חוות החיות-הלל עזרא

אי שם בחור נידח בבריטניה מתאספות חיות החווה של מר ג'ונס באסם ומצפות למוצא פיו של החזיר הזקן. זו הסיטואציה הפותחת את ספרו של ג'ורג' אורוול - חוות החיות.

מאיור - החזיר הזקן - מסביר לחיות החווה הנבערות כמה חייהם קשים, מרים ובלתי מתגמלים תחת שוטו של ג'ונס ומציע להם לבצע מהפכה ולסלק אותו מהחווה. באותו לילה מת הזקן ולאחר כמה ימים מגורש מר ג'ונס בבושת פנים ואת מקומו בניהול החווה תופסים החזירים הנחשבים בספרו של אורוול לחיות אינטלגנטיות ומשכילות (...)

בתחילה הכל נראה ורוד: מוכרז על שויון מלא בין החיות, נחקקים חוקי גזע כנגד בני האדם ואף מוציאים מחוץ לחוק מעשים המאופינים כאנושיים מידי (חיה לא תלך על שתיים ולא תישן על מיטה...). חוקי החווה החדשים מותזים בסיד על קיר האסם תחת הכותרת "כל החיות שוות". כולם אהובים, ברורים ונחמדים זה לזה - שלא לומר: פרודוקטיביים מבעבר. החיים בחווה מתנהלים על מי מנוחות תחת שרביט הנהגתם של נפוליאון החזיר השחור ושלג החזיר הלבן ואף מתחילים לשלוח את יוני החווה להעביר את הבשורה לשאר החיות.

האיזון מופר כאשר יש סיכסוך בין שלג לנפוליאון ומסתיים כשזה האחרון מסלק את שלג בבושת פנים ובחווה מתחיל משטר חדש. לאט לאט מקוצצות מנות האוכל, מתקצרות שעות השינה וממש כמו אצל פרעה - העבודה קשה יותר ותובענית עד כדי אבסורד. לא זו אף זו אלא שלאט לאט מגלות החיות כי החזירים מופלים לטובה: הם פחות עובדים ויותר "מנהלים" (לנהל הכי קשה), הם ישנים יותר מכולם (כדי לצבור כח לעבודת הניהול המתישה), באים במגע עם בני האדם (לצרכי ריגול - אלא מה...) והגרוע ביותר מבחינת שאר החיות, החזירים מתחילים להדס על רגליהם האחוריות והדבר האחרון הוא מעשה אנושי בלתי נסלח המריץ את החיות אל הקיר האחורי של האסם שם הם מגלים שלמשפט המקורי "כל החיות שוות" נוספה באופן מסתורי פיסקה נוספת "אבל יש חיות השוות יותר".

ההמשך היה גרוע מששיערו החיות. נפוליאון התחיל לנקוט בעונשים קשים ואכזריים במיוחד והגיע לשיא כאשר צינצנת חלב נעלמה ממזווהו העשיר עד כדי שערוריה ומשפט השדה שנערך בעקבותיו. הכבשה שהודתה במעשה נשחטה יחד עם חברותיה ששתקו ולא רצו להלשיו לקלגסיו הנאמנים של נפוליאון. הסוס הסביר לחיות ההמומות שנפוליאון אוהב בכל מאודו את חיות החווה ורק טובתם נגד עיניו. הכבשים שנשחטו לא משו מחלומותיו כל הלילה ומיטתו (מיטתו?!...) הוספגה בדמעות. אבל מה לעשות, המעשה חמור מאד והם לא יכולים להבין את שיקוליו של המנהיג הגדול שדעתו רחבה משלהם.

המנהיג הגדול המשיך להציף את החווה במעשי רצח ועונשים ואת מיטתו בדמעותיו הרחומות. הכבשים כבר לא התפלאו ולמעט מספר סוררים שמיאנו להכיר בטובו האינסופי של המנהיג התיישרו כולם מאחוריו - לא משנה מה עשה וכמה הרשיע. החיים בחווה נמשכו כך לעד ובכך מסתיים הספר.

מקובל לזהות את הסיפור כאלגוריה למשטרו של סטלין (החזיר נפוליאון) בברית המועצות ואת התוכן כביקורת נוקבת של אורוול כנגד הקומוניסטים (החווה) שהתיימרו לפתור את הבעיות של משטר הצארים באמצעות המהפיכה הבולשביקית (החזיר הזקן) וסופם שהחמירו את המצב כאשר השיוויון לא היה שוויון ובשעה שפשוטי העם רעבו ללחם (חיות החווה), אבירי השילטון (החזירים) התפנקו, שלא לומר התחזרו, עם כל מה שיכלה להציע באמת הכלכלה שלהם.

אני דוקא מזהה את הספר כמשל לדבר רלוונטי יותר והאמת, בעבר חשדתי ברצינות שלכך התכוון אורוול.

מנחשים?

הלל עזרא ואלחנן קנוף

ארגון "בזכותן" פתח קו חם לנשים חרדיות שנתקלות באפליה במקום עבודתן, תנאי העסקה לא הוגנים ויחס בוטה מצד הבוסים. בשבוע האחרון התברר שוועדת הרבנים לענייני תקשורת חסמה את הקו שלהם מסלולארים כשרים. אחת הנשים פנתה לתקשורת שגינתה את המהלך – תגובת וועד הרבנים, נכון לכתיבת השורות, עדיין לא ניתנה.יש כאן מגמה כללית של כיבוס הטינופת בתוך הציבור וכל ניסיון להחצין בעיה ציבורית – וודאי לתקשורת – נתקל בהתנגדות עזה מצד מנהיגי המגזר. שאלנו את הבחורים מה דעתם בנושא. התשובות בטור שלפניכם. 

הלל עזרא

כמו שנאמר למעלה. הנידון הוא לא ארגון "בזכותן" וחסימת הקו החם שלהם לשיחות ממכשירים כשרים. הנידון הוא באופן עקרוני על הגישה הרוחבית שבכל נושא העלול להוציא את הציבור החרדי באור שלילי, ההוראה היא לשמור את הטענות בבטן/לפנות לפתרונות פנים מגזריים. כלומר – בשלב הראשון צריך להבין למה.

הסיבה היא פשוטה. הציבור החרדי מחזיק בדעה שהוא הזרם היחיד השומר על תרבות יהודית אוטנטית הנסמכת בעיקר על שמירת הלכה ולא על פולקלור היסטורי. אני מעוניין להימנע מהגדרות ארכאיות כמו "פח השמן הטהור" או "שארית הפליטה" אבל עם רוח הדברים אני מזדהה בהחלט. יש לנו תפקיד חשוב בזירה היהודית ועם התפקיד הזה באה אחריות. מניסיון העבר, כשדברים כאלה יוצאים החוצה זה יכול, לעיתים, לערער מערכת שלימה החיונית ביותר למעמדו וחוסנו של הציבור החרדי וכשעושים דברים כאלו ללא הבחנה זה יוצר נזק.

