"פרסומי ניסא" – למי?

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו... ומדליקים בהן הנרות על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס" (רמב"ם הלכות חנוכה).

הבה נתבונן במטרתה של מצווה נפלאה זו של הדלקת הנר.

חז"ל בכמה מקומות כתבו שטעמה של ההדלקה הוא משום "פרסומי ניסא". הבה ונבין, למי עלינו להודיע ולמי עלינו לגלות את הנס, הרי העוברים והשבים ברשות הרבים של הישוב היהודי, כולם מחויבים להדליק בעצמם בפתחי בתיהם, ולא מסתבר שאנו צריכים לפרסם את הנס לעוברים ושבים שאינם מבני ברית, שאינם מבינים בטיבה של הדלקה זו.

 פרסומי ניסא – לעצמנו!

ברצוננו להציע כאן מהלך מחודש מעט במטרת הדלקת הנר. מהלך זה יוכל לשפוך לנו 'אור' על צורתה הייחודית של מצות הדלקת נר חנוכה ופרטיה.

כנראה, שחז"ל הקדושים התכוונו שאנחנו נפרסם את הנס בעיקר אצלנו ולעצמנו. אין הכוונה ב"פרסומי ניסא", לפרסם משהו רק לאחרים, אלא עיקרה של המצווה המושלמת היא להדליק נרות בצורה כזו שהיא תשפיע על המדליק בעצמו, ותפרסם אצלו את הנס.

אך הבה נתבונן, האומנם, איננו יודעים את ניסי החנוכה שכל ילד כבר יודע?

זאת ועוד, לפי הבנה זו שאנו בעצמנו קהל היעד לפרסום הנס, מדוע נצטווינו להדליק על פתחי הבתים ולא בתוך הבית פנימה?

כמו כן יש לברר, מדוע נקבע זמן ההדלקה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", והלא בכל שעה במשך הלילה שנדליק, תגרום פעולה זו פרסום בליבנו?

עוד עלינו להסביר, מדוע תיקנו לנו צורת הדלקה שכזו, שנועדה לכאורה לקיימה כלפי חוץ מול כל העולם, בעוד שבשאר מצוות נאמר הכלל "והצנע לכת עם אלוקיך"?

הסבר הדבר, קשור לעיקרם של ניסי החנוכה.

ישנם שני ניסים מרכזיים שבגללם נתקנו מצוות החנוכה. הנס האחד, ניסי המלחמה שאירעה בימים אלו ונמסרו רבים ביד מעטים, וגיבורים ביד חלשים. הנס השני היה, שבימים אלו נמצא פח קטן של שמן שלמרות קוטנו, דלק בנס הרבה מעבר לגודלו הטבעי.

לשתי עובדות מרכזיות אלו, של ניסי החנוכה, ישנו מכנה משותף אחד שמלמד אותנו לדורות על כוחו של המיעוט הצודק מול הרוב הטועה, ועל כוחה של האמת הטהורה, ולא משנה מה גודלה, מול כוחות השקר הנראים גדולים ומאיימים.

בניסים אלו טמון מסר לדורות. האמת והטוהר, הצדק והיושר, האמונה והביטחון, וכל שאר ערכי היהדות יעמדו לנצח ללא קשר למספרם של ההולכים בדרך ה' השומרים על ערכים אלו בנאמנות.

כמו כן, בכל אחד מאיתנו ישנם כוחות רבים מאד, טובים יותר וטובים פחות. לכל אחד מאיתנו ישנם זמנים שבהם נדמה לו שכוחות רבים בתוך עצמו של "רשעים טמאים וזדים" מאיימים עליו ומנסים לשלוט בו. פעמים רבות במהלך חיינו אנחנו מרגישים שכוחותינו הטובים האמיתיים, הם בסך הכול כוחות מעטים וחלשים, והם לא יעמדו בפני  הכוחות "הרעים והגיבורים" שבנטיותינו השליליות.

