם לאחר ההתהוות אנו נעלים משאר העמים אבל גם מחויבים מהם בכל אורחות חיינו.

ג' גזענות הינה שנאה או אפליה של גזע על שום גזעו. גזע א"א לשנות. אנחנו לא שונאים את הגזע. אנחנו מקבלים כל גר בזרועות פתוחות והתורה מדגישה במספר מקומות את חובתנו לאהבת הגר. אנו כן שונאים את הגויים - אך בגלל מעשיהם. שנאה עזה ועמוקה! אבל בשום אופן לא ניתן לכנות זאת גזענות. ולאלו השואלים: הרי גם אצל היהודים יש לצערנו אנשים שעלינו לשנוא בגלל מעשיהם ולמרות כך אסור לנו לגוזלם? התשובה פשוטה: הם יהודים למרות הכל. זה עבר להם בירושה. וזה כמו שלא יעלה על הדעת לשאול למה לבן של ביל גייטס יש הרבה כסף זה גזענות... אחרי שנהיינו לעם, אנו יהודים. גם אם בנו של הגר לא ישמור תורה ומצוות עדיין יקרא יהודי ויהיה אסור להלוות לו בריבית.

ד' למרות שלפי דברי הכותב אין אפליה מפורשת ב"ברית החדשה" ההיסטוריה הוכיחה כמה דם יהודי הם שפכו כמים בכל דרך שמצאו לנכון. ולא רק צוררים יחידים כהיטלר וחמינלצקי ימ"ש אלא אנשים רגילים שרצחו בשם הדת. עיין ערך מסעות הצלב. אצל היהודים להבדיל, גם כשיוצאים למלחמה מחויבים לקרוא לאויב לשלום. ואפי' לשבעה עממים ועמלק שאנו מחויבים למחות את שמם מתחת השמים פוסק הרמב"ם (מלכים פ"ו) שיש לפנות אליהם קודם לשלום.

ואם נרד לפרטים. להלן מספר דוגמאות: האור החיים הקדוש מסביר שהסיבה שאסור להלוות בריבית למרות שע"פ ההגיון יש לקחת ריבית על הלוואה כי אם לי יש מיליון דולר ולך יש שכל לדעת איפה להשקיע אותו למה שלא נתחלק ברווחים? אלא שאדם שמלווה בריבית פוגם במידת הביטחון שלו ומראה שלא בוטח בה' שיזמין לו צרכיו ולכן מלווה בריבית כדי להבטיח (?!..) את עתידו וכשאדם מלווה לגוי יש הרבה סיכויים שלא יחזיר לו לכן מידת הביטחון אינה נפגמת ומותר.

חילול שבת: בניגוד למה שנראה כמושכל ראשון, חילול שבת לצורך פיקוח נפש לא הותר מפני שהחיים הם ערך עליון - הם אומנם ערך עליון אבל הגמרא אומרת שזה הותר מפני שאם נחלל עליו שבת אחת הוא יוכל לשמור שבתות הרבה, סיבה שאינה שייכת בגוי.

גזל: אדם שבחר במערכת שאין בה צדק למה שלא נתייחס אליו במטבע שהוא בחר?!

מהיכן שלא תביט על סוגיית היהודי והגוי תבחין שהשוני הדיני אינו נובע ממהות הבדלי גזע חלילה, אלא מהקשר עם האלוקים והשלכותיו בתוך הבריאה.

