חנוכה שלי

נרות ושמחה ברובע

אהרן פסל

לפני כמה שנים, הישיבה העבירה לרובע היהודי קבוצת בחורים לצורך חיזוק ביהמ"ד "אוהל יצחק". הישיבה שיכנה אותנו בדירות. ערב אחד, בזמן הדלקת נרות החנוכה, יצאתי להדליק נרות, בדיוק עברה שם קבוצה של תיירים ישראלים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם הגיעו לסיורי חנוכיות ואווירית פולקלור יהודי, שהמקום שיש ממנו הכי הרבה זה כמובן העיר העתיקה. כמובן שהמדריכה שלהם שראתה בחור חרדי, ממש חרדי עם כיפה וציצית כמו בספרים, והוא עומד להדליק נרות חנוכה, מיד שאלה אותי אם אפשר לצפות בי כשאני מדליק את הנרות. מובן שעניתי שאפשר ורצוי. מיד עליתי לקרוא לעוד כמה חברים שהיו בדירה, והדלקתי את הנרות ברוב עם והדרת מלך.

לאחר מכן, שרנו יחד עם הקבוצה את הפזמון הידוע "מעוז צור" והבית "יוונים נקבצו עלי" עם ריקוד והיה אווירה טובה עם הרבה שמחה. כשהקבוצה עזבה, ישבתי יחד עם הנרות וחשבתי לעצמי איזה כיף לשמח כמה יהודים טובים, וכמה חמימות יכולה להיות במצווה פשוטה כמו הדלקת נרות חנוכה, ועוד ברובע היהודי קרוב ל"דביר קדשו" של הקב"ה.

אז אם ככה זה במצוות שהם לכאורה "פשוטות" אז בטח שבמצוות שהם כתובות בתורה, שנאמרו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו כיבוד אב ואם ושבת, יש מקום לשמוח.

יהי רצון שיתקיים בנו "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" כי באמת באמת "ארכה לנו הישועה ואין קץ ולימי הרעה..."

כנגד כל הסיכויים

הרב דניאל צ'סטר

עם ישראל וחג החנוכה – שני דברים שתמוהים בדיוק באותה נקודה, לשניהם אין כל הגיון, אך לשניהם יש גם את אותו סוד.

עם ישראל שורד תקופות קשות, גלויות חוזרות ונשנות, שעבודים שמרסקים את הגוף אך לא את הנשמה, רציחות ועינויים. בלי כל פרופורציה לגודלו. עם שההיגיון לא תקף לגביו. אך הוא גם העם שמתהדר בתואר "עם הנצח".

חג החנוכה, בפורמט קטן יותר, אך אולי דווקא לכן יותר קל להבחין בחוסר ההיגיון שבו. החשמונאים יוצאים למלחמה בצורה לא הגיונית לחלוטין, הן בכמות הן באיכות הלוחמים ובוודאי באיכות כלי המלחמה. הם רואים את כמויות החיילים מולם הם רואים את מכונות המלחמה שאין להם כל סיכוי כנגדם, אך הם בניגוד לכל הגיון יוצאים לקרב.

גם כשהחשמונאים החזירו לידם את בית המקדש, לא היה להם שמן להדליק לשמונה ימים, ובמקום לעשות פתילות דקות או כל רעיון אחר. בניגוד לכל היגיון, הם מדליקים כרגיל בלי לחשוב מה יהיה.

עם ישראל, אם נעמיק לרגע נראה כי הוא לא נקרא ע"ש ה'תוכל' שיעקב יכול היה למלאך. אלא דווקא ע"ש ה'שרית', ע"ש המאבק עם המלאך. התפקיד שלנו הוא להיאבק עם מי שמנסה אותנו. ההצלחה היא כלל לא תפקידנו. המאבק והניסיונות להתמודד הוא תפקידנו מאז יעקב אבינו עובר דרך החשמונאים וממשיך עד ימינו.

נעשה אנו את תפקידנו, ונראה כיצד חוקי הטבע ההגיוניים, מפנים את מקומם לנס האלוקי שפועל מעבר להיגיון.

