מורינו ראש הישיבה שליט"א

שש מצוות היסוד

מאמר ראשון

במאמר זה נבהיר בע"ה  נושא יסודי ביותר.

כתבו קדמוננו ע"ה  (הובאו דבריהם בביאור הלכה סימן א') :

" שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב

בהן קיים מצוות עשה  ואין קץ למתן שכר המצוות ואלו הם-בתמצית-:

 א. להאמין שיש אלוה אחד בעולם ... שהמציא כל הנמצאות.. ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מצוות עשה דכתיב :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"...

ב. שלא להאמין בשום אלו-הים זולתו , שנאמר :"לא יהיה לך אחרים על פני".. אלא יאמין שהקב'ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות...

ג) לייחדו  , שנאמר:" שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"  ופירושו   שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות ,ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד). לאהוב את המקום ברוך הוא ,שנאמר: ואהבת את ה' אלוקיך" ...

ה). להיות יראת ה' על פניו תמיד לבלתי יחטא ... ועל זה נאמר :"את ה' אלוקיך תירא" ...

ו). שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם ואמרו חכמים "אחרי לבבכם" זו אפיקורסות ,ו"אחרי עינכם" זו זנות...

לפני שנבאר את כל אחת מהמצוות הללו עלינו להניח כמה הנחות יסודיות ביותר.

 הנחות אלו הן קריטיות להבנת גודל חשיבותן ומרכזיותן של מצוות אלו בחייו של כל יהודי.

א.

 שש  מצוות אלו אינן רק שש מצוות שבאופן אקראי נמצאו כמצוות שאפשר לקיים אותן  תמיד ,והן 'הזדמנות' לנצל את הזמן הפנוי אלא הן שש 'מצוות היסוד' שהיהדות כולה מבוססת עליהן. כל אחת מהן חשובה ביותר לקיום כל התורה.

לכן, אי בהירות  באחת המצוות הללו או קיום חסר של אחת ממצוות אלו, תיפגע בקיומן הנכון של שאר 'מצוות היסוד' וממילא בקיום הנכון של כל התורה.

לדוגמא:  אם מצוות האמונה במציאות ה' בצורתה הנכונה לא תהיה מדויקת, זה ישליך באופן ישיר על כל עבודת ה' של היהודי, שהרי הימצאותו של ה' אינה ברורה לו מספיק.

ב.

 שש 'מצוות היסוד' אינן רק ידיעות בסיסיות ופשוטות שאם נחזור עליהן במחשבה שוב ושוב בצורה פשוטה, אזי נקיים עוד ועוד מצוות.  אלא שש המצוות הן חובות תמידיות המוטלות על כל אחד, להעמיק בהן מחדש שוב ושוב , ולהעמיד אותן  בתודעה בבהירות תמידית,  בתוך כל מאורעות החיים של כל אחד - אירועים המשתנים ללא הרף.

לדוגמא: מצוות אהבת ה' היא קובעת את היחס הרגשי החיובי מול הקב"ה, שצריך לעטוף את האדם בכל מאורע של חייו – שמח או עצוב. אהבת ה' שעיקרה ברגש, מחייבת התאמה רגשית מתחדשת של האהבה הרצויה בכל מצב בחיים.

ג.

 עיקרן של שש 'מצוות היסוד' הן החיוב להעמיד נכון את התודעה היהודית בשכל וברגש, במוח ובלב.  תודעה בסיסית זו - הבנויה מארבע מצוות עשה המעמידות את אמונת היהדות נכון ושתי מצוות לא תעשה המחנכות לזהירות מתודעה ומחשבות פסולות,- היא צורת היחס הראוי שצריך להיות לכל יהודי כלפי בורא עולם. רק תודעת אמונה שכזו היא זו המאפשרת את הקשר הנכון והמדויק עם ה'.

ד.

שש 'מצוות היסוד' נקראות 'מצוות תמידיות' לא רק בגלל קיומן האפשרי במחשבה בכל רגע פנוי, אלא בעיקר בגלל השפעתן העמוקה והתמידית של הנחות יסוד אלו על כל קומות הבניין של יהדותנו. מצוות אלו משפיעות תמיד ומשליכות על צורת הקיום המעשי הנכון של כל התורה והמצוות .כל מצווה שתקוים בכוונה הנכונה חייבת להיות מושפעת מכח קיומן המושלם של 'מצוות היסוד' העומדות בתודעת היהודי בשעת קיום כל מצווה.

