יעקב שאפנס - פרשת במדבר תשע"ג

הסטטוס של הקב"ה

יעקב שאפנס

מעמד תפילת מנחה ה' תשע"ג

יצא לי לפני כמה זמן להתפלל מנחה באחד השטיבלאך בעירי. נהניתי לראות את הירתמות הטכנולוגיה העכשווית לעבודת הקב"ה כשלא מעט מהמתפללים השתמשו בטלפון שברשותם כסידור (הרי מי מוצא סידורים בשטיבלאך...), וכן, גם אני הייתי אחד מהם. זהו מחזה שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, וכבר לא מרימים גבה למראה זה. באמצע חזרת הש"ץ הלה שעמד לפני מתיישב עם מכשירו, ובאמת ללא כוונה (באמת) אני רואה שהוא לא נמצא ב'תפילון' או בסידור אחר, אלא הוא באמצע לעדכן סטטוס... הסטטוס אמור לשמש את כל אותם בני האדם שחשים צורך וחייבים לשתף את עוקביהם ומעריציהם ברצונותיהם, מאווייהם, אכזבותיהם ודרישותיהם. הסטטוס אינו דבר קבוע ועומד, הוא יכול לעורר דיון, פולמוס והשתתפות בצערו/שמחתו של הכותב. אבל בעיקר, הסטטוס הוא זמני. הוא מתחלף לעיתים קרובות מי יותר ומי פחות.

מעמד קבלת התורה ב' תמ"ח

כולנו שם. בלי טלפונים ואפילו בלי סידורים. הקב"ה מכריז על היותנו עם סגולה ונותן לנו את היקר מכל. התורה הקדושה שבבסיסה עשרת הדברות. 3325 שנים ללא תזוזה. הדברים יצוקים וברורים, ועליהם נשענת יהדותנו ומציאותנו בעולם.

הרבה מאיתנו שואלים: איך מתחברים לחג השבועות? מה, בגלל אירוע חד פעמי עלי להרגיש חיבור? אני מבין את מה שההורים שלי חינכו אותי ומורי לימדו אותי וכנראה שזה נכון, אבל מכאן ועד להתחבר למעמד הנשגב של מתן תורה?? אולי, אם חז"ל אומרים לנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אז אני מבין מזה שכל אחד גם חייב לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה שהרי נשמותיהם של כל עם ישראל היו שם. ואם אני הייתי שם אז אני צריך להבין מה הקב"ה רוצה ממני. מה הסטטוס של הקב"ה אלי? אני יודע שיהיה לי את כל הזמן שבעולם להבין את זה, כי זה לא הולך להשתנות, ולא הולך להתעדכן. עשרת הדברות הם מה שעלי לדון, ולפלפל בהם עד שאבין אותם. ולא רק אני.אני יכול להבין אותם יחד עם כל "החברים" שחולקים איתי את הסטטוס הזה כי כולנו "מחוברים" להקב"ה. בחג השבועות עלי להתחבר למשהו קבוע שאמנם קרה לפני שנים רבות, אבל משנה התוקף שלו קיים עד עכשיו והסטטוס הזה לא הולך להשתנות בקרוב. השאלה עבורנו היא האם "נאהב" ונזדהה, או שסתם נמשיך לקרוא ולא להבין את המשמעות.

נ.ב. וכן, אני כן בא להעביר ביקורת על כל אותם שבוחרים בעדכונים זמניים על פני שיחה קבועה עם המלך. ואם פעם היה כתוב בעלונים התורניים נא לא לעיין בזמן התפילה, אז כנראה שהיום צריך לנסח מחדש "נא לא לעדכן בזמן התפילה"...

בוגר כותב (יעקב שאפנס) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

גלגולי פורים

יעקב שאפנס

גלגולי הפורים שלי ארוכים הם. נעו מקוטב לקוטב, משמחה לעצבות, מדיכאון לאושר, אבל את הטרנספורמציה הגדולה ביותר עברתי לאחר שהתחתנתי. הטיולים אצל נדיבים (וחלקם שלא) מדלת לדלת, אצל כמה מתלהבים ואצל כמה מתאכזבים. אצל חלקם יוצאים מעודדים ואצל חלקם נדכאים, אבל לפחות אצלי, המדד להמשך לא בהכרח היה סכום הכסף (ושלא תבינו אותי לא נכון, הכסף חשוב...) אבל הדרך שבו בעל הבית קיבל אותנו, ואיזו הרגשה הוא נתן לנו.