כל אחד מאיתנו, מכיר רגעים בהן שוקעת החמה ו"יורדת החשיכה" על חיינו, הכול קשה ולא הולך, ואורו של יום חדש לא נראה באופק.

אל מול מצב זה מאירים נרות החנוכה, ומגלים לנו את כוחו של הניצוץ הקדוש החבוי בכל אחד מאיתנו, ניצוץ של אור שיכול להתגבר על כוחות רבים ואדירים, שנמצאים בתוך ליבו של אדם. פח השמן הטהור, והמיעוט הצודק של משפחת הכוהנים שנלחמו על אמונתם, מאירים לנו כסמל ודוגמא את הכוחות החבויים בהיכל ליבנו, החתומים בחותם האמת, ואם רק נשתדל לתת להם להאיר, הם יאירו לנו את כל מחשכי חיינו.

בימים אלו, יכולה אמונה קטנה וחבויה באלוקי ישראל, להפוך לאמונה גדולה ויוקדת. רצון קטן של התקרבות לה', יכול להפוך לתבערת לב פנימית, ורצון מועט אך אמיתי, של לימוד תורה יכול להפוך ללימוד מוצלח ומאיר פנים. אלו ימים שמסוגלים לניסים גדולים שיתרחש בליבנו, שבו ינצח הטוב המועט שבתוכנו ויכבוש את כל כולנו.

אל מול תפיסות השוק

צורת ה'פרסומי ניסא' שאנו מצווים לפרסם לעצמנו היא דווקא על פתחי הבתים בשעה שיורדת החשיכה. הסיבה לכך היא, שבתוך הבתים דולק אור והחושך אינו מורגש, ואם שם, בתוך הבית, נדליק את הנרות, לא יורגש האור המיוחד של המצוה. אך בפתח הבית מבחוץ, בזמן בו שוקעת החמה והחושך יורד, דווקא שם באה לידי ביטוי הבשורה הגדולה של החנוכיה המאירה את החשיכה.

רשות הרבים היא הסמל של התפיסות ההמוניות והחומריות, המאיימות להיכנס בפתח הבית היהודי, ושקיעת החמה מבטאת את החושך החומרי, המאיים על עולמו המאיר של היהודי. כשאנו מדליקים ומאירים את אותם כוחות טובים שיש בנו, אנו מאירים את החושך של העולם והכוחות השליליים הפועלים בו.

בפתחו של הלילה אנו 'מאירים' לנו את הדרך ולא נותנים לתפיסות ה"שוק" ולחשיכה להשתלט עלינו. בהדלקת הנרות אנו בעצם מדליקים לנו את החשיכה שבליבנו, עד שתכלה הרגל שלנו עצמנו, דהיינו ההימצאות וההרגלים שלנו בתוך התפיסות החיצוניות של רשות הרבים, תפיסות השוק. אנו מבטאים בהדלקה זו פרסום גדול, של כוחות גדולים, ומתפללים תוך כדי ההדלקה שגם בליבנו תידלק השלהבת והשמן לא יכלה.

מהדרין" לגלות כוחות!

עובדה מעניינת אנו מוצאים בהדלקת נר החנוכה, שלא מצאנוה בשאר מצוות, והיא המצווה להוסיף בכל יום נוסף של חנוכה עוד נרות. מהו פשרה של הוספה זו?

כאמור, עניינו של נר החנוכה, לגלות ליהודי המדליק עצמו את הכוחות הגדולים שטמונים בו ו"להדליק" אותם, בכל יום מימי החנוכה, גילה הנס שעשה לנו ה' בימים ההם, שאכן טמונים עוד ועוד כוחות בליבו של כל יהודי, וכל נר נוסף מגלה עוד כוח חיובי שטמון בנו וראוי להדלקה.

כל נר שאנו מדליקים, והוא מאיר לנו את עצמנו באור קדוש שחבוי בנו, יש בכוחו להאיר ולהדליק כוח נוסף ונפלא בתוכנו, שלא היינו מודעים לקיומו, וכל נר נוסף גורר אחריו עוד ועוד נרות.

