מורנו ראש הישיבה

חגיגת השבועות

"ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, י)

 בהבנת פשוטם של דברים אנו מצווים לחגוג יום טוב, עם סיומם של הימים והשבועות שספרנו מחג הפסח. זהו לכאורה, 'יום חג מסכם' שבו אנו חוגגים את הגעתנו אל פסגת ספירתנו את השבועות של ספירת העומר.

 שמו של החג מלמד על מהותו שהוא חגיגת השבועות וכמו שבפסח נקבע שם החג ע"ש החגיגה שלנו עם קרבן פסח ובסוכות ע"ש החגיגה שלנו עם הסוכה, כך בדיוק נקבע שמו של חג השבועות ע"ש החגיגה שלנו עם שבעת השבועות שבהם ספרנו והכנו את עצמנו לקראת מתן התורה.

איך חוגגים עם שבועות, הרי השבועות הם זמן שחלף ועבר לו ואיך אפשר לחגוג עם שבועות שהיו ואינם?

למדנו מכך ששבעת השבועות של ההכנה לא חלפו להם בלי להשאיר חותם על כל יהודי שספר את השבועות ,אלא ששבועות אלו 'נוכסו' לכל יהודי שספר אותם לעצמו וניכס אותם לעצמו בהצלחה.

ביום החמישים לספירת העומר מגיע היהודי לפסגת הר סיני. בפסגת ההר שגובהו נבנה משבעת שבועות ההכנה, מקבל היהודי תורה בהתאם לרמת ההשגה ורמת הביקוש שנבנו אצלו במשך ימי הספירה. כגודל הבנתו בתורה והצפייה לקבל אותה מחדש, כך הוא יזכה לקבל אותה מחדש בפסגתם של שבעת השבועות.

נשים לב, עיקר חגיגתנו היא אינה רק על מתן תורה שהיא מתנת השמיים. אנו חוגגים בעיקר את קבלת התורה שהצלחנו לקבל, כי אנו חוגגים את הצלחתנו שלנו בשבועות ההכנה שהצלחנו להתכונן  במשך שבעת השבועות לחדש את מוכנותנו לקבל תורה. בשבועות אנו חוגגים הצלחה!

קבלת התורה של כל שנה

 המשמעות שיש בחג קבלת התורה בכל שנה מחדש היא אינה רק חג לזכר קבלת התורה שהתקבלה לפני אלפי שנים. זהו חג שבו מתרחשת קבלת תורה רוחנית בכל שנה מחדש שבה מאפשר הקב"ה לכל יהודי להתחבר מחדש לתורה. חיבור חדש זה  נוצר אודות להארה רוחנית גדולה ומיוחדת שמתחדשת בכל שנה מחדש בחג השבועות לאחר שבעה שבועות  של הכנה ומוכנות שהכין כל אחד את עצמו מחדש לקבלת תורה,וכגודל עוצמת הכנתו של כל אחד ,כך תהיה הארת מתן התורה שלו שתאיר אצלו את החיבור המחודש לתורה.

עבודת הקורבנות בבית המקדש מביאה לידי ביטוי את כל עבודת ה' המוטלת על כל יהודי בכל הזמנים.

החובה שלנו להתחדש בכל שנה מחדש בחיבור לתורה באה לידי ביטוי בכך שאמרה תורה 'תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה".

אנו מכינים את עצמנו שבעה שבועות ומעצמים בכך את החיבור שלנו לתורה. או אז, ביום החמישים אנו מביאים את ההתחדשות שלנו בצורה של מנחה חדשה לה'. מנחת הלחם החדשה באה לבטא את חיבורנו החדש עם התורה, שזכינו לו בשבועות ההכנה שעברו עלינו.

הארת חג השבועות גורמת לכך שבעזרת שבועות ההכנה שעברו עלינו ,יהיו השבועות הללו חלק מאיתנו ממש ובשנה הבאה לאחר החג יהיה הקשר הפנימי שלנו עם התורה קשר קבוע ומתמשך שיבוא לנו ביתר קלות מהשנה שעברה.

חג הקציר

חג הקציר הוא שמו הנוסף שיש לו לחג השבועות. בחג זה אנו קוצרים לא רק את השפע הגשמי שהעניק לנו ה', אלא בעיקר את הקציר הרוחני שקצרנו בעקבות שבועות ההכנה.

אנו קוצרים לעצמנו שבעה שבועות וחוגגים את הצלחתנו להתכונן לקבלת תורה.

חג השבועות מלמד אותנו שעיקר הצלחתו של היהודי נמדדת לפי המאמץ שהוא עושה כדי לזכות להישגים רוחניים, וכשהוא זוכה להישגים אלו עליו לשמוח בעיקר עם המאמץ שלו ועם הרצון האמיתי שלו להגיע להישגים.אנו שמחים שהצלחנו להתאמץ ולהתכונן וחוגגים ביום זה את שבעת שבועות ההצלחה.אנחנו חייבים להשתדל ולהתאמץ אך התוצאות הם בידי שמיים, וכשאנו שמחים וחוגגים, אנו שמחים בעיקר על כך שהצלחנו במה שהיה מוטל עלינו.