הגיע הזמן וזכיתי להתחתן. החתונה שלי הייתה שבוע אחרי פורים (כן, כן, השבוע סגרתי 7 שנים...) שנה אחר כך הפורים שלי היה ממש אחרת. במקום לנהוג יומיים רצוף עם ערימה של שיכורים, נהגתי רצוף מההורים שלי להורים של אשתי, במקום לקיים משלוח מנות עם השוקו והלחמניה המסורתיים, התחלנו להתפנפן עם סלים וצלופן, במקום לקיים מצוות משתה ושמחה  לפחות בעשרה בתים שונים מעדות ומנהגים שונים, קיימתי רק פעם אחת. השינוי הזה לא מנע ממני לבוא לסעודת פורים בישיבה במוצאי  יום (כ)פורים. אבל עם השנים גם זה נתמעט וכיום הפורים שלי הוא די בורגני. כן, פשוט כזה. תפילה בנץ, ביקורים של חברים וילדי הכיתה, יציאה לסעודת פורים, התבסמות, דברי תורה, שינה והתפכחות בזמן למעריב.

זכיתי השנה בפעם הראשונה לארח צוות איסוף מהישיבה. לא הכרתי אף אחד מהם לפני כן. אבל התחברתי מיד. ידעתי מראש כמה כסף אני הולך לתת, והאמת, הם לא היו צריכים לשכנע אותי בחשיבות הגדולה לישיבה. אני יודע. אני זוכר את הקירות המתקלפים, ואת המקלחות הקרות. התלונות והצרכים נשארו כפי שהיו. החבר'ה ישבו אצלי בסלון, אכלו קצת, שתו קצת, החליפו כיפים עם הילדים שלי, ונשאבתי חזרה לימים שבהם הסתובבתי חדור בתחושת שליחות, לאווירת הפורים ולאחווה של הבית שנקרא דרך ה'. שיחה פשוטה על נוסטלגיה, ועל יעדי מבצע האיסוף. לרגעים ספורים חזרתי לישיבה. הייתי אותו בחור שאוכל סדרה של סעודות פורים, הולך מבית לבית ומקוה לצאת בהרגשה טובה. הפכתי לאותו אדם שנלחם על הבית שלו כי הוא רוצה עתיד טוב יותר. אני לא גביר, אבל נתתי את מה שיכולתי, כי אני לא מכיר אף אחד שלא חרד על ביתו. כשהחבר'ה יצאו התרפקתי לרגע על אותם שנים רבות בישיבה. המשך הפורים שלי היה זהה לשנים קודמות, אבל כשאני קמתי (בקושי) לתפילת ערבית, "שמעתי" את קריאת המגילה בישיבה וכשהלכתי לישון "רקדתי" במסיבה. על זה אין לי אלא לומר תודה ליואל קלופפר, אהרן פינקוס, משה כהן, מוטי אטינגר ואשר גדי.

עד כאן להפעם,

יעקב

בוגר כותב (יעקב שאפנס) - פרשת תולדות תשע"ג

"זה לא המנהג שלנו"

יעקב שאפנס

במסגרת עבודתי, יוצא לי להיתקל בסיטואציות שונות המתרחשות במסגרות של בתי ספר שונים. אני רוצה לשתף במקרה יוצא דופן, שהתנהגותנו משתקפת ישירות לסובבים אותנו.

חיים. ילד חמוד וחכם בן 5, תלמיד כיתה א'. כמעט בכל יום, חיים לא מגיע לביה"ס עם ציצית. תקנון ביה"ס קובע שעל התלמידים לבוא עם ציצית כל יום. (לא, זו לא כפיה דתית, זה פשוט דרך חינוך.) לשאלתי למה הוא לא לובש ציצית, הוא ענה לי שאמא שלו אמרה שהוא לא צריך. "למה אתה לא צריך? כולם לובשים ציצית, וכאן בבית הספר זה הכלל." עונה חיים, "זה לא נח לי".

לאחר כמה ימים, בשיחה עם אמו, היא מסבירה כי היא בעצמה רגישה לכותנה, ונראה לה כי גם הילדים, וכנראה לכן לא נח להם ובשל כך, היא לא מחייבת אותו ללבוש ציצית. הסברתי לה כי זו לא סיבה, ויש פתרונות לכך, כדוגמת "ניצית" (גופיה/ציצית). מסבירה לי האם, כי בעלה פסק כי זה אינו לכתחילה, ולכן הוא לא לובש כלל. לשאלתי, מה הוא יעשה כשהוא מברך "על ברכת ציצית?" היא עונה כי בעלה אמר שבאמת הוא לא צריך לברך. הופתעתי מהגישה. ובכל זאת אני מנסה, "אם לא לכתחילה, לפחות שילבש בשם החינוך אותו אתם בוחרים להעניק לבניכם". כאן, האמא לא ענתה. היא משכה בכתפיה ואמרה "כן כן..."

לאחר כמה ימים, אני שומע שיחת ילדים:

שמולי: למה אף פעם אין לך ציצית?

חיים: כי לא נח לי.

שמולי: אז מה?

חיים: אני בגיל חמש ושלושתרבי, ואני עוד לא בגיל חינוך, אז אבא שלי אמר לי שאני לא צריך.

נדהמתי!

"זה בסדר", "לי זה מותר", "זה לא המנהג שלנו..."

