יום חמישי, 27 ביוני 2013

ראש הישיבה שליט"א - פרשת פנחס תשע"ג

 הדף היומי - עולת תמיד!


מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א


”וידבר ה‘ אל משה לאמר... ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה‘ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד, את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים“ )במדבר כח, א-ד(.

טעמם של קרבנות התמיד מתבאר במדרש תנחומא כאן: ”תמיד של שחר מכפר על עוונות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערביים מכפר על עוונות שנעשו ביום.

הבה נתבונן, מהו רעיון הקרבת שני התמידים אחד בבוקר ואחד בערב, מדוע לא מספיק לנו קרבן אחד בסופו של כל יום כדי לכפר על עוונות היום כולו?

לומדים אנו מכאן יסוד חשוב בעבודתנו הרוחנית: יומו של יהודי מחולק לשני חלקים, בוקר וערב. עבודת היום שונה ממהלך עבודתו הרוחנית בלילה, וכל אחד מחלקים אלו דורש התיחסות נפרדת.

מענינת העובדה שגם מצוות תלמוד תורה מכוונת כך, מצוות תלמוד תורה של יום ותלמוד תורה של לילה.

כך כתב הרמב“ם בהלכות ת“ת )פ“א ה“ח(: כל איש מישראל... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר ”והגית בו יומם ולילה“. ובשעת הדחק שאין לאדם יכולת להאריך תלמודו ביום ובלילה - ”אפילו לא קרא רק קריאת שמע של שחרית וערבית ”לא ימושו מפיך“ קרינן ביה )רמ“א יו“ד רמו, א(.

שוב נמצאנו למדים שלמרות שהיום השלם כולל מעת לעת גם את הלילה וגם את הבוקר שלאחריו, אך לשני חלקי היום הכוללים את הלילה והיום ישנם תפקידים שונים ומיוחדים, שלכל אחד מהם ישנה מערכת של מצוות מיוחדות, כמו תמיד של שחר ותמיד של ערב, וכמו ת“ת של יום ות“ת של לילה.

מהו איפה ענינו המיוחד של היום ומהו ענינו המיוחד של הלילה במערכת עבודתו הרוחנית של היהודי?

בשונה מאומות העולם שאצלם הולך הלילה אחר היום, ובסופו של לילה מתחיל יום חדש, אצלינו היהודים היום הולך לאחר הלילה, ואנחנו מתחילים את היום החדש בלילה, וגומרים אותו בסוף היום. ”ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד“.

מה פשר הדבר? הרי מנהגו של עולם שבלילה נחים הבריות מעול היום שחלף וכך מגיע עוד יום לסיומו, ומשום כך הולך אצל האומות הלילה אחר היום. ומדוע שלא נהיה גם אנחנו ”נורמלים“ ונתחיל יום חדש עם אור ראשון של בוקר?

הסברו של ענין זה נעוץ בשורש המהותי של היהודי ותפקידו בעולם. אנחנו נמצאים כאן בעולם כדי להתקדם התקדמות תורנית ורוחנית. התקדמות זו בנויה משרשרת תמידית וקבועה על ימים רצופים של חתירה מתמדת אל היעדים האמיתיים ששמנו לעצמנו, וכשאנו גומרים עוד יום של עשיה והתקדמות, אנו הולכים לנוח כדי להמשיך למחרת להתקדם עם כוחות רעננים וחדשים.

שינת הלילה שלנו, היא לא רק נפילה למטה באפיסת כוחות וחוסר אונים. אנו ’הולכים‘ לישון עם ידיעות ברורות והחלטות חשובות לפני השינה - כיצד יראה היום שלנו לאחר שנקום אליו רעננים ושמחים.

רק כשהולכים לישון בצורה כזו, אכן קמים ליום חדש, ובלי החלטות אמיצות ובהירות בצורתו של יום המחר, לא נקום ליום חדש, אולי ולצערנו... נגמור לישון...

יומו של היהודי מתחיל מהלילה, כיון שגם הלילה הממלא את המצברים לעוד יום של עשיה, הרי הוא חלק מיחידת היום. ”השכיבנו ה‘ אלוקינו לשלום“ ואז – ”והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום“.

מעתה נבין את טעמו של קרבן תמיד של שחר, שמסכם את שינת הלילה ומכשיר ונותן כח של קדושה ליום חדש, ואת טעמו של תמיד של ערב שהוא אחרון ומשלים לכל קרבנות היום שבאו לסכם ולהעלות את עשיית היום שחלף. רק כשמתחברים היום והלילה בעשיה רצופה, נקראת עבודתו של היהודי עבודה תמידית, כקרבנות התמיד.

אנו מבינים כעת יותר את המצווה ללמוד ביום ואת המצווה ללמוד תורה בלילה. כשיהודי לומד תורה בלילה, הוא מתחיל יום חדש עם תורה, ואז כשעולה לאחר מכן על יצועו, מתקדש הוא הלילה, והוא נותן עוצמה וכח למלא את היום בתורה, מצוות ומעשים טובים. ”מצווה גוררת מצווה“.

נאמר במדרש: ”למה קורין שמע בבוקר ובערב? אלא משל לחכם שהיה לו בן, והיה מעלה לו הבן לאב שתי סעודות בכל יום, אחת בבוקר ואחת בערב. אחר כמה ימים ראה החכם את בנו שהעני, ולא היה יכול לעשות כשם שהיה רגיל, קרא לו אביו ואמר לו: בני! יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית כנסת שתי פעמים ביום והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי.

]והנמשל:[ כך אמר הקב“ה לישראל, לשעבר הייתם מקריבים לי שתי פעמים ביום - ” את הכבש האחד תעשה בבוקר“ וגו‘, וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד להיחרב ומכאן ואילך אין אתם יכולים להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות, שמע ישראל בבוקר, ושמע ישראל בערב, ועולה לפני יותר מכל הקרבנות. )מדרש אלה הדברים זוטא(

נקודה נוספת אנו מוצאים ב'עולת התמיד' בהיותו של קרבן זה קרבן הקרב דבר יום ביומו,ימי חול ימי השבתות והימים טובים כאחד.העיקרון של קרבן 'התמיד' מלמד על חובתו היומית התמידית של היהודי לעבוד את ה' עבודה חדשה המתאימה דווקא לאותו יום, כל יום ועבודתו המיוחדת שלו. אם נרצה לקחת דוגמא לקרבן התמיד שלדאבוננו איננו זוכים להקרבתו, נוכל לראות זאת במסגרת לימוד הדף היומי.

הדף היומי שלומדים יהודי העולם הוא בעצם 'קרבן התמיד שמקריב היהודי לה' בכל יום,כל יום חדש והדף החדש שלו. זוהי עבודת ה' שסוד קיסמה וכוחה הגדול בהיותה מתקיימת בכל יום,יהיה מה שיהיה. הדף היומי הוא 'עולת התמיד' של היהודי שקושר בחוט אחד ארוך את כל הימים והופך אותם למקשה אחת של עבודת ה' רציפה ותמידית שבזכותה העולם קיים.עולת תמיד זו של הדף היא הנותנת ליהודי הזוכה ללמוד את הדף היומי, משמעות מיוחדת ומרעננת לעבודת ה' המיוחדת לכל יום ויום מחדש.

דף היומי - פרשת פנחס תשע"ג

 ”דף היומי בכל זמן – לכל אחד –
עם כל אחד"


בשבוע האחרון העם היהודי בעולם חווה מעמד סיום מסכת ’עירובין‘ – ”העם
היהודי חווה“ כיוון שסודו של ’הדף היומי‘ הוא הקשר בין יהודים בכל העולם,
כשכולם אוחזים באותה המסכת, באותו הדף, באותה הסוגיה.