באנו חושך לגרש                                                                    

הרב חנוך רוזנברג

אם ישאלו אותנו מי היה האדם הראשון שחגג את חנוכה, נחשוב מיד על מתתיהו בן יוחנן. האמת היא שהוא לא היה האדם הראשון. האדם הראשון היה לא פחות מ...אדם הראשון!

כך מספרת הגמרא במסכת עבודה זרה: כאשר ראה אדם הראשון [שנברא בתשרי] שהיום מתקצר והולך, חשב שהלילה יגדל ויגדל עד שהאור יפסיק לגמרי. הוא חשש, שבדרך הזאת מממש הקב"ה את העונש של המיתה שנגזרה על האדם. אם אין אור, אין צומח ואין חיים. העולם הולך ומחשיך. איזו הרגשה איומה! מה עשה אדם הראשון? ישב בתענית ובתפילה שמונה ימים, והופ! הנה, הלילה התחיל להתקצר! האור חוזר לשלוט בעולם! אדם הראשון הבין שלא מדובר בחושך גדול שמשתלט על העולם, אלא יש כאן מחזוריות, פחות אור ויותר חושך, ואחר כך יותר אור ופחות חושך. עמד אדם הראשון ועשה שמונה ימים של חג. חג האור!

מתי היום מתקצר והולך? מתי השיא של החושך? בחנוכה! השבוע של חנוכה הוא השבוע החשוך ביותר בשנה. ליתר דיוק, בכל שנה, ב-21 בדצמבר יש את הלילה הארוך ביותר, ושיא החושך הוא בסוף החודש שגם הירח מפסיק להאיר. אין לילה חשוך יותר וארוך יותר מהלילות האחרונים של חודש כסלו והלילות הראשונים של חודש טבת.

כמה ימים חגג אדם הראשון? שמונה. למה דווקא שמונה, זו שאלה מעניינת. אבל על פי הסיפור של הגמרא, כבר אדם הראשון חגג בימים אלו של חנוכה חג על התחדשות האור.

המכבים שקבעו חג בדיוק באותם ימים, הוסיפו תובנה חשובה לחג הזה. הסיפור של המכבים מתייחד בכך שהם לא ישבו בתענית כשיוון החשיכו את עיניהם של ישראל, אלא קמו כנגד כל הסיכויים ונלחמו בכל הכוח כנגד החושך. ומה הם עשו כשניצחו? "הדליקו נרות בחצרות קדשיך"!

המכבים לימדו אותנו איך מתנהגים בחושך. בלילות הארוכים ביותר והחשוכים ביותר הם תיקנו לנו להדליק נרות. לא להשלים עם החושך. להיפך, לגרש אותו, להילחם בו ולהפיץ את האור.

חושך – יכול להיות תיאור פיזיקלי, כמו החושך של הלילה, ויכול להיות תיאור רוחני, כמו החושך של יוון. אבל לכל אחד מאיתנו יש חושך לפעמים. חושך של דכדוך, חושך של חוסר סיפוק, חושך של כישלונות. מה עושים? כנגד כל הסיכויים – מדליקים את האור, נר קטן שמגרש חושך גדול ועמוק.

 אורות בהידור

יוסף סגל

חנוכה זה חג של הרבה אור. המשמעות הבסיסית של אור, היא היכולת לראות את האמת.

יש ענין מיוחד בחנוכה שלא מצינו כמותו במקומות אחרים, והוא העניין של ההידור. להלכה נקבע שצריך לקיים את המצווה בהידור רב. אין פה המקום להאריך בעניין. ונשאלת השאלה, מה מצינו בחנוכה שלא מצינו במקומות אחרים שההידור נקבע להלכה למעשה? אפשר לענות, שזה בגלל שכל הבסיס של להדליק את המנורה, וכל הנס קרה רק בגלל ההידור, שהלא 'טומאה הותרה בציבור' אז אם כן, לא היו בכלל צריכים שמן זית זך חתום, אבל בגלל שהשתדלו מעל לטבע, הקב"ה עשה נס מעל לטבע, וכמו שהידרו בעצם הנס כך גם כשזוכרים אותו, מהדרים.