התוצאות של הצלחתנו הם 'מתן תורה' אך אנו חוגגים בעיקר עם 'קבלת התורה'.. עד כמה אנו מוכנים לקבל.עד כמה אנו מייצרים בליבנו כלים לקבלת תורה,וככל שכלי קבלתנו יהיו גדולים יותר,כך מתן תורתנו יתחדש אצלנו בעוצמה גדולה יותר.

דבר העורך

הקצב שילב את ידיו על כרסו והתחיל לנמנם, אמנם חלק מהתפקיד היה לשמור על הקצביה שלא יבואו כלבים, אבל כשמשלמים מינימום - למי באמת אכפת?  אבל הוא היה מופתע כשראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הוא ניסה את הטריק השחוק בנוסח "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הכלב לא התרשם וחזר שוב לקצביה.

הקצב הבין שאולי זה לא כלול בשכר המינימום אבל יהיה נחמד להבין מה הסיפור של אותו כלב, הקצב ניגש אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."

הקצב הסתכל בחשש פנימה אל תוך פיו של הכלב - הפלא ופלא, בנוסף לטורי שיניים מאיימות היה שם שטר של חמישים ש"ח . מכיוון שהבוס שלו אמר שמי שמביא כסף צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, אז הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב (הסיפור נכתב כשעוד היה פה זול וחמישים ש"ח כיסו את הקנייה...)

הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב.

הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב מכשכש בכרסו .לאחר זמן מה הגיעו לרמזור. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש ואז הוא גילה שהוא סתם לחץ על הכפתור של העיוורים והכפתור הזה בכלל לא מעביר הרמזור לירוק,הכלב פלט נביחת זעם קטנה וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב הנרגש.

לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.

בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות ונבח לעצמו מתחת לשפם.

הכלב הרים את מבטו ללוח הזמנים האלקטרוני וביטא את זעמו בנביחה על כך ששוב לוח הזמנים האלקטרוני לא עובד ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.

לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס, אם כי, לפי תנועת הזנב לא היה קשה להבין שהכלב די לא מרוצה מכך שהאוטובוס צפוף.

בשלב זה נשאר הקצב שמוט לסת. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.

האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא מהעיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, כשהקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר  מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.

לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. 

ושוב, חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.

לא נשמעה שום תגובה מבפנים.

חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.

בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.

מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בקרקס!

ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות מחוץ לבית."

***

התובנה הטבעית היא שישנם אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם.  אז כדאי שיתחלו להסתכל מסביב ויתחילו להעריך את מה שיש להם.

לדעתי יש פה מסר יותר עמוק: נכון שאותו כלב עשה מעל ומעבר למצופה ממנו, דברים שכולם מתלהבים מהם, אבל הבעלים שלו כנראה ידע שהוא מסוגל ליותר, ולכן גם כעס עליו.

אנחנו עומדים לפני חג השבועות שבו אנחנו עומדים לבחינה על מה שעשינו עם היכולות שלנו וכמה מהם ניצלנו ללימוד תורה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שעשינו מספיק, עשינו די והותר ממה שמצפים מאיתנו, הרי לכולנו (נראה לי ככה) יש ADHD, אבל לא, יש לנו את היכולת ליותר מזה ואנחנו צריכים לדרוש מאיתנו יותר.

ובנימה זו, מערכת 'זו דרכנו' עושה את המיטב בשביל שבכל שבוע ייצא עלון מעניין ואיכותי עם תוכן עשיר, אבל תמיד יש מקום לשיפור ותמיד אפשר לעשות טוב יותר וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, לכן כל הערה תתקבל בברכה.

גוט שאבע'ס וגוט יום טוע'ב,

דודי.

הדרך שלי להר סיני

בני שחר

הקול עולה סביבי "נעשה ונשמע" כל העם כולו קיבל את הדברים מבלי לדעת מה הם.

עמדתי ביניהם כעוס, דברו בשם עצמכם. לא אקנה חתול בשק. כיניתי אותם פזיזים כיניתי אותם חסרי דעת.

העם רואה קולות, אני רואה הר כפוי כגיגית, מטיח כלפי שמים, באלימות כלום לא יילך.

הקול מתגלגל "אנוכי ה'". כולם נשמתם פורחת ורק אני ניצב מישיר מבט. מי אתה? ולמה אתה צועק?

הקול שוב יוצא זועק, "לא יהיה לך א-לוקים אחרים". הם, שוב נשמתם פורחת ורק אני ניצב שוב ומקשה מדוע שארצה א-ל? מה רע היה לי עד היום?

הם, בשנית, קמים לתחייה מחלים את פני הא-לוקים. מבקשים רחמים, מבקשים לא לשמוע יותר, מבקשים מנוחה. ואני בז להם. מוגי לב, רק התחלנו תנו לשמוע.

הא-לוקים נעתר להם, מנתק מגע, אומר למשה את אשר לומר. הם עומדים מושפלי פנים, מאזינים לדברים אותם קיבלו מראש.

