מחשבות של קיץ - אבי שטיין

מה זה קיץ בעצם? החום הזה טוב או רע? כיף או סיוט? אם זה טוב למה זה לא כל השנה? אם זה רע אז למה זה חלק מהשנה? התשובה לדעתי איפשהו באמצע. כמו כל הדבר בחיים אין טוב שהוא רק טוב, כמו שאין רע שהוא רק רע. כל דבר הוא טוב במידה, אם יהיה קיץ כל השנה זה יהיה סיוט, אם יהיה חורף כל השנה זה יהיה סיוט.. (צריך איזה יום בשבוע קיץ כדי ללכת לים)

כשחשבתי על זה קצת יותר לעומק בפרספקטיבה רחבה של משמעות לחיים, החיים הם במתכונת עגולה יום לילה ראשון שני.. שבת ראשון שני.. שבת. תחילת חודש וסוף חודש תחילת שנה וסוף שנה והכל חוזר על עצמו.

המעגליות הזאת נמצאת גם אצל בני האדם. דור בא ודור הולך אנשים נולדים ואנשים נפטרים.

רבים משלימים מכירים ונפרדים. יש מצב שהמעגליות של הטבע במחזוריות קיץ חורף אביב סתיו נמצאים באותה המידה אצל האנשים עם אותם התכונות?

קראתי במאמר של הרב פייבלזון שהחורף הוא כמו הילדות זה הזמן שבו הקרקע מקבלת כלים ויושבת בשקט ולומדת מהגשם והרוחות מהזריעה והנביטה איך לגדול ולהתנהג בקיץ.

יש מצב נראה לי שהקיץ מסמל את גיל הנערות והבגרות של האדם? הזמן שבו הכל קורה ושום דבר בעצם לא קורה? מחליטים החלטות רק כדי לקבל אחר כך החלטה שההחלטות ההם שגויות או לא רלוונטיות אלינו. קמים כדי ליפול, נופלים כדי לקום, חוטאים כדי לחזור בתשובה, חוזרים בתשובה כדי לחטוא. וככה זה כל החיים לא באותה קיצוניות של ימי הנעורים אבל באותה המחזוריות. כאילו איזו כח דוחף אותנו ליפול ולקום, אני קורא לזה כח החיים. תחלקו עליי אם אתם לא חושבים ככה וזה גם כח החיים!

בעצם גם ההיסטוריה שלנו בנויה ככה, אנשים חוטאים מאז אדם הראשון וחוזרים בתשובה, עוברים את דור המבול כדי להגיע לדור הפלגה, כדי להגיע לאברהם אבינו .

מעניין שאת הפרשיות של ימי הנעורים בעם ישראל אחרי יציאת מצריים קוראים בקיץ. הזמן במדבר שבו הכל קורה, מצד אחד. מקבלים את התורה, בונים משכן, מתקדמים לארץ ומצד שני הכל נעצר, הכל לא קורה. חוטאים בחטא העגל ,חטא המרגלים... וכל זה אנחנו קוראים בקיץ הזמן שבו הכל קורה וכלום לא קורה..........

(לחובבי הקונספירציות חלק גדול ממלחמות ומבצעי ישראל היו בקיץ.. רק אומר)

בקיצור לסיכום של יום, אהרון רצה שאכתוב משהו אז שיתפתי קצת מהמחשבות..

שבת שלום!

נ.ב אם כבר קיץ אז איזה דרך לבלות יום שישי בנחמדות:

9:00 לקום

10:00 להצטרף לשיעור של הרב ליפשיץ בפרשת שבוע (אם עדיין קיים)

11:00 לחשוב אם לצאת למעיין או לים

12:00 להחליט שיוצאים למעיין

13:00 לצאת למעיין שאף אחד לא מכיר ולגלות שכולם מכירים

13:30 לא לשכוח לטבול אם יש מקום במעיין

נ.ב. אחרון אם במקרה מצאתם איזה מעיין שבאמת אפאחד לא מכיר תשלחו סמס מטלפון כשר ;)

כותב אנונימי

אתה חבר אח

אחי! כן כן, אתה ה'חבר'. אל תסתכל אחורה, אני מתכוון אליך. אין כאן אפחד חוץ ממני וממך. תגיד, יש מצב לאיזו מילה? יש לי משהו חשוב לומר לך.

אני לא ניגש אליך ישירות כי אני לא כ“כ יודע איך לעשות את זה. וגם, אני רוצה שתדע שאין לי שום עניין שתבוא אלי אחרי זה, ותטפח לי על השכם ותגיד לי: "וואלה איזה טור", "אהבתי את מה שכתבת" העורך אמר לי שבין כה אומרים את זה לכל מי שכותב. באמת, בוא נחסוך את זה.

המטרה שלי היא הלב שלך, ואני לא רוצה לפספס אותה. תסלח לי שאני קצת מתבלבל, לא כל יום אני כותב טור… תראה, בעיני אתה אחד הבחורים החשובים בישיבה. אתה 'חבר'.

הדעה שלך חשובה לי בכל עניין. כשאני מסתכל עליך, אני אומר: הלוואי שהייתי מסוגל להיות כמוך, אתה משלב המון תכונות וחכמה ואני יודע שאין לי סיכוי להידמות אליך. אבל בכל זאת, לפחות, אולי להיות חבר שלך, אולי אם תהיה חבר שלי אני אוכל ללמוד ממך משהו, וגם, סתם זה יחזק אותי. זה ייתן לי ביטחון שאני שווה משהו.

תראה, אני יודע שזה קצת מוזר לגשת לבנאדם ככה ולומר לו בוא נהיה חברים. חברים רוכשים בדם, בהקרבה, בנתינה, זה לא סתם ככה ’בוא נהיה חברים‘ ’יאללה‘ וזהו, לוחצים ידיים, ושלום על ישראל.

