‏הצגת רשומות עם תוויות י"ז בתמוז. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות י"ז בתמוז. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

שיר חדש-עתיק - זלמן שטוב


היה זה ביום חמישי, ערב צום שבעה עשר בתמוז. יצאתי באישון הליל לכיוון הכותל עם הגיטרה, לנגן קצת אל מול אותן אבנים קדושות - אל מול המקום אליו מתנקזים כבר אלפי שנה ציפיותיהם ודמעותיהם של מליוני יהודים.

חניתי והתחלתי לצעוד לכיוון המדרגות בואכה הרובע היהודי. בזמנו, לפני כמה שנים יפות הייתי צועד עם הגיטרה בתוך רחבת הכותל, ממש כמו הלוויים כשהבית עוד עמד על מכונו. היינו מנגנים והאבנים הגדולות היו מקשיבות בשקט, מכילות אותנו כפי שאף אבן בעולם לא מסוגלת. אבל היום הכל השתנה, אי אפשר להכנס-לקרב אל האבנים כשיש בידך כלי נגינה. היה מעניין לראות את רבי עקיבא פוסע עם תלמידיו לכיוון המקום הקדוש ולפתע היה רואה אותנו - קבוצה של כמה יהודים, יושבים ומנגנים, גופנו למטה אך נשמתנו מרחפת לה מעל המים, מעניין אם היה בוכה או היה צוחק.

מכיוון שער האשפות נשמעו קולות של שירה משתפכת, מבקשים ממני בכח, בדבקות ובלי קול לצעוד לכיוונם - להצטרף אל עוד מעגל שאיננו מסתיים לעולם. רגלי כמעט הובילוני לשם, אך הפעם ביקשתי את הלבד, רציתי להתייחד, אני והאבנים, אני ורוחי, אני והוא.

הגעתי אל המנורה, אל הדממה ששררה שם. אל התצפית בה אפשר לראות את הכל - לגעת ולא, ו-להרגיש וכן.

הוצאתי את הגיטרה, הכנתי את ליבי, ׳ראיתי שאין איש׳. וניגנתי.
התחלתי לנגן את השיר של רבי שלמה קרליבך, ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב - ותשכון בתוכה כאשר דברת״. דיברתי אליו כפי שהוא דיבר, האבנים עדי.

המשכתי לשיר הבא, ״על אלה אני בוכיה - עיני יורדה מים״, אמנם לא הצלחתי לעורר את הלחלוחית בעין, אך נפשי חשה בו, מתלחלח והולך, כמעין מתגבר, כרוח סוערה.

״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״, המשכתי, והרגשתי איך לשוני נדבקת לה לחיכה-לחיכי. הרגשתי כאילו זכרונה של ירושלים קצת פרח בתוהו שמסביב, תוהו מסיט, מבלבל וחסר אחריות.

״נחמו נחמו עמי - יאמר אלוהיכם״, המילים יצאו מפי וחשבתי מעט נחמה. ״דברו על לב ירושלים - וקראו אליה״, אז קראתי, ודיברתי וקראתי שוב. עיני נעצמו לרווחה, אזני כבר לא שמעו דבר, רק דיברתי וקראתי, נהמתי, זעקתי, פיללתי, שיוועתי, שוררתי ושתקתי.

אט אט, כאילו מתוך עולם אחר צצו עוד אחד ועוד אחד, מתקבצים יחד מסביב, מדברים וקוראים גם הם.

זהו כוחה של הנשמה - הקיבוץ. האיסוף. האיחוד.

זהו כוחה של הגיטרה על ששת מיתריה - להרעיד את האוויר העומד, לקרוע קרעים קטנים בקורי העכביש האימתניים שאופפים את ההוויה.

עוד שיר חלף, עוד מילים שנאמרו, עוד מנגינה שנדדה לה אל מרחבי הציד האין סופיים של המוזיקה.

עוד שעה חלפה ועוד אחת ועוד. במזרח כבר החלו דמדומים של בוקר. היונים הצחורות של הכותל החלו לעופף מסביב, הומות, מבקשות להקשיב, מבקשות לומר משהו.

עוד ניגון אחד וזהו. ועוד ניגון אחד וזהו, ועוד וזהו. סיימנו.

ירדתי אל הכותל, לומר כמה מילים מקרוב.

הבטתי אל האבנים הזקנות, הבטתי חזק וראיתי בתוכן שירים - המוני שירים, לכל אבן שיר אחר, לכל אחת מנגינה שונה.


הורדתי את ראשי ופניתי ללכת, ואז פנתה אלי אבן אחת ואמרה לי בנעימה המיוחדת שלה, ״אני כאן כבר אלפי שנה, ראיתי את הכל. אני זוכרת שהביאו אותי לכאן, אני זוכרת שניסו לשבור אותי, אני זוכרת את הדם והעשן, אני זוכרת כל דמעה שירדה כאן וכל שיר שהושר כאן, אני זוכרת הכל - אני חייבת לזכור. דע לך, שהוא עוד ישוב, הוא עוד ישכון בתוכה, הוא עוד יעשה בדיוק כמו שהוא דיבר, וברחמים, ברחמים גדולים״.

יום חמישי, 27 ביוני 2013

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת פנחס תשע"ג



שבעה עשר בתמוז




 שאלה: 


השבוע בשבעה עשר בתמוז יצא לי להתפלל בכותל המערבי. המקום היה מלא באנשים שבאו להתפלל דווקא במקום זה
שהוא שריד בית המקדש. למרבית האנשים הייתה ארשת פנים עצובה ולחלקם אף יותר מזה. אני אישית מקיים את דיני היום כחלק מן המצוות שאני
חייב בהם. אבל אף פעם אני לא מבין כיצד אנשים מצליחים להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, במיוחד כשהחיים שלהם לא רעים בכלל. אולי
הרב יכול להסביר לי בבקשה את הדברים.