מספרים כי בשעה שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין הגה את רעיון ”הדף
היומי“ היו רבים ממכריו שפיקפקו ביכולת הגשמתו. ”האם אתה מעלה בדעתך
ש‘ברל‘ מפרנקפורט וחסיד גור מוורשה, יהודי מקזבלנקה והסוחר היהודי מניו
יורק ילמדו כולם אותו דף גמרא?“ ”אכן כן“, השיב ר‘ מאיר, ”צאו וראו את
דף הגמרא: התלמוד נכתב בבבל, לצדו נדפס פירושו של רש“י, בן אשכנז-
גרמניה, לצידו פירושם של בעלי התוספות הצרפתיים. מתחתיו פירושו של
רבינו חננאל מצפון- אפריקה, ובשוליים ניתנו הפניות לרמב“ם - בן מצרים,
לשולחן ערוך שנתחבר בארץ ישראל והגהות הרמ“א שנכתבו בפולין. אם כל
אלה היו מסוגלים - למרות מחלוקות שביניהם - לחבור יחדיו כדי ליצור את
היצירה התלמודית המופלאה, גם אנו נוכל לעשות כן“.
השנים שחלפו והמציאות האדירה שנשקפה בשבוע זה שוב במחזור התשיעי
מגלמת בתוכה את ההצלחה המהדהדת של מחולל הדף היומי, הלא הוא רבי
מאיר שפירא מלובלין זצוק“ל.

שִׁ קַ עְ תִּ י עַ צְ מִ י בִּ כְ תָ בִ ים עֲ תִּ יקִ ים -
גְּ דוֹלוֹת נִ שְׁ קְ פוּ לִ י מִ שָׁ ם.
זְ מָ ן רַ ב עִ מָּ הֶ ם כָּ בַ ל כַּ אֲ זִ קִּ ים
וְאֵ ינִ י בֶּ ן חוֹרִ ין לְ נָטְ שָׁ ם.

איך להצליח בלימוד הדף היומי?


טיפ מהרב יוסי קול

 

”לעולם אל תיכנס לישון מבלעדי שסיימת את הדף – אל תשאיר חובות – לא

תוכל לשלם אותם. הריבית גבוהה מדאי – הגישמעק בא יבא“.


טיפ מהרב רפי מתיוס
 

”בראש ובראשונה צריך באמת לרצות וחשוב לדעת מה בדיוק רוצים. לדעתי

הכי אפקטיבי ’לרצות להתחייב‘. פשוט להתחייב למשהו וכמובן הכי טוב

שהמשהו הזה יהיה בתורה. אחרי ההתחיבות זה כבר נהיה קל. לקחת כל יום

בפני עצמו. ולא לחשוב שצריך ללמוד ולדעת כל דבר בעיון, הרי המטרה היא

לא לדעת ש“ס – המטרה היא להתחייב“.


קשיי הזמן הם אלו המפריעים לנו לזכור, לעמוד בהתחייבות, העיסוקים הרבים
מרחיקים מאיתנו את הזיכרון להספיק ”גם היום“ ללמוד את הדף ולהרוות את
צימאונה הרוחני של הנפש העייפה. הנכונות קיימת, אך ההקשר אינו מוחשי.

מִ פַּ רְ צוּף מְ עֻ רְ בָּ ב, מִ מְּ לֹא שֶׁ פַ ע הַ זְּ מָ ן
לָ קַ חְ תִּ י וָאָ שִׂ ים בְּ כֵ לַ י.
לָ רֶ דֶ ת לָ עֹמֶ ק הָ יִיתִ י מוּכָ ן;
הֲ בֶ אֱ מֶ ת נִ גְ לָ ה הוּא אֵ לַ י?

”לא כרת הקב“ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה“, קבע ר‘
יוחנן, )גיטין ס:( ברבדיה הבסיסיים מתמקדת תורה זו, ברובי רובה, בגופי
הלכות, והעיסוק בה מחדיר את המסר הנורמטיבי על כל צעד ושעל.
פתיחת דף גמרא מכניסה את הלומד לבית מדרש תוסס ושוקק. סוגיה הינה
זירת התנצחות והסתערות, בה מלחמתה של תורה מתנהלת בתעוזה ותנופה.
הסופה - שבסיומה אהבה, הדיאלקטיקה המתמדת, הגלישה האסוציאטיבית
- כל אלה בוקעים ועולים מתוך ומבין השיטים, וכולם משדרים חיוניות ועוצמה.
לתוכן העיוני הצרוף מתלווה מימד דרמטי, המשתף את דמיון התלמיד, לצד
ההיגיון והתודעה הנורמטיבית, בחוויית העיסוק בתורה שבעל פה.
ברור שמיפגש מצומצם עם הגמרא לא יקנה מיומנות טקסטואלית של ממש,
הסדר הקבוע והמתמיד של האדם בחוויה זו מספק לאדם את היכולת לצלול
אל עולם זה מבלי שיזדקק בכל יום לחדש קשר לא קיים עם עולם ערכים
חדש.

 

טיפ מהרב מור:

”דף היומי אינו רק ידיעת הדף הנלמד. הוא קניית מושגים תורניים בש“ס כולו.

גם אדם שקשה לו להתרכז ברציפות בדף שלפניו, הוא יכול למצוא את עצמו

בלימוד הדף היומי על ידי רכישת המושגים המתחלפים מסוגיא לסוגיא. גם

אם פיספסת סוגיא אחת, תלמד את הסוגיא הבאה בדף הבא, אפילו אם היא

באמצע הדף

הרב אליהו גרינוולד - פרשת פנחס תשע"ג


איך להצליח להספיק את הדף:

מאת: הרב אליהו גרינוולד


א. זה צריך להיות אתגר אישי. של סיפוק, עמידה בייעדים, רצינות, אדם
מצליח

ב. מודעות לתועלת. שייכות לגמרא, ושייכות לעם היהודי. סיפוק מיידי כל
יום. בכל מקום היום אפשר למצוא שיעור. והסיפוק מזה לבד ששיך לכל
מקום ללמודי התורה. ועוד.

ג. כדאי להחזיק דף עם סימון של כל יום, יש בפורטל הדף היומי .ואז אם
חסר משלימים. זה אולי הגורם הראשון להפסקה. כי הסיבה היא תחושת
הסיפוק מהיציבות והאתגר, והחורים גורמים ההיפך. אבל אם הכל רשום יש
תחושה שתמיד אפשר להשלים וגם משלימים.

ד. אין מחר, מה שלא הספקת היום מחר יהיה מטלה כפולה.

ה. לעשות גדר ללמוד כל יום ואם קשה אפילו ללמוד מאוחר בלילה את הדף
במהירות העיקר לעמוד ביעדים.

ו. ואולי ליצור מחוייבות לקבוצה, לשיעור, לחבורה.

ז. לחכות לסיום, והוא צריך להיות באמת חוויה.

ח. מי שלא מעוניין מבחינה אישית, זה לא מקומו. הוא מזיק לשיעור ומזיק
לעצמו.

ט. אני מוכן בלי נדר להשלים דפים בחברותא לכל מי שיחסר לו.
או אולי אפשר באופן קבוע לעשות שיעור בתיאום במוצאי
שבת או יום ראשון ולהשלים את הדפים של השבת.
נראה לי שזה אחד המוקשים הרציניים.

שו"ת SNS (הרב ארי מור) - פרשת פנחס תשע"ג


 

שאלה: 

 האם מותר לקנות נעליים חדשות בימי בין המצרים

תשובה:

מותר מכיון שאין מברכים עליהם שהחיינו וללחוששים
למנהגי הקבלה יש להחמיר גם בזה

שאלה: 

בימים אלו ימי בין המצרים יש מבצע על כלי נגינה האם
מותר לי לנסות ולקנות

תשובה: 

אם אתה חושש שייגמר המבצע אם תמתין עד תשעה
באב מותר גם לנסות וגם לקנות אמנם אל תשתמש בו עד לאחר
ימי בין המצרים אם ישנה אפשרות לשים מקדמה ולבצע את
הרכישה אחר ימי בין המצרים הדבר עדיף

שאלה: 

שמעתי שיש ענין להגיד לפני ברכת המזון על נהרות
בבל בימי בין המצרים גם אם אינו נוהג כך כל השנה האם הדבר
נכון

תשובה: 

נכון

שאלה: 

האם מותר לקנות מזוזות מכספי מעשרות

תשובה: 

לא אלא אם כן אתה קונה אותם עבור עני הזקוק לצדקה

שאלה: 

יש לי קליינט גוי ששואל אותי על מדריכי טיולים
ומבקש ממני לברר לו על חברה שנותנת את השירות הזה האם
מותר לי להביא לו שמות של חברות שנותנות שירות זה אפילו
שלדעתי המדריך הוא יהודי וכנראה יעבוד איתם גם בשבת ?

