ראש הישיבה שליט"א - פרשת תולדות תשע"ג

כח הברכה

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

פרשתנו עוסקת רבות בעניין הברכות שנתן יצחק ליעקב ולעשיו, ובסיומה של הפרשה אנו לומדים על עניינה המיוחד של "הברכה" וכך נאמר שם:

"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו... וא-ל ש-די יברך אותך... ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך" (בראשית כח, א)

למדים אנו מפסוק זה על שתי ברכות שזכה להן יעקב, כאשר מלבד הברכה הכללית שיצחק בירך אותו – "ויברך אותו... וא-ל ש-די יברך אותך", מעניק יצחק ליעקב גם את "ברכת אברהם".

הבה וניתן את דעתנו, מהי אותה "ברכת אברהם" ומהו עניינה?

אם נסתכל היטב בברכה שהעניק הקב"ה לאברהם נמצא גם שם, שמלבד הברכה הכללית להצלחה שמקבל אברהם, מברך אותו הקב"ה בדבר נוסף, וכך נאמר שם: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, ב).

מהי משמעותה של ברכה זו "והיה ברכה", מלבד ברכת "ואברכך"?

חז"ל האירו לנו ברכה מיוחדת זו באומרם: "הברכות נתונות בידך. עד עכשיו בירכתי את אדם ואת נח ואותך, מעתה אתה תברך את אשר תחפוץ" (רש"י).

ואנו מבקשים להבין, האומנם ניתן בידיו של אברהם רק הכח לברך גרידא? וכי איזו ברכה מיוחדת עבור אברהם בעצמו יש בכך שקיבל את הכח לברך אחרים? האומנם זה מוסיף לאברהם משהו?

עוד עלינו לשאול את עצמנו, מדוע באמת לא ימשיך הקב"ה לברך בעצמו את אותם אלה הראויים לברכה, וכי קשה לו לאלוקינו, מקור הברכות כולן, להמשיך ולברך בעצמו לכל אשר יחפוץ? ומדוע השאיר זאת הקב"ה בידיו של אברהם?

ברור איפוא, שברכה זו של 'כח הברכה', הבנה אחרת יש בה, ואותה אנו מבקשים.

תהיו כאברהם!

בנוסף לברכה זו, נאמר לאברהם בפסוק שם, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". רש"י פירש את משמעות ברכה זו שכל הורי ילדי העולם יאמרו לילדיהם "תהיו כאברהם"!

הסיבה להיותו של אברהם אבינו הדוגמא האישית לכל באי עולם, מתפרשת במקרא כשהקב"ה מגלה את אוזנו של אברהם בטרם סדום נהפכת, כשהסיבה לגילוי זה ולשיתופו של אברהם היא "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

כאן, מתברר לנו בפשוטו של מקרא, שהסיבה ל"ונברכו בך כל גויי הארץ" דהיינו שכאמור יהיה אברהם לדוגמא אישית לכל באי עולם, היא "כי ידעתיו", דהיינו, מפני שהוא שומר על דרך ה'.

אין מעלתו של אברהם רק בהיותו הולך בדרך ה', אלא מעלתו הגדולה של אברהם שהוא השומר והאחראי היחיד על אותה דרך ה' שהיא הדרך האמיתית היחידה, המפענחת את סודו של העולם.

אברהם אבינו, לא שומר את הדרך הזו רק לעצמו, אלא הוא מפרסם אותה לכל באי עולם, והוא רואה את עצמו ואת כל משפחתו, כאחראים יחידים היודעים את דרך ה' באמת, לדאוג לכך שהעולם כולו יגלה את אמונת אברהם וילך בדרך ה'.

מעתה אנו מבינים, שהסיבה שההורים מברכים את ילדיהם "תהיו כאברהם", אינה בגלל הצלחתו הגשמית של אברהם, אלא בגלל אמונתו הגדולה באלוקים, החיבור אל אלוקים, ועשיית צדקה ומשפט כדרך היחידה לתיקונו של האדם והעולם.

משמעותה של ברכה

משמעותה של המילה 'ברכה' מבטאת מקור של ריבוי ותוספת כח, (ו"ברכה" מלשון "בריכה" שהיא מקור נביעת מים), וכשאנו מברכים את ה' אנו מתכוונים לכך, שאנו מכירים שהקב"ה הוא מקור כל הטוב שממנו נובעות ומתרבות כל ההטבות האפשריות.

במובן זה עלינו להבין את הברכה המיוחדת שזכה לה אברהם, בהיותו אחראי על דרך ה' שהיא הדרך הטובה ביותר, שממנה נובעות כל הברכות והטובות של העולם, ואם ישמרו אותה בני האדם הם יזכו ל"ברכה".