מוסיף והולך – מצווה גוררת מצווה

הוספה זו מתאימה עם המשנה באבות שגילתה לנו ש"מצווה גוררת מצווה". כל מצווה שאנו עושים יש בכוחה לגרור אותנו מחמת קדושתה למצוות נוספות שקודם לכן לא היינו מסוגלים לקיימן. כך גם נרות החנוכה מאירים לנו את כוחותינו הנסתרים, ונותנים לנו בטחון ותקווה לחפש וגם למצוא עוד ועוד כוחות נסתרים, שבכוחם יהיה להאיר לנו את דרכנו בחיים.

עם הבנה זו של חובתנו לגלות לעצמנו את כוחותינו הנהדרים, נוכל להבין טוב יותר את עניינם של היהודים המהדרין הרוצים להדר במצוות, שעבורם נתקנו בהדלקת נר חנוכה כמה אפשרויות נוספות של קיום המצווה בהידור, דבר שלא מצאנו במצוות אחרות.

אמנם, את המצווה להדר במצוות מצאנו גם בשאר המצוות, אך בשונה משאר המצוות שבהם יש מצווה כללית להדר ולעשות את המצווה עצמה בהידור רב יותר כדוגמת ציצית נאה וספר תורה נאה, כאן תיקנו לנו חז"ל לקיים את המצווה עצמה בהידור שונה לגמרי מצורת המצווה העיקרית של נר אחד – איש וביתו, ונתנו למהדרין ולמהדרין מן המהדרין, רמות נוספות של הידור שבהן הם יוכלו להוסיף על הנרות שמעיקר הדין, עוד ועוד נרות לכל אחד מבני הבית.

מהו פשר התקנה המיוחדת הזו עבור המהדרין?

לאור דברינו אנו מבינים, שבנוסף לעיקר התקנה להדליק ולהאיר את חשכת ליבנו כדי שנראה את 'אורותינו' החבויים, נתנו חז"ל ברוח קודשם, בימים אלו המסוגלים לכך, את האפשרות לאלו שרוצים להתקדם יותר, שלא יסתפקו רק בגילוי של אור אחד בכל לילה מלילות החנוכה, אלא יוסיפו עוד ועוד נרות, כדי לבטא בכך את אמונתם ורצונם לגלות בתוך עצמם ולפרסם לעצמם כמה שיותר, כוחות חבויים ונסתרים ואפילו אם הם מועטים, שאיתם הם יוכלו לנצח את הכוחות הרבים של מלחמות החיים.

ידידים יקרים. בואו ונעמוד מול הנרות הדולקים ונביט בהם מספר רגעים בשקט ובריכוז. ברגעים קדושים אלו, ננסה לתת לנרות להאיר את הלב שלנו, ולפרסם לנו עצמנו, שאכן יש בתוכנו כוחות אדירים, שעלינו רק להאמין בהם באמת, שלמרות שהם נראים קטנים ומעטים, בכוחם לנצח!

מומלץ וכדאי בכל יום מימות החנוכה לשבת לחשוב ולמצוא בתוכנו עוד מחשבה של אמונה, עוד תקווה טובה, עוד כוח חזק שאולי שכחנו מקיומו, עוד מחשבה של 'הכרת טובה' כלפי ה' על החסדים שעושה איתנו בכל יום ועוד ועוד הרגשות של חיבור רוחני לתורה ומצוות, חיבור שידליק' ויטעין אותנו להמשך ימי החורף הבעל"ט.

הקטע שלי בפרשת מקץ

 הגאונות של פתרון החלום

הרב זאבי קצלנבוגן

שני חלומות חולם פרעה בלילה אחד. שני חלומות מאד דומים, כאשר בין חלום אחד למשנהו הוא מתעורר. החלומות מטרידים את מנוחתו של פרעה. הוא פונה לכל חרטומיו ואין שם אפי' גאון אחד שמצליח לפתור לו את החלומות בצורה סבירה.