אחי, אתה צריך להבין שחבר קונים! וחז“ל כבר אמרו ”בכסף ממש“. אז איך אתה ככה ניגש ורוצה להיות חבר שלי? אז נכון, לא עברנו חוויות ביחד.

לא היינו ביחד ברגע שבו אמרנו לעצמנו, "די, נמאס לי להתמודד, גדול עלי העולם הזה".

לא היינו שותפים ביחד להרגשה שכל העולם מפנה לך עורף ואומר לך, לך לעזאזל.

לא הייתי איתך כשהמשגיח אמר לך "אתה בחור טוב, אבל המקום הזה לא בשבילך".

לא הייתי בכל הרגעים האלו איתך בשביל לתת לך יד.

אבל יש לך טעות! שנינו אחים לנשק. נלחמים יומיום עם הקשיים. מתמודדים עם פיתויי העולם. למה אתה חושב שזו לא חוויה משותפת? אם רק תיתן לי יד, תראה שגם לך בעצמך יהיה הרבה יותר קל בהרבה דברים. רק תהיה חבר שלי. לא תפסיד מזה.

לא רוצה שתפנק אותי בפחית בארוחת צהריים. בסך הכול רוצה שתגיד לי יפה 'מה שלומך'. כשאתה מכין לעצמך כוס קפה, זה יהיה ממש נחמד אם תשאל אם להכין גם לי. לא חשוב שאני אענה לך ’לא תודה‘ בנימוס מזויף. אבל עצם זה שתציע, זה מחמם לי את הלב.

אם אני אומר משהו לפני כולם, תעשה טובה, אל תראה לכולם בדיוק עכשיו שאתה יותר חכם ממני. אהה רגע עוד דבר חשוב, אם לא אכפת לך גם לחייך מדי פעם זה גם משהו שיעשה לי ממש טוב. בעצם גם לך, אולי אפילו יותר מ-ש-לי, אבל אם לא למענך, תעשה למעני.

אני גם ישמח עם אתה, כ'חבר' תסביר לי מידי פעם מה הרב רוצה ממני, לא תמיד אני מבין אותו.

טוב, נראה לי ביקשתי יותר מדי, אנחנו רק בתחילת החברות…

תודה מראש חבר יקר,

זה שיושב לידך.

שועי פריד

שלום,

אני רוצה לשתף אתכם בתובנה שהבנתי לאחרונה.

לא מזמן שמענו על נערה שנרצחה ב'מצעד'.

בעקבות כך נשמעו בתקשורת הרבה דיבורים על אהבת חינם, לקבל את מי ששונה ממך וכדו'.

ראיתי שאדם חרדי, מוכר בציבור, כתב בפייסבוק שלו על זה שצריכה להיות אהבת חינם ולכבד את כולם.

כמה ימים אחר כך, הוא התייחס לחרדים במאה שערים ששורפים פחים, זה היה בזלזול ושנאה.

שאלתי את עצמי, על מי הוא עובד? הפוסט הקודם שלו נטף כולו אהבת חינם וקבלת האחר ופתאום עכשיו הוא מדבר על ציבור מסויים בזלזול מוחלט. איפה קבלת האחר?

בלי קשר, או אולי אם קשר, התווכחתי עם אדם מאוד קרוב אליי בקשר לרצח שהיה ב'מצעד'. הוא מאוד "דוס", אבל מאוד. בתחילת הויכוח הוא אפילו העריץ את הדוקר. הרגשתי שאני מתמלא בזלזול כלפיו. עלתה בי שנאה לכל האנשים מהסגנון הזה. פתאום קלטתי שאני בדיוק ההוא מהפייסבוק... כשאני נתקל במישהו שהדעות שלו ממש הפוכות משלי ונשמעות לי לא טוב, אני מזלזל בו.

שני המקרים האלו גרמו לי להבין שהמשימה שלנו באהבת חינם, היא לא להתיפייף ולקבל את כל הדברים שנראים טוב ומרגישים טוב.

המשימה היא דווקא לאהוב את האלה שנראים לי הכי טועים והכי נחותים וחיים לידי אם זה שכנים, חברים, משפחה. אלה שלא in. לקבל ולאהוב גם כשהם הפוכים ממני. להבחין שגם הם, באמת ובתמים רוצים טוב ורוצים צדק ובדיוק כמוני, הם חושבים שהם צודקים.

אני יכול לחשוב שהם טועים, אבל הם לא שווים פחות ממני. אלוקים לא אוהב אותי יותר מהם והזכות קיום שלי בעולם לא יותר גדולה משלהם.

לסיום, הנקודה הכי בסיסית וחשובה באהבת חינם זה אנחנו עצמנו... לקבל ולאהוב בעצמנו גם את החלקים שצורמים לנו, גם את החלקים הפחות יפים ונעימים. להיות נאמנים לעצמנו ולא לשנוא את עצמנו בגלל רצונות או טבעים לא הכי נחמדים. כי בתוך הרצונות האלה מסתתר רצון טהור וטוב.

הלוואי שבאמת נסתכל על עצמנו והזולת באהבה וכבוד.

שבת שלום,

שועי. 

נוסק'ה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק don’t kill the messenger"" )אל תהרוג את השליח).

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בוודאי לא למשלוחי פאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכול שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בוויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...

ארי וינברג

לרצות...

צהרי היום, הורקנוס, סייר בשדות שבבעלותו. עשיר גדול היה הורקנוס, נכסים רבים היו לו וביניהם שדות בהם היו חורשים וזורעים יבול רב. לפתע הבחין בבנו אליעזר בן העשרים ושמונה שהיה ממונה על חרישת שדה - כשהוא עומד בטבורה של השדה, לרגליו שמוטות מושכות הרתומות לשוורים והוא ממרר בבכי.

