הקבצן בלב מנהטן- הרב משה ולדר

אייבי היה איש עשיר,

אפילו יש שיאמרו עשיר מאד, הוא עבד כברוקר בבורסה במנהטן וצבר מוניטין של ממש בתחום ההשקעות,

כיאה לברוקר, אורח החיים שלו היה צמוד למדד, כלומר אל הצג מלא המספרים שהראה בכל העת את נתוני המניות המתעדכנים מעת לעת, וכך הוא סיגל לעצמו אורח חיים שמאפשר את הדבר, מה שכלל בין השאר ארוחות חפוזות ולא בריאות חוסר שינה וצריכה מופרזת של אספירין,

באותו בוקר אייבי ישב ברכב השרד שלו, מדדה באיטיות אחר התנועה המזדחלת, ואינו גורע את עיניו מהצג הממוספר, הכל קרה בבת אחת, הוא חש כאב חד בחזהו, והכרתו התערפלה, התקף הלב הזה היה אחד מהדברים שרופאו האישי הזהיר אותו מפניהם, בעקבות אורח החיים הנוראי שלו ועכשיו הכל הסתחרר סביבו והוא שקע אל תוך העלטה,  

כשהתעורר הוא היה באמצע הרחוב, אבל איכשהו זה לא היה הרחוב שבו היה קודם במכוניתו המהודרת, הרחוב נראה שונה באופן מוזר מכל מה שהכיר,

הוא הרגיש שהכאב החזק בחזהו שכך, וזה היה סימן טוב, אבל לא היה לו שום מושג איפה הוא נמצא, שזה לא היה סימן כל כך טוב,

ראשו כאב, והוא חש צמא נוראי, ברחוב המוזר היתה חנות מכולת קטנה,

מזה זמן רב שהוא לא ראה חנות מכולת, בזמן האחרון הוא עשה קניות רק דרך הטלפון,

הוא נכנס אל החנות הקטנה, והמוכר הקטן הנהן לכיוונו מאחורי הדלפק, אייבי שאל אותו איפה בקבוקי המים המינרלים, והלה כיוון אותו בהוראות קצרות, אייבי לקח בקבוק אחד וחיטט בכיסו בחיפוש אחר מטבעות, הוא מצא רק שטר של עשרה דולרים והניח אותו במהירות על השולחן, אתה יכול לשמור את העודף, הוא אמר למוכר בחביבות ופנה ללכת,

היי,היי, אמר המוכר וסימן לו לעצור, מה אני אמור לעשות עם הנייר הזה?

אייבי חשב שהוא צוחק, אז הוא הנהן לכיוונו והמשיך הלאה, כשזה התייצב מולו וברצינות תהומית חסם את דרכו החוצה,

מה עם שמחה? שאל אותו המוכר, אני לא מוכר בהקפה אתה יודע, בעיקר לאנשים זרים,

מה שמחה, התבלבל אייבי, שילמתי לך הרגע עשר דולר,

מה, הנייר הזה? מה אני אמור לעשות איתו שאל המוכר בחשדנות, אני מוכר רק בחיוכים, לא שום דבר אחר, אולי לפעמים גם בבדיחה טובה, אבל אין לי מה לעשות עם ניירות,

אייבי הסתכל עליו ולא ידע אם לצחוק או לבכות,

זה, הוא אמר לו באיטיות של תיירים, והצביע על השטר שנח על הדלפק, כסף, מכיר כסף? , אז זה כסף, שילמתי לך כבר, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני וממש אין לי כח לבדיחות עכשיו, אז קח את זה וזהו,

תגיד לי אתה צוחק עלי? נתרתח המוכר, או שתחייך או שתחזיר את הבקבוק אל המדף, מה זה השטויות האלה שאתה קורא להם "כה-סף" (הוא אמר את זה נורא מוזר),

אייבי התייאש, איך... איך משלמים פה? הוא שאל באיטיות,

 משלמים פה באמצעות שמחה, ענה לו המוכר, הוא אמר את זה כאילו הוא מדבר עם ילד בן שלוש, אני לא מאמין שאני אומר את זה, אתה נראה לי אדם שמכבד את עצמו, אתה לא יודע שמשלמים פה עם שמחה?

מה זה שמחה? שאל אותו אייבי בחוסר אמון, איך משלמים עם זה, כאילו... זה רגש נראה לי, לא?

בחיוכים, בצחוקים, הגיב המוכר בטון של גננת, אני מקבל בדיחות רק אם זה מעל חמש מוצרים, כי לא שווה לי להפעיל את הבדחן על פחות,

תגיד לי, הוא שאל בחשדנות לאחר שקלט שאייבי באמת לא מבין, אתה באמת לא יודע את כל הדברים האלה? מאיפה אתה?

אני ממנהטן, אמר אייבי, וזה אחד הדברים הכי מגוחכים ששמעתי בחיים, אין אצלכם כסף?

 אתה מתכוון לנייר הזה? שאל המוכר,

כן זה, אמר אייבי בחוסר סבלנות, הנייר הזה, יש לי בחשבון הבנק הרבה ממנו, אני נחשב לאדם עשיר, אנשים עובדים חיים שלמים כדי להשיג את הנייר הזה, מלחמות פורצות בגללו, אנשים מתים, זה כסף,

ואתה אומר שאני נשמע מגוחך? שאל המוכר, מה יש לי לעשות עם ניירות? לקנח את האף? עם שמחה  עוד אפשר להתקדם בחיים, להיות מאושר,

ובכל מקום קונים רק ב...שמחה? המשיך אייבי להקשות, גם בחו"ל? כן, השיב המוכר, רק שיש הבדלים בין איכויות החיוכים של התרבויות השונות, מה שיוצר הפרשים בין שווי החיוך שלנו לשווי חיוך-חוץ , באופן כללי החיוך שלנו עומד היום על שער של כוס וחצי חלב לחיוך ממוצע שזה בסין למשל יוצא שתיים וחצי כוסות כי הם מחייכים גם עם העיניים,

אה, ככה אתם מודדים את זה ביחס לכוסות חלב? שאל אייבי, ולמה דווקא חלב? אה, אמר המוכר, זה כי... טוב, זה צריך לשאול כלכלן מומחה, טוב, מה בעצם אני מתווכח איתך, אתה רוצה לחייך לי או לא?

מה, פשוט לחייך? שאל אייבי , כן, ענה לו המוכר בקוצר רוח,

אייבי חייך אליו חיוך נבוך, איך זה? הוא שאל

זה חיוך מזוייף, רטן המוכר, אתה רוצה שיעצרו אותך? מסתובבים הרבה חיוכים כאלה בשוק, המשטרה רק מחפשת את המקור, שמעתי לפני כמה דקות , על מישהו פה באיזור, שחזר מהרופא שיניים אחרי הלבנה, ועצרו אותו במקום על הלבנת הון, יכול להיות שהשוטרים עדיין באיזור, אז אל תסבך אותי, תחייך וזהו,

אייבי ניסה לחייך עוד כמה פעמים, והמוכר רק ביטל אותו בהינף יד, העניין הוא באמת לשמוח, הוא הסביר לו, ולהעביר את תחושת האושר שלך אל האחר, זהו מהות התשלום, על זה מתבסס כל המסחר בעולם שלנו, אני לא מאמין שאני צריך להסביר את זה...