"והנה מן היאור עלת שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וייקץ פרעה." (פרק מ"א פסוקים ב' – ד')

פתרון חלומות אינו המקצוע שלי, אבל מה כל כך מסובך בפתרון חלומותיו של פרעה. איך פרה נהיית שמנה, לא כי יש לה שפע? איך פרה נהיית רזה, לא כי מנעו ממנה את המנה היומית? כיצד שבלים נהיות בריאות וטובות, לא כי השנה היא גשומה ומבורכת? ומן הצד השני כאשר יש שנת בצורת גם אם כבר צומחות להן שבלים הן יוצאות שדופות. איפה הגאונות? מה קרה להם לכל חרטומי מצרים?

והנה מגיע לו יוסף. נער עברי שהתגלגל למצרים בדרך לא דרך. אחיו מכרו אותו, זו כמובן לא מחמאה גדולה מדי. הבחור הצעיר הזה תוך זמן קצר מאד הצליח להסתבך עם רשויות החוק במדינה זרה ומרצה את עונשו בבית הכלא המקומי. אז נכון, שיחק לו מזלו ובבית הכלא הוא מצליח לפתור חלומות של שני אנשים ומתברר שזה עובד. הוא מקבל צ'אנס והוא מובא לפני פרעה על מנת לפתור את חלומותיו. אך לרגע נדמה שיוסף שוכח את תפקידו, הוא שכח מהיכן הוא מגיע ומה התפקיד המוגדר שהוא קיבל – לפתור את החלומות.

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים... ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות... והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב... ולא תכרת הארץ ברעב." (פרק מ"א פסוקים ל"ג – ל"ו)

הוא לא התבלבל לרגע? דמיינו לעצמכם בחור צעיר וזר שמגיע מבית הכלא הלוקח לעצמו מעמד של יועץ בכיר למלך הגדול של האימפריה המצרית האדירה. זה לא מוזר קצת? אני חייב לציין גם את ענוותנותו הגדולה של פרעה שבמקום להעמיד את יוסף במקומו הוא פשוט מתרגש מן ההצעה. אבל גם כאן אני לא מבין את ההתפעלות הגדולה של פרעה מן ההצעה. לפתוח תוכנית חסכון, זו הגאונות?

פרות שמנות, פרות רזות, הרזות אוכלות את השמנות, אבל יש כאן שלב ביניים מאד משמעותי – "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור." ישנו שלב אותו חרטומי מצרים לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן. שובע  זה ברור, רעב זה גם ברור, אבל כיצד יתכן שובע לצד רעב, כיצד יתכן רזות שעומדות ליד שמנות? את זה לא הבינו החרטומים ולכן הם הורידו מעל הפרק את אפשרות הפתרון של שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, משום שלא היתה להם דרך להסביר את שלב הביניים הזה. אבל ליוסף היו כלים משלו לפתור את החידה הזו.

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי... ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה." (פרק מ"א פסוקים ט"ו – ט"ז)

יוסף איש העליות והירידות. יוסף בנו האהוב של אביו שנמכר לעבד בידי אחיו, עבד שמגיע לעמדת מפתח עליונה בבית אדונו ונזרק לכלא, אסיר שהופך להיות עוזר מנכ"ל בבית הסוהר, יוסף שזוכר שכל סיטואציה בין גרועה ביותר ובין הטובה ביותר מגיעה ממקור אחד בלבד – מאלוקים, יש לו פתרון לחידה.

יוסף מבין שגם השובע וגם הרעב הם חלק מרקמת חיים אחת. רקמת חיים בה אתה תמיד נשאר מי שאתה ולא מאבד את שפיותך כאשר אתה בעמדה עליונה ולא נכנס לדיכאון כאשר אתה בעמדה נחותה. רקמת חיים שגם בשנות שובע אתה זוכר את אופציית הרעב וגם בשנות הרעב אתה זוכר ויודע להודות על שנות השובע ולא שבגלל הרעב שום דבר כבר אינו שווה, אפי' השובע שהיה. וזה בדיוק "ותעמדנה אצל הפרות" גם אלו וגם אלו רקמת חיים אחת.