חנוכה הוא זמן של אור ושמחה, שהלא כשרואים את האמת והקדושה, מסתבר שגם נשמח. אני חושב שכל אחד ואחד מאיתנו ובכלל בית ישראל, יכול למצוא את הנקודה של האור שלו פה בימים המיוחדים האלה של חנוכה, שהם בבחינת מעל לטבע, וכל אחד צריך למצוא את הנקודה הזאת ולהתחבר ככל האפשר לאבא שאוהב אותו כל כך הרבה ורק משפיע עלינו מלא סופגניות ושפע גדול. צריך להסתכל חמש דקות בנרות ולתת לנרות להסתכל עלינו, רק לחמש דקות שייכנסו לנו ללב, להתבודד ולהתקרב לאבא, ולתת אור לנשמה שלנו וכוח להמשיך קדימה, לחזק ולהתחזק.

מי ייתן וכל אחד מהאחים לדרך ימצא את החיבור המיוחד הזה, ושנזכה כולנו לניסים הפרטיים שלנו ולניסים שכל כלל ישראל צריך בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הרב ירמיהו פריימן

למה יגידו ומה יאמרו, האמנם?

ישנה תופעה לא נעימה בקרב הציבור החרדי, אשר חלק מאורחות חיינו אנו עושים בשביל הפרוטוקול.  גם אם אנו לא מבינים, גם אם אנו חושבים אחרת, לא נעים לנו לשנות, או יותר גרוע עבור המחשבה של האנשים סביבנו, אנו מוכנים לשחק את המשחק.

אין צורך להכביר בטעם לפגם בלשון המעטה, על אדם שחי כך שנים ארוכות (במידה וזה לא התפוצץ לפני). על אחת כמה וכמה כשמדובר על קיום תרי"ג מצוות, אדם צריך לקיים אותם מתוך הבנה וטעם, ובעיקר למען שאיפותיו ולא למען דרישה החברתית הכללית.

אך מצאנו כמה מקומות בודדים שאדם צריך לקיים מצוה, אמנם מתוך הבנה וחיבה, אך למען החברה, אשר אנו בוחנים מה יגידו ומה יאמרו.

אחת מן המצוות היא מצות הדלקת נר חנוכה. אשר מובא בגמ' בשבת (דף כ"ג), שאם יש לאדם בית וחצר עם שני פתחים לשני כיוני החצר, מחויב הוא להדליק בשני הפתחים, משום החשש, שמא יגידו העוברים ושבים מצד אחד שאותו אדם לא הדליק נר חנוכה כי הם לא רואים את הצד השני.

הרי הוא קיים את המצווה בפתח ביתו, ומדוע נתחשב בדעתם של סתם אנשים שצועדים ברחוב, ונדרוש ממנו להדליק בעוד פתח רק משום מה יגידו ומה יאמרו?

אלא טעם הדבר, מהות המצווה של נר חנוכה, היא לפרסם את הנס, שע"י שאנו מדליקים נרות, אנו מזכירים את הנס עם פך השמן. ולכן אדם שלא היה באפשרותו להדליק נרות, אך ראה נרות חנוכה, מברך שעשה ניסים וכו', מכיוון שהתקיים הפרסום בראייתו.

ע"כ מובן מאוד מדוע חובה על כל בית שיאירו מתוכו נרות חנוכה, שיהיה ניכר לעין העוברים ושבים שבבית זה הדליקו נרות חנוכה. כי עד כמה שהמטרה היא פרסום, חובה עלינו להתחשב בדעתם של החברה סביבנו שיהא ברור להם שקיימנו את המצווה.   

בברכת חג חנוכה מאיר ומפורסם.

נקודת האור שלי

עזרא הררי רפול

כולם יודעים שחנוכה זה ניצחון של המעטים מול הרבים ומלחמת בני האור מול בני החושך. בעצם חנוכה זה הזמן של כל אחד למצוא נקודת אור אצלו בפנים.

אבל אצלנו במשפחה, לחנוכה יש משמעות הרבה יותר עמוקה ואישית. הסבא רבא שלי, הרב אברהם הררי רפול זצ"ל שהיה זקן רבני ארם צובא, היה נוהג לומר בתקופת חנוכה, "חנוכה בלי מים כחתן בלי יין, חנוכה עם מים ברכה משמים". אמרה זו נאמרת על ימי החנוכה שלא יורד בהם גשם. גשם ניתן לנו כברכה, וכשחנוכה מגיע בלי זה יש פחות ברכה בחנוכה.