טוב, תספר בדיחה, ביקש אייבי, כך אולי אני אצליח לחייך באמת,

שאני אספר לך? שאל המוכר, למה מה קרה? אתה קונה ממני, לא אני ממך, אולי אתה רוצה שאני גם אצחק בשבילך, לא, לא, לא אדוני "העשיר" אין לי שמחה מיותרת, יש לי ילדים בבית,

אייבי הרגיש שאם הוא לא ישתה בדקות הקרובות הוא פשוט יתייבש, הוא לא האמין שכל הכסף שהוא צבר פשוט לא שווה כלום במקום המוזר הזה שהוא הגיע אליו, וכל זה ממש לא גרם לו לרצות לחייך, זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש נזקק, והכל בגלל שמחה מטופשת שכרגע לא ממש רבצה לפתחו,

הוא יצא אל הרחוב, כאב הראש שלו התחזק, הוא צנח שוב אל הרצפה באפיסת כוחות, והחל לבכות, הוא הרגיש אבוד, מישהו עבר לידו וזרק לו חיוך קטן שקצת עודד אותו,  

מתוך עירפול החושים שאפף אותו, הוא חישב שבעולם המוזר שהוא הגיע אליו, האדם הכי שמח והכי מאושר הוא בעצם האדם הכי עשיר, ואילו אדם  חסר שמחת חיים אפילו יחזיק בכיסו אלפי שטרות ירקרקים, אינו אלא האדם העני ביותר, מה שהזכיר לו איזה משפט של חז"ל שפעם לימדו אותו בבית הספר, בזמן שהעסקים שלו היו בעיקר סביב רכישת קלפים וגולות, הוא לא זכר את המשפט עצמו, אבל המשמעות שלו בודאי היתה קרובה למציאות שנפל אליה עכשיו,

אייבי, עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה,

הוא התעורר ברכבו המפואר והנוצץ כאשר מסביבו התקהלו הרבה אנשים זועמים, שניסו להבין מדוע הוא אינו נוסע,

הוא מישש את חזהו בבהלה , ובדק אם הלב בסדר, הכאב שכך,

הוא סימן לאנשים שמסביבו שהכל בסדר והמשיך ליסוע,

הצג מלא המספרים צפצף נואשות, אבל כרגע הוא ממש לא עניין אותו, הוא השתיק את המכשיר הקטן ופשוט חייג הביתה.

חור שחור חלק ב'

נחמן גלבך

לילה אחד לפני השינה כשהחור היה כבר בערך בגודל מלון ממוצע מיששתי את חזי או את מה שנשאר ממנו ובלי לשים לב הכנסתי את ידי לתוך החור היה שם קר ונרתעתי מיד לאחור בפחד,

לאחר כמה דקות הסקרנות גברה על הפחד וניסיתי להגיע אל הגב דרך החור, הכנסתי שוב את ידי עמוק עמוק ולא הגעתי לשום מקום הכנסתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה שם והופ! נפלתי לתוך מה שנהיה כבר בור, היה חשוך בפנים וקר ומין לחות מחליאה וריח בשר רקוב הכו באפי "יש פה מישהו?" קראתי בקול, נשמעו לחשושים מכל הכיוונים אך איש לא ענה,

 קצת באיחור הכה בי הפחד רציתי לברוח משם, הסתכלתי למעלה וראיתי מבעד לפתח החור את חדר השינה שלי גיששתי בידי לכיוון האור ונתקלתי במשהו זה היה סולם טיפסתי בו חיש מהרה לחדר ולא נרדמתי כל הלילה.

למחרת הרהרתי רבות במה שקרה, זה לא היה כל כך הגיוני ולא היה לי עם מי להתייעץ,

הייתי בדרך למלך השווארמה שקוע כולי בהרהורים, כשלפתע פגע בי הזקן זה היה אותו זקן מהבר מצווה עם אותו מטה עץ מסוקס וזקן ארוך, רק שביד השנייה במקום אקדח לבן היה לו לפיד אש

ניסיתי לשאול ותו על החור שבליבי ועל הרעב המתמשך אך הוא שלח את אצבעו אל שפתי והשתיק אותי, הוא הגיש לי את האבוקה ורק אמר "קח שיהיה לך למקומות החשוכים"

"מי נמצא שם?" לא ויתרתי,

 אך הוא נעלם בהמון משאיר אותי עם הלפיד ביד.

את מלך השווארמה לא עניין למה באמצע אוגוסט יש לי לפיד ביד, הוא התרגל לא לשאול שאלות

בלילה נכנסתי שוב הפעם עם הלפיד ביד, זה היה חדר קטן  ובו הרבה דלתות על הרצפה היו ערמות של מה שפעם היה חתיכות שווארמה ועכשיו הפכו לבשר מרקיב ומצחין, החלטתי בתור התחלה לנסות את הדלת מולי דפקתי בעדינות אך אף אחד לא פתח ניסיתי יותר חזק ומיד נשמעה נהמה מקפיאת דם בדרך כלל הייתי רועד מפחד אך הלפיד השרה בי מין תחושת ביטחון

חדור בתחושה זו פתחתי את הדלת, בפנים היה יותר מצחין מהחדר הקודם שילוב של משהו שנקבר להרבה זמן וריח חייתי.

במרכז החדר עמדה מיטת הילדים שהורי קנו לי ליום הולדתי החמישי עם אותם מצעים שבהם הייתי מתכסה בילדותי, הייתי עייף והמיטה קרצה לי התיישבתי על הפינה ותוך רגע מצאתי עצמי מכורבל.

אך אבוי מה זה? המיטה החלה לנוע בעצבנות ואני הצצתי מתחתיה וקפאתי מפחד.