כמובן שמי שלא מעוניין לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ לא אומר שנשאר עם הכביסה מלוכלכת. הרבה לא יודעים, אבל בתוך המגזר פועלות "מכבסות" במגוון תחומים – ברוב המקרים בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה – הנותנות מענה מתאים הרבה יותר לאדם החרדי – הפוגע והנפגע. ארגון "בזכותן" פועל ללא כל רגולציה חרדית וגם לא מתיימר להבין את כל הפוליטיקה שסביב עניינים שבהם הוא עוסק. את הנזק שאותן נשים גרמו כבר ראינו בבחירות האחרונות ובהחלט יש עניין לעצור את המגמה הזאת במידת האפשר.

את הדברים שנכתבו כאן קשה להסביר לאדם חילוני ולכן, כך אני מאמין, התגובה הזאת לא נמסרה לתקשורת. אבל לנו, כחרדים עובדים, זה נוגע וגם יכול להתקבל בהבנה ואני, אכן, מקווה שהארתי מעט את הנושא.

אלחנן קנוף

בעיניי, הסיבה שבגללה יש בכלל את התופעה של האפליה היא בגלל ה'חפיפניקיות', המחשבה שאפשר לעשות דברים מתחת לשולחן והכול בסדר. זו גם הסיבה שבגללה מתנגדים לקו הזה, מתוך מחשבה 'חפיפניקית' שאפשר לפתור הכול בתוך ה'שטיבל'.

ישנה טענה עתיקת יומין, שאם משהו שהוא לא הדבר הכי טוב או המושלם  יתקשר לציבור החרדי, יצא החוצה וידווחו על כך בתקשורת, זה יעשה רע לציבור החרדי. בהגזמה אומר, שאם כן נוציא תקנה חדשה, שלא להזמין אמבולנס במקרה שילד נפל מחלון, כי חלילה עלולים לומר שחרדים מתנהגים ברשלנות עם ילדיהם, כמו שאנו מבינים שזה אכן מקרה מצער וצריך לטפל בהורים אם אכן הייתה רשלנות וכן, שהמשטרה תתערב ותנקוט צעדים אם צריך, אפילו רק בשביל שכך אנשים ישמעו על המקרה והנושא ייכנס למודעות. אז ברור שאם זה לא משהו שהשתיקה יפה לו, אין צורך לנסות להשתיק את הפרשה, כך שהטענות של כל אותם 'מצקצקי לשון ומגלגלי עיניים' נגד "כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ!, אינה רלוונטית.

בוס שמפלה לרעה עובדת, זו לא תופעה, זה נגע רע שצריך לבער. מערכת שתטפל במקרים של יחס פוגעני של בוס כלפי העובדת שלו זה דבר ראוי ורצוי.

גם אם אכן ראוי לטפל בכזאת תופעה בגבולות הציבור החרדי, במצב הנוכחי אין דרך לטפל בזה בפנים. בציבור החרדי פועלות כל מיני "מכבסות פנימיות", משמרת הצניעות/החינוך/הקדושה וכו'.

ה "מכבסות" האלו לא הוכיחו עצמן שפועלות, ואלה שכן פועלות הן לרוב על די מעשים מפוקפקים, שלא בהכרח (אם בכלל) עושים צדק אם המופלה לרעה.

זה לא פיתרון, זו בריחה מהמציאות, עצימת עיניים!!!

ראיון חג

אם קובץ מצורף זה מכיל תמונות, הן לא יוצגו.   הורד את הקובץ המצורף המקורי

ראיון חג עם הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

מאת: הלל עזרא

חג מתן תורה הקרב, הביא אותנו – עורכי העלון – כמעט באופן טבעי, לחדרו של הרב פייבלזון לדון עימו על הנושא המרכזי של חג השבועות:

התורה, לימודה וכל מה שמסביב. כעלון המייצג את החרדים העמלים לפרנסתם הצגנו את העניינים הבוערים על השולחן: למה ללמוד בכלל? * כמה אנו חייבים ללמוד? * האם חכמה יוונית מקומה איתנו או הס מלהזכיר? * האם יש יצר הרע ללימוד התורה או שאין חיה כזאת?  *מה חושב הרב פייבלזון על העובד בסביבה החילונית? * והאם יש עניין לפתח חשק בלימוד תורה? *

השאלה שהכי מעסיקה את בני הנוער בכלל ואת תלמידי דרך ה' בפרט היא, האם יש סיבה פרקטית – אנושית, בגינה כדאי לנו כיהודים ללמוד תורה? זאת מבלי להיכנס, בשלב זה, לענייני שכר בעולם הבא או למלאכים הנוצרים מאותיות התורה.

הסיבה העיקרית שלמענה אנו אמורים ללמוד תורה היא כדי שנעצב את חיינו על פי התורה. מטרת העל שלנו היא לחיות נכון, ואת זה מתווה לנו התורה. המקום שבו אנחנו יכולים לפגוש את הקב"ה הוא התורה. כדי לדעת, להבין ולהזדהות עם הכתוב בתורה, צריך ללמוד. כמובן, גם במישור הפרקטי והמעשי, התורה מלמדת אותנו איך לנהוג.

האם לימוד תורה הוא גם מצוה כשאר המצוות – כמו נטילת לולב ואכילת מצה?

בוודאי. אבל מצות תלמוד תורה מיוחדת משאר המצוות בכך, שבלעדיה לא נדע איך לקיים את שאר המצוות. לא רק לדעת אלא גם לחוות, להתחבר אליהן ולהכיר אותן לעומק. למשל, אם אנו רוצים לחוות את יציאת מצרים על כל המשתמע מכך, אנו צריכים ללמוד את כל מה שקשור ליציאת מצרים. כדי לחוות את המחויבות שלנו כבני אדם, לנהוג בחסד צדקה ומשפט, כדי שזה יהיה נוכח באופן משמעותי בחיינו, צריך לעסוק בסוגיות כאלו. כל חלק בתורה עסוק בפן אחר של הברית שלנו עם הקב"ה, וכדי לתת לו נוכחות חזקה צריך לעסוק בתורה.

אם התורה נתנה לנו כדי לחיות טוב יותר, אולי באמת נעסוק בתורה רק במידה, ולא נהפוך את התורה לעיקר חיינו? לכאורה אדם שרק לומד ולא 'חי', מפספס את המטרה של הלימוד. מה התועלת בלימוד תורה אם אין 'חיים' בצידה?