*****

לאחר שעמדנו על חשיבותן הקריטית של מצוות היסוד ועל היחס והמשקל הנכון שיש לייחס למצוות היסוד, עלינו לבחון בזהירות המתבקשת את הבנתנו המלאה בכל אחת משש מצוות אלו. 

דבר העורך- אהרן זיידמן

בסוף הפרשה אנחנו קוראים על דו שיח מרתק בין משה רבינו לבני שבט ראובן וגד וחצי מבני שבט המנשה. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן בכדי להשתקע שם ולבנות שם ערים כי היו משופעים בנכסים והקרקע הפוריה יחד עם המרחבים קרצו להם. בתחילה משה רבינו כועס עליהם מאד מתוך מחשבה שהם מתכננים לפרוש מן העם ודבר זה ישפיע על האוירה הכללית וייצור תחושה של חוסר מוטיבציה בכיבוש הארץ. הם מרגיעים אותו ומתחייבים שיצאו חלוצים לפני העם למלחמה בכיבוש הארץ ולא ישובו לבתיהם לפני שהארץ תחולק לשבטים. משה רבינו מתרצה ומתיר להם להקים שם ערים. בתוך הויכוח יש נקודה קטנה שאם נשים לב אליה נוכל ללמוד ממנה הרבה. "ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". ובתשובת משה רבינו הניסוח מעט שונה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם". משה רבינו מלמד אותם בעדינות ובדרך אגב כביכול איך נראה סולם ערכים. התורה מציינת שהסיבה בגינה רצו השבטים לבנות ערים היא רכושם הרב. וזה מתבטא בכך שהם מקדימים את בנית המכלאות לצאן לבנית עיר עבור המשפחות. ואילו משה רבינו מסב את תשומת ליבם ומקדים את בנית העיר למשפחה לבנית המכלאות שהם מקור פרנסתם. ואנחנו, האם אנחנו יודעים לבנות סולם ערכים נכון? האם אנחנו לא חוטאים בכך לפעמים ומקדימים את ההשקעה בפרנסה לערכים החשובים יותר?

שבת שלום,

אהרן.

מפגש עם פרשת מטות- הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

פרשת מטות פותחת באפשרות של האדם לקחת חפץ כלשהו לאסור אותו ולקדשו, 'איש כי ידור נדר לה' '. מושג הנדר בתורה הוא כללי, ומצאנו סוגים שונים של נדרים. הצד השווה שבכולם הוא שהאדם נותן חפץ מסוים לקב"ה. בדרך כלל הכוונה היא שהחפץ מוקדש לגבוה. האדם חי בעולם הזה, ויש לו את מה שהוא צריך לעצמו, ואת שימושיו השונים בנכסיו, ולפעמים יש לו הרגשה שהוא רוצה לתת משהו משלו לבורא העולם. הוא חש צורך לייחד משהו משלו להקדש. לתת משל עצמו לקרבן. יש גם אפשרות שהוא מייחד משהו משלו לה', במובן הזה שהוא עצמו לא יוכל להשתמש בו, וזה נקרא נדרי איסור שעליהם מדובר בפרשתנו. האיסור הזה נקרא בלשון הגמרא 'איסור חפצא', והכוונה ששורש האיסור שהחפץ ניתן לבורא, במובן מסוים.

החידוש הגדול הוא שבכח דיבורו של האדם, שבא מתוך המחשבה, להוציא דברים ממציאותם הרגילה, החולית, ולייחד אותם לגבוה. זוהי פרשת נדרים - הנדר יש לו תוקף. התורה מצווה את האדם לקיים את נדריו, ואוסרת עליו לחלל את דיבורו. יש לאדם מחויבות להתייחס ברצינות לאותם דיבורים שלו, שנותנים כביכול דברים לבורא עולם.

שתהיה לכולנו שבת שלום.  

רק עוד דמעה אחת- דודי פרידמן

רק עוד דמעה אחת

מעשה בשני חברים יהודי וגוי שהלכו לטייל ברחבי העולם.

יום אחד נקלעו לשכונת יהודים והיהודי נזכר כי היום ערב חג הפסח ובערב יחגגו את ליל הסדר.

הלכו לתפילה, ובסיומה  יהודים רחמנים הזמינו אותם כאורחים בליל הסדר.

 הגוי לא אכל כל היום לכן שמח שנגמר הקידוש וכשהלכו ליטול ידיים חשב שכעת יביאו את האוכל אך להפתעתו במקום הביאו לו ירק מטובל במי מלח.

הגוי המתין קימעה וחשב שעכשיו יגיע האוכל אך תקוותו נגוזה במקום אוכל כולם התפללו יחד והילדים שאלו כל מיני שאלות.