ואני כילד נשכב על הרצפה. רוקע ברגלי מבקש, מתחנן לגילוי, מתחנן למגע, מתחנן להבנה.

אני מרים את ראשי, סביבי דממה. כולם התפזרו לקחו כתרים. רק אני מפולש בעפר חש מלוכלך מאי פעם.

ואז א-לוקים לפני נגלה. נגע בעדינות ליטף את פני. בני, הוא אומר בקול רך, אמנם א-לוקים אני אבל אני לפני הכול אביך. קום בני, אל יעצב ליבך. לא תמיד יובנו הדברים בשכל, אבל אם רק תפתח את הלב, לא תהיינה כבר שאלות.

אבל אבי, נשאתי את עיני אליו. למה בכפיה? למה כל הרעש? למה המוות?

והוא, רק הביט בי במבט חומל, התענג על חוסר הידיעה בני. כשתדע שאתה לא יודע, תגיע אל תכלית הידיעה.

הוא הושיט לי את ידו ואימצני אל ליבו, קום בני עמוד על רגליך וצא לדרך חדשה.

                                                                                                            

ישי הריסון

כולנו מכירים ויודעים עד כמה יכול להיות קשה להתחבר ללימוד התורה ובפרט ללימוד הגמרא.

גם לי כמו הרבה אנשים היו קשיים רבים, קושי להתחבר לאהוב, להתמיד בלימוד. הגמרא הייתה נראית לי כמו ערבוביא של מילים לא קשורות שלא היה לי רצון גדול להבין את הקשר שלהן.

אבל בסוף כן מצאתי את הדרך חזרה, הדרך חזרה אל הגמרא הייתה לא פשוטה. היו לי שנים ארוכות של נתק מוחלט מכל מה שקשור לתורה מגיל צעיר (12) ועד גיל 19. שנים שהן המכריעות ביותר בפיתוח והבנה, ידע, וצורת לימוד של הגמרא. בכל הזדמנות שהיא הייתי שומע אנשים שהיו מנסים לשכנע אותי שהגמרא מתוקה ושהלימוד יכול לגרום לאושר גדול. אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים, חשבתי בעיקר הפוך מהם.

יום אחד בשנה האחרונה שלי בישיבה התיכונית (לא ברור לי למה קוראים לזה ישיבה...), הרגשתי שאני זורם לשון מקום, סוג של חוסר תכלית, ושאלתי את עצמי למה באתי לכאן, לעולם. לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל ידעתי שבטח לא בשביל לבזבז את הזמן כמו שהייתי עושה עד אז.

לכן החלטתי לנסות משהו אחר, לבדוק את הכיוון של לימוד תורה, לחזור לישיבה, כמובן שזאת הייתה החלטה קשה מאד כי זה משהו נגד הזרם של הסביבה שלי. ומעבר לזה, החלטה שכנראה תשפיע על כל העתיד שלי.

הלכתי לשבו"ש (שבוע ישיבה, פרוייקט שבו תיכוניסטים הולכים למספר ימים לישיבה כדי לראות מה זה עולם הישיבות) בישיבת "תפארת צבי". אז, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי מתיקות בתורה. היה זה, כשכיוונתי לתירוץ של תוספות. היה לי שם לימוד רצוף של שעה וחצי ופתאום נפתחו לי העיניים והרגשתי חיבור ואושר שאי אפשר להסביר במילים, היה לי טוב עם עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני בדרך הנכונה.

כמובן שלא הכול וורוד ואין קיצורי דרך והיו לי הרבה קשיים בהמשך. אבל את האושר ההוא שחזר גם עוד כמה וכמה פעמים אי אפשר לשכוח.

ואני רוצה לומר משהו, גם אם למישהו יש ספיקות צריך תמיד לזכור שאין דרך אחרת ועד כמה שזה נראה קשה זה תמיד הכיוון. כמו משפט המפורסם שאומר "אם קשה לך סימן שאתה בעלייה.

                                                                                                                                                                   

ישראל ויטו

המסע שלי בחיי הבוגרים מורכב מכמה תחנות, למדתי  בישיבה עוד בזמן שהייתה בהר נוף, באותו זמן הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. ואז התגייסתי לצבא, הייתי שם שנתיים ביחידה של אדריכלות. אחרי השחרור טסתי לארה"ב לתקופה של שלוש שנים שאת רובה העברתי בניו יורק.

בכל המקומות והמצבים שהייתי בהם, תמיד ניסתי והשתדלתי ללמוד משהו, אפילו קטן בכל יום, לשמור על הגחלת שבפנים, אבל למרות שידעתי שזה טוב וחשוב, מעולם זה לא תפס אצלי מקום מרכזי, ההסתכלות שלי על הלימוד הזה הייתה שזה בסך הכול עוד חלק עוד חלק ברשימת המטלות היומית.

אבל אז ביום פשוט אחד, סתם עוד יום ניו יורקי סגריר, קרה משהו ששינה הכול...

ניו יורק, מרכז העולם, המקום שבו קורים הדברים הגדולים... בית כנסת קטן בפינת הרחוב...