בטוח יצא לכולנו להשתמש או לפחות להשתעשע פעם במחשבה הזו. מין אישור פנימי לכך שאנו לא מקיימים את המוטל עלינו. זה יוצר איזו שהיא הדחקה עד הפעם הבאה ועד שנעשית לו כהיתר. חס ושלום, לא מדובר פה על המצוות והעבירות הכתובות בתורה באופן מפורש, אלא על כל מיני סיטואציות שאנו פוגשים במהלך חיינו האישיים וחיי היומיום. השאלה היא האם אנו מחפשים מראש את הסיבה לאותו "היתר" ובכך משתיקים מראש את המצפון, או שמא לאחר מעשה אנו משקיטים את המצפון על ידי מציאת צידוקים. לכאורה, אין הבדל.  התוצאה בסופו של דבר הוא שהמצפון מדוכא ע"י הרצונות שלנו. אז כן, בינינו לבין עצמינו אנו צריכים לפתור את הבעיות האלו, אך עלינו לקחת אחריות על כל מה שמוקרן כלפי חוץ. איננו רוצים כי חברינו, ובעתיד – משפחתנו יהיו מושפעים מהוויתורים הקטנים שאנו עושים לעצמינו (שלא בצדק) והם יראו את זה ויפנימו את כברירת המחדל של צורת החיים. למרות ההתמודדויות שלנו, אנו צריכים להיות מודעים לסביבה שלנו ואם לא למענך, אז לפחות למענם.

עד כאן להפעם,

יעקב

בוגר כותב (יעקב שאפנס) - פרשת נח תשע"ג

יעקב שאפנס

תחילת זמן חורף תשנ"ו. שיעור א' ישיבה קטנה.

ההלם הראשוני שאחז את אותו בחור צעיר בזמן אלול כבר עבר לו, והנה הוא נכנס לתלם הישיבתי. שיחת המוסר שפתחה את הזמן מפי ראש הישיבה עברה ליד אזנו בחטף עת שחטפה אותו שינה שמטרתה השלמה מהטיול של בין הזמנים. שינה זו הייתה הפתיח העגום לכל אותה שנה... חורף ארוך ללא משמעות שאחריה רדפה אותו קיץ לא פחות ישנוני. הוא אף פעם לא אהב את שגרת החורף הארוכה נטולת החופשות...

תחילת זמן חורף תשנ"ח. שיעור א' ישיבה גדולה.

אמנם השינוי והמעבר של תחילת זמן אלול כבר חלף לו, ואפילו ההתעוררות בתפילות הישיבתיות שהוא חווה לראשונה בימים נוראים כבר נמוגה והתנדפה. הסיטואציה המוכרת לו מהישיבה הקטנה מנסה לחזור על עצמה. העיניים נוטות להיעצם. קולות הוויכוח שעלו בשיעור כללי הטרידו את מנוחתו והוא נשמט מביהמ"ד לחדרו בפנימייה. משהו בתחילת הזמן מכבה אותו ומוציא ממנו כל רצון להתאמץ. הוא לא אוהב את הישיבה, את המשגיח ובעיקר את השגרה. השגרה הישיבתית חסרת האתגרים והשאלות.

תחילת זמן חורף תשס"ב. דרך ה'.

יושבים עם חברים בביהמ"ד הנקי. יש לו תחושה אחרת. זה יהיה שונה. נמאס לו להסתובב סתם, נמאס לו שלא מפריע לו כלום ובעיקר נמאס לו שאין לו שום שאלות. הפעם הוא אומר, אשבור את קללת תחילת הזמן, ואשתתף בצורה פעילה בשיעור פתיחה. לאחר שעתיים, 2 פחיות קולה וקערת טשולנט, הרב מסכם ואומר בע"ה יהיה בסדר. שחרית בשעה 8:45 ושיעור פתיחה בשעה 12:00. הוא לא ישן, הוא לא נרדם, אבל הוא שם לב שגם ליבו ער ודופק. משהו התעורר לו בפנים.

תחילת זמן חורף תשס"ו. דרך ה' (עדיין...)

שוב פעם, ליתר דיוק בפעם החמישית הזמן מתחיל. הוא מתחיל במצב ערות. ערות שכלית ועכשיו גם רגשית. הגיע הזמן להתחתן. הכל התבשל והוא מוכן, הכל הסתדר בפנים והקללה ששמה תחילת הזמן הפכה מבורכת. הוא מבין שתחילת זמן היא הזדמנות נדירה לתובנות וקבלת החלטות. החשובה מכולם היא אותה החלטה שקיבל מספר שבועות לאחר תחילת הזמן למזל"ט.

תחילת זמן חורף תשע"ג. דרך ה' (לתמיד)

הבית נקי, הצעצועים נאספו ושני הקטנים ישנים, נחים לקראת יום חדש. הוא יושב בביהמ"ד בישיבה. משהו קורא לו להריץ את כל ההתחלות זמן עד עכשיו. את כל התהפוכות וההתייצבות. הסיפוק הוא עצום ומתגמל. כן הנה מתחילים שוב וברקע נשמע קולו של הרב "שיעור פתיחה מחר בשעה 12:00..."