 הביאו לו עוד כוס יין לשתות הוא שתה בשקיקה אך היין החריף רק צבט לו את קיבתו הריקה ורק הגביר את רעבונו.

 לאחר יותר משעה של צפייה סוף סוף הגישו מן מאפה שמתקרב לאוכל אלא ברגע שטעמו כמעט ונחנק.

 לאחר שהכריח את עצמו לכסוס כמה ביסים מהמצה היבשה החלה בטנו לכאוב כאבים עזים שמעודו לא הרגיש!

 לאחר מכן הביאו לשולחן ירק לבן מגורד הנה הגיע הפיצוי על כל הסבל שעברתי עד כה חשב לעצמו. 

לקח את הכף וגדש אותה בירק הלבן (חזרת - מרור) והכניס ישר לתוך פיו פתאום נחנק הרגיש שגרונו כאילו עולה באש דמעות החלו זולגות מעיניו שהיו גם ככה מזות מרעב כמעט הגיע למצב של עילפון! 

 זה כבר עבר כל גבול מבחינתו הוא קם מכיסאו וצעק: "יהודים משוגעים!" ומיד ברח משם כל עוד נפשו בו. 

  לאחר כשעה פגש בחברו היהודי ששאלו:" נו נהנית?"...

"נראה לך?!" – זעק הגוי - סבלתי מכל רגע עד שברחתי כל עוד נפשי בי לאחר שאכלתי ירק שקראו לו מרור לבסוף יצאתי משם יותר רעב ממה שהייתי. 

 אמר לו חברו היהודי: "טיפש שכמותך אם היית מחכה עוד דקה אחת בלבד כבר היו מגישים את הארוחה הדשנה לו היית סבלן היית שבע לכמה ימים"!...

 הסבלנות משתלמת! 

 לפעמים מתפלל האדם על איזה דבר שצריך אך לא נענה למרות שהתפלל עשרות פעמים לכן מתייאש ומפסיק להתפלל אך כאמור זאת טעות יסודית כי לפעמים נגזר משמים שאותו אדם צריך להתפלל מספר תפילות מסוים כדי שיענה משמים וכשיגיע למספר תפילות הדרוש לכך תמולא בקשתו. 

 אבותינו התפללו בדמעות במשך אלפי שנים לגאולה וטעות היא לחשוב כי הלכו דמעותיהם ותפילותיהם לריק חלילה. 

 יש לדעת שהם קירבו אותנו למספר התפילות הדרושות לכך. אבותינו כבר אכלו את "המרור" בשבילנו בייסורים שאותם חוו באש ובמים בחנק ובחרב וזאת כדי שאנו נאכל מן השלמים והזבחים בבית קודשנו ותפארתנו. 

 לכן וודאי שאין מקום לייאוש אלא אדרבה קרובים אנו יותר מתמיד לקראת הגאולה השלימה! עלינו להבין שכל דמעה ודמעה שמורידים על חורבן הבית ספורה וגנוזה אצל הקדוש ברוך הוא.

כל שעלינו לעשות זה פשוט לשפר מעשינו ולהמשיך להתפלל אל אבינו שבשמים ובעז"ה במהרה נגאל.

שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן שליט"א

להתאבל על המקדש 2016

שאלה:

שלום כבוד הרב,

בימים אלו אנחנו נמצאים בשלושת השבועות ששיאם מגיע בתשעה באב-יום של אבל לאומי על חורבן המקדש. איך אפשר בדור שלנו שכ"כ רחוק מהבנה מהו המקדש להתאבל, ובככל-אפילו להרגיש משהו כלפי אובדן בן יותר מאלפיים שנה?

תשובה:

שלום בחור יקר!

איך אני יודע שהשאלה שלך מציקה להרבה אנשים? פשוט אני רואה רבים וטובים וכשרים שעל מנת להתאבל מתעסקים בספורי שואת יהדות אירופה וכדו׳... זה קדוש בעיני מצד אחד מפני שהם רוצים להרגיש, אך זה קצת מפספס מצד שני.

מה בכל זאת עושים?

ניתן להתייחס לדבר בשתי רמות.

הרמה הגבוהה - הרמה הלאומית:

גם בעולמנו המערבי, עדיין ההשתייכות לקבוצה תופסת מקום נכבד בחיינו. זו יכולה להיות השתייכות פוליטית, חברתית, או אפילו ספורטיבית. כאשר הקבוצה אליה אני משתייך נמצאת במצב ירוד, זה משפיע ישירות על המורל שלי.