אין דבר כזה ללמוד בלי לחיות. התורה מצווה כל אדם לקחת חלק בחיים. להקים משפחה ולקיים אותה. לקחת אחריות על הפרנסה ועל גידול הילדים. וגם לקחת אחריות על הציבור ועל הקהילה. כמובן, אדם רגיל מותיר נתח רחב יותר למה שנקרא 'חיים' מאשר תלמיד חכם. גם תלמיד חכם חי ומקיים את התורה בחייו. אבל תלמידי חכמים הם אלה שעליהם נאמר 'יורו משפטיך ליעקב'. אין הכוונה רק להשיב על שאלות בהלכה, אלא 'להאיר' את העם. להיות הצינור בין הקב"ה לעם ישראל כולו. בשביל להיות אדם כזה צריך להשקיע הרבה מאד בלימוד התורה. אי אפשר להיות תלמיד חכם מקביעות עיתים בלבד. 

כלומר – אנשים פשוטים שלא בחרו להיות מורי דרך, צריכים להקדיש את זמנם כדי לחיות טוב.

המטרה של התורה היא באמת שנחיה טוב, והכוונה, לחיות עם חיבור לקב"ה שזה בעצם לחיות טוב. התורה אומרת ויצוונו לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ד' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים. המטרה של התורה והמצוות שיתקיימו חיי אנוש שלימים ומלאי משמעות. אין עסקנו כרגע בסוגית העולם הבא. אנחנו מדברים על חיי אדם בעולם הזה. התורה היא זו שנותנת חיים ע"י שהיא מעצבת את העולם הערכי והרגשי שלנו, ומעצימה את המחויבות שלנו לבורא עולם, ולחסד צדקה ומשפט, ההופכים את העולם הזה לטוב יותר. התורה בונה עולם ערכים שלם, בריא, יציב ובעיקר - טוב.

חשוב לזכור שהתורה אינה מדברת ליחידים בלבד אלא לעם כולו. העם חייב את ה'כהנים'. מהם נדרש לא רק ידע והבנה, אלא גם חיבור עמוק ואהבה לתורה וליהדות. הם חייבים לחיות עם אהבה ל'תחום העיסוק' שלהם, וסקרנות לגלות דברים חדשים. אבל כל זה אינה דרישה לכל יהודי.

יש את הפסוק שאומר "והגית בו יומם ולילה" ממנו, לכאורה, משמע שצריך בכל רגע פנוי ללמוד תורה.

הציווי הזה לא נאמר בתורה אלא כהוראה פרטית ליהושע, שהוא, כפי שאנחנו יודעים, אדם מיוחד, מנהיג ישראל. הפסוק הזה נזכר בהלכה רק כדי ללמוד שחיוב קביעות עיתים לתורה הוא ביום ובלילה (רמב"ם פ"א מהל' ת"ת הל' ח')

מהגמרא לכאורה נראה אחרת. בן אחותו של רבי ישמעאל ששאל "מהו ללמוד חכמה יוונית" - אמרו לו חכמים שאם ימצא זמן שאינו מהיום ואינו מהלילה שילמד.

שים לב שזוהי דעתו של רבי ישמעאל ואילו רשב"י חולק עליו וסובר ש"די לו לאדם בקריאת שמע שחרית וערבית, או יקבע עיתים לתורה" וכך גם פוסק הרמב"ם בעניין חיוב לימוד תורה לכלל ישראל. מעבר לכך, השאלה הייתה לגבי חכמה יוונית שנתפסה בעיני רבי ישמעאל כדבר מיותר. ברור שהוא לא בא לשלול את זכותו של האדם לעמול לפרנסתו כדי לחיות בכבוד. כל זה מתבאר בגמ' ברכות ל"ה ע"ב.

מהי סיבת השלילה המוחלטת לחכמה יוונית? האם אין בה שום צורך?

הראשונים כתבו שחז"ל קראו חכמה יוונית לאיזושהי חכמה רטורית, שלא היה בה ערך מעשי. עד כמה שחכמה היא יעילה ותורמת לחייו של האדם, אפילו רק כדי לפתח כלי חשיבה, כמו לוגיקה, זהו חלק מצרכי החיים, ולגיטימי לעסוק בהם לפי הצורך. גם חז"ל לא ראו פסול בלימוד התורה הזאת אלא משום שלא ראו בה ערך כדי לבטל תורה של אדם גדול. כל מה שדרוש בשביל פרנסה הוא בוודאי מותר. הוויכוח בגמ' הוא על עיסוקים מיותרים, שרבי ישמעאל אוסר ורשב"י מתיר. יש מחלוקת ראשונים ואחרונים איך פוסקים הלכה במחלוקת הזו, ועיקר ההלכה הוא כרשב"י, שאין חיוב לכל אדם מעבר לקביעת עיתים לתורה. כמובן, יש הרבה מאד דרגות, וכדאי לחטוף כמה שיותר.

כאמור, תלמידי חכמים הם ברמה אחרת. חלק מתפקידם כמקשרים בין העם לקב"ה, מצופה מהם להפוך את לימוד התורה למרכז החיים שלהם, לפחות כמו כל מקצוע אחר.

ואם אנחנו מדברים על האנשים שאינם מחויבים להנהגת הכלל – לצורך העניין תלמידי ישיבת דרך השם. איך מתבטא החיוב שלהם ללימוד תורה?

יש כמה רמות של אנשים שצריך לחלק ביניהם לפי יכולתם השכלית ובמסגרת זמנם החופשי. ישנם כאלה שלומדים כמה דקות כל יום ובזה מתבטא העניין שלהם עם לימוד התורה. זה יכול להיות בסדר כל עוד הם מתקדמים בידיעת התורה, וקונים ידיעות חדשות. חז"ל הבינו שאי אפשר לחייב כל אדם ללמוד זמן מסוים ומוגדר, וזה אינדבדואלי לכל אחד. לעומתם יש אנשים שיכולים לשבת שעה או שעתיים ביום וללמוד או להעמיק יותר ולא רק ללמוד הלכות גרידא. זו רמה גבוהה יותר וכל אחד מחליט איפה הוא שם את עצמו לפי יכולתו. כמובן, כדאי מאד לזכות לכמה שיותר תורה.

לפי האמור אדם מחויב ללמוד, לפחות את המינימום ההכרחי, גם אם אין לו חשק.

אדם מחויב בזה, דבר ראשון, מכוח מצוות עשה מן התורה, וזה אינו תלוי בחשק שלו. מעבר לכך, כדאי באמת לכל אחד לשנות את המצב, ולהגיע לדרגה שהלימוד יעניין אותו ויגרום לו סיפוק. קשה לי מאד לתפוס איך אדם משקיע כל כך הרבה מאמץ בלימוד בלי שהוא נהנה מזה. גם אדם עם לקות למידה יכול לעבוד על צורה מסוימת של לימוד שיתחבר אליה ויגיע לרמת סיפוק מהלימוד שלו.