 תשובה: 


חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, מלמדת אותנו המשנה בסוף מסכת תענית. הדבר הראשון הוא שמשה רבנו שובר
את שני לוחות הברית בשעה שהוא יורד מהר סיני והוא מגלה שבני ישראל עבדו לעגל. הספור הזה קורה בשבעה עשר בתמוז. ואני שואל שאלה פשוטה,
זו באמת טרגדיה אמיתית, מסמך שהקב“ה בעצמו כתב לא מגיע לנו בגלל התנהגות כל כך אווילית. אבל הרי בסופו של דבר הקב“ה נתן את הלוחות
השניים, אז מה הטעם להתעסק בטרגדיה אם היא כבר נגמרה? זהו, כנראה שהיא לא נגמרה! נכון קיבלנו לוחות שניים אבל הם היו חיוורים לעומת הלוחות
הראשונים. את הלוחות הראשונים פסל הקב“ה בעצמו ואילו את הלוחות השניים כבר פסל משה ולא הקב“ה. גם אם אני לא מבין בדיוק את משמעות
הדברים, דבר אחד ברור לי, זה כבר לא אותו דבר.
כשהנביא זכריה מלמד אותנו שצום הרביעי )י“ז בתמוז( יהפוך יום אחד לששון ולשמחה ולמועד. הוא כנראה מתכוון ללמד אותנו שאם אין סיבה להתאבל
אז כבר לא מתאבלים... כמובן שהוא מתכוון ליותר מכך, שהרי גם אם אין סיבה להתאבל זה עדיין לא הופך למועד, אך עדיין ברור שאם הסיבה היא כבר
לא רלוונטית אז כבר לא מתאבלים למרות שבעבר זה היה מאד טרגי.
אנחנו מתאבלים היום על דבר שקרה אז, אבל הוא משמעותי מאד מבחינתנו היום. נראה לי שאם המשנה ראתה לנכון לפרט חמישה דברים שאירעו
בשבעה עשר בתמוז היא מתכוונת שלכל אחד מהם יש השלכה ישירה על חיינו היום. אני לא בטוח שאני יודע להסביר לך את הרלוונטיות של כל פרט
אבל אנסה להתייחס באופן כללי.
אז מה חסר לנו היום אתה שואל? חסרה לנו תקשורת.
בעל חביב ונחמד אחד ביום בהיר ממש מתוך טעות וחוסר שימת לב אמר מילה שאיננה במקומה ופגע באשתו. הבעל היקר כמנהג גברין יהודאין מיד
התנצל וביקש את סליחתה, פייס והסביר את הטעות והבטיח במלוא הכוונה שלהבא הוא יזהר שבעתיים לא להיכשל באמירות כגון אלו. אשתו המקסימה
ממשיכה כאילו לא היה שום דבר, היא מוכנה לשוחח איתו על הדברים הכי חשובים בעולם. היא משוחחת איתו על תופעת ההתקרחות בגיל שישים ועל
השפעת קרני החמה על זנב החתול אך דבר אחד היא מוכנה לומר לו, האם היא סולחת או לא. אתה מבין את התסכול? אתה תופס את התקלה? להמשיך
הלאה זה דבר חשוב, אבל לבעל הנחמד חשוב לדעת מאיזו נקודה הוא ממשיך, האם הוא תיקן? האם יש לו סיכוי לתקן?
לא נעים לי לספר לך, אבל הקצר הזה בתקשורת קורה לי הרבה מדי פעמים מול הקב“ה. פעמים רבות באתי לבקש סליחה על דברים שלא התנהלתי
כראוי, והוא? הוא ממשיך להתנהל איתי כרגיל, אבל דבר אחד קטן הוא לא מוכן ללחוש לי באוזן ”סלחתי כדברך!“ יכול להיות שהוא סולח )כמעט בטוח(
יכול להיות שלא, אבל אותי הוא לא מוכן לשתף... ואתה כבר מתחיל להבין לצערי את הבדיחה העצובה החרדית, מדוע חתנים וכלות באים אל הכותל
המערבי? כדי להתרגל לדבר אל הקיר...
וכעת אני רוצה להחזיר אותך כמה שנים אחורה. יום כפור, היום הקדוש ביותר. האיש הקדוש ביותר, הכהן הגדול, הולך להיכנס למקום הקדוש ביותר,
לקודש הקודשים. הסיבה שהוא נכנס היא בכדי לבקש סליחה בעד כל קהל ישראל. כולנו מחכים במתח בהר הבית, יסלח או לא יסלח. הכהן הגדול יוצא
מבית קדשי הקודשים. הקב“ה סלח או לא? איך נדע? לשון של זוהרית תלויה במרכז הבית ואם הקב“ה סלח הלשון הפכה את צבעה ללבן לקיים מה
שנאמר ”אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.“ אתה תופס איזה חיבוק זה? אתה תופס איזו תקשורת נהדרת? הקב“ה בכבודו ובעצמו לוחש לך על האוזן
”סלחתי כדברך!“ ואתה יודע מה? לפעמים החוט היה נשאר אדום ואז ידענו כולנו שהוא לא סלח משום מה, אבל זו עדיין תקשורת, הוא מדבר איתנו.
הדבר הזה חסר לנו מאד. כל מי שחפץ בקצת קירבת אלוקים מרגיש עד כמה הסתר הפנים הזה הוא קשה. ואם הוא לא מרגיש? אז הוא באמת צריך
לצום...