תמיד בשעת הדלקת נרות לאורך הדורות במשפחת הררי רפול המשפט הזה היה באוויר, בטח בשנים שבהן ירד גשם בחנוכה, המשפט הזה הוסיף שמחה לחג החנוכה. אבל למרות שזו הייתה אמרה שתמיד ליוותה אותנו בחנוכה, אף פעם לא התעסקו אצלנו במשפחה יותר מדי עם אמרה זו.

בשנת תשנ"ב, השמיים לא נפתחו והגשם בושש מלבוא. בכ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה, הסבא הגדול עלה השמימה, ובדרכו מעלה בסערה לגן העדן, נראה שפתח את ארובות השמיים שהמטירו סערת גשמי ברכה. באי הלוויה סיפרו שירדו גשמי ברכה, גשמים כאלו עזים שכולם נרטבו עד לשד עצומותיהם. זה היה כעין רמז לברכת חנוכה מסבא.

מאז, במשפחתי נשאר הרושם שחנוכה זה חג עם ברכה מיוחדת, ויום השנה לפטירתו מקבל מימד נוסף.

אני מאחל לכולנו שנמצא את נקודת האור שלנו לחנוכה ולכל השנה בכלל.

שלומי הלר

תמונת ניצחון

נרות החנוכה הם מעין תמונת ניצחון היסטורית. הסצנה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על החשמונאים, היא הקרב של המכבים, עומדים עם רומחים וקשתות בלבד, מול צבא אדיר עם רבבות חיילים ופילי מלחמה, שבסופו הוא חוזר עם הזנב מקופל בין הרגליים. אני חושב שזה היה נס, מאורע חד פעמי שלא יחזור.

בתקופת צוק איתן, גורמים מסוימים בימין השתוקקו לתמונת הניצחון, מה שגרם לאכזבה רבתי. הצורך בתמונת הניצחון נובע לעתים מאי סיפוק והצורך להוציא את העיניים ליריב, ויש תמונות ניצחון מסוג אחר, תמונת ניצחון מינורית זכורה לי מאחת ממערכות הבחירות האחרונות, כאשר מיעוט כלשהו הביע שיש לו בחירה משלו והוכיח שהוא קיים.

בסוף השבוע האחרון, קראתי ראיון עם שלמה ויזמן, בחור שבכל אירוע מסוקר תקשורתית הוא דואג להופיע עם טלית ותפילין ושק, אם תרצו, ה"לירן חולצה אפורה החרדי" שעושה את זה בעקבות ניסיון - כעין ניסיון יוסף הצדיק -  שנתקל בו במלון באירופה. זוהי הצורה שבה הוא מנציח את האמונה שלו. אריאל שרון אמר בעבר, שכל אדם צריך להחליט האם הוא חי בשביל ליהנות או כדי לנצח, ואני, אני רוצה לנצח. ובלי תמונה. 

  

הרב שלמה ריין

כל אחד מקבל את המגיע לו בלבד

הגמרא בסוטה דף ט. אומרת "שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלין הימנו."

וכתב הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, י) עה"פ "לא יסור שבט מיהודה - וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן... וזה היה העונש של החשמונאים שמלכו בבית שני כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואעפ"כ נענשו עונש גדול... והגיע העונש בסוף למה שאמרו חז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כולם בעוון הזה... שמלכו, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה העונש מדה כנגד מדה שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והכריתום". ע"כ.

מדבריו נלמד שאדם לא יכול לחטוף ולקחת מה שאינו שלו ומה שלא יועד עבורו, ואפילו שבשעת המעשה יכלו בית חשמונאי לחשוב, ובצדק, שהמלוכה מגיעה להם בעקבות הניצחון המזהיר על מלכות יוון מדין 'המציל מן הארי ומן הדוב וכו', ואפילו שהיה נראה שהצליחו בלוקחם את המלכות וכמה דורות שהיו אצלם וטעו לחשוב שתישאר בידם, מ"מ בסוף כיון שהמלכות לא יועדה מלכתחילה עבורם נענשו והגיעו עד חרון אף כזה, שלא נשאר מבית חשמונאי שארית ופליטה, כמאמר הגמרא לעיל.