תשובה: 

אם אינם מבררים ספציפית על הדרכה בשבת מותר
אבל עדיף שלא

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת פנחס תשע"ג



שבעה עשר בתמוז




 שאלה: 


השבוע בשבעה עשר בתמוז יצא לי להתפלל בכותל המערבי. המקום היה מלא באנשים שבאו להתפלל דווקא במקום זה
שהוא שריד בית המקדש. למרבית האנשים הייתה ארשת פנים עצובה ולחלקם אף יותר מזה. אני אישית מקיים את דיני היום כחלק מן המצוות שאני
חייב בהם. אבל אף פעם אני לא מבין כיצד אנשים מצליחים להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, במיוחד כשהחיים שלהם לא רעים בכלל. אולי
הרב יכול להסביר לי בבקשה את הדברים.

 תשובה: 


חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, מלמדת אותנו המשנה בסוף מסכת תענית. הדבר הראשון הוא שמשה רבנו שובר
את שני לוחות הברית בשעה שהוא יורד מהר סיני והוא מגלה שבני ישראל עבדו לעגל. הספור הזה קורה בשבעה עשר בתמוז. ואני שואל שאלה פשוטה,
זו באמת טרגדיה אמיתית, מסמך שהקב“ה בעצמו כתב לא מגיע לנו בגלל התנהגות כל כך אווילית. אבל הרי בסופו של דבר הקב“ה נתן את הלוחות
השניים, אז מה הטעם להתעסק בטרגדיה אם היא כבר נגמרה? זהו, כנראה שהיא לא נגמרה! נכון קיבלנו לוחות שניים אבל הם היו חיוורים לעומת הלוחות
הראשונים. את הלוחות הראשונים פסל הקב“ה בעצמו ואילו את הלוחות השניים כבר פסל משה ולא הקב“ה. גם אם אני לא מבין בדיוק את משמעות
הדברים, דבר אחד ברור לי, זה כבר לא אותו דבר.
כשהנביא זכריה מלמד אותנו שצום הרביעי )י“ז בתמוז( יהפוך יום אחד לששון ולשמחה ולמועד. הוא כנראה מתכוון ללמד אותנו שאם אין סיבה להתאבל
אז כבר לא מתאבלים... כמובן שהוא מתכוון ליותר מכך, שהרי גם אם אין סיבה להתאבל זה עדיין לא הופך למועד, אך עדיין ברור שאם הסיבה היא כבר
לא רלוונטית אז כבר לא מתאבלים למרות שבעבר זה היה מאד טרגי.
אנחנו מתאבלים היום על דבר שקרה אז, אבל הוא משמעותי מאד מבחינתנו היום. נראה לי שאם המשנה ראתה לנכון לפרט חמישה דברים שאירעו
בשבעה עשר בתמוז היא מתכוונת שלכל אחד מהם יש השלכה ישירה על חיינו היום. אני לא בטוח שאני יודע להסביר לך את הרלוונטיות של כל פרט
אבל אנסה להתייחס באופן כללי.
אז מה חסר לנו היום אתה שואל? חסרה לנו תקשורת.
בעל חביב ונחמד אחד ביום בהיר ממש מתוך טעות וחוסר שימת לב אמר מילה שאיננה במקומה ופגע באשתו. הבעל היקר כמנהג גברין יהודאין מיד
התנצל וביקש את סליחתה, פייס והסביר את הטעות והבטיח במלוא הכוונה שלהבא הוא יזהר שבעתיים לא להיכשל באמירות כגון אלו. אשתו המקסימה
ממשיכה כאילו לא היה שום דבר, היא מוכנה לשוחח איתו על הדברים הכי חשובים בעולם. היא משוחחת איתו על תופעת ההתקרחות בגיל שישים ועל
השפעת קרני החמה על זנב החתול אך דבר אחד היא מוכנה לומר לו, האם היא סולחת או לא. אתה מבין את התסכול? אתה תופס את התקלה? להמשיך
הלאה זה דבר חשוב, אבל לבעל הנחמד חשוב לדעת מאיזו נקודה הוא ממשיך, האם הוא תיקן? האם יש לו סיכוי לתקן?
לא נעים לי לספר לך, אבל הקצר הזה בתקשורת קורה לי הרבה מדי פעמים מול הקב“ה. פעמים רבות באתי לבקש סליחה על דברים שלא התנהלתי
כראוי, והוא? הוא ממשיך להתנהל איתי כרגיל, אבל דבר אחד קטן הוא לא מוכן ללחוש לי באוזן ”סלחתי כדברך!“ יכול להיות שהוא סולח )כמעט בטוח(
יכול להיות שלא, אבל אותי הוא לא מוכן לשתף... ואתה כבר מתחיל להבין לצערי את הבדיחה העצובה החרדית, מדוע חתנים וכלות באים אל הכותל
המערבי? כדי להתרגל לדבר אל הקיר...
וכעת אני רוצה להחזיר אותך כמה שנים אחורה. יום כפור, היום הקדוש ביותר. האיש הקדוש ביותר, הכהן הגדול, הולך להיכנס למקום הקדוש ביותר,
לקודש הקודשים. הסיבה שהוא נכנס היא בכדי לבקש סליחה בעד כל קהל ישראל. כולנו מחכים במתח בהר הבית, יסלח או לא יסלח. הכהן הגדול יוצא
מבית קדשי הקודשים. הקב“ה סלח או לא? איך נדע? לשון של זוהרית תלויה במרכז הבית ואם הקב“ה סלח הלשון הפכה את צבעה ללבן לקיים מה
שנאמר ”אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.“ אתה תופס איזה חיבוק זה? אתה תופס איזו תקשורת נהדרת? הקב“ה בכבודו ובעצמו לוחש לך על האוזן
”סלחתי כדברך!“ ואתה יודע מה? לפעמים החוט היה נשאר אדום ואז ידענו כולנו שהוא לא סלח משום מה, אבל זו עדיין תקשורת, הוא מדבר איתנו.
הדבר הזה חסר לנו מאד. כל מי שחפץ בקצת קירבת אלוקים מרגיש עד כמה הסתר הפנים הזה הוא קשה. ואם הוא לא מרגיש? אז הוא באמת צריך
לצום...

הלל עזרא - פרשת פנחס תשע"ג

'בנות צלפחד ביקרו ביד ושם'