האם קיים מושג "יצר הרע" ללימוד תורה? נגיד, כח מיוחד כלשהו אשר עוצר את האדם בדווקא כשהוא ניגש לקיים את מצוות תלמוד תורה..

בשנות עבודתי בחינוך מעולם לא נפגשתי ביצר הרע ללימוד תורה ואין לי סיבה להניח כך. יתכן שקשה לאדם ללמוד כתוצאה מרתיעה פסיכולוגית, או קשיי למידה שמפריעים לו ללמוד כל דבר מורכב. בכלל, המילה יצר הרע בחז"ל משמעותה כל התכונות האנושיות כשהן מובילות את האדם לדברים רעים. לא ידוע לי על יצר הרע מיוחד לעבירה מסוימת, ואינני מכיר מקור לזה בחז"ל.

***

מנין ולמה נוצר המצב שהמסלול הקלאסי בציבור החרדי הוא שאדם באופן טבעי לומד כל היום, אלא אם כן הוא יוצא דופן?

באמת איננו מכירים תקדים לזה בהיסטוריה היהודית – שקהילה תחנך את כל בניה להיות תלמידי חכמים, ולהציג את דרך החיים הזו כדרך יחידה. אני סבור שזה נוצר כתגובה למצב מיוחד, שעם ישראל נעשה חילוני, רובו ככולו, ואנחנו צריכים לקיים חיי תורה בתוך מציאות חילונית. העיקרון היה ליצור מרחב שבתוכו לא תחדור החילוניות.

האם המצב הזה יכול להשתנות יום אחד?

קשה לי לחשוב על מצב כזה, ואני מודה להשם שלא אני צריך להחליט בדברים כאלה. קשה לראות איך הציבור החילוני ישתנה ברמה שנוכל "להתערבב" אתו בלי להינזק. מצד שני, ברור שיש קושי עצום להמשיך במציאות הישנה. צריך, אולי, ליצור שינוי פנימי בציבור החרדי. שינוי שיתבטא בהעצמה של החיבור לאמונה, לתורה וליהדות. החינוך יצטרך להיות עמוק יותר בכל תחום. כך, אולי, יתאפשר להם לצאת החוצה ולשמור על מציאות תורנית לגמרי. תכנית כזו דורשת וודאי מחשבה עמוקה ורצינית, איך מקנים כלים לדור העובדים הבא.

מה יגידו, א"כ, תלמידי דרך השם שיוצאים מהחומות האלו, ו'מתערבבים' עם החילוניות? האם היהדות התורנית תהיה מסוגלת לקבל אותם?

בסופו של דבר החברה החרדית תקבל את התופעה הזו, בתנאי שהציבור העובד יראה את עצמו שייך לציבור החרדי, ומחויב לנורמות הרוחניות שלו. אי אפשר לצפות לקבלה מצד הציבור, כאשר מנהלים את החיים עם צריכה של תרבות חילונית ורמה דתית ירודה. הציבור הזה משקיע הרבה מאד משאבים כדי להתרחק ממה שאתה מעוניין להביא אליו. אנחנו מכירים בוגרים של הישיבה, שבחרו להשתייך לחברה החרדית על כל המשתמע מכך,  והציבור מקבל אותם די יפה.

האם שייך מצב בעתיד שבציבור החרדי יהיה זרם לגיטימי לחלוטין, של תורה עם דרך ארץ? לא כמו המצב היום שזהו מסלול ל'בעייתיים'?

זוהי שאלה עדינה, משום שתמיד נרצה לעודד אנשים לבחור בתורה. יחד עם זה, אני חושב שיש מקום של כבוד לרוב העולם, שנוהג בדרך ארץ. כמובן בתנאי שמבחינה תרבותית הם יהיו כחרדים, ולא יצרכו תרבות חילונית. אם יהודי הוא ירא שמים מבפנים ומבחוץ, הוא אמור להיות בשר מבשרה של היהדות הנאמנה לד' ולתורתו.

האם סביר כיום שגדול הדור יעסוק במקצועות חופשיים כמו תנאים, אמוראים, ראשונים ואף אחרונים, שעסקו בסנדלרות, נפחות ורפואה?

כיום זה נראה מורכב כל כך עד בלתי אפשרי, בגלל שהתורה גדלה מאד, וגם הידע המדעי הוא עצום, כך שכל אחד מהם דורש חיים שלימים.

שאלה אחרונה – יש את התחושה שגם כשמדובר בחרדי עובד המקפיד על שמירת הלכה, קובע עיתים לתורה ומנהל משפחה חרדית לתפארת בכל זאת הוא יחשב ברמה אחת פחות מחרדי כמוהו בדיוק העוסק בתורה. האם יש הצדקה למעמד הגבוה יותר אותו מקבלים לומדי התורה? האם אדם לומד טוב יותר מהעמל לפרנסתו כאשר הרמה הרוחנית שלהם זהה?

התפיסה הפשוטה היא שאדם תלמיד חכם יהיה יותר ירא שמיים. עצם העובדה שהוא מקדיש את חייו ללימוד התורה מראה על התשוקה שלו לקירבת ד', ועל החיבור שלו לתורה. כנראה הוא באמת נמצא במקום גבוה יותר, אך אין בכך כדי לזלזל או להפוך לסוג ב', את מי שבחר לעסוק במלאכה.

***

טיפ לבחורי דרך השם

אני אתן לך שניים: א. יש מצווה אחת מרכזית בחג השבועות, והיא מצוות שמחה. זה צריך להיות הקריטריון לאדם השואל את עצמו מה לעשות בשבועות. איך אני יותר אשמח בקשר שלי עם השם?

ב. טיפ לחיים: כדאי לכל בחור להשקיע מאמץ ברכישת הנאה בלימוד התורה. כולם יכולים!

חג שמח

הלל עזרא

התפילה האפקטיבית חלק ב

מסתבר שיש אנשים שלא ממש אהבו את העמדתה במבחן של אפקטיביות התפילה. בכלל – יש כאלו ששוללים מכל וכול כל שאלה או תהיה בנושא אמונה. זה מזכיר לי את הכמרים של לפני חמש מאות שנים עת היה פונה אחד מצאן מרעיתם ובפיהו השאלה: "אבי, מה עשה האלוקים לפני שברא את העולם?" הכמרים טענו שהוא הכין גהינום למי שישאל את השאלה הזאת...