כמו המיטה והסדינים גם המפלצת הייתה אותה מפלצת, והיא נהמה באותה ברשעות, אני בתגובה הרמתי את הלפיד כנגד פניה, "מתגעגע?" סיננה בחיוך בין שיניה החדות, "מה את רוצה?" ניסיתי לברר, היא פרצה בצחוק משוגע ואני הבנתי שאין פה הרבה מקום להגיון, התלבטתי אם לנסות את החדר הבא ובסוף החלטתי שכן, נכנסתי בלי לדפוק והופ! מצאתי את עצמי בכיתה ה' צלצול ההפסקה ברקע וכולם רצים לכיוון החצר חוץ ממני ובנוסף איך לא יהושע מלך הכיתה ושני משרתיו יוסי ובני באגרופים קפוצים, רציתי לברוח אך נזכרתי בלפיד והרמתי אותו גם כלפיהם והם בניגוד למפלצת נראו חוששים, "נגיד למורה" הם אמרו בפחד, "תגידו מה שאתם רוצים" גיחכתי בטרוף השמור למפלצות "פעם הבאה שאתם מתקרבים אלי  אני עושה ממכם קרטוצ'קס של ל''ג בעומר" אמרתי ויצאתי מהכיתה ישר לתוך חדר השווארמות הרקובות, בחדר הבא היה חלון גדול ומעליו שלט "חלון ההזדמנויות המוחמצות" היה רשום עליו, הסתכלתי בעדו וראיתי ממש במרחק נגיעה את כל העבודות שיכולתי לעבוד בהם לו רק הייתי יותר רציני, את החיים שיכולתי לחיות לו רק הייתי קצת אחר ממה שבעצם אני, הייתה שם תמונה שלי מסיים תואר במשפטים, ותמונה אחרת ליד מישהי ואתנו ילד קטן וחמוד, הרגשתי שאני משתגע וברחתי מהחדר כל עוד רוחי בי.

היה שם גם חדר עם ארון קבורה, כן רק ארון קבורה ועליו שם, משה בן ישראל היה חקוק בו

מיותר לציין את הייאוש והפחד שחשתי, הייתי עייף וטיפסתי בסולם חזרה לתוך המיטה בדקתי מתחת בחשש אך היא לא הייתה שם, "רק בחור היא נמצאת" הרגעתי את עצמי ושקעתי בשינה עמוקה, בלילה חלמתי שהם יצאו המפלצת, יהושע וכל פחדי, החמצותיי וייאושי גדולים כקטנים עמדו סביבי בפנים עצובות

"למה ברחת?" הם שאלו, "אתה חושב שלך קל? תראה איפה אנחנו חיים?"

"ועוד כל הטינופת שאתה זורק עלינו מלמעלה" אמרו יוסי ובני בפנים מאשימות, "אבל אתם מציקים לי" ניסיתי להתגונן, "לא נותנים לי מנוח, מפחידים ומייאשים, אין לי טיפה אחת של רוגע בחיים שלי והכול בגללכם", "אתה יכול ליפול לתוך הבור" אמרה המפלצת במבט שראה כבר הכול "ואתה יכול לצמוח ממנו", "אבל לעולם" קראו כולם "לא תצליח לסתום אותו"

התעוררתי שטוף זעה בקושי התלבשתי וכבר רצתי לחנות השווארמה, לא היה שם אף אחד אפילו לא דוד מלך השווארמה ובמקומו היה עובד חדש קצת מוזר עם זקן ארוך ביד אחת מטה עץ מסוקס ובשנייה מטאטא וכף אשפה "אתה כבר לא צריך שווארמה" הוא אמר בקול עמוק, "אז מה כן?" שאלתי, "את זה" הוא אמר והגיש לי את המטאטא וכף האשפה.

בלילה ירדתי עם המטאטא וכף האשפה והתחלתי לנקות לא נכנסתי לחדרים כי עדיין פחדתי אבל אחרי ניקיונות של לילה שלם המקום התחיל להראות פחות כמו מזבלה ויותר כמו חדר.

כשטיפסתי חזרה למעלה עם שקיות האשפה הדלת של המפלצת נפתחה לכדי חריץ ומלה אחת נשלחה לאוויר, "תודה" היא אמרה.

החלטתי שכאקט ראשון של אמון מצידי אני הפסיק לזרוק עליהם שווארמה ועראק הרי לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי ולאט לאט גם התחלתי להיכנס לחדרים, בהתחלה לא הייתי מדבר איתם בכלל רק התבוננו בדממה האחד על השני ועם הזמן לאחר שהקרח הופשר והחשש והפחד הופרו הרגשתי מוכן נפשית לדבר איתם, הדיבור עזר לנו המון, גילתי שלמפלצת הייתה חרדת נטישה כשהיא הייתה קטנה ומאז מרוב פחד היא לא הסכימה לצאת מתחת המיטה, לאחר שכנועים רבים היא יצאה מתחת המיטה ונהינו חברים טובים. ליהושע היה אבא שיכור שהיה מכה אותו ולאחר המון אהבה ואמון שאני והמפלצת הרעפנו עליו הוא הפך אוהב  וחברותי יותר. בחדר עם החלון סגרתי את התריס ומשני צדדיו תליתי שתי תמונות יפות, לאחת קראתי "חשבון נפש" ולשנייה "השמח בחלקו", ככל שעבר הזמן נכנסתי לעוד ועוד חדרים הייתי מנקה מסדר ומדבר עם הדיירים וכשלא ידעתי מה לעשות עם דייר הייתי מתייעץ עם המפלצת ויהושע שהפכו לחברי הטובים. וכך החור הפסיק לגדול אך כמו שהמפלצת אמרה הוא מעולם לא נסגר ופה ושם אני עדין קופץ לביקור, לפעמים כדי להתייעץ עם יהושע והמפלצת אבל לרוב סתם כדי להגיד שלום.

סיפור לחנוכה

הפרסומי והניסא

ימי ילדותי עברו עלי בעיירה "אלן טאון" פנסילבניה (Allentown pen. U.S.A ) בין שכני הגויים, חברי הטובים היו ג'ואי מהבית בצד ימין וג'ק שגר משמאל, על אף היותי הבחור היהודי היחידי בשכינה היחס אלי ואל משפחתי תמיד היה סובלני ביותר ולא הרגשתי ניכור מיוחד.

אמנם בהגיע ימי החנוכה דברים היו קצת משתנים כל שכיננו היו קונים עצי אשוח ועוד מרעין בישין לחגיגת יום אידם, ואנו היינו מסתתרים בבית ומדליקים נרות חנוכה בהיחבא "כדי לא לעצבן את השכנים" כמו שהיה אומר לי אבי ז"ל.

היתה זו תחושה נוראה של בושה במצוה גדולה זו, ובדידות מוחלטת כיון שכמובן לא חגגנו את יום אידם ולא יכולנו לחגוג בגלוי את יום חגינו. תמיד קנני בליבי בסתר התחושה של "הלואי והיה לנו גם עץ אשוח"

שנים עברו נעשיתי בר מצוה ולאחר מכן יצאתי לישיבה בניו יורק, וכמעט שלא חזרתי הביתה. חג החנוכה בישיבה היה חוויה שונה לחלוטין, ממש בבחינת המבדיל בין קודש לחול. היינו מדליקים נרות בחצר הישיבה בגאון ואח"כ יוצאים בריקודים ומחולות ליד הנרות. הראש-שיבה והמשגיח היו מדברים על הניסים שארעו ועל המסרים שחג זה מעביר לנו.