מאת: הלל עזרא



יום שלישי אחר הצהרים, י"ז בתמוז, צד ימין של המשולש ביד ושם. המקום עמוס בבחורים חיוורי פנים מהצום הארוך, מחפשים להעביר את הזמן במקום המדכא. ברקע נשמע קולו הצרחני של היטלר לקול שאגות ההמון המתפרע ברחובות ברלין. מימיני תעתיק של רחוב פולני טיפוסי שמדרכתו חרוצה במסילת ברזל מתעקלת, ומולי תמונה. במבט ראשון אני קצת נבהל, אבל לאחר שניה היא גורמת לי להביט בה בעיון. על רקע ארובה עשנה יושבת, מכווצת מקור, אישה קשישה כבת שמונים ואולי הרבה פחות אלא שהתלאות שעברה הזקינו אותה בכמה עשרות שנים. את רוב שטחה של התמונה תופסים פניה השדופות של היהודיה, מנוקדים בזוג עיניים בוערות שעצב אין קץ ניבט מהם בטרגיות שקשה לתאר. העיניים תופסות אותי בלתי מוכן. הן חודרות, מאשימות, זועקות "למה?", זעקה הטומנת בחובה דורות על גבי דורות של סבל יהודי מתמשך, אכזרי, וכואב במשך אלפי שנים. אני מביט לתוך עיניה של האישה, הן חודרות לתוכי בחזרה ואני אליהן, נשאב אל הרחוב הנשקף מאישוני העיניים המפוחדות.
***
ילד קטן, חיוור פנים, יושב לצידה של האישה, ידו שמוטה ברפיון לצד גופו שאכלס מעיל גדול עליו בכמה מידות. "איך קוראים לך?!" אני מעז לשאול את הילד הקט. ראשו מתרומם אלי אט אט ועיניו מתכווצות מפאת השמש המסנוורת ממעל. "מאוריצי... קוראים לי מאוריצי, אבל אמא הייתה קוראת לי אורי..." הוא עונה בהיסוס וממשיך:
"סבתא לא אכלה כלום כבר כמה ימים, אני מפחד שהיא תמות..."
"איפה אמא?!"
"אמא נשארה בתחנת הרכבת ב'יאסי', ליד המסילה"
למה אמא לא באה איתך?"
"נראה לי שהיא לא יכלה לבוא, אנשים מתים לא יכולים ללכת..."
"ולמה אמא מתה?"
"זה היה ברכבת..." הילד התחיל לגמגם וקולו נשנק "אמא הייתה חולה מאד, דחפו אותה בכוח לתוך הקרון ואז הגיע ולדק השכן שלנו וזרק אותי בכוח על אמא..." דמעות עלו בעני אורי "ואז היא מתה..." ואורי פרץ בבכי קורע לב, פרץ משפטים בלתי ברור נפלט מפיו של הילד. "ולדק הרג את אמא... אני הרגתי את אמא... כל השכנים שלנו רצו להרוג אותי, אפילו אנטון החבר הטוב שלי זרק לי אבן על הראש... למה הוא עשה לי את זה..." והבכי של אורי הקטן התחזק כשאיתו בוכים שמי המחנה בממטרי גשם עזים שהרטיבו אתו עד לשד עצמותיו.
"יומיים לפני כן, אחרי שאכלנו את ארוחת הערב, אמא השכיבה אותי לישון. היא הייתה עצובה מאד, נראה לי שהיא גם הייתה רעבה, את הלחם שלה היא הביאה לי כדי שלא אישן רעב. ביקשתי ממנה שתשיר לי את "אבא חזר משדה הקרב" ואמא אמרה שהיא צריכה לצאת למשרד הקהילה לברר איפה אבא. אמרתי לה שאני מפחד להישאר לבד, אבל היא אמרה שהיא חייבת ללכת. כשהיא הגיעה לדלת, היה פיצוץ וכל הבית התמלא באור כחול. אמא צרחה ושניה אחרי זה הרחוב התמלא באנשים. ראיתי איתם גם את וסילי השיכור מראה לאנשים שנכנסו לרחוב את הבית של אלימלך העשיר. הם ירו בדלת ונכנסו לתוך הבית. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו ואת כל המשפחה שלו החוצה, העמידו אותם עם הפנים לקיר וירו בהם, ואז כולם צחקו. תוך כמה דקות לא נשאר בבית כלום, לקחו להם את כל מה שהיה בפנים, שברו את כל הרהיטים והמשיכו לבית הבא.
פתאום הגיע ג'יפ ענק מלא בחיילים ואחד מהם הכריז ברמקול שכל היהודים שנמצאים ברחוב יצאו החוצה ויעמדו עם הפנים לקיר. אחרי שכל השכנים היהודים יצאו, הגיעו השכנים הגויים והתחילו לדחוף את כולם מחוץ לרחוב. בקצה הרחוב עמד חייל עם רובה ענק ואמר לכולם לרוץ לכיוון הקסטורה. אמא תפסה אותי בידיה, הרגשתי שהם רועדות מאד, הייתי כבד מידי. אמא התחילה לרוץ, כשעברנו ליד אחד הבתים מישהו משך אותנו בכוח פנימה ושנינו התגלגלנו על החצץ שבשביל החצר. אישה ענקית עם סינר כמו של האיכרות מהדאצ'ה תפסה את אמא ובעטה בה בכוח. אמא התהפכה עם הפנים לרצפה ואז הענקית תלשה לה את השרשרת מהצוואר, הורידה לה את הנעליים ובעטה בה שוב מחוץ לחצר. אמא תפסה אותי ברגע האחרון לפני שהאיכרה תפסה גם אותי והמשיכה לברוח יחפה.
ברחוב היו יריות מכל הכיוונים, אנשים עמדו על גגות הבתים וירו על היהודים שרצו למטה. אנשים כל הזמן נפלו בצידי הרחוב ומלא דם ירד מהגוף שלהם. אמא שמה את הידיים שלה על הראש שלי ואמרה שאם היא תיפול אני ארוץ להתחבא מאחורי אחד הגדרות. פתאום הרגשתי שחם לי בבטן, הסתכלתי למטה וראיתי שהיד של אמא מלאה דם, מישהו ירה בה ביד אבל היא המשיכה לרוץ. אחרי חמש דקות הגענו לקסטורה. בחוץ עמדו חיילים רומניים ודחפו את כולם לתוך הבניין. פחדתי מאד מהחיילים אבל לא צעקתי כי אמא אמרה שזה רק ירגיז אותם.
נדחפנו פנימה והרגשתי איך נגמר לי האוויר. האולם היה מלא באנשים שצעקו שלא ידרכו עליהם כי כל הזמן אנשים נפלו אחד על השני. לא היה אפשר לנשום ופתאום הרגשתי שאמא לא מחזיקה אותי, התחלתי לצעוק אמא אמא, אבל אי אפשר היה לשמוע כלום. ואז ראיתי את סבתא. היא משכה אותי לכיוונה והחזיקה אותי חזק. חייל נכנס לתוך החדר ואמר לכל הנשים והילדים שיצאו החוצה. יצאנו החוצה, התקרבנו לשער החצר וראינו שם ערימות של אנשים מתים ומסביב כל השכנים הגויים קורעים מהם את הבגדים ומחפשים בכיסים. איש אחד ענק עבר בין הגופות עם צבת ותלש לאנשים את שיני הזהב שהיו להם בפה.
התחבאנו מאחורי אחד הגדרות עד הצהריים למחרת, פחדנו לזוז שלא יהרגו אותנו וסבתא כל הזמן ליטפה לי את הראש ואמרה שהשם שומר עלינו. בשעה שלוש הגיעה משאית עם מכונת ירייה ענקית, נצמדה לפתח הבניין ואז התחילו יריות. תוך כמה דקות כול הגברים בפנים מתו. סבתא אמרה שגם אבא היה שם וצריך להגיד עליו קדיש. המשכנו להתחבא מאחורי הגדר עד הלילה ואז סבתא תפסה אותי ויצאנו בשקט החוצה. סבתא לא הספיקה להסתכל לצדדים וחייל תפס אותנו. הוא דחף אותנו בכוח לכיוון משאית ענקית שעמדה בקצה הרחוב ונדחסנו פנימה. בפנים ראיתי שוב את אמא, היא הייתה לבנה כמו קיר וכמעט לא שמה לב שעליתי למשאית.
המשאית לקחה אותנו לתחנת הרכבת ואז דחפו אותנו לרכבת, וולדק דחף אותי עליה ואמא מתה..."
אורי שוב התחיל לבכות
"סבתא אמרה לי שהיא תשמור עלי..." השתנק אורי "ושגם אמא ואבא שומרים עלי מהשמים... ומשגיחים שלא יקרה לי כלום... אחרי שדחסו אותנו לתוך הקרון נעלו את הדלתות והרכבת התחילה לנסוע. בפנים היה חם ושוב לא הצלחתי לנשום. הרגשתי את נשימותיה הכבדות של סבתא על גופי ופחדתי נורא שהיא תמות. אנשים מסביב צעקו שיביאו להם מים אבל אף אחד לא הביא להם כלום. אחרי ארבע שעות שחשבתי שכבר אני הולך למות ולפגוש את אמא בשמים הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו וכל האנשים שהיו ליד הדלת התגלגלו החוצה. כולם היו מתים."
"ומאז אנחנו במחנה"
אורי מחה את דמעותיו בקצה שרוול מעילו המכותם בדם.
"סבתא כבר לא מדברת, היא חלשה מאד, אני לא רוצה שמלאך המוות ייקח אותה, מי ישמור עלי אחרי שהיא תמות?! כל הזמן הורגים כאן אנשים ואין לנו מה לאכול. אתמול ראיתי שני נשים רבות על פרוסת לחם שהם מצאו מאחורי הצריף של הקצינים ואחת מהם נשכה את השניה והרגה אותה. אחד הקצינים עמד בחלון הצריף וצחק. אחרי שהיא מתה, האישה שנשכה אותה אכלה את הלחם ואחרי דקה היא גם מתה. אישה אחת אמרה שהלחם היה מורעל בכוונה. ואז החייל ירה בה מהחלון."
אורי סיים את המונולוג המזעזע. סבתו שישבה לידו זעה קמעה. היא הזדקפה בפתאומיות ותפסה במעילו של נכדה הקטן "אורי מיין קינדר, אתה האחרון שנשארת מכל המשפחה, אתה תגיד עלי קדיש אורי! נכון?! אתה תגיד עלי קדיש! אל תשכח אותנו, האנשים שהגנו עליך עד טיפת דמם האחרונה! אל תשכח את הקדיש!!!" ואז עזבה את דש מעילו וצנחה על מרצפות הרחוב, מתה.
אורי קפץ על מקומו, ורכן אל גופה של סבתו כשהוא מטלטל אותה נמרצות בבכי נוראי שקרע את מחנה הריכוז והזעיק את שומרי המחנה: "אל תמותי סבתא, אסור לך למות! מי ישמור עלי עכשיו?! מי?! איך זרקת לי על הכתפיים כזה עול כבד, קדיש על אבא... קדיש על אמא... ועכשיו גם קדיש עלייך סבתא?! מה ייקרה אם גם אני אמות?! מי יגיד עלי קדיש?!..."
יריה בודדת פילחה את האוויר. הילד נפל אל הארץ מתבוסס בדמו. ה'קדיש' האחרון של המשפחה נגדע באחת.
לנצח!
***
נשאבתי חזרה אל החדר האפלולי, שומע שוב את הקולות סביבי, ושואל את עצמי. מי באמת יזכור את אותם סבתות ו"אוריים" שמתו בשואת יהודי יאסי בפרט ויהדות אירופה בכלל?! אותם אנשים שלא השאירו אחריהם זכר ונמחו לחלוטין מההיסטוריה האנושית. הרי זכרו של אדם יהודי מהווה את ציפור נפשנו כעם לאורך כל השנים. תורתנו הק' מלאה בהלכות שנועדו לשמר את זכרו של כל אדם ואדם באשר הוא יהודי שלא ימחה שמו מישראל. החל מהלכות ייבום וכלה בנחלה.
גם בפרשתנו אנו רואים איך בנות צלופחד נלחמות עבור שמו של אביהם ואומרות "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" וכמו שאומר רש"י שאם היה לו בן, הן לא היו חושבות לתבוע את נחלתם כי רק שמו של אביהן היה חשוב להם.
יצאתי מבעד לשערי הזכוכית בקצה מנסרת האבן אל המרפסת הענקית המשקיפה אל הרי ירושלים. ממעל קירות הבטון הגבוהים קורעים את השמים הזרועים בכוכבים ובמרכזם, כמלך בגדוד, ירח מלא. ואז ראיתי את ה"קדיש" במלוא תפארתו. מולי שכונת הר נוף הבנויה על צלע ההר, משמאלי שכונת בית וגן ומאחוריהם, בנויה לתלפיות, ירושלים כולה. העיר אשר קמה על חורבן יהדות אירופה יחד עם שאר ערי הארץ, מתריסות כלפי אותו עשיו שניסה להשמיד את העם הנבחר ולמחות אותו מעל פני האדמה. בעצם קיומינו והתפתחותנו כאן בארץ אנו מהווים את ה"קדיש" הגדול ביותר שיכול להנציח את כל אותם עריריים שמתו ולא הותירו אחריהם זכר.
עם ישראל בעצם קיומו, עומד ואומר "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
***
נכתב לזכרם של יהודי יאסי שנספו בחודש תמוז התש"א ולכל אותם ערירים וגלמודים שלא השאירו אחריהם נצר
יהי זכרם ברוך.