ארי וינברג - פרשת בהעלותך תשע"ג

איך לשמר את שבועות

ארי וינברג

חיים ויענקל חברים טובים היו כמעט מעת היוולדם. באותה עיירה נולדו, בשכנות גדלו, יחד שיחקו בבוץ ובתרנגולות באותה החצר. כחברים טובים מאז למדו יחד בחיידר ועד לעת גלותם לישיבה, לא נפרדו לרגע. חלקו יחד את אותם משחקים, אותן תוכניות, אותם חלומות ואכזבות... אבל כדרך העולם משנישאו נפרדו דרכיהם. זה פנה לצד אחד של המדינה וזה פנה לצד אחר. יענקל – מזלו האיר לו פנים, בכל אשר פנה הצליח והשכיל, הון רב עשה בעסקיו ושמו הלך לפניו כעשיר מופלג. את חיים לעומתו החלו לתקוף צרות רבות משונות וקשות. פרנסה לא הצליח להשיג בשום מקום, ילדיו רעבו ללחם פשוטו כמשמעו ולבשו טלאים שלא הצליחו לחמם אותם בחודי החורף הקשים, דבר שהביא עליהם חולאים רעים ומרים. הקש ששבר את גב הגמל היה אשתו שנפלה למשכב ממנו לא קמה והשאירה אותו מטופל בילדים רכים וחולים ואין לאל ידו להושיע. יום אחד פגש ידיד מעברו שגדל איתו באותה עיירה, חיים שפך את ליבו בפניו וסיפר לו על רוב צרותיו ועל כך שאינו יודע עוד מה לעשות. משסיים אמר לו ידידו: "שמע, זוכר את יענקל חברך הטוב? עשיר מופלג הינו ולפי השמועה אף בעל חסד גדול הוא, סע אליו, ספר לו על צרותיך, ובטוחני שלא ישאיר חבר כמוך בצרה".

ליבו של חיים התמלא תקווה. הוא ארז אי אלו מיטלטלים ושם פעמיו לעבר עירו של יענקל ידידו משכבר הימים. משהגיע לעיר שאל עובר אורח: "מכיר אתה את יענקל הגביר?" ענה לו האיש: "בודאי! ראש הקהל הוא, עשיר מופלג ובעל חסד גדול". "והיכן הוא מתגורר?" שאל חיים. נתן לו האיש את כתובתו. כך צעד לו חיים לעבר בית חברו, כשהתקרב נגלה לעיניו בית מפואר וגדול. חיים שם פעמיו לעבר דלת הבית אך שם נתקל בשומר. "רצוני לפגוש בר' יענקל" אמר לו. ענה לו השומר: "מצטער, ר' יענקל עסוק מאוד בימים אלו ואין לו זמן". אמר לו חיים: "אני חבר ותיק  שלו ואני חייב להיכנס", אך השומר סירב. וכך מצא חיים את עצמו עומד בחצר וממתין ליענקל שיצא מביתו. לעת ערב נפתחה דלת הבית ויענקל יצא מוקף בכמה מלווים. חיים זינק לעברו וצעק לו "יענקל יענקל, זה אני חיים חברך מהעיירה". יענקל נעצר, הסתובב והביט בו, לאחר רגע אף זיהה אותו ואמר לו בשמחה: "חיים, מה שלומך? הרבה שנים עברו...". חיים פרץ בבכי "עזור לי, מצבי אנוש! זקוק אני לעזרה דחופה!".

יענקל הביט בבגדיו הבלויים של חיים ובמבטו האומלל, ולאחר מכן אמר לו: "שמע, אני יוצא עכשיו וחוזר בעוד שלוש שעות, תבוא אלי, נשב ונסדר הכל". לאחר מכן הסתובב יענקל לעבר השומר ואמר לו "בעוד שלוש שעות תכניס אותו אלי". וכך היה. כעבור שלוש שעות ישבו חיים ויענקל הידידים משכבר הימים וחיים גולל באוזני ידידו את מסכת צרותיו ואומללותו. יענקל הזיל דמעות צער יחד עם חברו, רחמן גדול היה לכל אדם וכ"ש לחבר אהוב. כשסיים חיים את דבריו אמר לו יענקל: "בוא אלי מחר למשרדי ואני אביא לך המחאה מכובדת שתעזור לך לעמוד על רגליך ולפתוח עסק עצמאי, וכן כמה מכתבים לחיים האישי שלי שיכין בגדים עבורך ועבור משפחתך, וכן לרופא האישי שלי שיתלווה אליך וירפא את ילדיך. חיים התרגש מאוד לנוכח נדיבותו של יענקל, הודה לו נרגשות ויצא.