עם ישראל הוא קבוצת ההשתייכות הערכית שלנו. וכאשר קבוצת ההשתייכות הזו נמצאת בשפל, זה משפיע על המורל שלנו.

ומהו אותו שפל בו נמצאת קבוצת ההשתייכות שלנו? שים לב שכמעט כל ערך דתי ורוחני עליו אנחנו מדברים ברמה הלאומית נמצא רק בספורי ההסטוריה ולא במציאות העכשווית. לא חויה לאומית של עליה לרגל, לא התקדשות לקראת מפגש עם השכינה, לא תפילה הנשמעת באופן מוחשי ועוד. תודה שיש בזה משהו מביך לדבר על ערכים כאלו בוודאות כזו גמורה ולא לחוש אותם אף פעם. תגיד, זה לא שווה אבלות?

הרמה הפשוטה - הרמה האישית:

אתה מכיר את השלב בו אתה מצפה למשהו רוחני גבוה יותר ואתה לא ממש מצליח להשיג אותו? אתה רוצה תפילה טובה יותר, תורה רצינית יותר, מידות מתוקנות יותר ובכל זאת תקוע. חכמים מלמדים אותנו שבימים בהם היה בית המקדש, הפונציאל הרוחני של האדם היה גבוה יותר באופן משמעותי. אתה צודק לגמרי, קשה מאד להתאבל על משהו שלא הכרנו ובמיוחד שהוא היה לפני 2000 שנה. הענין הוא שהאבלות אינה על אז, האבלות הינה על מה שחסר לנו היום. איזכור המקדש מגיע למען התובנה שהחסר העמוק שלנו מגיע מחסרונו של המקדש.

שנזכה ונראה בשמחתה של ירושלים

זאבי קצנלבוגן

1X1 בזולה עם משה גורפלד

איך אתה מגדיר את עצמך?

בחור רגוע, אוהב לחשוב הרבה, שקט במקצת

מהי הישיבה בשבילך?

בית, משפחה, חברה, בקיצור משהו שהפך להיות חלק מהחיים שלי

במה התקדמת רוחנית מאז שנכנסת לישיבה?

יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודע איפה להתחיל בכלל

נקודה אחת בולטת היא לימוד תורה לפני זה שנאתי ללמוד עכשיו ממש לא, אני אפילו אוהב ללמוד.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

לדאוג יותר לספרים בבית מדרש

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

מיישום הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו"

במה אתה עוסק?

כרגע אני משלב לימודים במכון לב עם עבודה בחנות צעצועים

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

לראות ילד יוצא עם חיוך מהחנות אחרי שההורים קנו לו מה שהוא רצה בדיוק

מוטו לחיים:

מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך

תובנה לחיים:

Вкладывайся, получится-תשקיע תצליח

מי המודל לחיקוי שלך?

תאמת כל אחד בעולם אבל אם מבקשים אחד זה אבא שלי אדם שהיה בצד השני וחזר בתשובה הוא רגוע ומחושב ופשוט מבין ללב העניין.

מעשה טוב שעשית לאחרונה:

נסעתי לבית של חבר בלילה לעזור לו להשלים לימודים

מה התחביב שלך?

לדבר עם אנשים אחד על אחד

איפה אתה רוצה להיות בעוד 20 שנה?

אבא ובעל משפחה טובה עם עבודה ופרנסה מכובדת בתחום ההייטק והפסיכולוגיה

משהו שלא ידענו עליך?

אני אוהב לאכול גפילטע פיש עם סחוג...

בדרך ההלכה- הרב חסידים שליט"א

שאלה:

שלום כבוד הרב,

לפני מספר שבועות הייתי עם כמה חברים בשבת בדירת נופש, החום היה גדול ולצערינו החשמל של חלק מהשקעים נפל והמזגן הפסיק לעבוד. אחד מהחברים יצא החוצה וחזר עם פועל זר שהיה באיזור ו"רמז" לו בצורה די ברורה שירים את המתג. אחרי מקרה זה התעורר ויכוח גדול האם מותר היה לו או אסור, ואם כן באיזה אופן. רציתי לדעת מתי אמירה לגוי מותרת ומתי לא?

תשובה:

אמירה לגוי מותרת במקרה המכונה בלשון חז"ל "שבות דשבות" בתנאי של צורכי מצווה או במקומות של צורך או צער. כלומר צריך שיהיה צירוף של איסור דרבנן המכונה "שבות" ואיסור אמירה לגוי שגם הוא נקרא "שבות". במקרים כאלו אמירה לגוי מותרת אף בלא רמז.