אחד מהם נחרט בזיכרוני במיוחד המכבים כשבאו לבית המקדש רצו לעשות מעשה שיוכיח לכולם שעל אף המצב הגשמי והרוחני העגום ששרר אז, בגלל ההתייוונות והגזירות הקב"ה לא עזבנו ושכינתו בתוכנו באמצעות לימוד התורה שבע"פ, ולכן החליטו להדליק את המנורה בפרסום בחצרות קדשך, להודיע ולהראות לכולם שאיננו מתביישים בדתנו ובתורתנו, ואע"ג שיכלו להדליק את המנורה ע"י פתילות דקות ועי"כ היתה דולקת לזמן ארוך יותר, בחרו להדליקה דוקא בהידור הגדול ביותר להראות אורה ויפיה של התורה ואיך שאין אנו מתפשרים על קיומה.

שנה אחת קיבלתי מברק מאבי ז"ל שבו ביקשני לבוא לחג החנוכה הביתה כיון שכבר זה זמן רב לא הייתי בבית. אחרי התיעצות עם הרא-שיבה החלטתי להענות לבקשתו ויצאתי הביתה כשבלבי רגשות מעורבים, מצד אחד השמחה לראות את בני משפחתי, ומצד שני התחושות הנוראות שהיו לי בילדותי מימי החנוכה .

בצהרי היום ערב חנוכה החלטתי שהגיע הזמן לשנות את הגישה.

נגשתי לאבי וספרתי לי את ה"ווארט",ואמרתי לי שאין לנו מה להתבייש ואין לנו מה לפחד ועלינו להיות איתנים ולהדליק את המנורה על פתח הבית ולחגוג ולשמוח בריש גלי. אחרי מסע שכנועים אבי נעתר ויצאנו להכין את מקום ההדלקה. מסביב שכיננו עסקו בהכנת ה"נעריש קייט" שלהם עצי חָשוּך,   ומנורות צבעוניים למיניהם, אנו רצים והם רצים......

בהגיע השקיעה יצאנו אל החנוכיה, הרגשתי ממש כמו יהודה המכבי בעמדי ליד המנורה מוכן ומזומן לפרסם את הנס הגדול של אני יהודי ואני גאה בתורתי ובמורשתי, ברכנו את הברכות בכונה ופצחנו בשירת הנרות הללו..... מעוז צור..... לפתע הרגשתי טפיחה (צ'פחה בלע"ז) על כתפי, פניתי לאחורי והנה אביו של גו'אי טופח לי על הכתף ואומר לי בחיוך "כל הכבוד", עוד אני מהרהר בליבי צ'פחה זו על שום מה, והנה גם מצדי השני זוכה אני לטפיחה על הכתף לשם שווי משקל, אביו של ג'ק טופח לי ובדמעות בעיניו אומר לי "כל הכבוד".

מבולבל לחלוטין נכנסתי הביתה לאכול סופגניות וללבב לביבות ובכלל להוסיף קלוריות כששמחה רבה בליבי על הזכות של פרסום הנס גם לגוים אלו.

למחרת יצאנו שוב להדליק ולפתע אבי ז"ל אומר לי "געצעל תראה מה קורה!" ולתדהמתי הרבה אני רואה נרות חנוכה דולקים בביתו של ג'ואי ובביתו של ג'ק, ובעצם גם אצל השכנים לידם כמעט כל הבלוק כולו מדליק נרות חנוכה במקומם של עצי חָשוּך!

מתברר שכל מה שהיה דרוש לאותם יהודים, שכיני הקרובים שהתביישו אחד מהשני ביהדותם היה, שיקום מכבי אחד ויכריז בגאון מי לה' אלי וזה מעצמו כבר פתח את ליבם והביא את גאוותם.

כמובן שחנוכה מאותו היום עד נשואי, חגגתי בבית אבי בחברת ג'ואי, ג'ק, ומשפחתם שדרך אגב כבר קוראים להם יוס'ל ויעקב, אבל זה כבר סיפור אחר.

חנוכה שמח! 

געצעל 

סיפור / נחמן גלבך - פרשת קורח תשע"ג

אבולוציה

נחמן גלבך

כבר הרבה זמן שלא ראינו הופעה כזו, החיים פה הם כמו לולאה שלעולם לא נגמרת אלא אם כן נשברת ואז מקומך עם השבורים מתחת לאדמה עם כדור בראש, ולכן די מובן למה הופעה כזו הייתה בגדר יוצא מן הכלל. בדרך כלל אנשים פה לא מרימים את הראש, הם רק מהנהנים עם הראש ומבצעים פקודות, כמו היום בצהריים כשהגיע המורה המלומד היישר מסט' פטרבורג, בידו מזוודה של מלומדים, קיבלנו כולנו פקודה לעצור את עבודות הכפייה ולהתייצב בכיתה לשעה של חינוך מחדש, שעה שרובנו חיכנו לה. זו הייתה שעה מרוממת של ישיבה על כיסא בלי שום מעדר או מטאטא ביד, אח... הלוואי שהיו נותנים לנו גם לישון שם בכיתה המחוממת הזו על הכיסאות הרכות האלו שכאילו נוצרו רק לשם כך, אך כולנו ידענו, מי שנרדם שילם על כך ביומיים בלי שינה. זו הייתה דרכם לחנך מחדש, היה המקל והיה הגזר, הכיתה הייתה הגזר ושיגיד המלומד מה שהוא רוצה העיקר שהחימום עובד.

אבריימל נמצא פה כבר שמונה שנים. הוא ראה הכל, אנשים שברחו, אנשים שנורו ואפילו אנשים מתוכנו שירו עד שנורו. אבל כזו הופעה אפילו אבריימל נשבע שהוא לא ראה.

בסדרת שיעורים הסביר לנו המורה על אבולוציה ועל המפץ הגדול ועל זה שלחשוב שכח עליון ברא את האדם זו שטות גמורה. המורה המלומד אומר שכל דבר ושינוי בין בעלי החיים אפשר להסביר על פי תורת האבולוציה שהיא התורה הכי חכמה בעולם, וצ'ארלס דרווין שזה האדם שהמציא אותה הוא הכי חכם בעולם, כמובן אחרי לנין וסטאלין שהם הכי הכי חכמים בעולם. גם בשיעור הזה המורה רצה לדבר על אבולוציה, אך מיד כשהשיעור התחיל למוישה הייתה שאלה דחופה, מויישה היה אורתודוקסי בעל זקן מדובלל ופאות ארוכות ובדרך כלל לא דיבר הרבה, אם בכלל, רק היה ממלמל פסוקים בשקט ומבצע את העבודות. הוא היה חדש. כמה שבועות הוא פה ועדיין לא הספיק להיות בשיעור ולדעת שפה אין שאלות, אך המורה היה במצב רוח טוב היום ואמר לו "כן אסיר מה שאלתך?".