כלי מחזיק ברכה

מעתה אנו מבינים שאברהם קיבל שתי ברכות, האחת היא הברכה הגשמית להצלחה בחיים, אך הברכה השניה שהוא קיבל היא להיות המייצג של דרך ה' בעולם והאחראי עליה.

אין זו ברכה שמתברך אברהם במובנה הפשוט, אלא היא 'ברכה' שאותה מחזיק אברהם, "ככלי המחזיק ברכה", ותפקידו של אברהם ללמד את העולם להכניס 'ברכה' לביתם כשישמרו את דרך ה'.

את הברכה זו של גילוי סודו הקיומי של העולם ואת סוד האלוקים "העומד מאחוריו", מסר הקב"ה לאדם הראשון ולנח, אך כשהגיע אברהם, שכאמור במאמרים הקודמים, גילה את דרך ה' המושלמת בעולם, מסר לו הקב"ה את "ברכת העולם" והפקיד בידיו את התפקיד הגדול ביותר – להיות האחראי על פרסומה של ברכה זו בעולם.

"כח הברכה" שמקבל אברהם, אינו רק הכח לברך אנשים בהצלחה בחיים, אלא עיקרו של כח זה, היא ההפקדה של סודו של העולם ופשרו – שהוא דרך ה' – בידיו של אברהם, ולמי שהוא יראה לנכון להעביר את הדרך הזו, הוא יצליח להעבירה.

ברכה זו היא בחירתו של אברהם, להיות מעתה המקור שממנו ישאבו באי העולם את האמונה בבורא עולם, וכאשר יברך אב את בנו "תהיה כאברהם", הוא ינחה אותו ללמוד מאברהם ולהיות כמוהו – שומר דרך ה'.

דרך ה' – תפקיד מבורך!

ברכה זו מסר אברהם לבנו: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (כה, ה) – אמר רבי נחמיה, ברכת דייתקי (צוואה) נתן לו, שאמר לו הקב"ה לאברהם "והיה ברכה", הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק" (רש"י).

אין זו סתם ברכה להצלחה מאב לבן, אלא תפקיד שיש בו ברכה.

בפרשתינו, מוסר יצחק את סוד ברכת העולם ליעקב בנו, ממשיך דרכו, כשברקע אנו לומדים על הויכוח בין יצחק ורבקה מי הוא הראוי להיות הבן הממשיך שיחזיק את 'ברכת אברהם', שיורה את דרך ה' בעולם.

השומעים אנו היטב את משמעות הדברים?

אנו, ההולכים בדרך ה', אנו ממשיכי דרכם של אבותנו הקדושים, ששמרו מכל משמר על דרך ה' וקיבלו את האחריות ללכת בדרך ה' ולהיות אור לגויים.

האומנם אנו עומדים במשימה?

האם באמת אנו מאמינים ב"אתה בחרתנו מכל העמים"?

עלינו להכיר את ההיסטוריה המחייבת שלנו, ובהיותינו בני האבות הקדושים, המחזיקים היחידים של 'כח הברכה' של העולם, אנו אחראים להראות לעולם כולו דוגמא אישית כיצד נראה האדם המאמין באלוקים – האדם השלם.

מנחם וקסלר - פרשת חיי שרה תשע"ג

ניסיונות

מנחם וקסלר

"משה"?! אין קול ואין עונה, גם היום משה לא הגיע ל'וועד', פעם שלישית, ציין הרב לעצמו. הרב, ר' שולם שבדרון, חושש לשלומו של הבחור והולך להתעניין, משה מופתע מהדמות הניצבת בפתח, מכניס את הרב ומציע כסא, ולאחר שהתיישב, שואל אותו הרב לסיבה הטובה שמונעת מבחור צעיר כמוהו להשתתף בשיעור? תשובות מתחמקות עברו ליד אוזנו של ר' שולם, אך לאחר הפצרותיו הרבות נכנע הבחור וסיפר ביבושת שבדיוק עכשיו זו עונת משחקי הכדור, ומאחר שאלו מתקיימים בשעת השיעור הוא נאלץ להיעדר. "על איזה משחקים מדובר"? תוהה הרב בקולו החביב, ומשה מסביר בקצרה שיש שתי קבוצות, כדור, שער, כל קבוצה נגד השניה... ושרגע המשחק הוא כשהכדור נכנס לשער. משה לא האמין שהוא ישב אי פעם ליד הרב ויספר לו סיפורי "כדורגל"... ר' שולם מעמיד פני תם ולא מבין מה הפואנטה במשחק, "בא עימי והראה לך שאני בועט עשרים כדורים במהירות הבזק לתוך השער", משה מחייך מתחת לשפמו ומשלים את הסבריו, "החכמה הגדולה היא לבוא כשיש על המגרש קבוצה שלימה שמונעת ממך להכניס את הכדור"... אני מבטיח לבוא אחרי שתגמר העונה. הרב מתרומם, מחייך אל משה ואומר בחיבה, "ישמעו נא אוזניך, אם תבוא לשיעור אחרי העונה, זה כמו לבוא בלילה ולהכניס את הכדור לשער... הניסיון שלך הוא לבוא עכשיו! כשיש לא קבוצה אחת שמפריעה, אלא שתי קבוצות מפריעות לך לבוא לשיעור, בא והיכנס בשערי בית המדרש".