עשית כבר ת'דף של היום??? - פרשת פנחס תשע"ג

אני רוצה לשתף אתכם, חברים יקרים, בחוויה מיוחדת במינה שהייתה לי
השבוע, לאחר 'קמפיין הדף היומי' שהושק שוב בישיבה. לרגל תחילת מסכת
פסחים במחזור העולמי, החלטתי לנסות.

מתחילת השנה אני בעצם רוצה אז- בתחילת השנה-התחילו בעולם כולו
את מחזור הדף היומי במסכת ברכות, ואני החלטתי להיות 'חלק מהעולם'
ולהצטרף למשפחה הענקית הזו של לומדי הדף.'רציתי' אני אומר, והרצון הזה
נשאר 'תקוע' אי שם בלב. כנראה לא רציתי מספיק, ואולי גם פחדתי להתחייב.
אני שומע כל יום את הרב שלנו שואל כמעט כל אחד בישיבה שנכנס לו
לרדאר:"את הדף של היום כבר עשית?? לך תעשה משהו עם עצמך..! מכירים
את זה בטח,זה לפעמים מגיע עם מים..

המון "מניעות" הסתובבו לי בראש ,ומה יהיה אם לא אספיק יום או יומיים
ללמוד את הדף, ואז אפספס את הרכבת? ומה יהיה עם 'שישי-שבת ?ובעצם,
מה יצא לי מזה?..ועוד המון פחדים שעצרו אותי מלקפוץ למים ולהתחיל
ללמוד את הדף.

בשבוע שעבר, פגשתי חבר מהישיבה, שלומד כבר חצי שנה במסגרת התוכנית
הזו של הדף היומי, והוא שאל אותי שאלה שהשאירה אותי בהלם,והזיזה לי
משהו רציני בלב. "תגיד לי, אתה מוכן לענות לי בכנות, מה למדת בשנה
האחרונה? " גמגמתי לו משהו על כמה דפי גמרא פה ושם...כמה פרשיות..
מהחומש קצת...כמה שיעורים וועדים.. "וזהו?" הוא שאל. כן,עניתי לו,ועברתי
להתקפה: "ומה אתה הספקת מתחילת השנה ללמוד? ואז, הוא הישיר אלי
מבט, וענה בקול שקט, אבל צלול ובטוח: "אני הספקתי מתחילת השנה 325
דפי גמרא! עברתי על מסכתות ברכות, שבת, עירובין!

"הייתי פשוט בהלם. פשוט שתקתי. אספתי כוח ושאלתי אותו: "תגיד לי, אתה
לא עובד עלי??
לא, הוא ענה לי בביטחון.
לא ויתרתי והמשכתי להתקיף. "אתה בטוח שהבנת את כול מה שלמדת?
אתה זוכר את כול הדפים שעברת עליהם? אתה רוצה להגיד לי שלא פספסת
שום יום?"