"שאלתי, כבוד המורה הנכבד, היא למה צואת הפרות היא עיסתית ולעומת זאת גללי הכבשים הם כדוריים?"

מלמול חרישי נשמע בכיתה אך מיד הושתק על ידי החייל שעמד בפתח. "שקט", הוא צרח. המורה חשב כמה שניות וענה "זה מכיון שהפרות לועסות את גרעיני הדגן והכבשים לעומת זאת בולעות אותם שלמים".

"אך המורה", המשיך מוישה והקשה, "לי היו כבשים לפני שבאתי לפה, וגם כשהאכלתי אותן תערובת טחונה, ממש אבקה, גם אז צואתם הייתה כדורית". המורה שהיה נראה על פניו שהחל לאבד את סבלנותו ענה, "אחרי מיליוני שנים שבהן הכבשה התרגלה לאכול גרעינים שלמים מבנה המעיים שלה מייצר אוטומטית גללים כדוריים ללא תלות במה שאכלה הכבשה"

"אבל כבודו", התחיל מוישה, אך המורה קטע אותו בטענה שזמן השיעור יקר.

"שאלה אחרונה" התחנן מוישה, והמורה ניאות.

"למה כשהכבשה חולה צואתה כבר לא כדורית?"

המורה חשב כחצי דקה ובמבט נבוך ענה למוישה שהוא אינו בקיא עד כדי כך בצורת גללי הכבשים.

וכאן נעמד מוישה על השולחן תוך שהוא תופס את בטנו המתגלגלת מצחוק.

"בצואה אתה לא מבין, בסיבת הבריאה אתה רוצה להבין?!", צעק למורה כשברקע הכיתה כולה מתפוצצת מצחוק. המורה זעם וכך גם החייל שבפתח שהחל להכות את מוישה עד זוב דם, אך מוישה בשלו עדיין צוחק בקול רם. החייל גרר את מוישה מהכיתה והשיעור התחיל. לאחר השיעור נכנס מפקד המחנה לכיתה וביטל לכולנו את קצבת המרק לשבוע ימים, אך לא היה אכפת לנו ואפילו אחד לא התרעם, כי כמו שאמרתי, כבר הרבה זמן שלא ראינו פה הופעה כזו.

את מוישה לא ראינו מאז אותו שיעור. יהי זכרו ברוך.

שמואל גרינולד (סיפור) - פרשת ויחי תשע"ג

ואל החלב רץ רבי אברהם

רשמים משהות במחיצתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל

שמואל גרינולד

את הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שהסתלק מעמנו לפני כחודשיים, זכיתי לפגוש שלוש פעמים. היחס המיוחד שזכיתי לו, ובהמשך, הבנתי, שכל אחד זכה מאתו ליחס מיוחד שכזה, היה בלתי מצוי. נדמה לי כי לא רבים הם האנשים בעלי שיעור קומה כשל הרב גניחובסקי, שמכילים בקרבם שילוב כה נדיר: גאון ומתמיד מופלג, - כפשוטו, תלמיד חכם שהתורה כולה פרוסה לפניו, מחד, ומקבל כל אדם, ויהיה מי שיהיה, אשר יהיה, בסבר פנים יפות, מאידך.

הפעם הראשונה בה זכיתי לשהות בד' אמותיו, מבלי שאדע קודם לכן כמעט מאומה על אצילותו ורום גדלותו, היתה לפני כארבע שנים, במסגרת הכנת כתבה על 'טהרת המשפחה' - אותו גוף שנקרא לעמוד בראשו, ובחכמתו ותושייתו עלה בידו לשכללו ולהצעידו קדימה. היתה זו פגישה שבה נכחו רבני הארגון, אני הוזמנתי לשבת מן הצד ולהעלות רשמים.

אכן, רושם חזק ביותר נחרט אצלי אז, זה שבעבורו בלבד היתה שווה לי ההשתתפות בפגישה.היתה זו הצצה לעולמו המרתק של הרב גניחובסקי זצ"ל.

עדינותו, סבר הפנים הנעים, האווירה המיוחדת שהשכיל ליצור במחיצתו, גרמו לי לרצות לזמן איכות נוסף במחיצתו. ידעתי אמנם, כי גדלותו האמיתית באה לידי דוקא בידיעותיו התורניות המקיפות את כל חלקי התורה, ובשקידתו המופלגת. אכן, לפום דרגתי, ולגודל השגותייהתורניות, מצאתי ענין דוקא בדמותו הרחימאית.

***

שני הביקורים הנוספים נערכו בחדרו הצר והדל שבפנימית ישיבת 'כוכב מיעקב' - טשעיבין, שברחוב חנה אשר בשכונת 'תל ארזה' הירושלמית.

את הראשון שבהם יזמתי במסווה של צורף דחוף להצגת הכתבה בטרם פרסומה וקבלת אישור מאת העומד בראש הארגון. הרב הצדיק סבר וקיבל.

אחר שקיבל, התייצבתי אצל שולחנו הפשוט הניצב במרכז חדר מגוריו, שבאחת מפינותיו ניצבה בפשטותה מיטת הברזל שאירחה אותו לשעת מנוחה קצרה, אחת ליממה.

'כל טוב', נהג לומר, לא 'שלום' - כפי המקובל, וטעמו ונימוקו עמו.

אה, נכון, היינו ביחד שמה, במה אפשר לעזור?הנני לרשותך, אולי תשתו כוס חלב, מה יכול להיות? אלא כן אדם בשרי, מה הביטחון שאינך בשרי? אחרת היית אומר לי שאתה בשרי! אל המקרר רץ רבי אברהם, ושב כשבידו כוס החלב. הכנסת אורחים בהידור.

בקשו ממני, אמרתי, לשאול את הרב כמה שאלות שנוגעות לכתבה. הצגתי את השאלות, בזו אחר זו, הוא בסבלנות ובמתינות משיב לי על כולן.

אני בערמומיותי מנסה לנתב את השיחה לאפיקים אחרים שלא ממין הענין, הוא בנעימותו 'נגרר' אחרי, מספק את סקרנותי ומאפשר לי לנצל בצורה צינית את מסגרת 'טהרת המשפחה' לצרכים אישיים זוטרים.

בשלב שבו התחלתי לחוש כי הגדשתי את הסאה, החלו להתגלות אצלי סימני פרישה. הרב מצדו נתוןעדיין במלאכת עשיית החסד עם יהודי שנפל בגורלו לשהות במחיצתו. 'יש לי הרבה סיפורים בשבילך, מצוינים ממש, הוא אומר לי, בטרם אפנה את מקומי, לא סתם סיפורים, תוכל לעשות בהם שימוש מועיל, ותקבל אותם בלי כל תמורה. אמנם, יש מחיר - בלי לספר ששמעת ממני. תבוא מתי שתרצה ותתקבל בברכה.