נלמד מכאן מידה מופלאה של הסתפקות, ושל הרצינות בה האדם צריך להתנהל בחייו האישיים בכל שלב, וגם כשהוא נמצא בצומת דרכים וביכולתו למנף את עצמו יבדוק היטב מה הנכון ומה הרצוי לנהוג, ובזה יינצל מקשיים ויגיע להצלחה אמתית ובר קיימא.

הרב דניאל צ'סטר - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

מי עשה את המנורה?

הרב דניאל צ'סטר

המשגיח, אתה מתנהג ממש כמו פרעה, הרהרתי בליבי. בדיוק באותה התחבולה שהגה פרעה ברוב רשעותו, כדי להעביד את עם ישראל במקסימום עבודת פרך האפשרית, גם אתה משתמש. המשגיח עומד מולי ומחייך. לא, הוא לא מחייך בגלל שהיום יוצאת הישיבה לטיול וכולם שמחים, אני מקווה שהוא לא מדמיין מה אני חושב עכשיו, הוא מחייך כי הוא הצליח בגדול, הוא הצליח להכניס אותי לפינה שאין לי לאן לברוח ממנה, אין לי מה לענות לו, הפעם הוא פשוט צודק ובגדול. נכון שכבר שבוע לא קמתי לתפילה ונכון שלטיול בדיוק אני הגעתי הראשון, אבל למה הוא לא מבין שקשה לי לקום לתפילה, אני פשוט לא מסוגל, מה הוא לא מבין שיש הבדל בין קימה לתפילה לקימה לטיול? בטח שהוא מחייך ויש לו גם על מה, הוא הוכיח לי שהוא צודק ולא סתם אלא אני בעצמי נתתי לו את ההוכחה שהוא צודק. אבל אני לא מבין, בדיוק בשיטה הזאת השתמש פרעה כשהעביד את בני ישראל בפרך, לא?

המדרש מבאר שהשעבוד במצרים התחיל בפה רך. בתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועבד איתם, נתן להם שכר על העבודה. כולם עבדו בזריזות, בכל הכח, עם כל המרץ. וכי מי רואה את פרעה עובד כך ואינו משתתף עימו, מי יוותר על הבונוסים שמקבל מי שההספק שלו יותר מהממוצע. המרץ היה רב ובהתאם גם התוצאה. אבל פרעה הרשע עשה זאת כתרגיל לראות כמה באמת מסוגל כל אחד לעשות, בסיום יום העבודה הוא ספר כמה לבנים בדיוק כל אחד עשה, ואז הגיע היום בו הוא מודיע כי מהיום אין שכר, אין בונוסים, ובדיוק את אותה כמות הלבנים שעשית אתמול תעשה גם היום, אחד לא פחות. גילית שאתה יכול למספר מסוים של לבנים, אין סיבה שלא תעשה כך גם בלי לקבל כסף. פרעה העמיק כ"כ ברשעותו עד שהצליח לפתח שיטה מוצלחת ומתוחכמת איך להגיע למקסימום תפוקה מכל אדם בלי לבזבז רגע, כל אחד לפי כוחותיו. חלילה, הוא לא דרש מאחד שיעשה כחברו, כי זה באמת יותר מיכולתו, אבל כל אחד מה שהראה שהוא מסוגל לעשות היום, בדיוק את זה היה צריך לעשות מחר, אחד לא יותר אבל גם אחד לא פחות. הרי הוא מסוגל ואם הוא לא עושה זה בזבוז זמן. שיא ההספק.

והנה המשגיח אומר לי בדיוק אותו דבר. הרי לטיול הגעת הראשון, זאת אומר שכן יש לך כח לקום מוקדם, אז למה לתפילה אתה לא יכול לקום בדיוק באותה השעה. אני מסיר את המצחייה מנגב את זיעת הבוקר הקרה, ושואל את עצמי, המשגיח בעצם צודק! אבל...