"שמע חבוב, " כך הוא ענה לי, "לא בטוח שהבנתי הכול, ובטוח שאני לא זוכר
הכול, והיו ימים שפספסתי, אבל מיהרתי להשלים את הדף בימים הבאים. "
"אז מה זה שווה ? " ניסיתי להתגונן ולטעון. מה יוצא לך מכל זה?, אם לא
בטוח שהבנת, ואינך זוכר את הכול? בנקודה הזו של השיחה לימד אותי החבר
שלי הזה את מה ששכנע אותי 'להיכנס' לעניין. "הדף היומי נותן לי תוכנית
לימוד יומית. ברור לי כול יום מה אני צריך לעשות,יש מסביב המון אנשים עם
אותה תוכנית, יש על התוכנית הזו שיעורים, יש לתוכנית הזו אמצעי עזר של
גמרות מפורשות, סיכומים, ציורים כשצריך, והעיקר, אני יכול לעמוד בתוכנית
לימוד שלי בכול חלק של היום שמסתדר לי עם העבודה ושאר העיסוקים.
 "ומה עם הקטעים הקשים בגמרא שאינך מבין? או שפשוט אין לך כוח ללמוד
אותם? " שאלתי. הוא שתק לרגע, והשיב: "אתה צודק, זה לא קל, ולפעמים
קשה, ואולי 'מעצבן', אבל בחשבון הכללי זה משתלם! הנה, אחרי כמעט שנה
'ביקרתי' באופן רציני ורצוף במאות )!( סוגיות, ואפילו שאני לא זוכר את הכול,
אבל ידיעה כללית בהמון תחומים שלא ידעתי, נשארה לי! כדאי לך להצטרף
לתוכנית הזו, אתה תהיה אחרי תקופה א ארוכה – מ א ו ש ר !

תהיה לך תוכנית מסודרת, תהיה לך סיבה לקום ולהיכנס לבית המדרש!תהיה
לך סיבה טובה להיות בישיבה.

ואני, ידידי היקרים, החלטתי בעקבות השיחה 'הנוגעת' הזו, 'לקפוץ ראש' לדף
היומי. אולי 'ראש בקיר'...
מה אומר לכם? אחרי כמה דפים ראשונים של 'פסחים' , מרגיש לי טוב עם
זה. בינתיים, החבר ההוא – צדק..

אני מתפלל ומקווה שבחודש חשוון הקרוב אזמין אתכם לסיום בשרי על
סמכת פסחים, שהבטיח לי אותו חבר אם אסיים.

ובקשה קטנה לי אליכם חברי היקרים. אני צריך עידוד. אני צריך אתכם איתי.
אולי תקפצו גם אתם למים, שלא אהיה שם לבד.אני פשוט פוחד לטבוע...

יום חמישי, 20 ביוני 2013

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בלק תשע"ג


בית המדרש למידות

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א


עיון בפרשת השבוע מגלה לנו נקודה מעניינת ומרתקת מאוד באישיותו והתנהלותו של בלעם, ראש נביאי אומות העולם. אנו שמים לב, שלמרות שהאלוקים אומר לו בבירור לסרב לבקשת בלק לקלל את ישראל – "כי ברוך הוא", בלעם מנסה שוב ושוב, כאילו "לשכנע" את האלוקים שיסכים בכל אופן להתיר לו ללכת לקלל את עם ישראל.

גם הסכמתו של האלוקים בסופו של דבר שבלעם אכן ילך, וההודעה המפורשת של ה' "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", מתפרשת על ידי בלעם באופן מעורר תמיהה, כשהוא אומר לעצמו "שמא אפתנו – את הקב"ה – ויתרצה לקללם" (רש"י).

גם התנהלותו של בלעם מול פתיחת פי האתון ועמידתו של המלאך "ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו", עובדות שהיו צריכות ללמד את בלעם על חוסר שביעות רצון ה' מהליכתו, נתקלת בחוסר הבנה למתרחש, כשבסופו של דבר, למרות שאומר לו המלאך "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר", הולך בלעם "עם שרי בלק" – שהיה שמח לקללם כמותם (רש"י).

ואנחנו מבקשים להבין את נפשו המסוכסכת של בלעם ואת יחסיו עם האלוקים. האומנם נתפס האלוקים בעיני בלעם כאיש בשר ודם, שאפשר לשנות את דעתו או לכוון אותה כרצונו? הכיצד חושב לעצמו בלעם, שאכן יצליח לקלל את ישראל בשם ה', כשהוא יודע בתוכו לגמרי שרצונו של ה' הוא לברך את ישראל?

כיצד יכול הוא בלעם להכריז מצד אחד "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם" (כג, יט), ומצד שני לעשות כל מאמץ שאלוקים יצטרף לרצונו לקלל, כשנאמר לו כמה פעמים שדעתו של ה' היא שעם ישראל – ברוך הוא?

מי במרכז, האדם או האלוקים?

המשנה באבות (פ"ה מי"ט) מלמדת אותנו על קיומו של בית מדרש מעניין – "בית מדרשו של בלעם". וכך היא אומרת: כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא... אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת.

אנו לומדים כאן על בית מדרשו של בלעם, ש'מעמיד תלמידים' שיש להם שלוש מידות רעות, שהן שלושת המידות הרעות המרכזיות שפועלות בנפש האדם, האחת, עין רעה – קנאה; השניה, רוח גבוהה – גאווה וכבוד; והשלישית, נפש רחבה – תאווה.

בית מדרשו של בלעם מייצר "תלמידים" שכאלו, כתוצאה מהתפיסה היסודית של הרבי בלעם, שמחנך את תלמידיו על האמונה שמרכזו של העולם הוא האדם והנאותיו. כל מה שמשרת את המטרה הזו, מקדש את האמצעים, וכשנצטרך "נגייס" גם את האלוקים לטובת מרכז העולם, שהוא האדם על הנאותיו, תאוותיו וצרכיו. זוהי הבנה מוטעית לגמרי בהבנת יסוד האלוקות בעולם. בלעם מאמין באלוקים, אך הוא סבור שהוא צריך "להסתדר איתו" ובשום אופן לא "להתבטל לפניו".

עלינו להבין כי התפיסה השורשית הזו, חייבת לבוא תמיד עם מידות רעות, שבאות כתוצאה מהעמדתו של האדם כ"אני ואפסי עוד", וכל מה שמסביב – כולל האלוקים – צריך לעמוד לרשותי...

ההיפך הגמור מכך הוא בית מדרשו של אברהם אבינו, שהעמיד את האלוקים במרכז העולם, ואת החיוב של האדם ללמוד את רצונו של האלוקים בדיוק, להתבטל בפניו, לקיים את רצונו ולהתחבר אליו.

תפיסה זו של האלוקים יכולה להיות רק אם האדם "יעבוד" על מידותיו וירכוש את שלושת המידות הטובות המרכזיות, ההפוכות משלושת המידות הרעות, שצריכות לפעול בנפש האדם, והן: עין טובה – לב טוב; רוח נמוכה – ענווה; נפש שפלה – "מי שנפשו זכה ואין מתאווה לדבר עבירה" (רבנו יונה שם), שהיא בעצם מידת הקדושה.
רק בית מדרש המגדל את תלמידיו על התפיסה האמונית, ששמה את האלוקים במרכז העולם, בכל מחיר ובכל מצב, יכול לבנות תלמידים המתוקנים במידותיהם, וכן להיפך, רק תלמידים המתקנים את מידותיהם ועובדים על עצמם, יכולים להגיע לאמונה אמיתית באלוקים ולחיבור איתו.

לב טוב או אינטרסים?

אנחנו מבינים מעתה את התנהלותו של בלעם, שהוא כאמור הרבי הגדול של התפיסה העולמית, השמה את האדם ותאוותיו במרכז העולם, ומשוכנעת מכח מידותיה הרעות שגם אלוקים יסכים בסופו של דבר לרצונות האדם ויתחשב בהם.

למרות ששומע בלעם כמה פעמים, שרצונו של הקב"ה הוא לברך את ישראל, מידותיו הרעות אינן מאפשרות לו לראות את זה בבהירות משכנעת. הן מושכות אותו לכיוונים אחרים נגד האלוקים, ואפילו משכנעות אותו שהוא מסוגל לפתות את האלוקים, והאלוקים בעצמו יחזור בו ויצטרף אליו בהסכמה למסע תאוותיו...