נכמרו רחמיו של האב, עצר וביקש ממשרתו לתת לבנו שדה קלה יותר לחרישה. בטח - כך חשב הורקנוס – בגלל שהשדה קשה לחרישה הוא בוכה... כעבור כמה ימים שוב סייר הורקנוס בין שדותיו ובעוברו על יד השדה שאליעזר עבד בה, מצא אותו שוב בוכה. עצר האב את סוסו, ירד ממנו ושאל את בנו: אליעזר, למה אתה בוכה? רצוני ללמוד תורה, ענה לו. אמר לו הורקנוס: את הילדים שלך תשלח ללמוד, אתה תמשיך לחרוש. המשיך הורקנוס את סיורו ואליעזר מגודל צערו ובכיו הפסיק לאכול והתחיל לצום.

כעבור שבועיים הגיע אליו אליהו הנביא ושאל אותו: למה אתה בוכה? ענה לו אליעזר: אני רוצה ללמוד תורה. אמר לו אליהו הנביא לך לר' יוחנן בן זכאי והוא ילמד אותך תורה. הלך אליעזר אל העיר ודפק על דלתו של ר' יוחנן בן זכאי. ר' יוחנן פתח את הדלת ומצא לפניו נער ממרר בבכי. שאל אותו ר' יוחנן למה אתה בוכה? ענה לו הנער - אליעזר – אני רוצה ללמוד תורה. ישב ר' יוחנן ולמד אותו קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. משסיים החל אליעזר לבכות שוב. שאל אותו ר' יוחנן למה אתה בוכה עכשיו? אני רוצה ללמוד עוד.. ישב ר' יוחנן ולימד אותו מהתחלה ועד שנהיה "רבי אליעזר בן הורקנוס"! לימים הגיע הורקנוס לבית מושב החכמים, ואמר לרבן יוחנן, באתי כדי להדיר את בני אליעזר מנכסיי. אמר לו ר' יוחנן חכה קצת ותן לעלם החמודות הזה לדרוש. נעמד הנער ודרש דרשה מדהימה עד שהותיר את כל הנוכחים פעורי פה! משסיים אמר ר' יוחנן להורקנוס זהו בנך אליעזר!

תדהמה אחזה באב ומששב אליו דיבורו אמר: באתי להדיר את אליעזר, ועתה רצוני להוריש לו את כל רכושי! אמר לו אליעזר: אם הייתי חפץ בעושר הייתי נשאר אצלך, אבל נפשי חשקה בתורה...

זה הסיפור שרבים מאתנו וודאי מכירים, אבל יש על הסיפור הזה כמה שאלות ממש מקוממות! הלא הורקנוס היה עשיר גדול מאוד! א"כ מה עושה בנו בשדה? האם חסרים לו עבדים שיעשו את המלאכה? אביו פוגש אותו בשדה ורואה אותו בוכה, למה לך לבכות ולתת לאביך לטעות במחשבה שאתה בוכה בגלל קושי העבודה (דבר שהביא את אביו להעבירו לשדה קלה יותר) ספר לאביך שאתה רוצה ללמוד! לאחר כמה ימים שוב מוצא אותו אביו בוכה, למה אתה בוכה? תדבר!! תגיד לו שאתה רוצה ללמוד תורה? הורקנוס שומע שרצונו ללמוד תורה ואומר לו: עזוב, את הבנים שלך תשלח ללמוד, אתה תעבוד בשדה. והתמיהה עולה מאליה: אם הורקנוס חושב שהלימוד חשוב, שייתן לבן שלו ללמוד. ואם לא, למה הוא מציע לו לשלוח את הילדים שלו ללמוד תורה? אליעזר ממשיך לבכות ואליהו הנביא מגיע ושולח אותו לרבן יוחנן בן זכאי שהיה מגדולי הדור באותה התקופה. למה לשלוח בחור שלא יודע אפילו לקרוא, לגדול הדור? היה לו לשלוח אותו קודם למלמד שיתחיל איתו מאלף בי"ת עד שיעלה לאט לאט במעלות התורה? אליעזר דופק בבית של ר' יוחנן ושוב בוכה, תדבר!! למה אתה בוכה?! ר' יוחנן מלמד אותו קריאת שמע ואליעזר שוב בוכה... עד שמלמד אותו הכל מההתחלה...

הקושיות קשות מאוד, והסיפור כולו אומר דרשני! סבי זצ"ל תירץ תירוץ אחד מדהים ויסודי על כולן: אליעזר נולד עם ראש חלש מאוד והיה קשה הבנה גדול! אביו שלח אותו במשך השנים שוב ושוב למיטב הפדגוגים והמחנכים באותה התקופה אך העלה חרס. לאחר שנים רבות של ניסיונות עקרים החליט האב שאין עוד סיכוי, ומכיוון שלא רצה שהנער יתבטל שלחו לעבוד בשדות. בפעם הראשונה שראה אותו בוכה, לא העלה הורקנוס בדעתו שסיבת הבכי היא רצון ללמוד תורה, הרי הוא ניסה כ"כ הרבה ולא הצליח.. לכן תלה את סיבת בכיו בקושי העבודה והעביר אותו לשדה קלה יותר לחרישה. כעבור כמה ימים מתפלא הורקנוס לראותו שוב בוכה, מששאלו לסיבת בכיו ושומע שזה בגלל רצונו ללמוד אומר לו הורקנוס: עזוב, ניסית כ"כ הרבה ולא הצלחת, את הילדים שלך תשלח ללמוד, אתה מקרה אבוד... ואליעזר ממשיך לבכות.. למה הוא בוכה? כי הוא רוצה! רוצה בכל מאודו!! אלוקים שראה כמה עז ועמוק רצונו ללמוד, שלח לו את אליהו הנביא, אליהו הנביא הגיע ושלח אותו לרבן יוחנן בן זכאי, כי רק הוא יכול להכניס תורה במוחו של הנער.. אליעזר דפק בביתו ובכה, רבן יוחנן בן זכאי שראה כמה עמוק הצער והרצון של הנער, לימד אותו קריאת שמע שמא יסתפק בכך, כשראה שהנער ממשיך לבכות משמע רצונו עז ואיתן - המשיך רבן יוחנן ולימדו את כל התורה. וההמשך ידוע...