שם ראיתי אותו ספר קטן מונח לו. שכמה משפטים מתוכו שינו הכול "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה, ויישא וייתן באמונה, וגם הוא מרבה בתפלה, והכול אינו מועיל למי שנולד במזל רע ונישאר קירח מכאן וקירח מכאן וכו'.. על כן אין לשמוע לעצת היצר הרע ולדחק השעה" (אבן שלמה; פ-ג, ס-ו).

זה נכון ש"אם אין קמח אין מים" ולא לחינם חג השבועות יוצא בזמן האסיף, זמן גשמי שבו אוספים את התבואה, דואגים לפרנסה. הקשר בין החג לתאריך הוא מחייב, אך כמו שהגאון מווילנא מביא, צריך לזכור שגם כשניראה שהגל מתקרב וזה הזמן לעלות עליו או שיש זמנים שבהם הגל נראה קרוב. אבל לא לשכוח בכל מקום ובכל מצב, המזל שלך הוא המזל שלך. כך שלעולם צריך לקנות את הבטוח ואין לדחוק את השעה וצריך להקצות זמן לתורה לרכוש את הבטוח שלא נצא קרחים מכאן ומכאן.

                                                                                                                                                 

משה דניאל

שבת קודש, סמל האמונה ביהדות. האמונה שהקב"ה מנהל את העולם לא אני לא אתה רק הוא. לכן אני רק צריך לעשות את ההכנות לשבת, זהו. אינני אחראי למה שיקרה, כי 'לא עליך המלאכה לגמור אבל אי אתה רשאי ליבטל הימנה'. גם אם הפלטה לא עובדת והטשולנט התקלקל זה רצון השם, גם אם אני לא מבין את כוונתו, אני מאמין ויודע שזה לא קרה סתם. לכל סיבה ומסובב.

אני לוקח את הכוח של היום הקדוש הזה לכל השבוע ואז מנסה להיות אחראי. אבל גם אז, עד גבול מסוים, כי גם אז אין כוחי ועוצם ידי. אמונה... זה מה שיש לי וזה הכול.

ואז בא חג שבועות, חג של לבן וטוהר.

מעמד הר סיני, הקב"ה משתף ומוריד לבני ישראל את הדבר המקודש ביותר אלי אדמות, התורה.

אני לא ממש זוכר איך הרגשתי באותו מעמד נשגב. אך אני יכול לנסות להבין ולו במעט. הקב"ה מוריד את התורה, בני ישראל מתעלפים, הוא מדבר והם שוב מתעלפים, ושוב וחוזר חלילה... איש איש כגודל מעמדו, נראה כאילו עם ישראל לא באמת יכלו לעמוד במחזה הרם הזה כל כך, אש, תימרות, קולות, ברקים איבוד הכרה, פחד אלוקים ממש... מה אני מבין, אבל נראה לי שהיו שם כיסופים מאד גבוהים.

באופן שכלי, אני לא יכול להסביר לעצמי או להגדיר או לבטא או איך שתקראו לזה, למה שבאמת קרה שם, למה הם ראו, למה הם הרגישו. איזו תחושות פיזיות או רוחניות הם חוו. זה היה חיל, רעדה וצמרמורות. אבל אלו רק מילים שנותנות ביטוי לנו כבני אדם, כדי שנוכל להבין בתפיסתנו שלנו את מה שקרה שם.

כאשר בני אדם רוצים לבטא משהו גדול הם משתמשים כדוגמה בהרים וגבעות.

הקב"ה השתמש בהר. הר, הר קטן. הר, אבל עניו. הר סיני. רק בכדי שהמעמד הנורא הזה של קבלת תורה ירד לתפיסתנו. לכן כביכול העמיד זאת בהר, שלנו זה נראה כדבר גדול ועל ידו נתן לנו את התורה.

אם רק נבין ולא בצורה לוגית, אלא הבנה בלב כמו שכתוב 'וידעת היום והשבות אל לבבך' שהבנה לא באמת תהיה לנו ללא אמונה, את היותנו בנים של המלך, כורתי ברית נצח, אחים, נשתף את כל עשייתנו והווייתנו עם הקב"ה. נוכל לראות את האחר כמו שאנו רוצים שיראו אותנו.

על ידי כך נזכה לקבלת עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואהבה ומעמד קבלת התורה בכל רגע נתון במהלך 

חיינו. 

                                                                                                                                                  

שועי פריד

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקורה לי. זוכרים את ה"ימים נוראיים" לפני כחצי שנה? בקושי, אה? יש את העניין הזה שמקבלים קבלות בתקופה הזאת. עד השנה האחרונה בכל ראש השנה הייתי מקבל על עצמי משהו ואחרי משהו כמו חודש, נשאר בקושי אבק של קבלה...