הקב"ה מנסה את אברהם בשתי הפרשיות האחרונות בעשרה ניסיונות, וכשבפרשה שלנו הוא לוקח את אשתו עוד לפני שחיתנו את בנם יחידם, אברהם לא נשברה רוחו, הוא קם מהשבעה, קובר את אשתו, ופונה לנאמן ביתו כדי להשביע אותו, ולשלוח אותו להביא בת ישראל כשרה ליצחק בנו. מביא מחבר הספר "והאר עינינו" נקודה מעניינת בעניין הניסיון, הניסיון הוא שני חלקים, האחד – האם להתקרב למצב של ניסיון, והשני – העמידה מול הניסיון, נקודת הבחירה, כשדנים אדם בביה"ד של מעלה על אי-עמידה בניסיון, התביעה הגדולה והעיקרית היא למה הלכת לשם, הרי ידעת שיהיה לך ניסיון שם?? יהודי שלא קם ל'שחריס', נתבע על זה שהלך לישון מאוחר, מה שהוא לא קם זה כבר נקרא לזה סוג של תוצאה... מה שכן מעודד אותנו, מוסיף המחבר, שברגע שהאדם מתלבט עם עצמו ונלחם עם היצר, גם אם בסוף לא עמד בניסיון, יש לו שכר על כל שניה ושניה של מחשבה של "לא ליפול בניסיון".

מי יתן ונצליח כולנו, נצליח לא להגיע לשם בכלל!

הרב איתמר טעפ - פרשת חיי שרה תשע"ג

מחויבות

הרב איתמר טעפ

בפינת רחוב, על ספסל פינתי, ניצבת דמות עלומה. מסביבה עלים פזורים. הרוח מנשבת, נוקשת על קצות אצבעותיו, אך הוא כעולם נפרד, מנותק מהסובב. יושב שלוב רגליים ובוהה בנורות המרצדות על גבי מסך המחשב ומייצרות דמויות דמיון אנושיות, המשמשות עבורו כלי לפיתוח המחשבה המטרידה.

אם נרות היו מרצדות שם, הייתה הרומנטיקה האישית עם מחשבתו מנצחת. אבל אלו היו חסרות. אותן נרות שיאירו לרגע את נפשו המיוסרת ויזכירו רגעים אחרים, שמחים יותר. את היותו חי. את האפשרויות, לקדם, לפסוע במעלה החיים. בעיקר לעשות. לא היו שם ברגעים קריטיים אלו.

מחשבתו נודדת הרחק, אל הניתוק מהאב, הרגישות עם האמא היקרה לו. לרגעים ניצבת שם האחריות על האחים. דמותו השפופה מיתמרת לנגד עיניו. מביט בחסרונות, בכישלונות. הסיכוי מתגמד ומתרחק ממנו כנקודה עלומה שאינה נמצאת כלל בתוך עולמו.

אברהם אבינו ניצב מול בדידות דומה. אביו תרח יצר פסלים. אבל הוא הבן יקיר, מחפש: מנין? מי ברא אלה? מנתק עצמו ממקומו של האב. אך דבר אחד מעניק לו את השוני: הוא אינו עוצר, הוא ממשיך. ניצב לבדו מול עולם שסולד מהחיפוש המטריד של הנער הצעיר. בודד מול דמויות שאינן מוכנות לקבל את המציאה שלו וראשונים ניצבים כנגדו - הוריו.

אברהם אינו מסתגר בקרן זווית ובוהה חינם אל תוך עצמו. אברם מפנים שהראיה הפנימית מחייבת דבר. מחייבת לומר שאין סתם! הוא מחפש 'מהו', אינו מוותר, הוא מוצא. ואברם הופך לאברהם. אב המון גויים. יוצר יצירה חדשה, יוצר דור חדש.