***

אם הרב מזמין אותי, לא אבוא? חיכיתי להזדמנות הבאה. שנה וקצת חלפה, ההזדמנות נוצרה שוב. אז מה אם רק לפני שנה זכה הארגון ל'חשיפה' תקשורתית?! אני זקוק לחשיפתו של הרב גניחובסקי, ויהי מה.

הרגע המיוחל הגיע, התייצבתי אצל הרב, ברוב חוצפתי ניצלתי את המומנט, בקשתי לשאול מדוע הרב פותח את שיחותיו ב'כל טוב',במקום להגיד 'שלום'? מדוע לא? השיב בשאלה,זה הלא דבר טוב. 'אולי בגלל תשעה באב' (אז אסור להגיד שלום, לפיכך גודר הוא עצמו משך כל ימי השנה) הסכים לשתפני בצפונותיו.זאת הסיבה? שאלתי. זאת אחת מהסיבות, נענה.

הסקרנות כך מתברר, השתלמה. בדקות הבאות הפכתי למאזין ולצופה בהליכותיו הנשגבות.

מעבר לקו ניצב חתן לא מוכר, הוא מבקש שהרב יקדש אותו. הרב מסיבותיו שלו אינו חפץ ליטול על עצמו את המשימה במקרה החתן דנן. אבל נפשו העדינה הלא אינה מניחה לו להוציא מפיו במפורש את האותיות 'לא'. מה יעשה אפוא, כיצד יאחז את החבל בשני קצותיו?

כך נשמעה השיחה, מן הזווית שבה נצפה ונשמע הרב:  

"...דברתי עם רעייתי, היא אומרת...אולי קודם נראה אם יש אפשרות אחרת. אני שומע, אבל אני לא יכול ללכת נגד רעייתי. שאטלפן אל הרב...? ראית מישהו שעולה על אווירון בלי פספורט? היא אומרת שאנסה מישהו אחר, אז שאטלפן אליו, או שלא? שאטלפן? יותר מזה, אחד עלה פעם עם כרטיס למחלקה שניה, היה צפוף, רצה להיכנס למחלקה ראשונה, אמרו לו כרטיס קונים למטה. יש כאן מוסר השכל עצום. אומר לך משל נוסף לאנייה, תראה, דוגמה שלישית, לא אנייה, לא אווירון, רכבת, אפשר לעלות בלי כרטיס. אם אני הייתי בעל הרכבת, היו עולים בלי כרטיס, אבל אני לא האחראי. ראית פעם סוס? אם לא, אתקשר לרעייתי שוב, אנסה לשכנע אותה. למשל, ראית פעם שיירת גמלים? תראה, בטוח שהרב... הוא תלמיד חכם מהשורה הראשונה, ראש ישיבה, כן, היא יודעת את זה... אני לא מגלה לה את אמריקה. רגע, ומה עם הרב...? אולי גם לו אין פספורט. אני יכול לצלצל, אם לא יסכים, נראה הלאה. ומי יקח אותו? מונית? זה לא כבוד! מישהו צריך לבוא ולקחת אותו. תראה, שמו של הרב בגימטריה...אתן לך דוגמה נוספת, אבל היא כבר שמעה את השם? מה אתם מציעים? תתפללו שהרב ההוא לא יוכל. טוב, בינתיים, לא אעשה כלום...".

האם אני יכול להגיד לאדם לא?! שאל אותי הרב בסיום השיחה שארכה כעשר דקות.

עבורי, היה זה שיעור קצר בהתפתלות ובהתבזות לשם מצוה, ובלבד שלא לפגוע ביהודי, גם אם לא זכה למינימום של טקט.  

***

כשהגיעה לאוזני השמועה על המחלה המקננת בגופו הטהור, אמרתי לעצמי: ההפסד כולו שלך. לו זכיתי, לו זכינו, היה עולם התורה זוכה להתענג עוד שנים רבות משהותו של גאון עצום בתורה, בחסד וברחמים אינסופיים, שאת קצה קצהו מנסים תלמידיו ההמומים לפענח בימים אלו.

חבל על דאבדין.  

הרב שאול מילר (פתיחה לסיפור) - יום כיפור תשע"ג

פתיחה לסיפור

הרב שאול מילר

"גמ' ראש השנה יט: "א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב, אמריתהו אמאי לא אתי משיח, והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואיבעול כמה בתולתא בנהרדעא. אמר ליה הקב"ה מאי אמר, אמר ליה "לפתח חטאת רובץ", ושטן מאי אמר, א"ל שטן לית ליה רשותא לאסטוני, ממאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומא אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני".

הגמ' מספרת, על ר' יהודה אחיו של רב השואל את אליהו הנביא, מדוע המשיח אינו בא במוצאי יום כיפור בו כולם טהורים מן החטא, ואליהו משיב לו בשאלה, "היודע אתה כמה בתולות נבעלו בליל יום כיפור בנהרדעא?" ורש"י מפרש: שהם היו ניעורים כל הלילה, לזכר כהן גדול שהיה ער בליל יום כיפור, ובאו לידי חטא, שואל ר' יהודה, "ומה הקב"ה אומר למראה חטאים חמורים שכאלו הנעשים בעיצומו של יום", ואליהו משיב, "הקב"ה כביכול מתחשב בכך שהיצר הוא המחטיאם בעל כורחם, הם ואשמתם תלויה בו". "והשטן אינו מקטרג עליהם"? שואל ר' יהודה, ואליהו משיב, "אין לשטן רשות לקטרג ביום כיפור".

והתמיהה עולה מאליה, איזה דבר סנגוריה הוא הטיעון שהיצר מחטיאם בעל כורחם, וכי האדם אינו אשם בחטאיו? כלום אין לאדם יכולת בחירה? מה גם, שאם אכן ניתן לומר כי האדם חוטא בעל כורחו, אם כן זה טיעון שיכול להיות תקף כל השנה, ומדוע הקב"ה משתמש בו רק ביום כיפור?

ניתן אולי לבאר את דברי הגמרא באור חדש, ברור הדבר כי אין כוונת הגמ' לפטור את האדם מהאחריות שהוא נושא לחטאיו, אבל גילוי חדש יש כאן, הגמרא באה ומגלה לנו היבט נפלא ליחס שבין הקב"ה ועם ישראל ביום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום בו היהודי נגלה בפני הבורא בפנימיותו, הוא מגלה את נבכי נפשו, הרובד העמוק ביותר, אותו רובד המכוסה כל ימות השנה בשכבות רבות של מעשים, מחשבות, ויצרים.

ביום זה כל הקליפות מוסרות, והנשמה היהודית נגלית לבורא כפי שהיא, "נשמה שנתת בי טהורה היא", ביום זה כאשר הקב"ה רואה את חטאי עם ישראל, יחסו לחטאים אלו הוא "לפתח חטאת רובץ", וכפירושו של רש"י "יצר הרע מחטיאו על כורחו". אין הם חוטאים מרצונם, יצר הרע הוא הגורם להם לחטוא על כרחם. על כורחו של הרצון האמיתי הטמון בכל יהודי להיטיב, על כורחה של הנפש היהודית השואפת להיטהר.