לפני ראש השנה האחרון קיבלתי על עצמי משהו שעד עכשיו אני עומד בו. להגיד וגם להבין כל יום את תפילת "אלוקיי נשמה" (בלי קשר למה קורה עם השחרית שלי). למה דווקא את  הקבלה הזו? ההחלטה על קבלה זו באה לאחר ששמעתי שיעור מהרב פייבלזון שתפילת "אלוקי נשמה" נתקנה לכל יהודי באשר הוא, בעצם כל יהודי יכול וצריך להגיד "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". לא משנה מי הוא, מה הוא ובאיזה מצב הוא נמצא.

זה העביר לי מסר חזק, לא משנה מה עשיתי ומה אעשה, הנשמה שלי שזה האני האמיתי שלי תמיד טהורה. וזו עובדה מוחלטת! זה לא תלוי במעשים או בשום גורם אחר.

לאט לאט התחלתי להבין שבפנים (ואולי יש דברים שהם עמוק עמוק בפנים) אני תמיד אוהב, תמיד אהוב, תמיד רוצה לפעול טוב, תמיד שמח ותמיד טוב.

ככה הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה להתחבר למקום הזה שבתוכי ולהבין שכל הטוב, האושר והשמחה נמצאים בתוכי.

אחרי תקופה, העניין הזה של "הנשמה הטהורה שנתת בי" התחיל לקבל יותר ויותר משמעות.

יש לי שתי תובנות מהתהליך שקרה לי בעקבות הקבלה הזאת.

העניין הראשון הוא, תמיד להתחיל לאט לאט ובקטן, אפילו שזה יכול להיראות קטן חסר משמעות, רק בהתחלה נראה ככה, בסוף נבין שכל הדברים הגדולים שאנו רואים בחיים, הם בעצם מורכבים מדברים "קטנים" ו"חסרי משמעות".

הנקודה השנייה והכי חשובה היא, שאנחנו חייבים לזכור שאנחנו תמיד טובים וטהורים בלי קשר לשום דבר, לשום מעשה, לשום גורים חיצוני, בקיצור בלי קשר לכלום!

  

ראיון חג

אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.   הורד את הקובץ המצורף המקורי

ראיון חג עם הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

מאת: הלל עזרא

חג מתן תורה הקרב, הביא אותנו – עורכי העלון – כמעט באופן טבעי, לחדרו של הרב פייבלזון לדון עימו על הנושא המרכזי של חג השבועות:

התורה, לימודה וכל מה שמסביב. כעלון המייצג את החרדים העמלים לפרנסתם הצגנו את העניינים הבוערים על השולחן: למה ללמוד בכלל? * כמה אנו חייבים ללמוד? * האם חכמה יוונית מקומה איתנו או הס מלהזכיר? * האם יש יצר הרע ללימוד התורה או שאין חיה כזאת?  *מה חושב הרב פייבלזון על העובד בסביבה החילונית? * והאם יש עניין לפתח חשק בלימוד תורה? *

השאלה שהכי מעסיקה את בני הנוער בכלל ואת תלמידי דרך ה' בפרט היא, האם יש סיבה פרקטית – אנושית, בגינה כדאי לנו כיהודים ללמוד תורה? זאת מבלי להיכנס, בשלב זה, לענייני שכר בעולם הבא או למלאכים הנוצרים מאותיות התורה.

הסיבה העיקרית שלמענה אנו אמורים ללמוד תורה היא כדי שנעצב את חיינו על פי התורה. מטרת העל שלנו היא לחיות נכון, ואת זה מתווה לנו התורה. המקום שבו אנחנו יכולים לפגוש את הקב"ה הוא התורה. כדי לדעת, להבין ולהזדהות עם הכתוב בתורה, צריך ללמוד. כמובן, גם במישור הפרקטי והמעשי, התורה מלמדת אותנו איך לנהוג.

האם לימוד תורה הוא גם מצוה כשאר המצוות – כמו נטילת לולב ואכילת מצה?

בוודאי. אבל מצות תלמוד תורה מיוחדת משאר המצוות בכך, שבלעדיה לא נדע איך לקיים את שאר המצוות. לא רק לדעת אלא גם לחוות, להתחבר אליהן ולהכיר אותן לעומק. למשל, אם אנו רוצים לחוות את יציאת מצרים על כל המשתמע מכך, אנו צריכים ללמוד את כל מה שקשור ליציאת מצרים. כדי לחוות את המחויבות שלנו כבני אדם, לנהוג בחסד צדקה ומשפט, כדי שזה יהיה נוכח באופן משמעותי בחיינו, צריך לעסוק בסוגיות כאלו. כל חלק בתורה עסוק בפן אחר של הברית שלנו עם הקב"ה, וכדי לתת לו נוכחות חזקה צריך לעסוק בתורה.

אם התורה נתנה לנו כדי לחיות טוב יותר, אולי באמת נעסוק בתורה רק במידה, ולא נהפוך את התורה לעיקר חיינו? לכאורה אדם שרק לומד ולא 'חי', מפספס את המטרה של הלימוד. מה התועלת בלימוד תורה אם אין 'חיים' בצידה?