פעמים רבות אנו שומעים על אישים ושיטות שטוענים ומדברים כביכול בשם האלוקים ו"כל מעשיהם לשם שמים". אם נרצה לבדוק את דבריהם וללכת בעקבותיהם, עלינו להסתכל בראש ובראשונה על מידותיהם הטובות של ראשי בתי המדרש הללו, או האנשים הפועלים בהם, ולהשתכנע שמקורן של כל הדעות, הפעולות והמעשים, יסודם במידות טובות, ולא מונע מכח פנימי של אינטרס או נגיעות אישיות, כי רק "הדברים היוצאים מן הלב" – היינו לב טוב, על כל המשתמע מכך, יכולים להיכנס אל הלב, להותיר בו חותם ולהשפיע עליו טובה.

מוציאים מן העולם!

כשאנו מעיינים במשנה באבות שלפנינו, אנו שמים לב שכתשובה לשאלה מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם, עונה המשנה, שתלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהינום ויורדין לבאר שחת.

נראה הדבר, שחידושה של המשנה אינו רק בסוף הידוע מראש של תלמידי אברהם, שהוא בגן עדן, והסוף של תלמידי בלעם שבוודאי יהיה בגיהינום, אלא עיקר חידושה של המשנה הוא שתלמידי אברהם בעלי המידות הטובות "נוחלים עולם הזה", והם מאושרים כאן, בחייהם הגשמיים, מול תלמידי בלעם שמלבד סופם הידוע בעולם האמת, הם יורדים, כאן בעולם הזה, לבאר שחת וחייהם אומללים...

אלו הם ממש דברי המשנה במסכת אבות (פ"ד מכ"ח) "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אין הכוונה בדברים הללו רק שהמידות הרעות מוציאות את האדם מן העולם וגורמות למותו, אלא משמעות הדבר היא שהן מוציאות את האדם מהעולם הנורמלי, המתוקן והמאושר, שכולנו רוצים לחיות בו. רק על ידי מידות טובות, שכאמור יסודן באמונה באלוקים, נוכל "להיכנס" אל העולם וליהנות מהחיים.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת בלק תשע"ג


הרצון והחוקים

הרב אליהו מאיר פייבלזון


אישיותו של בלעם, נביא הגויים המופיע בפרשתנו, היא ייחודית בכל קנה מידה. גם בעולם המקרא אין אנו מוצאים דמות שכזאת. מחד, הוא נביא ויודע דעת עליון. נבואותיו, המופיעות בפרשה, מלאות שגב על מעלותיו וייחודיותו של עם ישראל, וכוללות מבט ארוך טווח אל אחרית הימים ואל הגאולה השלימה. הוא גם אדם דתי, ואולי אפשר לראות בו חרדי. "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ד' אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כב, יח). לאורך כל הפרשה הוא דבק בעמדתו זאת. ציווי ד' הוא בשבילו חומה איתנה, בלתי עבירה. וזה לכאורה פשוט. הן נביא הוא, ורואה מחזות אלוקיים, ואיך יעבור על דבר קונו?

אבל המגמה שהוא מנסה להוביל, בעקשנות לא קלה, היא אבסורדית. הוא מודע בוודאי לרצונו של הא-ל, ומבין שעם ישראל יצא ממצרים בהתערבות אלוקית עליונה, ולא יתכן שהקב"ה יחפוץ בקללתו. ואעפ"כ, כשהמטרה מסומנת לפניו, הוא צועד צעד אחר צעד לקראתה, עם תחושה ברורה שיש למהלך שלו סיכוי. לפעול ע"י כוחו הנבואי נגד הרצון והמטרה האלוקיים? האם זה סביר? האם זה תבוני? האם זה מסתדר ביחד עם 'יודע דעת עליון'?

אבל יש כאן שאלה גדולה יותר. האם גישתו של בלעם מסתדרת עם דתיותו? איזה מין אדם זה, שחרד לכל ציווי של הקב"ה, קטן או גדול, ויחד עם זה שם לעצמו מגמה לפעול בניגוד גמור לרצונו של הא-ל?

חז"ל בחכמתם, פותחים לנו פתח להשיב קצת על השאלה הראשונה. הגמרא (ברכות ז' ע"ב), מביאה את הפסוק בתהילים (ז' י"ב), "וא-ל זועם בכל יום", ולומדת ממנו שבכל יום יש רגע אחד קצר בו הקב"ה כועס. הכעס הזה הוא, כנראה, ביטוי למידת הדין הנחוצה כדי לעצור ולהגביל במידה מסוימת את הרוע הפועל בעולמנו. השילוב העדין בין החסד האלוקי לבין הדין, נחוץ כדי לאפשר את קיום העולם, ויחד עם זה לשמור על הבחירה והחרות האנושיים.

בלעם היה יודע דעת עליון, והגמרא לוקחת את זה לכך, שהוא היה יודע מתי הוא הרגע הקצר והנורא בו הקב"ה כועס. בלעם ביקש לכוון לאותו רגע, ובו לקלל את העם. כנראה הייתה לו מומחיות לנצל רגע אחד קצר כדי להציג לפני מידת הדין את הצדדים השליליים של עם ישראל, ולהוציא את המסקנה הרצויה מבחינתו. לפי המבט של אותו רגע, ראויים אכן עם ישראל לקללה.

אם תכניתו של בלעם הייתה מאורגנת כל כך יפה, כיצד היא נכשלה בסופו של דבר? על זה משיבה הגמרא מתוך פסוקו של בלעם, "מה אקוב לא קבה א-ל, ומה אזעם לא זעם ד' " (במדבר כ"ג ח'). ובלשון חז"ל, מלמד שכל אותן הימים לא זעם. הקב"ה שינה את סדרי היסוד של הבריאה, שינה ממנהגו, ולא כעס כל אותה תקופה שהיה בלעם עסוק בענין.

בלי להיכנס כאן אל הפרטים הטכניים של המהלך המתואר בגמרא, חשוב לתת את הדעת אל העיקרון הכללי שבא כאן לידי ביטוי. הקב"ה ברא עולם שיש בו בני אדם, ויש לו ענין לנהל איתם דיאלוג. הקשר הזה בין אלוקים, מופשט ובלתי נתפס, לבין בני אדם הקרוצים מחומר ונתונים במערכות כללים הנובעים ממבנה אישיותם, דורש, כביכול, מהבורא להתנהל במערכת מושגים אנושית. כיון שכל דו-שיח יש לו שפה בה הוא מתקיים, ובני אדם אינם יכולים כמובן לרכוש את השפה האלוקית, מוכרח הדבר שהבורא ישוחח איתנו בשפה האנושית. מכאן נובעת העובדה שיש חוקיות ליחס בין אדם לאלוקים. אנחנו צריכים ללמוד את החוקיות ואת השפה הזו, ולהשתדל לפעול על פיה. התורה כולה באה ללמד אותנו את השפה הזו, שניתנה לבני אדם כדי לדבר בה עם קונם.

אין להקל ראש, חלילה, בכללים הללו. אדם שיגיד, שכיון שמהותה של התפילה הוא דיבור עם הקב"ה, ולכן אין הוא רואה צורך להקפיד על כללי התפילה, שהרי אלוקים ודאי איננו תלוי בפרטים הללו, טועה טעות עצובה. אם אתה רוצה לפנות לאלוקים כמו לאלוקים, אזי תפילתך מיותרת לגמרי, שהרי הוא יודע מחשבות לבך בלי שתאמר לו אותן, והוא גם יודע לבדו מה טוב ונכון עבורך.

כך, שהחוקים והכללים הללו, הם באמת הבסיס של הקיום האנושי. הפסוק אומר (תהילים קט"ו ט"ז), "השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם". בני אדם נבראו על הארץ, והם אמורים לפעול במערכת כללים המתאימה למקומם, ואין לאדם כלים ואפשרות לצאת מגבולות הארץ ולעלות אל מעל השמים.