ולכן מאחר שהחום מעיק מאד בקיץ וזה נקרא מקום צער והדלקת מזגן יש בה חידוש זרם שגם היא לדעת רוב הפוסקים איסור דרבנן יש מקום להקל ולומר לגוי אף בלא רמז להרים את המתג.

במקרה של איסורי דאורייתא כגון הדלקה ישירה של האור צריך שתהיה לי את האפשרות להנות עוד לפני האמירה לגוי, כגון שהיה מעט אור בחדר גם בלי תאורת החשמל. ואז מותר לי לרמוז לגוי להדליק כגון לומר לו "אין כאן מספיק אור" אך לא לומר לו במפורש מה עליו לעשות.

שבת שלום.

לשאלות: 054-8422777

מציירים שבוע- הצייר יהודה פולק

מורינו ראש הישיבה שליט"א

איזהו חכם? הרואה!

"והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה, וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה ו-ח)

"וידבר ה' אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (שם י-יג)

חז"ל (במסכת סנהדרין פב,א) מספרים על המשא ומתן – ההלכתי לכאורה – שניהל זמרי עם משה רבינו לפני שהופיע פינחס, ובו שאל זמרי את משה האם מותרת לו המדיינית. אל מול שאלתו זו, נאלם משה רבינו "ונתעלמה ממנו ההלכה", ועם ישראל כולו געו בבכיה על שמהרבי הגדול נעלמה הלכה.

בנקודה זו מספרת התורה – "וירא פינחס בן אלעזר" – וחז"ל מבקשים להבין "מה ראה"? והם עונים "ראה מעשה ונזכר הלכה, שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו".

שאלה זו של חז"ל, מה ראה פינחס, טעונה ביאור, והרי כל עם ישראל ראה את המעשה הנורא, וכפי שאמרה תורה שהמעשה היה "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל", ובודאי שפינחס גם הוא היה בתוך אלו שראו.

עלינו להבין ששאלת חז"ל אודות הנאמר "וירא פינחס" הייתה, מדוע מדגישה התורה את ראייתו של פינחס דווקא, יותר מראייתם של שאר כל עם ישראל שנכחו במעמד, ועל סיפור ראייתו של פנחס, שאלו חז"ל "מה ראה?" דהיינו מהי ייחודיותה של ראייתו של פינחס יותר מראיות אחרות?

על כך משיבים לנו חז"ל שפינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה". אנו מבינים מכך ששונה הייתה ראייתו של פינחס מראיותיהם של שאר העם. אכן, כולם ראו, אך זו הייתה ראייה שטחית של המעשה, ראייה שלא "נגעה" ברואים ולא זיעזעה את ליבם. שונה הייתה הראייה של פינחס, שהייתה ראייה עמוקה של המעשה, ראייה מחייבת, שהביאה את פינחס להיזכר בהלכה שלמד, ואף להזכיר אותה למשה רבינו עצמו ששכח אותה לפתע.

רק ראייה כזו שלא עוברים עליה לסדר היום, והיא מותירה חותם בלב הרואה, חותם שמחייב אותו לפעול ולהשפיע, היא היא הראייה הנכונה שמביאה בעקבותיה פעולות מעשיות של עשייה ובניין.

מי יכול להיות השליח?

חז"ל ממשיכים לספר לנו שלאחר שהזכיר פנחס את ההלכה הנשכחת לפני משה רבינו, ענה לו משה "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא", דהיינו, שקורא האיגרת של המלך, הוא זה שיהיה השליח לבצע את השליחות, ומשמעות הדבר שמשה רבינו קורא לפינחס לבצע את הדבר המתבקש מכח ההלכה שהזכיר.

הבה נתבונן, מדוע באמת, לאחר שנתבררה ההלכה, השאיר משה רבינו את הביצוע רק בידי פינחס דווקא ולא ביצע זאת בעצמו או הורה לאחרים לעשות זאת.

אין זאת אלא שהבין משה רבינו, שבשעה קשה זו לעם ישראל, כשבחוץ משתוללת מגיפה עם עשרות אלפי הרוגים, צריך לעשות פעולה דרמטית מאוד שתעצור את התהליך הנורא.

זאת עלינו לדעת, שכל פעולה גדולה ומשמעותית המשפיעה על הרבים, הצלחתה תלויה בטהרתו ובמעלתו של עושה הפעולה. לא כל אדם זוכה להיות משפיע ומתקן עולם, המקדש את ה' בעולם. רק אדם ש"עבד על עצמו" ותיקן את מידותיו, יכול לראות בעומק ובהבנה הנכונה את המתרחש מסביבו ולפעול לתיקונם של דברים.