מוסר השכל גדול יש לנו פה: אנו מתפללים בכל יום - בברכת התורה ובאהבה רבה - אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו להבין ולהשכיל וכו' אנו מבקשים שוב ושוב, האם משהו זז? למה לפעמים נדמה לנו שתפילתנו אינה נשמעת? הרי מובטח לנו שאלוקים שומע כל תפילה? אלא אנחנו חייבים לדעת שאם נרצה באמת ובתמים בוודאי נצליח! חז"ל כבר אמרו "יגעת ולא מצאת אל תאמין". אנחנו נמצאים לקראת חג השבועות-זמן מתן תורתנו, לפעמים קשה לנו במשך השנה להתרכז ברצונות האמתיים שלנו, זה טבע האדם. אנו נסחפים במרוץ החיים.. אבל אם נצליח להקדיש בחג שתי דקות מזמנינו ונתייחד עם הרצון האמתי שלנו או אז נענה ונזכה שיפתחו לנו שערי ההצלחה. אני מברך את כל חבריי לדרך שנזכה יחד לקבל את התורה מאהבה ויפתחו לנו כל שערי ההצלחה.

הלל עזרא

התפילה האפקטיבית חלק ב

מסתבר שיש אנשים שלא ממש אהבו את העמדתה במבחן של אפקטיביות התפילה. בכלל – יש כאלו ששוללים מכל וכול כל שאלה או תהיה בנושא אמונה. זה מזכיר לי את הכמרים של לפני חמש מאות שנים עת היה פונה אחד מצאן מרעיתם ובפיהו השאלה: "אבי, מה עשה האלוקים לפני שברא את העולם?" הכמרים טענו שהוא הכין גהינום למי שישאל את השאלה הזאת...

אה, זה מזכיר לי גם את הבדיחה על מזכיר אתיאיסט שהייה בעיצומו של ויכוח תיאולוגי עם הבוס המאמין שלו. בלהט הוויכוח הוא נטל את האגרטל שעמד על השולחן, החזיק אותו באוויר ואמר "אם יש אלוקים נראה אם הוואזה לא תתנפץ על הריצפה..." הבוס טען שאין לאלוקים זמן להתעסק עם אנשים קטנים כמוהו ולנסות להוכיח לכופרת את קיומו. זה לא ממש עניין אותו והוא השליך את האגרטל. הנפילה נבלמה על ידי כף רגלו של המזכיר - הוואזה נשארה בשלמותה, הרגל לא... הבוס לא יכל לעצור את צחוקו. המזכיר טען, בעודו ממשש את כף רגלו הדואב, שהוואזה לא נפלה על הריצפה וזה לא נחשב. "אתה רואה.." הוא אמר "הוא גם העניש אותך על הכפרנות שלך וגם שמר על הוואזה..."

כנראה שבכל זאת היה לו זמן...

תופעה נוספת, מדאיגה לא פחות היא טמינת הראש בחול. היו בחורים בישיבה שטענו שהמחקר הזה כלל לא רלוונטי והצהירו ש"התורה שלנו לא נמדדת במחקרים". אני חושד שאותם בחורים מאד חוששים מתוצאות הסקר שיוכיחו להם הפוך ממה שהאמינו עד כה ולכן הם הזדרזו להפקיע את הלגיטימיות שלו טרם הם קראו את התוצאות.

לגופו של עניין – הטענות שהתורה לא נמדדת בכלים אמפיריים או שאמונה היא לא דבר הגיוני ריקות מתוכן. אין שום משמעות לטענות הללו. אם אין היגיון אז למה אדון מאמין בחר להאמין באלוקים ולא באיזה חולם חלום אחר? כי הוא חונך ככה? על זה מתבססת האמונה חסרת ההיגיון שלו? הרי לשיטתו של אותו אחד הוא יכל באותה מידה להיוולד בבית נוצרי שם יספרו לו שאותו האיש הוא המשיח אבל שלא ישאל שאלות כי משיח זה מושג שלא נמדד בהיגיון. זה לא רציני! ובכלל - מה יקרה אם לא נקרא לזה סקר אלא עובדות? ישנו ציבור לא מבוטל שהמושג "תאוריה מדעית" או "סקר סטטיסטי" גובל אצלו במילה גסה...

אני לא מצליח להבין את הביטול המוחלט הזה. אם אכן תוצאות הסקר יראו שאין שום הבדל וכל אותם אלה שהתפללו עליהם מתו/ לא החלימו/ לא השתפרה הרגשתם, האם אין זה מראה שהתפילות אינן כלי להשיג את מבוקשן? אני רוצה שיסבירו לי מה זה כן אומר על התפילות ולא להתחבא מאחורי המשפט חסר המשמעות "תפילות לא נמדדות בסטטיסטיקה". אתם יודעים מה - בואו נשנה את הניסוח: תמחקו את המילה "מחקר סטטיסטי" ותשימו במקומה עובדות. אם גם עובדות לא מערערות אמונה קדומה של מישהו אני מרים ידיים.