בלעם, כמי שיודע דעת עליון, השיג בנבואתו את מערכת הכללים שקבע הקב"ה להנהגת העולם. הוא רכש מומחיות ב'מקצוע' הזה, וידע רחב ומקיף בדרכי ההתמודדות עם מערכת הזו. מכאן נבעה תפיסתו, שיש בידו יכולת לנהל את המציאות, כמי שמכיר מכונה ויודע להשתמש בה לצרכיו. הוא תפס את הבורא דרך הכללים, דבר שיש בו אמת, אבל איננו כל האמת. הוא הבין לגמרי את מחויבותו לציית לציווי ד', שהוא (הציווי) גם חלק מהמערכת שיצר הקב"ה עבור בני אדם. אבל, הוא התעלם מהעובדה, שהחוקים הם שפה, בעלת תוקף, רצינית ומחייבת, אבל אחרי הכל רק שפה, שלא באה אלא כדי לבטא את הרצון. הרצון האלוקי עצמו, הוא הנשמה הפנימית של הכל. אין בכוחם של החוקים לבטל את הרצון, והחיבור אל רצון ד' הוא נשמתם של החיים הדתיים.

ערב מלחמת המפרץ הראשונה, נשא ג'ורג' בוש (האב) נאום לאומה האמריקנית. הוא סיים את נאומו בברכה המקובלת: הא-ל הטוב יברך את אמריקה. לאחר מכן, במסגרת מסיבת עיתונאים, נשאל הנשיא שאלה כזו: אתה קורא בשם הא-ל ומייחס אותו אליך, ואילו סדאם חוסיין אומר: אללה אכבר. עם מי באמת יהיה האלוקים במלחמה הזו?

תשובתו של ג'ורג' בוש היתה קצרה, אבל לדעתי היה בה עומק. האלוקים איננו כלב, כך אמר, שקושרים רצועה בצווארו ומושכים אותו. הוא יודע לבדו מה הוא רוצה ולשם הוא הולך.

לאמור, יש תפילה ויש כללים, וצריך לשמור עליהם, אבל מאחרי הכל עומד הרצון האלוקי בטוב, ובסופו של יום, הוא לבדו יצא לפועל, כדברי ספר איוב )ג' י"ג), "והוא באחד ומי ישיבנו". שום דבר וענין איננו יכול להשיב את הרצון האלוקי מלהתגשם.

אלחנן גולדברג - פרשת בלק תשע"ג


החלטה אחת קטנה

אלחנן גולדברג


מעשה בשמש נאמן באחת העיירות שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת. לפתע נפתחת הדלת, ומי מופיע בפתח? לא פחות ולא יותר, געציל, הגנב של העיירה.

השמש התכופף מיד מתחת לאחד השולחנות ע"מ לוודא שכל תכולת בית הכנסת נשארת במקומה לאחר הביקור, ובעיקר כדי לתפוס אותו 'על חם' פעם אחת ולתמיד. געציל, שלא הבחין בשמש, נכנס בשקט לבית הכנסת והתקדם לכיוון ארון הקודש. השמש עוקב אחריו ממחבואו, והנה הוא רואה אותו מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות... השמש היה בטוח שהוא הולך לשמוע אותו מתפלל על מישהו מקרוביו שסובל ממחלה כלשהי או על משהו דומה, הוא מחליט להאזין על מה בוכה געציל הגנב, ולתדהמתו הוא שומע את הגנב מתחנן: "ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש, ריבונו של עולם..."

יותר מזה הוא כבר לא יכל להתאפק, הוא מקפץ ממקום מחבואו ישירות אל הגנב ושואל אותו: "געציל יקירי, אף אחד לא נמצא פה מלבדנו, שמעתי על מה התפללת, אנא תסביר לי למה ביקשת רוח הקודש, זה הדבר היחיד שחסר לך?". ענה לו געציל: "מה כל כך קשה להבין? אתה יודע שאנחנו נמצאים בתקופת החורף והשלגים, אתה יודע כמה קשה באמצע הלילה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, להתחיל לחפש בחושך את הארנק של בעל הבית וכל זה מתוך פחד שמא יתפסו אותי בכל רגע? אבל אם הייתה לי רוח הקודש הייתי יודע מראש איפה נמצאת הכספת, פונה ישר אליה וחוסך את כל הסבל המיותר הזה"...

את המשל הזה הביא הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א בשם רבו הסבא מנובהרדוק זי"ע, על המעשה עם בלעם שמסופר בפרשה. בלעם, היה האדם היחיד מאומות העולם שקיבל נבואה מהקב"ה, אך לא די, אומר הסבא, שלא ניצל ולמד מהנבואה ששרתה עליו, אלא היה מנצל אותה ע"מ לקלל תמורת בצע כסף, כאותו גנב שמתפלל לקב"ה שייתן לו רוח הקודש, לא פחות, אבל כשהוא יקבל רוח הקודש הוא ישתמש בזה לעיסוקיו המפוקפקים.

בכל אדם יש כוחות מיוחדים שקיבל מהקב"ה, כל אחד והדברים המסוימים שהוא מיוחד בהם, אנחנו צריכים לדעת לנצל את הכוחות והכישרונות שלנו ולעשות איתם משהו חיובי שיהיה לתועלת, גם אם בהתחלה היא לא נראית גדולה כל כך, בהמשך זה ישפיע לטובה עלינו ועל הסובבים אותנו.

***

בשבוע שעבר הלך לעולמו הגאון ר' יהושע נויבירט זצ"ל שהתגורר בשכונת בית וגן בירושלים. בין כל מפעלי חייו שהותירו חותם בקרב כל היהדות החרדית והדתית היה המפעל המרכזי שהוא הספר 'שמירת שבת כהלכתה'.
הרב נויבירט זצ"ל כתב וערך את הספר שמירת שבת כהלכתה שהפך לנכס בכל בית יהודי בארץ ובעולם שיצא לראשונה לפני כחמישים שנה ובשנים האחרונות הודפסה מהדורה נוספת עם הוספה של עוד הלכות בנושאים האקטואליים לזמננו. 

את הסיפור מאחורי כתיבת הספר מספר הרב זצ"ל בהקדמה למהדורה האחרונה. היה זה לאחר מלחמת העולם השניה כשהוא ובני משפחתו ביקשו לעלות מהולנד, אליה נמלטו מאימת הנאצים ימ"ש, לארץ ישראל. בעיצומה של שבת קודש הופיעו מספר נציגים מטעם המדינה והודיעו להם כי יש אוניה היוצאת במהלך השבת לארץ.

מפחד שמא תהיה זו ההזדמנות האחרונה לעזוב את המקום הוכרח הרב לעלות על אותה אוניה תוך חילול שבת. עקב כך קיבל הרב על עצמו כשיגיע לארץ 'לעשות משהו' למען השבת.

כך יצא הספר המקיף ביותר על הלכות שבת שהפך לנכס חובה בכל בית יהודי בארץ ובעולם.

***

חשבתי לעצמי, באותם ימים בהם היה הרב על האוניה, הרי הוא היה צעיר מאוד, בטח בגיל של בחור ממוצע בישיבה, ובעקבות המאורעות קיבל על עצמו לעשות משהו למען השבת, כשאותו 'משהו' יכל להסתכם בתרומה צנועה להתקנת צופר של שבת בשכונה כלשהי. אבל הוא החליט לעשות משהו שישאיר חותם בעתיד, ומצא משהו שבאותם ימים היה חסר בבית של יהודי שומר תו"מ, ובנוסף זה משהו שהוא מיוחד בו ויש לו את היכולות והכישרון כדי לבצע אותו, ואיתו הוא מחולל את המהפכה שכבר הפכה להיסטוריה. אין כמעט בית יהודי שלא משתמש בספר שמירת שבת כהלכתה באופן קבוע.

***

הודעת טקסט שקיבלתי השבוע מהישיבה בישרה על כך שהלל עזרא שיחי' החליט להיפרד ממכשיר האייפון שלו לטובת מכשיר יותר נקי ומהודר.

ברגע הראשון זוהי עוד הודעה לא מעניינת במיוחד...

במחשבה שניה אולי זה נקרא 'לעשות משהו'? זה מעשה שנראה קטן בהתחלה אבל את התועלת שתצא ממנו עדיין אין לדעת...