הקב"ה מצווה את משה רבנו לעשות את המשכן וכליו, לצורך כך הוא מראה למשה בהר סיני את תבנית המשכן ותבנית הכלים, וכמו שאתה רואה כך תעשה, ואכן משה עושה את רצון הקב"ה ועושים כלי  אחר כלי, את הקרשים, היריעות, בדיוק כמו שצווה, בדיוק כמו שראה בלי שום שינוי. למעט כלי אחד שבו משה מתקשה, המנורה. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח לעשות, לא יוצא לו כמו שראה בהר סיני, הקב"ה מראה לו שוב והפעם מנורה של אש אולי עכשיו משה יצליח, משה מנסה שוב ושוב לא מצליח. אומר לו הקב"ה השלך את הכיכר [זהב] לאור והיא נעשית מאליה. וכך עושה משה, משליך את כיכר הזהב לאש ויוצאת המנורה. ואכן בפרשת ויקהל מספרת התורה שעשו את היריעות והקרשים וממשיכה לספר שעשו את הארון, השולחן, וגם שעשו את המנורה "ויעש את המנורה זהב טהור... כיכר זהב עשה אותה". ונשאלת השאלה, וכי משה עשה את המנורה? הרי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, מי שעשה את המנורה זה הקב"ה ע"י שמשה השליך לאש, איך ניתן לומר על משה כי הוא עשה את המנורה?

התשובה היא, כן, משה עשה את המנורה. התורה מלמדת אותנו כי לא נדרשת מהאדם התוצאה של העשייה, מה שנדרש מהאדם זה הרצון לעשות, משה אכן ניסה וניסה וביקש עזרה וניסה שוב, משה עשה את המקסימום שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לעשות יותר, הוא לא הצליח, מה הוא יכול לעשות. התורה מלמדת אותנו כאן כי לא העיקר הוא ההספק - התוצאה. העיקר הוא הרצון להגיע להספק. אם היה לך רצון אמיתי וניסית בכל הכח, אבל אתה לא יכול כי באמת זה יותר מיכולתך, אתה לא מחויב. ויתירה מכך, וכאן החידוש הגדול, לא די שאתה פטור מלעשות כאדם אנוס, אלא הרצון הגדול יחד עם מעט המעשה נחשב כאילו עשית את הכל. כן, משה עשה את המנורה.

בדיוק זה ההבדל בין דרישותיו של פרעה מעם ישראל במצרים לדרישותיו של הקב"ה מאיתנו. מדוע אותו מעשה שלכאורה כ"כ דומה, אצל פרעה נקרא שהעביד בפרך ואילו הקב"ה זו צורת הנהגתו?

ההבדל הוא כי פרעה דרש את התוצאה, את מספר הלבנים. בראייתו כמות הרצון נמדדת בתוצאה, ואם אין תוצאה כנראה שאין רצון מספיק, אם לא הספקת את כמות הלבנים שעשית אתמול יש לך בעיה, אתה לא רוצה, והראיה כי אתמול כשרצית הספקת, ואם היום אתה לא מספיק כנראה שאתה לא רוצה להספיק. אבל מה קרה אם אדם למרות כל רצונו באמת לא הספיק? לפרעה זה לא היה איכפת, הכלל הוא אחד, אם אתה לא מספיק אתה לא רוצה. לדרוש מאדם לעשות היום את מה שעשה אתמול, את התוצאה של אתמול. זה נורא, זו ממש עבודת פרך.

אבל אצל הקב"ה בדיוק להיפך, הקב"ה רוצה את הרצון של האדם, אם רצית את המקסימום שאתה יכול לרצות אבל אתה לא מצליח להגיע היום לתוצאה שהגעת אתמול, אבל השקעת את אותו כח רצון שהיה לך אתמול, כאן המהפך הגדול, לא רק שאתה פטור אלא נחשב הדבר כאילו עשית.

את פרעה לא עניין הרצון - עניינה אותו התוצאה, ואילו אצל הקב"ה רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה את הרצון.