אה, זה מזכיר לי גם את הבדיחה על מזכיר אתיאיסט שהייה בעיצומו של ויכוח תיאולוגי עם הבוס המאמין שלו. בלהט הוויכוח הוא נטל את האגרטל שעמד על השולחן, החזיק אותו באוויר ואמר "אם יש אלוקים נראה אם הוואזה לא תתנפץ על הריצפה..." הבוס טען שאין לאלוקים זמן להתעסק עם אנשים קטנים כמוהו ולנסות להוכיח לכופרת את קיומו. זה לא ממש עניין אותו והוא השליך את האגרטל. הנפילה נבלמה על ידי כף רגלו של המזכיר - הוואזה נשארה בשלמותה, הרגל לא... הבוס לא יכל לעצור את צחוקו. המזכיר טען, בעודו ממשש את כף רגלו הדואב, שהוואזה לא נפלה על הריצפה וזה לא נחשב. "אתה רואה.." הוא אמר "הוא גם העניש אותך על הכפרנות שלך וגם שמר על הוואזה..."

כנראה שבכל זאת היה לו זמן...

תופעה נוספת, מדאיגה לא פחות היא טמינת הראש בחול. היו בחורים בישיבה שטענו שהמחקר הזה כלל לא רלוונטי והצהירו ש"התורה שלנו לא נמדדת במחקרים". אני חושד שאותם בחורים מאד חוששים מתוצאות הסקר שיוכיחו להם הפוך ממה שהאמינו עד כה ולכן הם הזדרזו להפקיע את הלגיטימיות שלו טרם הם קראו את התוצאות.

לגופו של עניין – הטענות שהתורה לא נמדדת בכלים אמפיריים או שאמונה היא לא דבר הגיוני ריקות מתוכן. אין שום משמעות לטענות הללו. אם אין היגיון אז למה אדון מאמין בחר להאמין באלוקים ולא באיזה חולם חלום אחר? כי הוא חונך ככה? על זה מתבססת האמונה חסרת ההיגיון שלו? הרי לשיטתו של אותו אחד הוא יכל באותה מידה להיוולד בבית נוצרי שם יספרו לו שאותו האיש הוא המשיח אבל שלא ישאל שאלות כי משיח זה מושג שלא נמדד בהיגיון. זה לא רציני! ובכלל - מה יקרה אם לא נקרא לזה סקר אלא עובדות? ישנו ציבור לא מבוטל שהמושג "תאוריה מדעית" או "סקר סטטיסטי" גובל אצלו במילה גסה...

אני לא מצליח להבין את הביטול המוחלט הזה. אם אכן תוצאות הסקר יראו שאין שום הבדל וכל אותם אלה שהתפללו עליהם מתו/ לא החלימו/ לא השתפרה הרגשתם, האם אין זה מראה שהתפילות אינן כלי להשיג את מבוקשן? אני רוצה שיסבירו לי מה זה כן אומר על התפילות ולא להתחבא מאחורי המשפט חסר המשמעות "תפילות לא נמדדות בסטטיסטיקה". אתם יודעים מה - בואו נשנה את הניסוח: תמחקו את המילה "מחקר סטטיסטי" ותשימו במקומה עובדות. אם גם עובדות לא מערערות אמונה קדומה של מישהו אני מרים ידיים.

וכעת לעובדות: עורכי המחקר גילו שבפרמטר השלישי – קרי: האם יש שינוי בין שני הקבוצות בעניין שיפור התחושה – הקבוצה עליה התפללו התפארה בניצחון מוחץ. חד משמעית הוכח שמי שהתפללו עליו הרגיש טוב יותר ממי שלא התפללו עליו. לעומת הנתונים המעודדים מהפרמטר השלישי ניצב הפרמטר השני, שם לא נרשם הבדל משמעותי בין אלה שהתפללו עליהם לאלו שלא. אחוזי התמותה היו זהים פחות או יותר.

אני משאיר לקורא הנבון להסיק את המסקנות אבל חשוב לדון בהיבט היותר משמעותי של הדיון הזה – האמת הפנימית שלנו. בכוונה תחילה חולק הטור לשניים. השבוע החולף נועד לתת זמן לכל מי שקרא את המאמר לדון בינו לבין עצמו מהן , לדעתו, תהיינה תוצאות הסקר. והדבר הזה חשוב הרבה יותר מהתוצאות.

עורכי הסקר, אתיאיסטים מטריאליסטים ברובם המוחץ, לא השלימו עם התוצאות ופסלו אותו. הועלו טענות שונות ומשונות באשר לאמינותו, לניתוח מסקנותיו והאימות מול החולים. במישור המדעי הם עברו עבירה חמורה מאין כמותה - הם הוכיחו שחוסר האמונה שלהם בכוחה של תפילה לא יושפע לעולם על ידי עובדות – מה שהופך את הדעה שלהם ללא לגיטימית וחסרת משמעות. אותו הדבר בדיוק נוגע לאלה המאמינים בכוחה של תפילה שוודאי חוגגים כעת את ניצחונם – אין לכם שום סיבה לחגוג! אותו מאמין חייב לשאול את עצמו מה היה קורה אם התוצאות היו שאין כל הבדל בין שתי הקבוצות. אם הוא היה מנסה להוכיח באותות ובמופתים שהסקר לא רלוונטי לעניינינו או טוען את הטענה  ש"התורה שלנו לא נמדדת במחקרים" אזי אין לו כל סיבה לשמוח. אם הסקר לא רלוונטי לצד אחד הוא גם לא רלוונטי לצד השני. הוא אינו שונה במאום מעורכי הסקר ששללו את אמינותו רק כי הוא לא תאם את הציפיות שלהם.

התרגיל המחשבתי הזה, בעיני, הוא מבחן אמיתי באמונה וצריך להוות פרמטר לכל אדם מאמין היכן עומדת האמונה שלו וכמה היא שווה. וכמו שאמר אליהו לנביאי הבעל בהר הכרמל "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים - אִם ה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל, לְכוּ אַחֲרָיו"

זלמן שטוב

רוחות של קיץ

עשן הסיגריה התעופף במהירות ברוח, ככה הוא אוהב את זה, שלא נשאר שום זכר, שהרוח לוקחת הכל.

גם מחשבותיו התעופפו להן, בתוך ראשו, ברוח הפנימית שלו שכבר נושבת הרבה זמן, הרבה מידי זמן.

זו הפעם הראשונה שהיו לו תהיות לגבי חיבורו לכלום, הוא כבר לא היה בטוח שהוא אוהב את זה שהכל עף, הוא כבר לא ידע אם הוא אכן רוצה שהרוח כבר תחלוף ויגיע הקיץ השליו.

חורף סימן בשבילו את השברים, את הברד הזועם שהוטח לפעמים ארצה באדוניות כזאת וכמו שהוא בא הוא גם נעלם כמין הד, לא מותיר אחריו דבר מלמד רטיבות חסרת שם, כמעט חסרת צורה.