וכעת לעובדות: עורכי המחקר גילו שבפרמטר השלישי – קרי: האם יש שינוי בין שני הקבוצות בעניין שיפור התחושה – הקבוצה עליה התפללו התפארה בניצחון מוחץ. חד משמעית הוכח שמי שהתפללו עליו הרגיש טוב יותר ממי שלא התפללו עליו. לעומת הנתונים המעודדים מהפרמטר השלישי ניצב הפרמטר השני, שם לא נרשם הבדל משמעותי בין אלה שהתפללו עליהם לאלו שלא. אחוזי התמותה היו זהים פחות או יותר.

אני משאיר לקורא הנבון להסיק את המסקנות אבל חשוב לדון בהיבט היותר משמעותי של הדיון הזה – האמת הפנימית שלנו. בכוונה תחילה חולק הטור לשניים. השבוע החולף נועד לתת זמן לכל מי שקרא את המאמר לדון בינו לבין עצמו מהן , לדעתו, תהיינה תוצאות הסקר. והדבר הזה חשוב הרבה יותר מהתוצאות.

עורכי הסקר, אתיאיסטים מטריאליסטים ברובם המוחץ, לא השלימו עם התוצאות ופסלו אותו. הועלו טענות שונות ומשונות באשר לאמינותו, לניתוח מסקנותיו והאימות מול החולים. במישור המדעי הם עברו עבירה חמורה מאין כמותה - הם הוכיחו שחוסר האמונה שלהם בכוחה של תפילה לא יושפע לעולם על ידי עובדות – מה שהופך את הדעה שלהם ללא לגיטימית וחסרת משמעות. אותו הדבר בדיוק נוגע לאלה המאמינים בכוחה של תפילה שוודאי חוגגים כעת את ניצחונם – אין לכם שום סיבה לחגוג! אותו מאמין חייב לשאול את עצמו מה היה קורה אם התוצאות היו שאין כל הבדל בין שתי הקבוצות. אם הוא היה מנסה להוכיח באותות ובמופתים שהסקר לא רלוונטי לעניינינו או טוען את הטענה  ש"התורה שלנו לא נמדדת במחקרים" אזי אין לו כל סיבה לשמוח. אם הסקר לא רלוונטי לצד אחד הוא גם לא רלוונטי לצד השני. הוא אינו שונה במאום מעורכי הסקר ששללו את אמינותו רק כי הוא לא תאם את הציפיות שלהם.

התרגיל המחשבתי הזה, בעיני, הוא מבחן אמיתי באמונה וצריך להוות פרמטר לכל אדם מאמין היכן עומדת האמונה שלו וכמה היא שווה. וכמו שאמר אליהו לנביאי הבעל בהר הכרמל "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים - אִם ה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל, לְכוּ אַחֲרָיו"

דברים שרציתי לומר

התפילה האפקטיבית

אז למה אנחנו מתפללים בעצם?

ליטאי אדוק יגיד "כי כך ציווה השם". אין בתשובה הזאת כדי לספק כל אחד – במיוחד לאלה שמחפשים את הסיבה בגינה ציווה השם להתפלל. בשביל מחפשי טעם שכאלו יש את התשובה מבית מדרשו של הרב זאבי קצנלבוגן: "השם ציווה עלינו להתפלל כדי שנתחבר איליו ונהנה מקרבתו". עדיין, שני ההיבטים הללו – מעניינים ככל שיהיו – לא מתיישבים בליבם של רוב המתפללים הרואים בתפילה כלי להשגת חיים טובים בעולם הזה. כמדומני הרוב המוחלט באמת מאמין שתפילה נועדה "לקנות" את ליבו של היושב בשמיים שיספק לברואיו את צרכיהם הבסיסיים יחד עם תוספות – כל אחד לפי עניינו.

ההסתכלות הפשטנית הזאת על תפילה מולידה שאלה שחובה עלינו לשים עליה את הדעת. האם באמת התפילה היא הכלי שלנו להשיג את חפצינו? אם הנתונים יצביעו על שלילת הדבר, לכאורה, כדאי אולי שנפסיק להתפלל...

אני, למשל, עובד במקום עבודה המעסיק אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אנשים הפוקדים את הבית כנסת פעם במחזור שנתי במקרה הטוב, או כאלה שהפעם אחרונה שראו ארון קודש היה בסיור בר מצווה של הבן שלהם במסגרתו הם זכו לרקוד ברחבת הכותל עם "מפעיל" מייד אין דרך השם יחד עם ספר תורה שנשכח שניה אחרי שתמו צלילי "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך". הקיצור, הם לא מתפללים. אותם אנשים, כמה מפתיע, סיימו תואר בהצטיינות, נישאו לבחירת ליבם, נפקדו בזרע של קיימה + כלב, התקבלו למקום עבודה, מכניסים יחד עם רעיותיהם משכורות של חמש ספרות ומעלה, נוסעים לחו"ל יחד עם ריקי כהן מחדרה פעם בשנה, נהנים מהחיים ומעלים חיוך על פניהם לפחות כמוני.

כל האנשים הללו הגיעו לאן שהגיעו גם בלי מרשם הפלא הזה ששמו תפילה. אני שהזעתי להוציא במבחן ציון עובר ע"י תפילות, תחנונים, תרומה לוועד הרבנים, הבטחה שלא אצביע למחנה הציוני, הקבלת פני רבי, ארבעים יום פרק שירה ושישים יום שיר השירים הגעתי יחד עם כל ה"כופרים" הללו לתוצאה זהה. הם מתים פחות או יותר כמו כולם, חולים באותם המחלות, רבים עם השכנים שלהם בדיוק כמוני ו'משום מה' חשבון העו"ש שלי לא מראה על יתרון ביחס אליהם.

אז למה? – ישאל התועלתן את עצמו – למה להשקיע כל כך הרבה זמן בתפילות ותחנונים אם אפשר לחסוך את כל זה ולהגיע לתוצאות זהות? למה?