אברהם אבינו אינו רק אבא ביולוגי של האומה הישראלית. הוא אבא ביכולת העשייה הבודדת. הוא אבא שלנו בגילוי שלמעשיו של אדם שאינו שוחה עם הזרם ישנה סיבה ומאחוריהם עומד אדם. הוא אבא שלנו בדרך.

אברהם אינו מסיים במציאתו הגדולה. הוא ממשיך ליצור יצירות חדשות בעולם. "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו.. כן יכבשו רחמיך את כעסך". האב הרחום כבש רחמיו כדי לעשות רצון קונו. אבל אנחנו בנים רחוקים, כבר בני בניהם.. הכיצד נבקש להשתמש בזכות זו?

השייכות היא המאפשרת: בהכרה שלנו שמעשהו של אברהם אבינו אינו מעשה עצמאי, אלא יצירה חדשה. הוא קרב עולם למציאות של יכולת כיבוש רצון, כיבוש של רגשות. מידת כיבוש זו אנו מזכירים ומבקשים מיוצר האדם לכבוש אי-שביעות רצון ממעשים לא מושלמים שלנו, שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו ויגולו רחמיו על מידותיו.

היצירה אינה מושלמת בהיבטים אלו בלבד. אדם יכול בשביל עצמו לוותר. כשהבורא מבקש אולי אף מסוגל לבצע אף את הדבר האכזרי ביותר לכאורה, "ורצה לשחוט אותו כדי לעשות רצונך". אבל הוא עדיין לא מושלם.

השותפות ביצירה היא המביאה את השלמות. מי שהפנימיות שלו מחייבת נתינה, גם כשאינו מתבקש. הנכונות להקריב, לא רק כבישת רצונות למען עשות רצון מקום כשזה נאמר. גם בזה אברהם אבינו עומד. קודם לכן אינו יכול להתנסות בניסיון העקידה.

בשלושת ימי המילה, ימים בעלי משמעות פיזי, הכאב מוחשי. אברהם אינו יכול לעצור את העשייה, הכנסת האורחים שלו. לא ייתכן שהכניסה לברית עם האלוקים תמנע ממנו לעשות את המוטל עליו. הוא יוצא לחפש. החום גובר, מגיע אל למעלה מיכולת סיבולת האדם הנורמטיבי, בוודאי למי שעכשיו חש בכאב. אבל האבא היקר שלנו אינו מוטרד ממצב זה. הוא רוצה אורחים, רוצה לעשות חסד. מבקש להכניס אנשים תחת כנפי השכינה – כי אני לא שונה משאר האנשים, גם כשלי כואב, עדיין קיימים האחרים.

פרשת סדום אף היא יצרה גילוי חדש בבריאה: אח יקר, גם כשהכעס מתגבר, גם כשנראה שהנכון הוא שאין יכולת לעזור – אבדה תקווה. "אולי ימצאון שם עשרה" אולי יש נקודת אור, מידה אחת שתגרום למחול לו. נקודה אחת בוערת תאפשר לך לסייע לאותו נער עלום שיושב בדד על הספסל. נקודה זו מסוגלת להאיר "הציץ עליו בעל הבירה". כן, גם בהסתר פנים הוא מביט - הלא מידת ההכלה כבר קיימת כאן בעולם. כבר נחתמה בחותם הגנטי של האנושות.

העם שלנו מבוסס על הקרבה, הכלה, כבישת רגשות גם במקום שהדעת ממאנת. מאברהם למדנו שתמיד יש מי שזקוק לנו ואין מה שמסוגל לעצור אותנו מלסייע.

את דרכו של אברהם אנו למדים מראייתו של האיש הקרוב אליו "זקן ביתו המושל בכל אשר לו". העבד/התלמיד כשהוא יוצא לקיים את בקשת אדונו, קובע תנאים מסוימים שישכנעו מה מתאים לרצון השולח, רצון שלמד מרבו.

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". אליעזר מכיר את רבו, הוא יודע שבמקום שיש הכלה של האחר, שימת לב לפרטים בצורכי האחר, שייך לבנות את בנין ההמשך של עם ישראל. זהו החסד עם אברהם. זו האישה המזומנת ליצחק שימשיך את בנין האומה שהתחיל אברהם. ההתבססות על קבלת האחר, גם האחר שאיני מכיר. גם הוא כמוני זקוק למים, גם גמליו זקוקים למים.