את זה גילה לנו משה, כשהוא משאיר את ביצוע ההלכה דווקא בידיו של פינחס, מבין משה שמכיוון שדווקא פינחס ראה, וכאמור, הייתה ראייתו ראיית עומק וראייה אחראית, שמכוחה הוא נזכר בהלכה שנשכחה, הוא הוא זה שנשלח משמים לבצע את הפעולה הנגדית והמתקנת שהצילה את עם ישראל.

דווקא פינחס, שלא נתן לאירוע לחלוף מסביבו, בלי שהוא ישפיע עליו, דווקא הוא נבחר להיות השליח. אכן, רבים בעם ישראל ראו את המעשה, אך חוץ מבכי וייאוש הם לא עשו דבר... דווקא פינחס, ראה ראייה של תקווה, ראייה שהזכירה לו  הלכה, ולא הניחה לו לעבור לסדר היום, עד שבא לפני משה עצמו, ואפילו מול הרבי הגדול שלנו, לא נתן לראייה לחלוף על פניו וביקש אישור לפעול לתיקון עולם.

כי סר לראות!

"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אוכל, ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה, וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים..." (שמות ג, ב-ד)

"א"ר יצחק, מהו "כי סר לראות"? אמר הקב"ה, סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן, מיד – "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה". (מדרש רבה שם)

שימו לב, רק לאחר ש"וירא ה' כי סר לראות", רק אז כשמשה אינו עובר על הדברים לסדר היום, ומתבונן בעומק העניין מה הוא בא ללמד, והוא מותיר בו חותם, רק אז קורא אליו ה' וממנה אותו לשליח הגאולה.

ראיית מורי הדרך

"והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ)

רק ראייה עמוקה ומחייבת של מורי דרך תורניים, שמחייבת בעקבותיה עשייה ופעולה חיובית, רק היא יכולה להשפיע על ליבו ועל מעשיו של תלמיד רואה. כל ראייה שטחית אחרת, אין לה ערך אמיתי וכמעט שאין בה ממש.

לראות, לפעול, להשפיע!

מצבים רבים עוברים על פנינו בימי חיינו, ואנו רואים ונתקלים מדי פעם באירועים או מעשים מסביבנו שדורשים תיקון, אך אנו נותנים למצבים אלו לחלוף על פנינו, בלי שנראה אותם לעומק, ראייה שמותירה בנו חותם של זעזוע המחייב אותנו לפעול.

פעמים רבות, ראייה שטחית זו נובעת מכך שאיננו 'רואים' מספיק את העוולה ואת הצורך לתקן, או שאיננו 'רואים' את עצמנו ראויים לפעול לתיקונם של דברים ולהשפיע.

עלינו לחדד את הראייה שלנו מול הדברים שקורים סביבנו, לשמור על העיניים שיוכלו לראות... [כן כן, יש דבר כזה, "שמירת העיניים" – זה כדאי, זה משתלם], ולא לתת לראיות אלו לחלוף על פנינו, בלי שניזכר בהלכות שנעלמות מאחרים.

אם נזכה 'לראות דברים', וראיות אלו לא ישאירו אותנו רגועים ואדישים, נדע שקול ה' צועק בתוך ליבנו וקורא דווקא אותנו, לפעול מכח ראייה זו, ושכן כן, דווקא אנחנו נוכל לפעול ולהשפיע ולקדש את ה', בדיוק כמו פינחס שקיבל את התפקיד ממשה רבינו, רק בגלל העובדה שפינחס לא עבר לסדר היום, והמאורעות חייבו אותו לפעול.

דבר העורך- אהרן זיידמן

הפרשה השבוע מתחילה באזכור של מקרה מהפרשה הקודמת. בני ישראל חוטאים עם בנות מדין שמפתות אותם לעבוד לבעל פעור. זמרי בן סלוא –אדם מכובד ונשיא שבט שמעון מגדיל לעשות ואף חוטא בפומבי. הסיבה לחטאם של בני ישראל שמובאת בחז"ל קצת מפתיעה "לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". האסטרטגיה שעומדת מאחורי העבודה לבעל פעור מזכירה לאדם את הטבע האנושי אידיאולוגיה גדולה הרבה פעמים מכסה על חולשות שמבקשות הצדקה. בעל פעור עצמו היה אידיאל שמתחבר לרעיון הזה- אין חפץ לַ'אֵל' בנימוסים אנושיים והתנהגות מכובדת אלא להיפך פחיתות הכבוד של האדם היא עבודתו. כשהאדם מתחבר לאידיאלים שכאלו בוודאי שיוכל להצדיק בעיני עצמו מעשים נוספים מתחום התאוות. יש כאן סימן אזהרה לאדם: בדוק היטב מה מניע אותך לא תמיד אנחנו מצדדים ברעיונות מתוך הבנת האמת. לפעמים הסיבה שלנו בבחירת ההשקפה האישית מגיעה דווקא מעולם הרגשות והרצונות. שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות וראויות.