אין דבר כזה ללמוד בלי לחיות. התורה מצווה כל אדם לקחת חלק בחיים. להקים משפחה ולקיים אותה. לקחת אחריות על הפרנסה ועל גידול הילדים. וגם לקחת אחריות על הציבור ועל הקהילה. כמובן, אדם רגיל מותיר נתח רחב יותר למה שנקרא 'חיים' מאשר תלמיד חכם. גם תלמיד חכם חי ומקיים את התורה בחייו. אבל תלמידי חכמים הם אלה שעליהם נאמר 'יורו משפטיך ליעקב'. אין הכוונה רק להשיב על שאלות בהלכה, אלא 'להאיר' את העם. להיות הצינור בין הקב"ה לעם ישראל כולו. בשביל להיות אדם כזה צריך להשקיע הרבה מאד בלימוד התורה. אי אפשר להיות תלמיד חכם מקביעות עיתים בלבד. 

כלומר – אנשים פשוטים שלא בחרו להיות מורי דרך, צריכים להקדיש את זמנם כדי לחיות טוב.

המטרה של התורה היא באמת שנחיה טוב, והכוונה, לחיות עם חיבור לקב"ה שזה בעצם לחיות טוב. התורה אומרת ויצוונו לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ד' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים. המטרה של התורה והמצוות שיתקיימו חיי אנוש שלימים ומלאי משמעות. אין עסקנו כרגע בסוגית העולם הבא. אנחנו מדברים על חיי אדם בעולם הזה. התורה היא זו שנותנת חיים ע"י שהיא מעצבת את העולם הערכי והרגשי שלנו, ומעצימה את המחויבות שלנו לבורא עולם, ולחסד צדקה ומשפט, ההופכים את העולם הזה לטוב יותר. התורה בונה עולם ערכים שלם, בריא, יציב ובעיקר - טוב.

חשוב לזכור שהתורה אינה מדברת ליחידים בלבד אלא לעם כולו. העם חייב את ה'כהנים'. מהם נדרש לא רק ידע והבנה, אלא גם חיבור עמוק ואהבה לתורה וליהדות. הם חייבים לחיות עם אהבה ל'תחום העיסוק' שלהם, וסקרנות לגלות דברים חדשים. אבל כל זה אינה דרישה לכל יהודי.

יש את הפסוק שאומר "והגית בו יומם ולילה" ממנו, לכאורה, משמע שצריך בכל רגע פנוי ללמוד תורה.

הציווי הזה לא נאמר בתורה אלא כהוראה פרטית ליהושע, שהוא, כפי שאנחנו יודעים, אדם מיוחד, מנהיג ישראל. הפסוק הזה נזכר בהלכה רק כדי ללמוד שחיוב קביעות עיתים לתורה הוא ביום ובלילה (רמב"ם פ"א מהל' ת"ת הל' ח')

מהגמרא לכאורה נראה אחרת. בן אחותו של רבי ישמעאל ששאל "מהו ללמוד חכמה יוונית" - אמרו לו חכמים שאם ימצא זמן שאינו מהיום ואינו מהלילה שילמד.

שים לב שזוהי דעתו של רבי ישמעאל ואילו רשב"י חולק עליו וסובר ש"די לו לאדם בקריאת שמע שחרית וערבית, או יקבע עיתים לתורה" וכך גם פוסק הרמב"ם בעניין חיוב לימוד תורה לכלל ישראל. מעבר לכך, השאלה הייתה לגבי חכמה יוונית שנתפסה בעיני רבי ישמעאל כדבר מיותר. ברור שהוא לא בא לשלול את זכותו של האדם לעמול לפרנסתו כדי לחיות בכבוד. כל זה מתבאר בגמ' ברכות ל"ה ע"ב.

מהי סיבת השלילה המוחלטת לחכמה יוונית? האם אין בה שום צורך?

הראשונים כתבו שחז"ל קראו חכמה יוונית לאיזושהי חכמה רטורית, שלא היה בה ערך מעשי. עד כמה שחכמה היא יעילה ותורמת לחייו של האדם, אפילו רק כדי לפתח כלי חשיבה, כמו לוגיקה, זהו חלק מצרכי החיים, ולגיטימי לעסוק בהם לפי הצורך. גם חז"ל לא ראו פסול בלימוד התורה הזאת אלא משום שלא ראו בה ערך כדי לבטל תורה של אדם גדול. כל מה שדרוש בשביל פרנסה הוא בוודאי מותר. הוויכוח בגמ' הוא על עיסוקים מיותרים, שרבי ישמעאל אוסר ורשב"י מתיר. יש מחלוקת ראשונים ואחרונים איך פוסקים הלכה במחלוקת הזו, ועיקר ההלכה הוא כרשב"י, שאין חיוב לכל אדם מעבר לקביעת עיתים לתורה. כמובן, יש הרבה מאד דרגות, וכדאי לחטוף כמה שיותר.

כאמור, תלמידי חכמים הם ברמה אחרת. חלק מתפקידם כמקשרים בין העם לקב"ה, מצופה מהם להפוך את לימוד התורה למרכז החיים שלהם, לפחות כמו כל מקצוע אחר.

ואם אנחנו מדברים על האנשים שאינם מחויבים להנהגת הכלל – לצורך העניין תלמידי ישיבת דרך השם. איך מתבטא החיוב שלהם ללימוד תורה?