בשבילו הקיץ היה סימן למצב סטטי שלא משתנה, חם, בוער, וגורם לכך שאנשים ילבשו פחות בגדים, ככה שניתן לראות באמת איך הם נראים בלי מלבושים, ומזה הוא פחד - בגדים בשבילו הם כמו הרוח, הופכים כל אדם לאחר, למותג, לצבע שהוא בחר באותו היום.

ועכשיו הוא כבר לא יודע, והוא יודע שהוא לא יודע, והדבר הציק לו יותר מחוסר הידיעה בכך שהוא לא ידע, כמו שהיה בחורף. כמו שהיה כשהרוח נשבה במהירות מעל לצמרות העצים, חורטת את זכרה בכך שלא נשאר עוד זכר לעלים, לאנשים, לה עצמה ולעשן של הסיגריה.

הוא עומד ליד המכולת של ילדותו, נזכר בזמנים שאינם, שואף בכח עוד שאיפה ונושף אותה - לא נותן לעשן להשאר בתוכו. מביט בעשן הנעלם ורואה באוויר צלליות נעלמות שלו עצמו.

ממה אתה בורח? לאן אתה בורח? הוא שואל את העשן החמקמק, ובעצם שואל את עצמו. למה הנחלים כולם מובילים אל הים? למה הים איננו מלא? ולאן נחלי שלי מוביל אם הוא מוביל אל הכלום? איך הכלום יכול לסבול את הכל ממש כמו הים שאיננו מלא ועדיין להשאר כלום? מה טוב לכלום כל כך?!

הוא תמיד אהב לשאול שאלות, הן חסרות מקום, והן מתמוססות באוויר כלעומת שבאו, מציקות לרגע או כמה, חורטות בקיום סימן שאלה בדיו נעלם - כמוהו בדיוק. אל התשובות הוא מעולם לא הגיע. התשובה היא דיו שעומד לנצח, בתנאי שהיא תשובה טובה, אז הוא לא אהב תשובות טובות, רק תשובות שהן עדיין שאלה קטנה שאף היא מרחפת ומתרחקת כמו ענן תועה בקיץ שמזדרז ונעלם, - לא רוצה להביע חותם אמיתי בשמים הצלולים.

ועכשיו הגיע הזמן לבקש תשובה מהכל, מהים, מהנחל, מהעשן, ובעיקר מעצמו.

קשה לו, הוא לא רגיל לזה, וסיגריה נוספת נרמסת מתחת רגליו, משאירה סימן שחור על האספלט הבוער של הקיץ. כך הן הסיגריות, נרדפות עד השגתן, נממצות בתשוקה של מכור, נמדדות שוב ושוב לראות עוד כמה יש ולבסוף מושלכות כאחרון הנבראים, נדרכות ומאבדות את שמן לעולמים. לאף אחד כבר לא אכפת מהי החברה שייצרה את הבדל - כל הבדלים שווים, ואיש לא שומר אותם. רק הרוח משחקת בהם מידי פעם את משחקה הישן ״עוף-עצור-המשך לעוף״, ואף היא לא ממש שמה לב אליהם, הם פשוט שם, והיא פשוט תמיד משחקת.

גם הוא מרגיש כך. נדרך שוב ושוב ע״י עצמו, ועף לעבר העתיד ע״י הרוח, בידיעה שגם משם יועף הלאה, כי הרוח - רוחו שלו, לא עוצרת אף פעם. עד עכשיו.

רוחו מוכרחת לעצור, הגיע הזמן ללבוש משהו שיגן מהרוח, נמאס לו כבר להתגלגל ולהתגלגל כמו עלה, ויותר נורא - כמו סיגריה. הוא רוצה לנשוב כמו תמיד אך לא לעוף מנשיבתו, הוא רוצה להיות הנושב אך לא ה״ננשב״. יש כל כך הרבה ננשבים - כל כך הרבה שלא יכולים להתבונן ברוח כי היא נושבת להם בעורפם, והם חסרי יכולת להסתובב ולהביט אחור ולראות מי מנשיב אותם. הוא רוצה להינשב כנגד הרוח - שהרוח תדע שהוא קיים ותמשיך לנשוב, ועדיין תדע שהוא נושב כנגדה, גם כאשר הוא עצמו הרוח.

אחד הפחדים הגדולים שלו היה ההיסגרות בתוך צנצנת, כמו הכבושים של הדודה, הם שם כבר חצי שנה, מתבוססים בריר של עצמם, צמודים אחד לחברו, נדים אחד לשני כל בוקר בראשם לשלום - עד כמה שאפשר לנוד ולנוע בתוך הצנצנת, וזהו. כבר חצי שנה. מידי פעם מישהו בודק אותם, מנער קלות ומניח שוב באותו המקום ששייך להם, על אדן החלון, ליד הפרחים שפורחים ונובלים וזקוקים לתשומת לב כל יום.

הוא לא רוצה להיות כבוש, אבל הוא גם לא רוצה להיות כלום שאיננו כבוש, יותר מידי כלום ביותר מידי זמן.

עכשיו הוא רוצה להיות, לחוות את הכלום - אין תחושה נעלה מזאת, אך לא להפוך לחלק ממנו. הוא רוצה כלום בצבעים. כלום עם תשובות. כלום שיש בו משהו. כלום שהוא לא רק כלום. כלום שהוא סיגריה על המדף שאף אחד לא יעשן ועדיין יוציא עשן - עשן קודש הקודשים – עשן שנשאר לנצח.

דברים שרציתי לומר

התפילה האפקטיבית

אז למה אנחנו מתפללים בעצם?

ליטאי אדוק יגיד "כי כך ציווה השם". אין בתשובה הזאת כדי לספק כל אחד – במיוחד לאלה שמחפשים את הסיבה בגינה ציווה השם להתפלל. בשביל מחפשי טעם שכאלו יש את התשובה מבית מדרשו של הרב זאבי קצנלבוגן: "השם ציווה עלינו להתפלל כדי שנתחבר איליו ונהנה מקרבתו". עדיין, שני ההיבטים הללו – מעניינים ככל שיהיו – לא מתיישבים בליבם של רוב המתפללים הרואים בתפילה כלי להשגת חיים טובים בעולם הזה. כמדומני הרוב המוחלט באמת מאמין שתפילה נועדה "לקנות" את ליבו של היושב בשמיים שיספק לברואיו את צרכיהם הבסיסיים יחד עם תוספות – כל אחד לפי עניינו.

ההסתכלות הפשטנית הזאת על תפילה מולידה שאלה שחובה עלינו לשים עליה את הדעת. האם באמת התפילה היא הכלי שלנו להשיג את חפצינו? אם הנתונים יצביעו על שלילת הדבר, לכאורה, כדאי אולי שנפסיק להתפלל...