אה, הבנתי, המשגיח לא רוצה שאני אקום לתפילה, הוא רוצה שאת הרצון שיש לי לקום לטיול, בדיוק את אותו רצון, שיהיה לי לקום גם לתפילה. האמת שהוא צודק, אם אני רוצה אני באמת יכול.

וכבר אמר חכם אחד כי "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש".

הרב דניאל צ'סטר - חנוכה תשע"ג

היופי של הקדושה

הרב דניאל צ'סטר

לכל חג ישנן נקודות מיוחדות המאפיינות אותו ומיוחדות רק לו. גם לחג החנוכה ישנם מאפיינים מיוחדים, אותם לא ניתן למצוא במועדי ישראל האחרים.

אחד המאפיינים הוא העניין של פרסומי ניסא. הרבה ניסים נעשו לעם ישראל, ועל המשמעותיים שבהם יש לנו חגים ונצטווינו לזוכרם ולעשות זכר לנס ההוא, כמו יציאת מצרים סוכות ופורים. אולם שונה הוא נס החנוכה, שמלבד העניין של זכירת הנס נוסף בו עניין מהותי שזה פרסום הנס, ואם נתבונן נראה כי כמעט כל הלכות חנוכה הם סביב עניין זה. צריך להדליק את החנוכיה בגובה פחות מעשרים אמה כדי שתיראה, בפתח הפונה לרשות הרבים כדי שיראו אותה העוברים ושבים או לפחות בני הבית, ומי שיש לו שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום מראית העין, במקום בו לא מדליקים כל השנה כדי שיהיה ניכר שזה נר חנוכה. חשיבות העניין של פרסום הנס גדולה כל כך עד שהיא קובעת אפילו את זמן ההדלקה, עד שתכלה רגל מן השוק. שכל מי שהולך ברחוב יראה חנוכיה. מה העניין המיוחד הזה שצריך בפרהסיה כדי שיראו את החנוכיה, שלא מצאנו כמותו בשום מצווה? ומדוע נתייחד על נס חנוכה דווקא?

שם, סבם של החשמונאים, ויפת, סבם של היוונים, שניהם בני אב אחד, בני נח. שניהם כיסו את אביהם לכאורה באותה צורה, אולם השכר שקיבלו היה שונה לחלוטין. שם זכה לציצית ואילו יפת זכה שלעתיד לבוא תהיה קבורה לגוג. השוני בשכר נובע מהשוני המהותי במעשה שהם עשו. נח מברך את בניו, "יפת אלוקים ליפת", שמו מעיד על מהותו. תרבות היוונים הייתה היופי החיצוני – מה שיפה הוא טוב. העיקר זה מה שנראה. הם הגיעו לרמות גבוהות בספרות, דרמה, שירה, ארכיטקטורה, פיסול ועוד. תרבות זו היא פרי חינוכו של סבם יפת. הסיבה שהוא כיסה את אביו הייתה תרבותית. זה לא יפה שאדם נראה כך, זה לא נראה טוב, ומה שלא נראה טוב - הוא לא טוב. שונה הייתה הברכה שקיבל שם, "ברוך ה' אלוקי שם", שם הוא זה שעושה את רצון ה' כראוי. שם שכיסה את אביו הייתה לו סיבה שונה מהסיבה של יפת. שם כיסה את אביו משום הפנימיות שבדבר, משום כבודו של אביו, לא עניין אותו איך זה נראה חיצונית, הדבר היחיד שכאב לו היה, זה לא מכובד לאבא להיות במצב כזה. 

הבדל לכאורה קטן זה גרם להבדל הכל-כך מהותי בשכרם, שם קיבל מצוות ציצית שזו מצווה יומיומית עם שכר רב, ואילו יפת יזכה לקבורה, זכות יפה אבל חד פעמית וגשמית כל כך. ניתן לסכם זאת במשפט אחד "בעיני היוונים מה שיפה – קדוש; בעיני היהודים, מה שקדוש – יפה".

היהדות אינה פוסלת יופי, אך היא מקנה לו חשיבות משנית. מצאנו רבות בחז"ל על המעלה שיש ביופי של מצווה והידור מצווה, גם בברכה שמברך נח לבנו יפת, הוא אומר "וישכון באהלי שם", כלומר יופי הכתב של יפת ישתמשו בו בני שם, שהותר לכתוב את התורה גם בלשון יוונית היפה. היופי הוא לא דבר שלילי כשלעצמו, כולם מודים שיופי הוא יפה ומושך. יופי הוא דבר שלילי כשהוא הופך לערך עצמי, כשהוא מקבל את המקום הראשון בסולם הערכים.