יוסף לא הופך להיות יועצו של פרעה, הוא פשוט ממשיך בפתרון החלום וזה מה שמרשים את פרעה. מרשים אותו לראות אדם שאינו מאבד את הפרופורציות, אדם שמבין שהסיטואציות הן סך הכל מגרש אימונים שאלוקים יצר לנו ואדם כזה אכן ראוי להיות המשנה למלך.   

רק אדם שמבין את רקמת החיים העדינה הזו מסוגל בזמן שהזוגיות שלו מתנהלת על מי מנוחות להשקיע במחשבה איך לבנות אותה נכון כך שהיא תהיה יפה ויציבה גם בזמני לחץ,  לנצל את הזמנים השלווים ללמוד תורה כך שהשדרה הרוחנית שלו תהיה מספיק יציבה גם כאשר יצא לפרנס את משפחתו, לפתח את הקשר היפה עם הקב"ה מתוך שלוה ולא להיזכר בו רק בזמני מצוקה, רק אדם כזה מתאים להיות מלך... 

פינת ההלכה

הרב ארי מור

נר בביתו

• נאמר בגמ' שבת כא: "תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו" וכך נפסק להלכה בשו"ע סי' תרעא סעי' ה 
• ונחלקו בפוסקים האם בזמן הזה ישנו חיוב להדליק על פתח ביתו מבחוץ או מכיון שמשעת הסכנה בטל דין זה גם בימינו מדליק מבחוץ כיון שאין בכך סכנה
• ולמעשה כתבו רוב הפוסקים לנהוג כמנהג ירושלים שהיכן שניתן מדליק מבחוץ 
• ולפיכך בישיבתינו הקדושה צריך להדליק בפתח חצר הישיבה דהיינו בפתח הסמוך לרחוב בטפח הסמוך לפתח מכיון שזהו גם הפתח למקום שבו ישנים דהיינו הפתח לפנימיה ומכיון שהמקום לחוץ ניתן להדליק משני צידי הפתח גם מימין וגם משמאל
• הרוצה להדליק בפתח בית המדרש לדעת הרבה פוסקים יכול להדליק שם מכיון שבית המדרש נקרא "בי רבנן" והוא עיקר מקום מגוריו של בחור ישיבה ונחשב ג"כ כפתח הבית ומ"מ עדיף להדליק בפתח החצר
• עוד נאמר בגמ' שם "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכו' אי נמי לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי".
• ונחלקו בפוסקים מתי הוא זמן משתשקע החמה י"א שהוא בשקיעה ממש וי"א שהיינו בסוף השקיעה דהיינו בצאת הכוכבים
• ולפיכך מי שאין לו מנהג ברור מבית אביו מן הראוי שידליק מיד בשקיעת החמה ועכ"פ לא יאחר יותר מחמש דקות מהשקיעה והנוהגים להדליק בצה"כ ישתדלו להדליק עכ"פ בתוך עשרים וחמש דקות מהשקיעה ולא יאחרו מחמישים דקות אחר השקיעה
• ואעתיק כאן מש"כ הגר"ב זילבר ז"ל בשו"ת אז נדברו ח"ז סי' ע, "חביב עלי תמיד מנהג ירושלם עהקת"ו דהם קיימו בעצמם מה שכתב הח"א בספרו שערי צדק דהמסתכנים לנסוע לאה"ק הם צריכים לחוש לכל, והם קיימו דברי הח"א בכל התורה שהחמירו על עצמם בכל הדברים, וידוע שמנהגם היה להדליק תיכף בהתחלת השקיעה רהיינו משעה שהשמש מתכסה מעינינו והיינו כשיטת הגר"א דפוסק כהראשונים רס"ל דמה שגאמר בגמרא משתשקע החמה היינו מתחילת השקיעה וכן נוהגין גם כהיום ותיקי ירושלם ביחוד אלו שנקראו פרושים ואף אלו שאין נוהגין בכל הרברים כהגר"א. לכן חרה לי מאד כאשר שמעתי שרב אחד מתל אביב פירסם בספר שלו שהמדליקין בחוץ ממש מברכין לבטלה".
• בחורים העובדים עד שעה מאוחרת לכתחילה מן הראוי שיקחו הפסקה מעבודתם ויבואו לישיבה להדליק בזמן ומ"מ מי שאינו יכול ידליק כשחוזר בעצמו ועדיף כך ממה שישתתף עם מישהו אחר
• בחורים הלנים מחוץ לישיבה הדלקתם במקום לינתם ומן הראוי שיאכלו שם אמנם יש להם על מי לסמוך אם ידליקו בישיבה ויעשו שאלת חכם