למחרת המתין יענקל לחיים במשרדו, הוא העביר את כל פגישותיו קדימה במיוחד בשביל חיים. אך חיים אינו מופיע. לאחר שעה התייאש יענקל וחזר לעסקיו. בסוף היום חזר לביתו ומיד בכניסתו לחצר ביתו התנפל עליו חיים שהמתין לו שם. "יענקל יענקל, תעזור לי! יש לי מלא צרות!". יענקל נעצר ואמר לו בתמיהה: "אמרתי לך לבוא למשרדי ואעזור לך. מדוע לא באת? בוא מחר בשעה עשר בבוקר ואסדר אותך". למחרת שוב המתין לו יענקל וחיים לא מופיע, ושוב תופס אותו ליד ביתו ובוכה ומבקש עזרה, ושוב יענקל מזמינו למשרדו, ושוב חיים אינו מופיע וחוזר חלילה...

אנו שומעים את הסיפור וחושבים, אחח... בטח הצרות של חיים העבירו אותו על דעתו, יענקל מזמין אותו לקבל סיוע והאיש לא בא?!

***

במשל נפלא זה מסביר החפץ חיים זצ"ל תמיהה גדולה שעולה למתבונן. אנו מתפללים ומתחננים כל יום בתפילה "אבינו האב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו להבין ולהשכיל...". כל יום אנו מתפללים ומתחננים, האם אנו נענים? למה אנחנו מרגישים שכלום לא זז?

עומדים אנו כמה ימים אחר חג השבועות. השנה חגגתי אותו בישיבה וזו הייתה אחת מהחוויות המרגשות שעברתי! עמדתי נדהם מקול התורה שהיה בבית המדרש מתוך כיף והערכה לתורה הקדושה... וחשבתי לעצמי האם אני יוכל לשמר את האפקט הזה? לקחת אותו איתי? האם תפילותי התקבלו והשנה אקבל את חלקי בתורה? האם אצליח להרגיש את העונג בלימוד כל השנה או שזה יחלוף תיכף ומיד?... ואז נזכרתי בסיפור הזה ושאלתי את עצמי האם אני חוזר לאסוף את מה שהובטח לי, האם אני שונה מחיים מהסיפור שרק צריך לבוא ולאסוף.

כולי תפילה שכולנו נבוא לחג השבועות הבא ונוכל לומר: אנחנו שונים מחיים, אספנו את מה שקיבלנו. כי ברור ופשוט שאלוקים שמע לתפילתנו, הוא רק רוצה שעכשיו נבוא ונקטוף את הפירות. הוא רוצה להעניק לנו אבל מחכה שנעשה צעד קטן לכיוונו, שנראה רצינות, שנשתדל, שנעשה מאמץ כלשהו, ואז... אז נזכה ונרגיש שתפילתנו התקבלה ומשאלותינו מתגשמות.

ארי וינברג - פרשת יתרו תשע"ג

לשמוע, ולהבין!

ארי וינברג

מעשה באדם שנולד אי שם בכפר נידח, ושם גם עברו עליו כל חייו. יום אחד הגיעה לאוזניו שמועה שבעיר הגדולה יש הרבה דברים מעניינים שמעולם לא ראה. הסתקרן הכפרי מאוד, אסף את כל כספו, ארז את מיטלטליו ויצא לעבר העיר הגדולה. לאחר מסע מפרך בכרכרה רעועה הגיע סוף סוף אל העיר והחל לטייל בה. עיניו לא שבעו מהמראות החדשים והמרתקים, הכל היה חדש ולא מוכר, הרחובות והשווקים המו אדם שלא כמו בכפרו המנומנם. החנויות היו גדולות מאוד ואפילו האנשים עצמם נראו לו שונים ממה שהכיר עד אותו יום.

בעודו מסתובב ברחוב הראשי קלטו עיניו לפתע את פסי הרכבת. האיש שמעולם לא ראה דבר דומה לזה, רכן מיד לעבר הקרקע והחל לבחון את הפסים מקרוב. בעודו רוכן לעבר הפסים שם לב לברגים המחברים את הפסים אחד לשני, האיש שלא ידע מה משמעותם של הפסים וודאי לא יכל לדעת מה תפקידם של הברגים, החל לשחק בהם. פתח, סגר, שוב פתח ושוב סגר... באותו זמן התקרבה הרכבת לעברו, והקטר שראה מרחוק את האיש הרוכן מעל הפסים החל לצפור בחוזקה לאות אזהרה. הכפרי שמע את הצפירה ולא הבין מה פשר הרעש שהוא שומע, לאחר שניתח את הדברים במוחו הגיע למסקנה שזה בטח תזמורת של העיר, שמוזרה ושונה כמו כל הדברים שראה, כיון שכך החל האיש לרקוד מעל הפסים!!...