יש כמה רמות של אנשים שצריך לחלק ביניהם לפי יכולתם השכלית ובמסגרת זמנם החופשי. ישנם כאלה שלומדים כמה דקות כל יום ובזה מתבטא העניין שלהם עם לימוד התורה. זה יכול להיות בסדר כל עוד הם מתקדמים בידיעת התורה, וקונים ידיעות חדשות. חז"ל הבינו שאי אפשר לחייב כל אדם ללמוד זמן מסוים ומוגדר, וזה אינדבדואלי לכל אחד. לעומתם יש אנשים שיכולים לשבת שעה או שעתיים ביום וללמוד או להעמיק יותר ולא רק ללמוד הלכות גרידא. זו רמה גבוהה יותר וכל אחד מחליט איפה הוא שם את עצמו לפי יכולתו. כמובן, כדאי מאד לזכות לכמה שיותר תורה.

לפי האמור אדם מחויב ללמוד, לפחות את המינימום ההכרחי, גם אם אין לו חשק.

אדם מחויב בזה, דבר ראשון, מכוח מצוות עשה מן התורה, וזה אינו תלוי בחשק שלו. מעבר לכך, כדאי באמת לכל אחד לשנות את המצב, ולהגיע לדרגה שהלימוד יעניין אותו ויגרום לו סיפוק. קשה לי מאד לתפוס איך אדם משקיע כל כך הרבה מאמץ בלימוד בלי שהוא נהנה מזה. גם אדם עם לקות למידה יכול לעבוד על צורה מסוימת של לימוד שיתחבר אליה ויגיע לרמת סיפוק מהלימוד שלו.

האם קיים מושג "יצר הרע" ללימוד תורה? נגיד, כח מיוחד כלשהו אשר עוצר את האדם בדווקא כשהוא ניגש לקיים את מצוות תלמוד תורה..

בשנות עבודתי בחינוך מעולם לא נפגשתי ביצר הרע ללימוד תורה ואין לי סיבה להניח כך. יתכן שקשה לאדם ללמוד כתוצאה מרתיעה פסיכולוגית, או קשיי למידה שמפריעים לו ללמוד כל דבר מורכב. בכלל, המילה יצר הרע בחז"ל משמעותה כל התכונות האנושיות כשהן מובילות את האדם לדברים רעים. לא ידוע לי על יצר הרע מיוחד לעבירה מסוימת, ואינני מכיר מקור לזה בחז"ל.

***

מנין ולמה נוצר המצב שהמסלול הקלאסי בציבור החרדי הוא שאדם באופן טבעי לומד כל היום, אלא אם כן הוא יוצא דופן?

באמת איננו מכירים תקדים לזה בהיסטוריה היהודית – שקהילה תחנך את כל בניה להיות תלמידי חכמים, ולהציג את דרך החיים הזו כדרך יחידה. אני סבור שזה נוצר כתגובה למצב מיוחד, שעם ישראל נעשה חילוני, רובו ככולו, ואנחנו צריכים לקיים חיי תורה בתוך מציאות חילונית. העיקרון היה ליצור מרחב שבתוכו לא תחדור החילוניות.

האם המצב הזה יכול להשתנות יום אחד?

קשה לי לחשוב על מצב כזה, ואני מודה להשם שלא אני צריך להחליט בדברים כאלה. קשה לראות איך הציבור החילוני ישתנה ברמה שנוכל "להתערבב" אתו בלי להינזק. מצד שני, ברור שיש קושי עצום להמשיך במציאות הישנה. צריך, אולי, ליצור שינוי פנימי בציבור החרדי. שינוי שיתבטא בהעצמה של החיבור לאמונה, לתורה וליהדות. החינוך יצטרך להיות עמוק יותר בכל תחום. כך, אולי, יתאפשר להם לצאת החוצה ולשמור על מציאות תורנית לגמרי. תכנית כזו דורשת וודאי מחשבה עמוקה ורצינית, איך מקנים כלים לדור העובדים הבא.

מה יגידו, א"כ, תלמידי דרך השם שיוצאים מהחומות האלו, ו'מתערבבים' עם החילוניות? האם היהדות התורנית תהיה מסוגלת לקבל אותם?

בסופו של דבר החברה החרדית תקבל את התופעה הזו, בתנאי שהציבור העובד יראה את עצמו שייך לציבור החרדי, ומחויב לנורמות הרוחניות שלו. אי אפשר לצפות לקבלה מצד הציבור, כאשר מנהלים את החיים עם צריכה של תרבות חילונית ורמה דתית ירודה. הציבור הזה משקיע הרבה מאד משאבים כדי להתרחק ממה שאתה מעוניין להביא אליו. אנחנו מכירים בוגרים של הישיבה, שבחרו להשתייך לחברה החרדית על כל המשתמע מכך,  והציבור מקבל אותם די יפה.

האם שייך מצב בעתיד שבציבור החרדי יהיה זרם לגיטימי לחלוטין, של תורה עם דרך ארץ? לא כמו המצב היום שזהו מסלול ל'בעייתיים'?