היוונים שבאו לירושלים באו ברעיון של "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל", כלומר הכרזה פומבית שאני לא יהודי, ואכן היהודים שהתנגדו למלחמתו של מתתיהו ובניו אמרו מה הבעיה. מה זה משנה מה נצהיר, אנחנו בביתנו לא נשנה כלום, נמשיך להקפיד על כל קוצו של יוד. עקרון זה לא מצדיק מלחמה. אולם מתתיהו סבר כי בנקודה זו טמונה המלחמה האמיתית בין היוונים לחשמונאים, המאבק מה חשוב, הפנימיות או החיצוניות. את אותם יהודים שקבלו את הרעיון היווני והצטרפו לו אנחנו מכירים בשם "מתיוונים", הם התבוללו ומאז לא שמענו עליהם עוד.

הניצחון במלחמה היה לגלות לכולם כי החיצוניות קשורה לפנימיות בקשר בל ינתק, לא ניתן להיות בפנים כך ובחוץ אחרת, זה לא מחזיק מעמד. מי שאתה בחוץ - זה מי שאתה בפנים, וכמו שאתה בפנים כך אתה צריך להיראות מבחוץ. כמה מתאים שדווקא בחנוכה אנחנו מקיימים את המצווה של ההודיה בצורה שונה משאר החגים. כי המטרה היא להראות, ולא רק לקיים את המצווה. אנחנו באים להראות שיהדות היא לא רק דבר פנימי ובחוץ אפשר להיראות אחרת. הנרות צועקים: דעו לכם יש קשר בין הפנימיות לחיצוניות, לא ניתן להפריד ביניהם. 

ועד שתכלה רגל מן השוק - שכולם ללא יוצא מן הכלל יראו ולא ישכחו מה קרה ואיפה מי שחשב שניתן להתנהג כך להיראות אחרת, כי החיצוניות היא לא דבר נפרד מהפנימיות, לא ניתן להפריד ביניהם, החיצוניות היא חלק אינטגראלי מהפנימיות, היא מבטאת את הפנימיות.

אין צורך ביותר ממבט חטוף בחברה המערבית בת ימינו כדי לחשוף את העובדה שקרב זה, שאנו מציינים בחנוכה, עדיין לא תם.

הרב דניאל צ'סטר - יום כיפור תשע"ג

תרנגול? לכפרות?/נקודה למחשבה

הרב דניאל צ'סטר

הבה נחשוב לעצמנו...

עובר אלול, עובר גם ראש השנה, יום הכיפורים משמש ובא, היהודי הולך לשוק וקונה תרנגול לבן גדול, ומתחיל לומר את התפילות שלפני הכפרות. לאחר מכן הוא אוחז את התרנגול הגדול בידו, מסובב אותו סביב ראשו ומכריז "זה חליפתי! זה תמורתי! זה כפרתי! זה התרנגול ילך למיתה – ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום!".

אילו התרנגול היה יכול לדבר, אילו היה מקבל לרגע את אותה אפשרות נדירה בה זכתה אתונו של בלעם, מה היה אומר? סביר להניח כי היה פותח את פיו ומכריז: "יהודי יקר, יהודי נכבד, תתבייש לך! אתה קמת לסליחות באשמורת הבוקר וכבר אתה חש כי מגיע לך עולם ומלואו בדין, ואילו אני משכים כל בוקר ומעורר את השחר... מי אתה בכלל?! אתה עשית את כל העוונות שבעולם, אתה חטאת ופשעת ואני הכפרה שלך? לא גנבתי מעולם, לא רצחתי ולא פשעתי! מדוע שאלך למיתה ואתה תיכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום?! נכון, יש לך זכות לשלוט בי ולאכול אותי, אבל למה אני צריך למות כפושע מועד שמגיע לו עונש מוות?

יש לכם מה לענות לו?