אני, למשל, עובד במקום עבודה המעסיק אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אנשים הפוקדים את הבית כנסת פעם במחזור שנתי במקרה הטוב, או כאלה שהפעם אחרונה שראו ארון קודש היה בסיור בר מצווה של הבן שלהם במסגרתו הם זכו לרקוד ברחבת הכותל עם "מפעיל" מייד אין דרך השם יחד עם ספר תורה שנשכח שניה אחרי שתמו צלילי "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך". הקיצור, הם לא מתפללים. אותם אנשים, כמה מפתיע, סיימו תואר בהצטיינות, נישאו לבחירת ליבם, נפקדו בזרע של קיימה + כלב, התקבלו למקום עבודה, מכניסים יחד עם רעיותיהם משכורות של חמש ספרות ומעלה, נוסעים לחו"ל יחד עם ריקי כהן מחדרה פעם בשנה, נהנים מהחיים ומעלים חיוך על פניהם לפחות כמוני.

כל האנשים הללו הגיעו לאן שהגיעו גם בלי מרשם הפלא הזה ששמו תפילה. אני שהזעתי להוציא במבחן ציון עובר ע"י תפילות, תחנונים, תרומה לוועד הרבנים, הבטחה שלא אצביע למחנה הציוני, הקבלת פני רבי, ארבעים יום פרק שירה ושישים יום שיר השירים הגעתי יחד עם כל ה"כופרים" הללו לתוצאה זהה. הם מתים פחות או יותר כמו כולם, חולים באותם המחלות, רבים עם השכנים שלהם בדיוק כמוני ו'משום מה' חשבון העו"ש שלי לא מראה על יתרון ביחס אליהם.

אז למה? – ישאל התועלתן את עצמו – למה להשקיע כל כך הרבה זמן בתפילות ותחנונים אם אפשר לחסוך את כל זה ולהגיע לתוצאות זהות? למה?

השאלה הזאת אכן הטרידה אותי לא מעט. בשלב כלשהו נחשפתי להסבר אותו הזכרתי בתחילת הטור והדבר אכן יישב את דעתי. אממה – כאן עולה שאלה אחרת. ומה יקרה אם החיבור האלוקי לא מעניין אותי? אם האנרגיה שבתפילה לא מצדיקה את התחושה הטובה אותה התפילה אמורה לספק אולי לא שווה להתפלל? וגם אם נניח בצד את הפן ההלכתי אשר לא מסתפק בסימבוליקה שמאחורי כל הלכה ומחייב לקיים אותה גם כשזה לא מתאים לי, מה נעשה עם התפילות שמעבר למתחייב? יש מבחן/ מישהו חולה/ מחפש עבודה – בכל המקרים האם אין סיבה להתפלל? אין כאן מסגרת הלכתית מחייבת ואף לא את העניין הרגשי למי שזה לא מעניין אותו. האם באמת אדם כזה לא צריך להתפלל?

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ערכה מחקר בנושא. בחרו אלפיים חולי לב מבית החולים איכילוב וערכו עליהם את הניסוי הבא: חילקו אותם לשתי קבוצות – על אלף חולים התפללו אנשים מרחבי הארץ ועל האלף הנותרים לא (לפחות לא שהיה ידוע עליהם לעורכי המחקר).

אקדים ואומר: אם אדם מאמין בתפילה ומשוכנע שתעזור לו באיזושהי דרך, או אפילו עצם העובדה שיש מישהו שמתפלל עליו וחושב עליו משפרת את הרגשתו ובעקבות כך את רפואתו המהירה. אבל אם בהשפעות פסיכולוגיות עסקינן הרי אין זה משנה אם התפילה היא לאלוקים, כל עוד החולה מאמין בהשפעה של התפילה על מצבו, ואין זה משנה למי כוונה התפילה, זה מוציא את הפואנטה מרעיון המחקר.

לכן החולים נבחרו באקראי ולא יודעו מראש על העובדה שהם משתתפים בניסוי התיאולוגי הזה. הדבר נועד להבטיח שלא תהיינה השפעות פסיכולוגיות נלוות לניסוי ומאידך לנטרל את הטענה שבקבוצת אלה שהעתירו בעדם נמנו אנשים בריאים יותר (הם נבחרו באקראי). את השפעות התפילה בדקו בעזרת שלושה פרמטרים: א. מת/לא מת ב. הבריא/לא הבריא ג. דיווח על שיפור בהרגשה/דיווח על הרעה. חשוב לי לציין שמבחינה סטטיסטית המחקר הזה נחשב לאמין בדרגה הגבוהה ביותר שמחקר אמפירי יכול לספק. בדרך כלל מסתפקים החוקרים בקבוצות ניסוי קטנות בהרבה (20-30 נסיינים) כדי להגיע לתוצאות מרחיקות לכת. קבוצה כל כך גדולה של משתתפים נועדה למקם את אמינות המחקר בדרגה הגבוהה ביותר – כמובן בתוספת הפרמטרים הנדרשים של אקראיות והחוסר ידיעה של החולים.

אני משאיר לכם לנחש מה היו תוצאות המחקר ואשמח להקדיש להם טור נוסף בשבוע הבא. הישארו עימי.

שבת שלום בינתיים

1X1 עם הלל עזרא

איך אתה מגדיר את עצמך?

חרדי ליברל.

במה אתה עובד?

מורה למתמטיקה ובלוגר.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

עיקר עבודתי היא כמורה בתיכון, שם הסיפוק הוא בהעברת הידע נטו. פה ושם אני מנחה סדנאות למתמטיקה לחרדים עובדים בגילאים בוגרים יותר. הכיף הגדול הוא לראות אותם יוצאים עם ידע שעוזר להם לחיים וגם לדעת שסייעתי להם לבנות את החוליה העיקרית בדרך לרכוש מקצוע מפרנס משמעותי.

בעבודת הכתיבה שלי אני שואב סיפוק מעצם הכתיבה, אבל גם מתגובות הקוראים המוכיחות לי כל פעם שאפשר להשפיע המון על ידי כתיבה. הרגע הגדול, מבחינתי, זה לראות טוקבקיסט שבמאמר קודם שלי תקף את דעתי ובמאמר הנוכחי מצטט אותה בתגובה לטוקבקיסט אחר.

מהי הישיבה בשבילך?

המקום הכי הטרוגני עלי אדמות.

איפה תהיה בעוד 20 שנה?