זוהי שאלה עדינה, משום שתמיד נרצה לעודד אנשים לבחור בתורה. יחד עם זה, אני חושב שיש מקום של כבוד לרוב העולם, שנוהג בדרך ארץ. כמובן בתנאי שמבחינה תרבותית הם יהיו כחרדים, ולא יצרכו תרבות חילונית. אם יהודי הוא ירא שמים מבפנים ומבחוץ, הוא אמור להיות בשר מבשרה של היהדות הנאמנה לד' ולתורתו.

האם סביר כיום שגדול הדור יעסוק במקצועות חופשיים כמו תנאים, אמוראים, ראשונים ואף אחרונים, שעסקו בסנדלרות, נפחות ורפואה?

כיום זה נראה מורכב כל כך עד בלתי אפשרי, בגלל שהתורה גדלה מאד, וגם הידע המדעי הוא עצום, כך שכל אחד מהם דורש חיים שלימים.

שאלה אחרונה – יש את התחושה שגם כשמדובר בחרדי עובד המקפיד על שמירת הלכה, קובע עיתים לתורה ומנהל משפחה חרדית לתפארת בכל זאת הוא יחשב ברמה אחת פחות מחרדי כמוהו בדיוק העוסק בתורה. האם יש הצדקה למעמד הגבוה יותר אותו מקבלים לומדי התורה? האם אדם לומד טוב יותר מהעמל לפרנסתו כאשר הרמה הרוחנית שלהם זהה?

התפיסה הפשוטה היא שאדם תלמיד חכם יהיה יותר ירא שמיים. עצם העובדה שהוא מקדיש את חייו ללימוד התורה מראה על התשוקה שלו לקירבת ד', ועל החיבור שלו לתורה. כנראה הוא באמת נמצא במקום גבוה יותר, אך אין בכך כדי לזלזל או להפוך לסוג ב', את מי שבחר לעסוק במלאכה.

***

טיפ לבחורי דרך השם

אני אתן לך שניים: א. יש מצווה אחת מרכזית בחג השבועות, והיא מצוות שמחה. זה צריך להיות הקריטריון לאדם השואל את עצמו מה לעשות בשבועות. איך אני יותר אשמח בקשר שלי עם השם?

ב. טיפ לחיים: כדאי לכל בחור להשקיע מאמץ ברכישת הנאה בלימוד התורה. כולם יכולים!

חג שמח

מצוות תלמוד תורה

מצוות תלמוד תורה - לחרדי העובד

כל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה (ביאור הגר"א משלי טז,ד)

"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה" (רמב"ם, תלמוד תורה, פ"א ה"ח)

"גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו" (שם, ה"ט)

" אח"כ (שיצא מבית הכנסת וקבע לו עת ללמוד) ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו" (שו"ע או"ח קנו,א)

"ולמדתם אותם – ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א)

"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום" (רמב"ם שם פ"ג ה"ג)

"רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנה עצה ותושיה... והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות פ"ו מ"א)

"התורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו - אך התורה הנה קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה - אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה" (רמח"ל, דרך עץ חיים)

"כל איש מישראל... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רמב"ם שם פ"א ה"ח)

"אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה" (שו"ע או"ח קנה,א)

"דאיתא בגמרא כשמכניסין אדם לדין שואלין אותו קבעת עתים לתורה? וטוב שיקבע העת מיד אחר התפלה משום ילכו מחיל אל חיל, וגם דאם ילך מקודם לעסקיו חיישינן שמא ימשך ויתבטל קביעותו" (מ"ב שם סק"ב)

"צריך ליזהר בלמוד הלילה יותר מבשל יום... אם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד" (שו"ע או"ח רלח)

א. "עשה לך רב" (אבות א,ו)

"ואפילו לא היה ראוי להיות לך לרב, אבל שימהו לרב עד שתמסור לו הלימוד ותושג לך החכמה, לפי שאין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו, אלא לימודו מזולתו יותר קיים אצלו ויותר מבואר, ואפילו היה כמותו בחכמה או למטה הימנו" (רמב"ם שם)

"אין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ" (ילקוט שמעוני תהלים תריד)

ב. "אין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג,ב)

"כי הטעות מצוי בלמוד יחידי משא"כ בלמוד של רבים שאם יטעה א' מהם יש שני להודיעו לו טעותו" (מהרש"א מכות י,א)

"מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה שעי"ז יש כבוד שמים יותר" (ביה"ל שם)

ג. בהירות: "ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו" (קידושין ל,א)

"וכאשר תקום מן הספר – תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" (איגרת הרמב"ן)

"אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו" (ע"ז יט,א)

"צריך אדם לקבוע תורתו בבית המדרש ושם יהיה לו מקום קבוע לתורה" (מ"ב שם סק"ז)

"לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (ע"ז יט,ב)

"חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו" (מ"ב שם סק"ג)

"עיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור" (מ"ב שם סק"ד)

"חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו" (ר"ן נדרים ח,א)