השאלה הזאת אכן הטרידה אותי לא מעט. בשלב כלשהו נחשפתי להסבר אותו הזכרתי בתחילת הטור והדבר אכן יישב את דעתי. אממה – כאן עולה שאלה אחרת. ומה יקרה אם החיבור האלוקי לא מעניין אותי? אם האנרגיה שבתפילה לא מצדיקה את התחושה הטובה אותה התפילה אמורה לספק אולי לא שווה להתפלל? וגם אם נניח בצד את הפן ההלכתי אשר לא מסתפק בסימבוליקה שמאחורי כל הלכה ומחייב לקיים אותה גם כשזה לא מתאים לי, מה נעשה עם התפילות שמעבר למתחייב? יש מבחן/ מישהו חולה/ מחפש עבודה – בכל המקרים האם אין סיבה להתפלל? אין כאן מסגרת הלכתית מחייבת ואף לא את העניין הרגשי למי שזה לא מעניין אותו. האם באמת אדם כזה לא צריך להתפלל?

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ערכה מחקר בנושא. בחרו אלפיים חולי לב מבית החולים איכילוב וערכו עליהם את הניסוי הבא: חילקו אותם לשתי קבוצות – על אלף חולים התפללו אנשים מרחבי הארץ ועל האלף הנותרים לא (לפחות לא שהיה ידוע עליהם לעורכי המחקר).

אקדים ואומר: אם אדם מאמין בתפילה ומשוכנע שתעזור לו באיזושהי דרך, או אפילו עצם העובדה שיש מישהו שמתפלל עליו וחושב עליו משפרת את הרגשתו ובעקבות כך את רפואתו המהירה. אבל אם בהשפעות פסיכולוגיות עסקינן הרי אין זה משנה אם התפילה היא לאלוקים, כל עוד החולה מאמין בהשפעה של התפילה על מצבו, ואין זה משנה למי כוונה התפילה, זה מוציא את הפואנטה מרעיון המחקר.

לכן החולים נבחרו באקראי ולא יודעו מראש על העובדה שהם משתתפים בניסוי התיאולוגי הזה. הדבר נועד להבטיח שלא תהיינה השפעות פסיכולוגיות נלוות לניסוי ומאידך לנטרל את הטענה שבקבוצת אלה שהעתירו בעדם נמנו אנשים בריאים יותר (הם נבחרו באקראי). את השפעות התפילה בדקו בעזרת שלושה פרמטרים: א. מת/לא מת ב. הבריא/לא הבריא ג. דיווח על שיפור בהרגשה/דיווח על הרעה. חשוב לי לציין שמבחינה סטטיסטית המחקר הזה נחשב לאמין בדרגה הגבוהה ביותר שמחקר אמפירי יכול לספק. בדרך כלל מסתפקים החוקרים בקבוצות ניסוי קטנות בהרבה (20-30 נסיינים) כדי להגיע לתוצאות מרחיקות לכת. קבוצה כל כך גדולה של משתתפים נועדה למקם את אמינות המחקר בדרגה הגבוהה ביותר – כמובן בתוספת הפרמטרים הנדרשים של אקראיות והחוסר ידיעה של החולים.

אני משאיר לכם לנחש מה היו תוצאות המחקר ואשמח להקדיש להם טור נוסף בשבוע הבא. הישארו עימי.

שבת שלום בינתיים

לפני שבוע בשעת לילה מאוחרת, ערב יום השואה בשעה שאנשים בתוך ביתם, מכינים אוכל לילדיהם ומתארגנים לישון, הקדוש שלום שרקי הי"ד בן העשרים ושש בנו של הרב אורי שרקי מרבני הציונות הדתית, סיים באותה הזמן פגישה שהייתה אמורה לבשר על עוד בית שמוקם בישראל. כשהסתיימה הפגישה הם עשו דרכם לתחנת האבן בגבעת הצרפתית, שם המתינו לאוטובוס שייקח אותם לבית...עד שלפתע הגיח רכב שנהג בו אותו מחבל בן עוולה. בפיגוע נפצעה קשה גם הבחורה שלפי דברי הרופאים. שלום קפץ להציל אותה! זה מה שהוא היה, תמיד חשב על האחר.

כמובן שתוך דקות ספורות חזרנו לשגרה היומיומית שלנו בירושלים  סירנות ואורות מהבבים בכמויות.

מיד אם עליית השחר של יום חמישי כל כותרות העיתונאים והאתרים באותיות אדומות שמבשרות על עוד הרוג!

עד מתי נמשיך את השגרה הזאת? במהלך ימי השבעה יצא לי להסתובב בין העשרות אלפי המנחמים שהגיעו לנחם.. החברים החניכים והמחנכים כולם יצביעו על משהו אחד על אהבה שהיה לו לכל אחד! עזר תמך וחיזק  אבל עדיין היה חסר להם מישהו אחד שיבוא לנחם ויגיד זה פיגוע! אומנם יש את האלו שיגידו מה זה משנה? הרי הוא לא יחזור, אבל עדיין אנחנו חיים במדינה שחייבת בצורה ברורה להילחם בטרור שרק גובר. אחרי שלוש ימים הגיע הטלפון שבישר להם שאחרי חקירה מהירה של השב''כ מדובר בפיגוע לכל דבר! שמעתי את השיחה, אבל יש פה שאלה נוקבת, למה? למה הם לא מטפלים בכל המשפחות שמחכים לטלפון הזה, למה? בגלל שהתקשורת הפעם הייתה יותר קרובה אלינו! המשטרה חייבת לשים דגש על כל משפחה ומשפחה. כך גם האבא אורי אמר, זה מראה משהו אחד ברור זאת משפחת אמת. תמיד לדאוג לשני!