שני אנשים הביטו מרחוק במחזה המוזר והמפחיד ואחד אומר לשני "תראה את המשוגע הזה הוא הולך להידרס למוות". עונה לו חברו, "מסכן, הוא בטח חרש שלא יכול לשמוע את צפירת הרכבת"... והאמת היא, שהאיש שמע טוב טוב את הצפירה, הבעיה הייתה שהוא לא הבין את משמעותה...

במשל נפלא זה הסביר ר' שלום שבדרון את הקושיה העצומה שמתעוררת בפרשתנו. ננסה לתאר לעצמנו שאנו שותים כוס מים ולפתע המים נחלקים לשנים!!! או אישה שבאמצע לרחוץ כלים רואה לפתע ללא הודעה מוקדמת שביל שנוצר בתוך המים!! חז"ל מספרים לנו שכך ארע בעת מעמד קריעת ים סוף - כל המים שבעולם נחלקו! וכן בשעת מתן תורה, הגמרא מספרת שהעולם נזדעזע כולו ובאו כל מלכי אומות העולם אל בלעם הרשע לשאול אותו האם ה' מביא מבול על העולם? משענה להם שה' נשבע שלא יביא שוב מבול על העולם, שאלוהו שוב בחשש, אולי מבול של מים אינו מביא אבל של אש כן... אמר להם בלעם: "שוטים! ה' לא מביא מבול אלא נותן לישראל את התורה". מיד אמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" וחזרו לבתיהם!

ולכאורה עולה כאן תמיהה רבתי: העולם כולו שומע על הניסים הגדולים שנעשים לעם ישראל ורק על יתרו כתוב "וישמע יתרו", שמע, בא, ונתגייר. היכן כל העולם? למה הם לא באו?! הלא גם הם שמעו! מוסר השכל גדול טמון פה: יש שמיעה ויש שמיעה! אפשר לשמוע להבין ולהתעורר, ואפשר לשמוע ולהמשיך בשגרה...

לעיתים אנו שומעים דברים שמעירים אותנו משגרת חיינו. לפעמים זה חלילה טרגדיות מזעזעות או לחילופין ניסים גדולים שקרו, ואנו שומעים, נפעמים וממשיכים בשגרת החיים. זה חבל, כי זו הזדמנות נפלאה לעצור להתבונן ולקחת את התובנה הזו לחיים.

אסיים בוורט ששמעתי בשם סבי: על הפסוק "וישמע יתרו" יש מחלוקת מה שמע, יש אומרים קריעת ים סוף, יש אומרים מתן תורה ויש אומרים מלחמת עמלק. לכאורה הדעה האומרת מלחמת עמלק לא מובנת, הרי עמלק היה הראשון ש"קירר את האמבטיה" ונלחם ראשון עם ישראל, א"כ מה בשמועה זו גרם ליתרו לבוא ולהתגייר? אלא שיתרו למד מזה שאם לא יבוא עכשיו, זה כבר לא יקרה אף פעם. מה שנקרא "יפספס את המומנטום". לכן עזב הכול ובא להתגייר.

יעזור לנו ה' שנדע לשמוע את המסרים שהוא שולח לנו, נבין אותם, וניישם אותם בחיים.

ארי וינברג - פרשת ויגש תשע"ג

מי שמאמין לא מפחד!

ארי וינברג

אנחנו יכולים רק לנסות לדמיין מה התרחש באותו מעמד בבית פרעה בין יוסף לאחיו. המדרש מספר שכשיהודה היה כועס הייתה שערה בחזהו בוקעת את חמשת השכבות שהיה לובש והייתה פורצת החוצה. לאחר מכן נטל עששיות ברזל, הכניס אותם לתוך פיו והוציא אותם אבק!! ואז נתן קולו בשאגה והלך קולו וזעזע את ארץ מצרים לאורך ארבע מאות פרסה. גם לאוזני חושים בן דן הגיע קול השאגה, ומיד קפץ מארץ כנען למצרים, ויחד עם יהודה שאגו בקול גדול "עד שביקשה ארץ מצרים להיהפך עליהם". גם שאר האחים כשראו שיהודה כועס כעסו גם הם, בעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים!! באותו זמן החלו עיניו של יהודה זולגות דמעות של דם, ויוסף ידע שזה סימן שמשהו לא טוב עומד לקרות...