והיחס המיוחד ליום כיפור הוא כל כך עז, עד שביום הזה הקב"ה אינו מוכן לקבל עלינו שום קיטרוג, שום שיטנה היכולה לקלקל את האהבה.  

אין ביחס הזה כדי להפחית או להמעיט מעוצמת האחריות המוטלת על יהודי ביחס לחטאיו, שכן למרות שיצר הרע הוא הגורם והמסית אותו לדבר חטא, עדיין מוטלת על האדם מלוא האחריות על כניעתו להסתת היצר, אבל יש כאן כדי ללמד שישראל אף על פי שחטאו, לא חטאו הם מרצונם ומפנימיותם, כי בנפשו של כל יהודי ויהודי מקנן רצון פנימי, אש בוערת ותשוקה אדירה להתקרב לבורא עולם, להיות טוב יותר. החטאים נעשים על כורחה של הנפש היהודית, הם נעשים מחמת עולם שלם של יצרים הגורמים לנו להתרחק על כרחנו. כאשר אנו עומדים ביום כיפור ומכים על חטא, למרות שאנו יודעים כי מירב הסיכויים שגם בשנה הקרובה עדיין יהיו לנו חטאים שנצטרך להכות עליהם, וכי לא בטוח כלל כי אכן נצליח להתרחק מאותם החטאים, אבל אנחנו מספרים לקב"ה שאנחנו בפנימיותינו איננו שייכים לשם, אנחנו שייכים אליו ורוצים רק אותו.

את התחושות הללו אנו מביאים לידי ביטוי, כאשר אנו מקבלים על עצמנו קבלה למעשה חיובי, קל ככל שיהיה. מלבד התועלת והמעלה שיש לכל מעשה ומעשה אפילו פעוט, יש בזה ביטוי עצום לאותה אש פנימית, לאותה השתוקקות עצומה. בקבלה זו אנחנו מבטאים את הרצון העמוק שלנו להיות טובים יותר, את המיאוס שלנו מכל אותם מעשים הגורמים לנו לריחוק. איננו יכולים להשתנות בין רגע, אפילו לא בין חודש, אנחנו אפופים בכל כך הרבה דברים שמסיתים אותנו ללא הרף, אבל אנחנו זוכרים ומזכירים שאנחנו לא חלק מזה. אנחנו, הפנימיות שלנו, שואפת למקומות אחרים, מקומות שהדרך אליהם עוברת דרך כל אותם מעשים שנראים לנו קטנים. 

הסיפור שלהלן מבוסס על סיפור אמיתי. כמובן שכל הפרטים שונו וכו' וכו' והוא מוקדש באהבה לחברים מהישיבה ולאלה שעוד ישובו אליה...

אל הסיפור

הנקודה הפנימית שבלב (סיפור) - יום כיפור תשע"ג

הנקודה הפנימית שבלב...

הרב שאול מילר

פתיחה לסיפור

יער ביריה. מוצאי שבת של חורף, שלהי טבת, החברים יושבים באפילת הלילה סביב המדורה, קור גלילי מקפיא ורוחות... סוג הרוחות שמצויות להן רק בצפת, כאלו שמצד אחד מקפיאות את הדם עד מוות ומצד שני מטלטלות אותך באווירת הקדושה המיוחדת ששוררת רק שם.

על המדורה ניצלים שיירי עופות שנמצאו במקרר מהכנות ערב שבת, קצת ערק, והרבה הרבה מאווירת שבת שעוד לא משה משם.

משה, בחור צנום שמצא מנוחה לנפשו דווקא באווירה המיוחדת ששררה שם בינות לתימהוני עיר המקובלים, יושב, שקוע מעט בעצמו, נראה כאילו הוא קבור עדיין אי שם באחת משיחות המוסר האין סופיות שכבר שמע בחייו.

איציק, תוסס כתמיד, אינו מוצא מנוח לרגע, מעביר את כובד משקל הדרבוקה מיד ליד, מצד לצד, משוחח בהתלהבות על כל עניין כאילו הוא דבר שיכול לשנות את העולם.

לשנות את העולם...

פעם הם רצו לשנות את העולם, לשנות את הסביבה, את החברה, את כל מה שסביבם, היום הם בעיקר עסוקים בלשנות את עצמם, לא ממש לשנות, אבל קצת יותר להתייצב, קצת יותר להתחבר, קצת יותר להרגיש את עצמם, ואת העולם הסובב אותם.

ישבו שמה עוד חצי תריסר של בחורים, חצי תריסר של עולמות שונים. כל אחד שם נשא סיפור משלו ומסכת חיים שיכולה הייתה להתחלק בין מניין אנשים שונים, אבל בסוף הם מצאו את עצמם יושבים אחד ליד השני סביב למדורה, ומדברים על אלוקים... על אנשים... על החיים...

יחד איתם ישב ר' שרגא, אחד מאותם אנשים יחידים שהם היו מוכנים לתת בהם אמון, לא לחינם הם לא נתנו אמון באדם, ולא בחינם הם נתנו את אימונם בר' שרגא...

ור' שרגא יושב עם הגיטרה, עוצם את עיניו, וקולו נשמע, הוא אומר להם את אמרתו האלמותית של הרבי ר' בונים "אף על פי שנשמות ישראל מתמעטות מדור לדור, הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת".

הוא פורט קלילות על המיתרים אבל המיתרים האמיתיים שנעים הם מיתרי הלב של הנערים.

הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...

יודעים אתם מהי אותה הנקודה? הוא שואל.

שתיקה משתררת.

ר' שרגא פורט על הגיטרה ומתחיל לספר...

***

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

יוסל'ה היה ילד טוב ממשפחה טובה, ילד מוכשר, ילד מתוק, ילד יהודי שרק רוצה להיות טוב.

יוסל'ה גדל במשפחה טובה, משפחה קדושה, משפחה יהודית פשוטה... פשוטה אבל פשטות כה עמוקה וקדושה...

אבא של יוסל'ה הוא יהודי מתוק, עובד ה', באמונה הוא מתחזק... מתחזק מיום ליום, משעה לשעה. נגר שאוהב את קונו, קובע עיתים במסירות, ועובד ה' באמת ובתמימות.

יוסל'ה גדל בבית חם, הולך לחיידר במתיקות ובשמחה, ולומד עוד ועוד.

יוסל'ה גדל, הוא כבר הולך לישיבה קטנה, שם הוא לומד בחשק, בהתלהבות ובמתיקות. הוא שותה בצמא את דברי הגמרא, איזו קדושה... איזו מתיקות...

יוסל'ה מסיים ישיבה קטנה וממשיך לישיבה גדולה.