שבת שלום,

אהרן.

מפגש עם פרשת פנחס- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת פנחס אנו פוגשים שוב את פרשת המועדות. כל המועדות כולם מופיעים לפי הסדר. החל בקרבן התמיד, דרך שבת וראש חודש, וכלה במועדי השנה, שתחילתם בחג המצות וסיומם בשמיני עצרת. בכל אחד מהמועדים הללו יש קרבן נוסף, מיוחד לאותו היום. הקורבנות הללו מבטאים בעצם שאנחנו יוצאים מהחיים הרגילים שלנו, ופונים אל בורא עולם. המקבילה של זה במציאות שלנו היא הבחינה של 'מקראי קודש' בשבתות וימים טובים, שלפי דברי הרמב"ן מתקיימת בפנייה שלנו אל הקב"ה בתורה ובתפילה. זוהי הסיבה שהתפילה בהם ארוכה יותר, ומוסיפים בה גם קריאת התורה. כך אנחנו פונים אל ה'. נקודה נוספת מבטאת את קדושת הימים היא נתינת הצדקה. כמו שהקורבנות הם נתינה לקב"ה, כביכול, גם מצוות הצדקה היא נתינה לקב"ה. הנביא אומר, 'את דכא ואת שפל רוח אשכון, כביכול העניים והנזקקים הם מקום השראת השכינה. הקב"ה מופיע שם כדי לדאוג להם. וגם בזה באה לידי ביטוי הפניה שלנו אל ה', אנחנו מוציאים כסף ואוכל משלנו, ונותנים אותו לעניים. ככה נראים 'מקראי קודש' בתורה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

הגבול ששומר –שועי פריד

כל פעם שאני נזכר בסיפור על פנחס מיד עולה לי מחשבה מה ההבדל בינו לבין כל רוצח שהחליט לרצוח על רקע דתי.

מה שקרה עם פנחס זה בעצם מישהו בא לחלל את כבודו של הקב"ה בצורה מזעזעת ופנחס שהיה קנאי ממש הרגיש את הכאב של הקב"ה והחליט "לקנאות את קנאתו". המעשה הזה מראה בעיני על חיבור רגשי של פנחס לקב"ה- הוא הרגיש את החילול כאילו זה קרה לו בעצמו ולכן הוא "קינא את קנאתו" של הקב"ה במקום שהקב"ה יקנא בעצמו ויכה את העם. פנחס קינא במקום הקב"ה והמגפה נעצרה.

מצד שני- אין לדבר סוף שהרי כל אחד יבוא ויעשה מעשה כשהוא מרגיש שמשהו לא בסדר. וכבר ראינו לאן דברים כאלו הובילו...

התשובה בעיני היא מאד פשוטה אבל נראית לי רעיון אדיר:

גם משה רבנו הרגיש את הקב"ה והיה לו פרץ קנאות לעשות מעשה אך נתעלמה ממנו הלכה של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". כל עוד שהרגשות שלו לא קיבלו אישור מהתורה הוא לא פועל. וגם פנחס שהמעשה שלו נראה אינסטינקטיבי ורגשי (כמו שמישהו ישפיל ברבים מישהו שאני מאד אוהב) פעל רק לפי הכללים ואם הוא לא היה יודע את ההלכה הוא לא היה פועל.

זוהי הנקודה ששומרת על הגבולות. לא כל אחד יכול להחליט מתוך פרץ רגשות ולפעול. עם כל הכבוד לרגשות-ויש הרבה כמובן- צריך להצמד לכללים. אם לא, הרגשות האלה שבבסיסם הם טובים יכולים להפוך להרסניים.

המסקנה שלי מהפרשה הזו שכל דחף, כח ורגש בעולם אם נתנהג איתו לפי הכללים הוא יהיה מועיל וחיובי ואם לא הוא יכול להיות מזיק והרסני.