מתוך כוונה להפחידו נטל יוסף עמוד אבן שעליו היה יושב, בעט בו ועשהו גל של צרורות! כשראה את זה יהודה, התפלא ואמר: זה, גדול ממני! אחז בחרבו כדי לשולפה מתערה ולא נשלפה לו. אמר לעצמו: חייב להיות שהוא ירא שמים. לאחר מכן אמר יהודה לנפתלי (שהיה קל רגלים): צא לבדוק כמה שווקים יש במצרים. קפץ, וענה לו: שנים עשר. אמר יהודה לאחים: אני אחריב שלושה וכל אחד מכם יחריב אחד ולא נשאיר בהם איש. אמרו לו האחים: יהודה, מצרים אינה כמו שכם, אם אתה מחריב את מצרים אתה מחריב את כל העולם... כשראה יוסף שהם החליטו באופן סופי להחריב את מצרים אמר: עדיף שאתוודע אליהם שלא יחריבו את מצרים...

לכאורה עולה מן הדברים תמיהה עצומה: מה יהודה "ניגש" למלחמה הרי יוסף צודק ע"פ ההיגיון - מי שנמצא הגביע בידו הוא יהיה עבד, ומה שיהודה הציע שכולם יהיו לעבדים במקומו והוא ישוחרר אינו הוגן. אם כן מבחינת הישרות וההגינות יוסף צודק, אז למה יהודה ניגש למלחמה?!

את התשובה ע"כ מביא רש"י. יהודה בראותו את הצרה שנקלע אליה, פשפש במעשיו ועשה חשבון נפש והעוון היחיד שמצא אצלו ואצל אחיו היה מכירת יוסף. כיון שכך אמר: בנימין לא היה איתנו במכירה וא"כ הרי זו הוכחה ברורה שכל הצרה הזו הינה מעשה שטן. מיד: "ויגש יהודה" - ניגש למלחמה!

הרי לנו מוסר השכל גדול - אדם מאמין יודע מיד שאם עוברת עליו צרה, זה חייב להיות בגלל סיבה ומסובב, אין מקריות בעולם, ואל לו לפחד מכלום.

מעשה דומה מסופר על בתו של נחוניא חופר שיחין (נקרא כך ע"ש היותו חופר בורות מי שתיה לטובת עולי הרגל) שנפלה לבור גדול, באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. בשעה הראשונה הרגיעם באומרו אל תדאגו היא תעלה, בשעה השניה שוב אמר להם היא תעלה, בשעה השלישית אמר להם: היא כבר עלתה מן הבור, על אף שלפי דרך הטבע לא היה לה שום סיכוי להישאר בחיים כבר אחרי השעה הראשונה. ואכן כך היה. היא עלתה מן הבור וסיפרה שאברהם אבינו הגיע להציל אותה. לאחר מכן שאלו את ר' חנינא: וכי נביא אתה? איך ידעת שהיא תינצל? אמר להם: לא נביא אני ולא בן נביא אבל ידעתי בבירור: דבר שאביה פעל בו לטובה לא יתכן שיינזק בו זרעו. הרי לנו שוב - אדם מאמין, כשקורה לו משהו הוא לא נבהל, כי הוא יודע שיש מנהיג לבירה וממנו הכול בא ואין שום מקרה. ואם ננהג כך גם אנו - לא נדע פחד!

ארי וינברג - פרשת ויצא תשע"ג

להילחם בחכמה!

ארי וינברג

הלצה מסתובבת בימים אלו הפונה אל אנשי החמאס: "חמאסניק יקר, לידיעתך הטילים שהנך משגר הורסים את מה שאבא שלך בנה ומה שהבן שלך ישפץ אח"כ..."