לכן לא לשכוח את אותם 23,320  שמתו על קידוש השם חללי מערכות ישראל ופעולות איבה )מתוכם 67 חיילים שנהרגו במבצע צוק איתן(.

לכן כל אחד מאיתנו ידאג לשני מתוך אהבה וחיבה ולא מתוך אינטרס!

יהי זכרם ברוך.

ממני, שלומי כהן.

עזרא הררי-רפול

                                                           

לא מצביע, בוחר.

בתקופה האחרונה אני מסתובב עם מחשבות על כל מה שקורה פה עם הבחירות, אני שואל את עצמי, למי אני צריך להצביע, רגע, למה אני בכלל צריך להצביע? הרי אף אחד לא באמת מספק פתרונות לצרכים של הבוחרים שלו, ובין כה לאחר הבחירות כולם חוזרים להיות "שקופים"...
לאחר הרבה מחשבות והרהורים, הגעתי למסקנה שאת האנשים מהציבור הכללי, באמת אמור להטריד כל המחשבות שליוו אותי בתקופה האחרונה, אבל אותי, בתור אדם חרדי המחשבות האלה לא צריכות להטריד.
הקדוש ברוך הוא נתן בעולם זכות בחירה שעליה יש מלא שאלות, מה זה בדיוק בחירה. והרבה תשובות בדבר... ,אחרי התשובות נחזור לנושא הבחירות . לחרדי אין באמת זכות בחירה מה לשים בקלפי, חרדי מצביע לא בוחר! הבחירה של החרדי, (גם העובד ,וכל מי שמשיך את עצמו למגזר) האם לציית לדעת גדולי תורה או לציית למחשבות של חופש בחירה .
אחרי שהחרדי בחר בלציית לגדולי תורה,לא נישאר לו בראש מחשבות ובלבולים למי ולמה לבחור , החרדי הולך להצביע כדעת גדולי התורה , " ככל אשר יורוך " - אפילו יאמר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן אם אומר על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל (רש"י דברים י'ז) אשרינו שזכינו שיש לנו מצווה במעשה החומרי הזה של סה"כ להצביע, מצווה מדאורייתא של ציות לגדולי תורה .

אז בואו לא נתבלבל.

ארי וינברג

דברים שרציתי לומר 

החירות שבעבדות

יום חמישי שעבר 17:19, סבי זיכרונו לברכה נושם את נשימתו האחרונה וכך בשלווה שכה אפיינה אותו בחייו עובר לעולם שכולו טוב.

*

יומיים קודם לכן  - יום שלישי צהרי היום – סבי מועבר לבית חולים אחר באתי לבקרו, חלש ממחלתו, אני שומע אותו לוחש לי משהו, אני מתכופף לעברו והוא אומר לי: הלילה הזמן האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה, כשירד הלילה גש בבקשה לחלון לבדוק האם הלבנה נראית.

הערב ירד, סבי מזכיר לי שוב לבדוק, אני ניגש לחלון ומוצא אותה שם! אני מספר לסבי והוא מבקש את עזרתנו – סבתי ואני -  לעזור לו לרדת ולגשת אל החלון, הוא קם במאמץ מן המיטה ומדדה בפסיעות קטנות ובמאמץ גדול לעבר החלון, שם הוא מקדש את הלבנה בשמחה עצומה. בחזור כשצעד חזרה אל מיטתו אחוז בידנו החל לזמר ולרקוד (ממש כך!!!) "טובים מאורות שברא אלוקינו יצרם בדעת בבינה ובהשכל..."

כשנשכב חזרה במיטתו התרגש כ"כ  וסיפר שמעולם לא הפסיד את המצווה, למחרת בבוקר איבד את הכרתו.

*

"ורצע אדוניו את אוזנו במרצע" מסביר רש"י, "ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע."

והתמיהה עולה מאליה הלא אנו אומרים בכל יום "ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם", אנו עבדים או בני חורין?

*

כך שואל הגר"ש פינקוס זצ"ל ומבאר בצורה מדהימה: אדם אינו מסוגל להיות מוגבל במקומו – ה' ברא את האדם והוא גם ברא את ההיקף שלו – וההיקף הוא מסוף העולם ועד סופו  (חגיגה י"ב) אם נכניס אדם לחדר נעול זה נוגד את כל המציאות שלו – מציאות שחש רצון וצורך להתפשט בכל העולם. תרנגול להבדיל, אפשר להכניס לתוך לול והוא עדיין נהנה מהחיים למרות שסגור שם, כי אלו הם חייו ומציאותו, ודומה לאדם שאומרים לו כל העולם בפניך אבל בשום אופן אל תעלה לירח, הוא מרגיש די רגוע, אין לו עסקים בירח, זה לא העולם שלו. כשמגבילים אדם לעולם אחר שאינו שייך אליו הוא אינו מוטרד מכך, אך כשמצמצמים ומקטינים את עולמו שלו אלו הייסורים הגדולים ביותר.

*

'עבדים היינו לפרעה במצרים', העבדות הזאת הייתה איומה ונוראה, עבדות שמנוגדת למציאותו של האדם – הכניסו אותנו ללול תרנגולים.

*

  ה' בא הוציא אותנו מן העבדות הזאת לטובת עבדות ושיעבוד לתורה ומצוות – העבדות לה' היא המקום הנפלא ביותר כי זה המקום הטבעי שלנו. כמו שאומרים לאדם: אני משעבד אותך! מותר לך לאכול רק מה שתרצה  ותעשה רק מה שתרצה, אבל אסור לך באיסור חמור לעשות מה שלא תרצה...