יוסל'ה בחור טוב. הוא נכנס בחשק, בהתלהבות, וצולל בים התלמוד יום ועוד יום ועוד יום. יוסל'ה לומד ולומד, איזו קדושה... הוא מפזם לו בנעימות את הויות אביי ורבא, ומלאכים עומדים סביבו בדום, מאזינים לניגון שעולה מתוך הגמרא וחודר עמוק עמוק אל נבכי הנשמה.

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

ופתאום מעשה שטן... מעשה שטן...

איש אינו יודע מה ולמה, הרי עמוק עמוק הנפש מי ידענו...

עמוק עמוק עמוק...

אבל בליבו של יוסל'ה מתחוללת סערה... זה כבר לא אותו היוסל'ה.

אלו התחבטויות... אלו סערות... אלו מאבקים...

ויוסל'ה כבר לא אותו היוסל'ה...

המתיקות היא לא אותה המתיקות... ההנאה אינה אותה הנאה... הלימוד אינו אותו לימוד...

הפשטות כבר איננה, התמימות כבר איננה.

גשם יורד בחוץ, איזה גשם... איזו סערה... בחוץ ובפנים משתוללת לה סופה.

הלב של יוסל'ה כבר לא עומד בזה, איזה מאבק, אלו כוחות נלחמים שם בפנים...

ויוסל'ה סוגר את הגמרא...

איזה גשם בחוץ, זה כבר לא גשם. השמים בוכים, הבריאה בוכה, כולם בוכים... העצים מתכופפים, רוח מנשבת 

בפראות, וגם אמא עומדת שם ולא מפסיקה לבכות...

יוסל'ה סגר את הגמרא, שוב לא יפתח אותה...

מה נאמר, ומה נספר, איזו תקופה... יוסל'ה הולך ומתרחק, הולך ומתרחק.

אבל יוסל'ה אינו יכול להיות שקט, כי הרי יוסל'ה הוא רוח סערה, יוסל'ה הוא אש להבה, ורחוק רחוק הוא אינו 

מפסיק לבעור, רק ש"רחמנא ליצלן" הוא בוער באש אחרת...

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

וכך חולפות כמה שנים, יוסל'ה רחוק רחוק רחוק... ובבית המדרש כבר כמעט שכחו את יוסל'ה שפעם היה כאן, כבר שכחו את המתיקות, כבר שכחו את הניגון.

איפה יוסל'ה... איפה יוסל'ה...

אבל האש, הנקודה היהודית הפנימית לא נכבתה, היא עדיין בוערת בליבו, חורכת את מוחו, לא נותנת לו מנוח, שוב הוא לא מצליח להתעלם.

בלילות חוזרים אליו הקולות, יוסל'ה לא מצליח לזהות אותם במדויק, ניגון מבית המדרש שנתערב לו בבכי של אמא.

יוסל'ה מתחיל להתעורר, הוא מרגיש ריק, הוא מרגיש שאין לו כלום, הוא כבר לא מוצא שם טעם.

פתאום יוסל'ה מבין שהוא טעה, הוא מבין שנטש מקור מים חיים.

אין לו טעם בכלום, אין לו שמחה, אין לו הנאה.

אבל יוסל'ה חש כמי שכבר אין לו תקווה.

הוא מבין שטעה אבל הוא כל כך רחוק, הוא כבר שקוע עמוק בתוך החטא, עמוק עמוק... אין לו כח לקום ולבוא, אין לו כח לצאת, אין לו כח לחזור.

כמה קשה, כמה כואב, אבל יוסל'ה מרגיש שמאוחר מדי... השעה כבר חלפה.

***

ערב יום כיפור, הקולות מתגברים והולכים...

יוסל'ה מרגיש שהוא רוצה ללכת לבית הכנסת, לשמוע קצת קולות מבית אבא, איזה בכי קטן, איזו אנחה שמשברת גוף ונפש.

אבל הוא לא יכול ללכת, הוא מרגיש שאין לו במה לבוא, אין לו מה לומר...

הוא כל כך רחוק, הוא כבר לא יכול להתקרב.

במה הוא יבוא? הרי הוא כבר לא יכול לשוב. ואיזה טעם יש ל"ותשובה ותפילה וצדקה" כאשר הוא כבר לא יכול לשוב? איזה טעם יש להכות "על חטא" כאשר הוא שקוע בכל חטא?

איזו סערה משתוללת בליבו, הוא כל כך רוצה לבוא, אבל מרגיש כל כך רחוק, כל כך לא שייך, כל כך מנותק, איך הוא יבוא ואין לו לעורו אפילו שלוש על שלוש לכסות ערוותו.

יוסל'ה מסתובב כרוח סערה, אורות הפאבים בבן יהודה מרצדים מול עיניו, דוקרים את ליבו.

הוא נעצר באחד הקיוסקים ולוקח שוט וודקה, והסערה מתגברת ומאיימת לבלוע אותו.

כמה קשה... כמה קשה...

ופתאום מונית לבנה עוצרת לידו שם, בלב ת"א באמצע דיזנגוף, וממנה יורד ר' יצחק מאיר.

ר' יצחק מאיר זה מחכימי דיהודאי, מוסר שיעור שם לכמה נערים יקרים שאיבדו את הדרך, ויוסל'ה רואה את ר' יצחק מאיר שכמו נשלח אליו משמים, הוא רץ אליו...

ר' יצחק מאיר תציל אותי, אני כבר לא יכול... אני כל כך רוצה ללכת למחר לבית הכנסת, ואני לא יכול. מה אני אומר שם? באיזה נוסח אתפלל?! אני כל כך רחוק!

וקולו של ר' יצחק מאיר נשמע בניחותא, וכאיזו בת קול היוצא מן השמים בכל יום.

שמע נא יוסל'ה, שמע נא יוסל'ה, מחר יום כיפור, יום הכיפורים, יום כיפור הוא יום של כל יהודי, כל יהודי, גם זה הרחוק, גם שלך יוסל'ה.

אוי רבי, הוא צועק, אבל מה אומר? מה אני אגיד? הרי אני חי חיי גוי, איני יכול כבר לעזוב, אז מה אומר מחר בשעה שכל העם מכה בעל חטא?!

ור' יצחק מאיר אומר לו, לך מחר לבית הכנסת ואמור לו: אוי אני כל כך שבור אבא, אני יודע שאתה נמצא, אני יודע שאתה קיים, ואני יודע שאתה אוהב אותי, אבל אני כל כך שבור, אני כל כך רחוק, ואין לי כח לבוא אליך אבא, אבא אבא אבא אני הבן שלך, אבל אין לי את הכח אפילו לאהוב אותך...

רוח סערה, אש להבה.

יוסל'ה חוזר לאבא...

***

דממת מוות.

רוחות היער מסביב מייללות בפראות.

המדורה עדיין בוערת, חורכת את שרידי העוף שהונח עליה.

והנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...