בדיחה נחמדה אבל טמון בה מסר חשוב. בימים אלו אנו מצויים במלחמה עם אנשי החמאס, ולפעמים אנו עומדים ותוהים עד להיכן יכולה להגיע טיפשותם של אנשים, כשאדם נלחם ולא סתם אלא משקיע במלחמה את כל משאביו, קרי: אנרגיה, כוח אדם, מוטיבציה, זמן וכסף. אנו מצפים ממנו למעט מחשבה ושיקול דעת, ופה אנו עומדים ומביטים באומה שלמה שכל מה שהשקיעה ונלחמה עליו יורד לטמיון במקרה הטוב, ובמקרה הרע חוזר אליהם בבומרנג. הטילים שהם זורקים ועלו להם בהרבה הון ואון, בחסדי שמים כמעט ולא פוגעים במטרות, מזיקים להם בדעת הקהל העולמית, נותנים תירוץ טוב לאנשי הצבא להשבת אש ולחיסול עוד ועוד תשתיות...

אל לנו לנסות להבין את ראשם של פראי אדם אלו, אבל אנו כן אמורים ללמוד מטעויותיהם של אחרים - והבה נתבונן: במהלך החיים יש לאדם אינספור מלחמות, קלות וקשות, על דברים קטנים ועל דברים גדולים. הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו נלחמים על משהו בכל הכוח ולא מצליחים בשום אופן, ולפעמים גם מפסידים במלחמה שגויה זאת הרבה, ואנו לא מבינים למה לא הצלחנו. בנקודה זו אנו אמורים לעצור ולחשוב: מה קורה? היכן טעינו ולמה? ולנסות לשנות אסטרטגיה וטקטיקה, למרות שקשה לנו להודות בטעות.

מעשיה עממית ידועה מספרת על כפרי נבער שבסוף עונת הקציר אסף את כל תבואתו על גבי עגלה ונסע להביאה לאסם אשר בעיר. דא עקא שהאיש מילא וגדש את עגלתו עד לגובה רב וכשניסה להכניס את עגלתו מבעד לפתח האסם, לא הצליח, מפני שהפתח היה נמוך מידי לגובה העגלה הגדושה. הכפרי עמד וניסה למשוך בכוח רב את העגלה, הצליף בסוסים שוב ושוב ולא הצליח להבין מדוע העגלה אינה נכנסת... עבר שם אדם רמאי וערמומי, הביט בסצנה הנוגעת ללב, והבין מיד עם מי יש לו עסק... בא עמו בדברים ואמר לו: יש באמתחתי חפץ מיוחד הקרוי משקפת, שכאשר מביטים דרכה היא מגדילה את הפתח וכך תוכל להכניס את עגלתך פנימה. נהרו פניו של הכפרי ורכש מן הרמאי את המשקפת במחיר מפולפל. הביט בפתח ולהפתעתו אכן הפתח גדל, מיד שב וניסה לדחוף את עגלתו פנימה ושוב לא הצליח. רדף אחרי הרמאי ובכעס ביקש את כספו בחזרה. אמר לו הרמאי: "סליחה, שכחתי להזכיר לך שאתה צריך גם להביט בעגלה דרך צידה השני של המשקפת וכך תקטן העגלה ואז תיכנס ברווח". שמח הכפרי והניח לו להיעלם. חזר, ניסה, וכמובן לא הצליח...

ושוב, אנו יכולים לקרוא מעשיה זו ולגחך על תמימותו ובערותו של הכפרי, בו בזמן שלפעמים אנו נוהגים כמותו, אנו נלחמים על משהו בקנאות, דוחפים מכל כיוון ולא עוצרים לרגע לחשוב איפה טעינו ומה לא נכון באסטרטגיה שנקטנו.

בפרשת השבוע אנו מוצאים את לבן שמנסה לרמות את יעקב אבינו בכל דרך: בהתחלה נותן לו את לאה במקום רחל ואח"כ מנסה לרמות אותו בעסקי הצאן שוב ושוב. אנו שומעים זאת בדברי יעקב לרחל ולאה: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוקים להרע עמדי, ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים". יעקב היה יכול להילחם בדרך הנקראת בפי העם: "ראש בקיר". לתבוע את רחל מיד לאחר שגילה שלבן רימא אותו, וכן בעניין הצאן. אבל יעקב משנה אסטרטגיה וגורם ללבן להפסיד דווקא בגלל התחכמותו. בואו נלמד מאבותינו, נילחם בכל הכוח את מלחמת החיים, אבל בקור רוח ובמחשבה רבה. וה' יצליח דרכינו.