*

לפני כמה חודשים כשסבי החל להיות מרותק לביתו, נכנסתי אליו והוא סיפר לי בכאב גדול שיש לו יארצייט ובגלל מצבו אינו יכול לעבור לפני התיבה, אמרתי לו: סבא, אתה חולה! אתה פטור! הוא פרץ בבכי ואמר לי: נכון, אבל זה כואב לי...

אדם שמצליח להגיע למקום שמעציבה אותו העובדה שאינו יכול לקיים מצווה ולעומת זאת, משמח אותו כשמצליח למרות מצבו לקיים מצווה, זה להרגיש את החירות והעונג שבעבדות.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו שלמה יעקב בן מנחם נפתלי הרצקא יהי זכרו ברוך

הלל עזרא

דברים שרציתי לומר

גם זו לטובה

אני טיפוס האוהב לתעד חוויות. משהו כמעט כפייתי. כל מי שיצא איתי מתישהו לטיול חווה את הייאוש של לעצור בכל פינה ולצלם, להצטלם, להתסלף ולתעד כל מה שקורה בכל רגע נתון בטיול. ישנם כאלה שאף הצהירו שלעולם לא יטיילו איתי אם אני לא מפסיק את הריטואל המטריד הזה. אני מסוגל לפעמים לחזור למקום בו כבר ביקרתי רק כדי לתעד את האירוע/חוויה בדיעבד. יש כאלה שזה מעורר בהם גיחוך - כזה אני...
במהלך השנים הצטברו אצלי במחשב האישי בערך עשרים ג'יגה של עשרות אלפי תמונות המכסות אירועים משפחתיים, טיולים בארץ ובחו"ל, מסיבות למיניהם, ימי נישואין ועוד עשרות אירועים מרגשים יותר ופחות שנפרסו על פני שבע השנים האחרונות. מכיוון שהמחשב שלי לא מצויד במעבד מי יודע מה הוא התחיל לגלות סימני עייפות. בעצה עם כמה מבינים רכשתי דיסק קשיח בנפח של טרה-בייט שם, ידעתי, אוכל להעמיס תמונות, קבצי וידיאו, מוזיקה וכל חומר דיגיטלי שאחפוץ מבלי להעמיס על המחשב. סופסוף נמצא הפתרון לבעיה.
לפני כחודש נעלם הדיסק קשיח ואתו מצבורי הנוסטלגיה אשר אספתי במשך שנים. הפכתי את העולם כדי לנסות לאתר אותו אך מאמצי עלו בתוהו. כונן האחסון נעלם והסיכוי שאראה את התמונות שנית היה אפסי.

כחצי שנה לפני כן, כשעוד שימשתי כעורך העלון, נדפק לי המחשב ונדרשתי לעשות לו סנכרון מחדש. חבר טוב טיפל לי במחשב ואחרי שעות ארוכות של טיפול החזיר לי אותו מתוקן כחדש. הרבה עגמת נפש נגרמה לי באותו היום. זה היה יום חמישי - הדד-ליין להגשת חומרי העלון לגרפיקאית - למי שלא הבין. חומרים שהיו על המחשב נמחקו ונדרשתי לשחזר אותם מאפס. כל החומר והתמונות שנאספו היו צריכים להישלח אליה בהקדם. מאמר שכתבתי ולא גובה, נמחק לעד. מצאתי את עצמי יושב מתוסכל, לא מבין למה זה קורה לי.

בחזרה להווה. ביקשתי מאותו חבר שטיפל לי אז במחשב לנסות לשחזר את התמונות מהתיקייה בה הם אוחסנו לפני שהועברו לדיסק קשיח. לאחר כשעה של חיפוש בזיכרון המחשב, התברר שרובן של התמונות נמחקו ותקוותי האחרונה לשחזר אותם אבדה לחלוטין. שניה לפני שנפרדתי ממנו בתסכול הוא קפץ באוויר. הוא נזכר שבאותו היום, לפני כחצי שנה, הוא גיבה את כל החומר שהיה במחשב שלי על כונן אחסון פרטי שלו. בדיקה מהירה בכונן גילתה את כל התמונות שלי מסודרות כפי שהיו, לפני שהעברתי אותם לארד-דיסק שנעלם לי.

***

זו דוגמה קלאסית למה שטבע נחום איש גם זו לפני אלפי שנים "גם זו לטובה". לולא התקלקל המחשב אז לפני כחצי שנה, לא היה החומר מגובה ולא היה נשאר זכר לתמונות שכל כך היו חשובות לי. בזכות אותה תקלה הצלחתי לשחזר אותם לאחר שנעלם כונן האחסון שלי.

יבואו הצקצקנים ואני בראשם ויטענו: מה יש כאן לשמוח? הרי אם לא היו מתרחשות שני התקלות היה הרבה יותר טוב... כל עגמת הנפש הזאת הייתה נחסכת לכתחילה. אני חושב שזה לגמרי נכון ובאמת היה עדיף לחסוך את שתי התאונות המצערות האלו. אבל אני חושב שההסתכלות שלו צריכה להיות טיפה שונה. אנחנו לא אומרים גם זו לטובה כדי להצדיק את בורא העולם מול השאלה "למה אתה עושה לי את זה" זו שאלה שאיננו יכולים לשאול למרות שהיא מציקה מאד. הרעיון הוא שכרגע בנקודת הזמן בו אנחנו חווים משבר כזה או אחר אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שעם כל הצער משהו טוב יכול לצמוח מכך.

בשבוע האחרון חוויתי משבר לא פשוט, שמלבדי נפגעו ממנו כמה אנשים, חלקם קרובים מאד לליבי. בזמן הזה אני מנסה להעמיד מול עיני את נחום איש גם זו העומד מול ארגז החול המשמים ולוחש באמונה שלימה "גם זו לטובה"

שבת שלום חברים