ניצחון המהות

זלמן שטוב

                                                                               

כבר כמה שעות שאנחנו טועים במדבר. השמש קופחת מלמעלה כמעט באכזריות, מאדה את טיפות האנושיות האחרונות שנשארו בנו.

'אתם חושבים שאפשר באמת לנצח אותם?' שאל יונתן, וכולנו שתקנו, כי באמת לא פשוט לענות על שאלה שכזאת.

צעדנו עוד אל עבר הלא נודע, נתפסים בחיים בציפורניים שלופות, לא כך ראינו את עצמנו מתים, בערבות צייה ושוממה. 

זהו הזמן המטלטל ביותר, הנגיעה של הקיום ואי הקיום ביחד, החפיפה שבין תקווה לייאוש, וחוסר ההחלטיות שבין הרצון לצעוד עוד צעד לבין הרצון למעוד כבר עכשיו.

החיים לא מרגישים את עצמם - הם חיים כל הזמן, המוות הוא זה שנותן את התחושה לחיים, עומד לו מרחוק כמטחווי קשת, מציץ מן החלונות, דופק על הדלתות, וקורא בשקט את מגילת העצמאות של המתים, מזכיר לכולם את מה שאפשר להזכיר להם - את עצמם.

'צריך נס, זה מה שצריך עכשיו!' אמר יהודה, וכולנו שתקנו, כי כולנו הבנו שהוא צודק.

הלילה רד, וכוכבים של מדבר החלו לנצנץ בשובבות, משחקים את המשחק שלא יסתיים אף פעם - חושך ואור.

הפסקנו לצעוד, אין טעם להתקדם בתוך החושך כשאי אפשר לראות את ההתקדמות, והחושך נראה אותו הדבר.

מתתיהו אמר ש'הדבר היחיד שאפשר לעשות בחושך הוא לספר סיפורים'. 'דווקא בחושך אפשר לראות את האור של הסיפור', הוא אמר.

ומתתיהו התחיל לספר. 

על תקופות קשות שיהודים לא יכלו לחיות כיהודים, על יראי אלוקים שבמקום לבחור לחיות חיים של ריק החליטו להתגבר ולא לחיות, על צדקותן של נשים שלמרות הכל פעלו נצורות, על ילדים שלא היו כ״כ ילדים, על בית המקדש בשיממונו, על בית המקדש בתפארתו, על מלחמות ועל עולם שלם.

ישבנו בחושך, עייפים, רעבים וצמאים עד כדי עילפון, חרבותינו מונחות שמוטות לצידנו, אך תיאוריו של מתתיהו ריחפו באוויר, טווים קורים של חיים בצל המוות.

לפתע מתתיהו נעמד, מרשים בגובהו, זקנו הלבן נוצץ-לא נוצץ בחשכת הלילה. כולנו השתתקנו, מביטים בכבוד על המנהיג שלמרות זקנותו החליט לצאת למלחמה על מה שהיה חשוב לו מכל, על הזהות היהודית, על חיים יהודיים.

התבוננתי באחרים, כולם מרוכזים כליל, באוויר להטה אש.