טשאבעס.

הקנאות כאחריות חברתית- דן סגל

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". במילה פינחס היו"ד מוקטן. הרש"ר הירש מסביר זאת על דרך ההבנה שמלכתחילה שמו היה פנחס בלי יו"ד וההוספה של היו"ד היה מלשון "פי נחס" [נחס זהה ל-נחץ מסביר הרש"ר ומבאר שהמשמעות שפי ה' הביאו לידי כך]. כלומר שפי ה' דיבר מתוך ליבו כי הקנאה לדבר ה' היתה המניע העיקרי למעשיו. לומדים זאת מהמילה "בקנאו" שהוא לשון פיעל אבל בנו"ן אין דגש והוא לא דומה ל "לקנא" שהוא בלשון פיעל שהאדם לוקח את התביעה המשפטית לידים שלו. אבל "קנא" בבניין קל מבטא בעיקר את הרוח ואת מחשבת הלב שהאדם מאמץ ברוחו את מעשיו של האחר ורואה בהם כאילו הם מעשיו. ולומדים מזה שמעשה פנחס לא היה סתם קנאות אלא זה בא מתוך ליבו וכאב לו... הבגידה בדבר ה' היתה בעיניו כבגידה בעניינו שלו.

אנו כבחורים בישיבה שלנו צריכים להיות אכפתיים לסביבה שלנו ולא להעיר לכל בחור כי בא לנו. אלא שזה יבוא לנו באמת מעומק הלב.

שבת שלום

חברכם דן סגל.

שו"ת מייל -הרב זאבי קצנלבוגן

הצורך בהתחדשות

שאלה:

שלום הרב,

הגעתי לישיבה אחרי כמה "גלגולים" כשאחד הגורמים המרכזיים לכך שלא הסתדרתי במסגרות היה חוסר הרצון שלי ללמוד גמרא, כאן בישיבה ברוך ה' הצלחתי "להתחבר" ללימוד גמרא. הקושי הגדול שלי הוא בלחזור על החומר, אני מגלה עניין בסוגיה חדשה שאני לא מכיר, אבל כשאני מנסה לחזור על החומר אני מרגיש קצת שיעמום. האם יש לרב טיפ איך להנות מחזרה על חומר שנלמד כבר?

תשובה:

שלום וברכה

איזה כיף לך שאתה מצליח ללמוד גמרא. ניתן לקיים מלא מצוות אבל לימוד תורה הוא קיום הכל. ולימוד הגמרא הוא אחד מן החלקים המרכזיים בלימוד התורה.

יתכן והקושי שאתה מספר עליו יושב על הצורך האנושי המקסים בהתחדשות. כאשר אנחנו פוגשים סוגיא בפעם הראשונה, היא חדשה לנו ומאתגרת. אבל החזרות נראות לנו כמשא שאנחנו לא מרגישים את העונג שלהן כרגע, למרות שאנחנו מאמינים בתועלת שהן מביאות לעתיד.

אם אכן זהו הקושי, הייתי מגיע אליו מזוויות שונות.

זוית אחת - התבוננות א׳

שני כוחות בנפש שלנו גורמים לנו לפעול. האחד, תשוקה ליותר. והשני הפחד להפסיד את הקיים. דמיין לעצמך שאתה משקיע בלימודי רפואה ולאחר שבע שנות לימוד אתה לא יודע כלום. אמנם חווית הלימוד היתה נעימה לך, אבל לא צברת שום ידע ביד. נכון שזה מתסכל? אחד מן הערכים של לימוד התורה זה הקנינים. לימוד שאינו נרכש באמת, משאיר רושם מאד קטן בנפש. אתה משקיע זמן רב, לא חבל שילך לאיבוד?

זוית שניה - התבוננות ב׳

יש לי תחושה שהצורך בהתחדשות יושב בקומות שונות. ידע חדש זו התחדשות. אבל הפנמה של ידע והפיכתו למהלך חיים זו התחדשות משמעותית לא פחות. אמנם התחדשות זו לוקחת יותר זמן אבל מענגת שבעתיים.

זוית שלישית – התחדשות

למרות האמור למעלה עדיין צרכני התחדשות וריגושים אנחנו. לכן אולי כדאי לך בכל חזרה להוסיף התחדשות מסוימת. אני מתכוון לחפש תוספת חדשה לסוגיא שלא היתה בפעם הקודמת, אבל אל תתבייש להוסיף גם התחדשות חיצונית כמו מגנום טוב... זה בהחלט מרענן.

מלא הצלחה

זאבי קצנלבוגן