רק היושב בשמיים יכול לענות על השאלה הזאת... הייתי מנסח זאת קצת אחרת: איפה היית רוצה להיות עוד עשרים שנה". הייתי רוצה לראות את עצמי עד עשרים שנה דבר ראשון בעל משפחה חרדית ערכית עם שתפה לחיים שתהיה עזר אמיתי. בתחום הקריירה הייתי מעניין להתפתח יותר ולהגיע לרמת מרצה אקדמאי במכללה חרדית כלשהי.

מהו הרב בשבילך?

מי שדואג באמת לאוכלוסיית החרדים העובדים ומי שאחראי להפיכתם מציבור "שוליים" לציבור ה"עמלים לפרנסתם".

מוטו לחיים:

"השקר לא הופך אמת אפילו אם נצעק אותו ביחד".

תובנה לחיים:

העולם מתחלק לשניים: אלה שמנצחים ואלה שמחכים לתוצאות האמת.

מי המודל לחיקוי שלך?

בכל תחום יש לי מודל לחיקוי שונה. אקח כדוגמא את ההורים שלי. אנשים שגידלו אותי עם גאווה ספרדית אמיתית ומצד שני לימדו אותי לא לבנות את המכשולים בחיים על גב של הצד השני ש"הפריע" להתקדמות עם תחושת קיפוח מיותרת. תמיד היה ברור שלא בכל תחום אני אקבל הזדמנות שווה כאדם, אך זה מעולם לא היה אישיו ומעולם לא ליוותה אותי תחושת 'שקיפות' בחיים...

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

את הספות בזולה, עליהן אנחנו מקיימים את הדיון הזה. הלך לי הגב...

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

הוויכוחים האינטלקטואליים בחדר האוכל.

מה התחביב שלך?

לבשל.

משהו שלא ידענו עליך?

אני לא שמאלני.

הלל עזרא

דברים שרציתי לומר

גם זו לטובה

אני טיפוס האוהב לתעד חוויות. משהו כמעט כפייתי. כל מי שיצא איתי מתישהו לטיול חווה את הייאוש של לעצור בכל פינה ולצלם, להצטלם, להתסלף ולתעד כל מה שקורה בכל רגע נתון בטיול. ישנם כאלה שאף הצהירו שלעולם לא יטיילו איתי אם אני לא מפסיק את הריטואל המטריד הזה. אני מסוגל לפעמים לחזור למקום בו כבר ביקרתי רק כדי לתעד את האירוע/חוויה בדיעבד. יש כאלה שזה מעורר בהם גיחוך - כזה אני...
במהלך השנים הצטברו אצלי במחשב האישי בערך עשרים ג'יגה של עשרות אלפי תמונות המכסות אירועים משפחתיים, טיולים בארץ ובחו"ל, מסיבות למיניהם, ימי נישואין ועוד עשרות אירועים מרגשים יותר ופחות שנפרסו על פני שבע השנים האחרונות. מכיוון שהמחשב שלי לא מצויד במעבד מי יודע מה הוא התחיל לגלות סימני עייפות. בעצה עם כמה מבינים רכשתי דיסק קשיח בנפח של טרה-בייט שם, ידעתי, אוכל להעמיס תמונות, קבצי וידיאו, מוזיקה וכל חומר דיגיטלי שאחפוץ מבלי להעמיס על המחשב. סופסוף נמצא הפתרון לבעיה.
לפני כחודש נעלם הדיסק קשיח ואתו מצבורי הנוסטלגיה אשר אספתי במשך שנים. הפכתי את העולם כדי לנסות לאתר אותו אך מאמצי עלו בתוהו. כונן האחסון נעלם והסיכוי שאראה את התמונות שנית היה אפסי.

כחצי שנה לפני כן, כשעוד שימשתי כעורך העלון, נדפק לי המחשב ונדרשתי לעשות לו סנכרון מחדש. חבר טוב טיפל לי במחשב ואחרי שעות ארוכות של טיפול החזיר לי אותו מתוקן כחדש. הרבה עגמת נפש נגרמה לי באותו היום. זה היה יום חמישי - הדד-ליין להגשת חומרי העלון לגרפיקאית - למי שלא הבין. חומרים שהיו על המחשב נמחקו ונדרשתי לשחזר אותם מאפס. כל החומר והתמונות שנאספו היו צריכים להישלח אליה בהקדם. מאמר שכתבתי ולא גובה, נמחק לעד. מצאתי את עצמי יושב מתוסכל, לא מבין למה זה קורה לי.

בחזרה להווה. ביקשתי מאותו חבר שטיפל לי אז במחשב לנסות לשחזר את התמונות מהתיקייה בה הם אוחסנו לפני שהועברו לדיסק קשיח. לאחר כשעה של חיפוש בזיכרון המחשב, התברר שרובן של התמונות נמחקו ותקוותי האחרונה לשחזר אותם אבדה לחלוטין. שניה לפני שנפרדתי ממנו בתסכול הוא קפץ באוויר. הוא נזכר שבאותו היום, לפני כחצי שנה, הוא גיבה את כל החומר שהיה במחשב שלי על כונן אחסון פרטי שלו. בדיקה מהירה בכונן גילתה את כל התמונות שלי מסודרות כפי שהיו, לפני שהעברתי אותם לארד-דיסק שנעלם לי.

***

זו דוגמה קלאסית למה שטבע נחום איש גם זו לפני אלפי שנים "גם זו לטובה". לולא התקלקל המחשב אז לפני כחצי שנה, לא היה החומר מגובה ולא היה נשאר זכר לתמונות שכל כך היו חשובות לי. בזכות אותה תקלה הצלחתי לשחזר אותם לאחר שנעלם כונן האחסון שלי.

יבואו הצקצקנים ואני בראשם ויטענו: מה יש כאן לשמוח? הרי אם לא היו מתרחשות שני התקלות היה הרבה יותר טוב... כל עגמת הנפש הזאת הייתה נחסכת לכתחילה. אני חושב שזה לגמרי נכון ובאמת היה עדיף לחסוך את שתי התאונות המצערות האלו. אבל אני חושב שההסתכלות שלו צריכה להיות טיפה שונה. אנחנו לא אומרים גם זו לטובה כדי להצדיק את בורא העולם מול השאלה "למה אתה עושה לי את זה" זו שאלה שאיננו יכולים לשאול למרות שהיא מציקה מאד. הרעיון הוא שכרגע בנקודת הזמן בו אנחנו חווים משבר כזה או אחר אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שעם כל הצער משהו טוב יכול לצמוח מכך.

בשבוע האחרון חוויתי משבר לא פשוט, שמלבדי נפגעו ממנו כמה אנשים, חלקם קרובים מאד לליבי. בזמן הזה אני מנסה להעמיד מול עיני את נחום איש גם זו העומד מול ארגז החול המשמים ולוחש באמונה שלימה "גם זו לטובה"

שבת שלום חברים