'מחר תתחיל ההתנגדות, המאבק, חלשים כנגד חזקים, רבים כנגד מעטים, צדיקים כנגד רשעים' אמר מתתיהו, נותר לי רק לנאום את נאום המלחמה שקיבלתי מאבותיי שקיבלו מאבותיהם.

ומתתיהו פתח ואמר:

"החיים הם פרוזדור ארוך של משחקים, אנחנו גם השחקנים ואנחנו גם המשחק, אנחנו הניצחון ואנחנו ההפסד".

"ישנם חמורים וישנם בני אדם, מעלתם של החמורים שתמיד יישארו חמורים, והיא היא חסרונם, תמיד יישארו הם חמורים. לעומתם בני האדם בעלי חסרון הם, תמיד יוכלו לרדת ממעלתם ולהפוך לחמורים, והיא היא מעלתם, הם יכולים להתעלות ולהפוך ליותר ויותר בני אדם, לאנשים בעלי משמעות, לאנשים שרחוקים מזרח ומערב מחמורים".

"השמש זורחת כי שמש צריכה לזרוח, גם כשחשוך בשמים אי שם זורחת השמש, כי השמש תמיד זורחת, אחרת היא איננה שמש".

"הלוחם והחרב אחד הם, אך לוחם שנלחם בשביל החרב דומה למת שיושב לאכול".

"ריצה לעבר התהום היא הבטוחה ביותר כשהמקום שאתה נמצא בו עמוק יותר".

"ניצחון איננו מה שמכנים אותו הנשארים ניצחון, ניצחון הוא מה שמכנים אותו אלו שמבינים מהו ניצחון, גם אם בסוף נפלו הם בקרב - כולם מתים בסוף".

לא בשביל עצמנו אנו נלחמים, לא בשביל סיר בשר ונוד יין. לא בשביל להילחם אנו נלחמים, לא בשביל עוד מכה או שניים של חרב. אנו נלחמים בשביל החיים, אנו חיים בשביל החיים ואנו מתים בשביל החיים, אנו נלחמים כי המשחק יקר מידי בשביל לשבת בשקט ולהפסיד. אנו נלחמים כי אנחנו בני אדם ולא חמורים. אנו נלחמים כדי שהשמש תישאר שמש, גם אם שקיעה אצלנו. אנחנו נלחמים שלא בשם החרב ואנחנו קופצים לתהום כי התהום שמקפצת סביבנו עמוקה מכל תהום אחרת. ואנחנו ננצח, כי את הניצחון לא המנצחים קובעים אלא המטרה קובעת.

דממה. הלבבות סביב פעמו בעוז, ראיתי את רוח הגבורה שנשבה באנשים, ראיתי את העיניים הנוצצות ממאנות להיעצם. הנשקים כאילו שקלו פתאום פחות, מבקשים כבר לשאתם אל עבר הזריחה.

יהודה קם ממקומו, שמעתי שהוא יהיה שר הצבא שלנו. 'מי לה׳ אלי?' הוא צעק מחריד את החושך הישן שנת ישרים, וכולנו צעקנו בחזרה, מריעים בלב שלם, מבקשים להתאחד עם האחד, שלמענו נחייה בקרב ושלמענו נמות. 'מי כמוך באלים ה' צעק שוב יהודה וכולם זעקו כהד בחזרה, 'מכבים'!

כך התחיל המאבק למען ה׳, למען עם ישראל, למען בית המקדש, ולמען כל מה שקדוש וטהור. רבים מאיתנו נהרגו תוך כדי, מקדשים במותם את החיים. רבים נפצעו. אלעזר נפגע מפיל כשניסה להרוג את מנהיג האויב בקרב 'בית זכריה', אחיו יהודה, אף הוא נהרג בקרב עם 'בקכידס', אך עם ישראל קם, מנורה הודלקה בבית המקדש, והמסורת המשיכה הלאה, אל העתיד, אל כל הדורות הבאים שיבחרו לעבוד אל אחד, ושיישאו אף הם נאומי מלחמה אם וכאשר יהיה צורך בהם, ויהיה, מובטחני בזה.