מסר זה כשמבעבע בליבם של האנשים הוא פתח נכון לבניין. כך נבנה העם שלנו. האנושות קבלה את ההקרבה וההכלה בתוכה, בורא העולם נוהג אתנו בנוהג זה כאשר אנחנו מחזיקים באותו הקלף.

לפני מס' שנים יצאה לעולם האמירה 'אנו קיימים יען כי אנו קיימים'. התכונות שאנחנו נוהגים בהם מוטבעים במציאות והיא משיבה לנו באותו הצד של המטבע.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת חיי שרה תשע"ג

חסד ואמונה

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

בפרשתנו מתארת לנו התורה בהרחבה גדולה את סיפור שליחותו של אליעזר עבד אברהם למצוא ליצחק את שידוכו המתאים.

התיאור המפורט של כל מעשיו, תפילותיו ואמירותיו של אליעזר, גם בשעת המעשה עצמו של פגישתו עם רבקה, והחזרה המפורטת על הדברים בפני בתואל ולבן, מביאה את חז"ל ללמדנו ש: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" (רש"י, כד, מא).

אנו מבקשים לתת את הדעת, מהו באמת היופי שבשיחתם המפורטת של עבדי אבות? במה חשובה יותר שיחתם הנאה של עבדי אבות, שאין בה לכאורה הלכות גדולות, והתורה מרחיבה עליהם יותר מהלכותיה של תורה החמורות, שנכתבו רק בקיצור וברמיזה?

מה' יצא הדבר

לאחר שסיפר אליעזר לבתואל ולבן את כל השתלשלות הדברים שהביאו אותו להחלטה שרבקה היא האישה המתאימה ליצחק, תגובתם הייתה "מה' יצא הדבר, לא נוכל לדבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אישה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'" (כד, נא-נב).

עלינו להתבונן, הרי פשוטו של מקרא מלמד על כך שבתואל ולבן התנגדו לשידוך, אלא ש"לא נוכל דבר אליך רע", ואיננו יכולים להתנגד, וא"כ מהו הדבר ששכנע אותם לבסוף שאכן מה' יצא הדבר?

זאת ועוד, הכיצד אומרים השניים "ותהי אישה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'"? וכי היה כאן דיבור מפורש מה' אודות שידוך זה, ששכנע וחייב אותם לשמוע בקולו, למרות שלא רצו לגמרי בשידוך זה? הרי לא מצאנו בכל פשוטי המקראות שהתגלה אליהם ה' וחייב אותם להסכים?

מדברי חז"ל בפירוש הפסוקים אנו למדים, שלמרות הסכמתם הראשונית של בתואל ולבן, בכל זאת הם ניסו לעכב את השידוך (עיין בפירש"י פסוק נא', ובפשט הפסוק "תשב איתנו הנערה ימים או עשור אחר תלך" ובמדרשים), ורק הסכמתה העיקשת של רבקה ורצונה ללכת עם אליעזר, שיכנעה אותם בעל כורחם להסכים.

ואנו תמהים, כיצד ניסו לעכב כשהם עצמם הבינו ואפילו סיפרו על הבנתם, שאכן מה' יצא הדבר, ורבקה היא שידוכו של יצחק?

אמונת אברהם - הלכה למעשה

במאמרינו האחרונים, ביררנו לעצמנו את יסודות אמונתו של אברהם אבינו, המושתתים על האמונה בבורא עולם והשגחתו הפרטית על ברואיו, ועל חובתו של האדם לבקש את קרבתו של אלוקים.

כאמור, קרבה זו לאלוקים יכולה להתאפשר רק אם האדם יעבוד על עצמו וירצה להיות 'האדם השלם'.

שלמות זו – גילה לנו אברהם – יכולה להיות רק אם ילך אדם ב"דרך ה'" – מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון, לא  יראה רק את עצמו ורצונותיו במרכז העולם, אלא יעסוק בחסד והטבה עם ברואי עולם ובכך יהיה שותף בתיקונו של עולם.

אם נרצה לראות את שיטת אמונתו של אברהם מיושמת הלכה למעשה בבהירות משכנעת, נוכל ללמוד ולשמוע על כך משיחתו של "דמשק אליעזר" – שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים.

בשיחה זו אנו מביטים על דמותו של "עבד אברהם", כיצד הוא מיישם הלכה למעשה את תורת הרב – אברהם.

נשים לב. איננו מוצאים בהוראתו של אברהם לאליעזר שום פירוט כמעט, כיצד תתבצע שליחותו בפועל, מלבד העיקרון שמבקש  אותו אברהם לקחת ליצחק שידוך ממשפחתו, וכן את ברכת אברהם לאליעזר "ה' אלוקי השמים... הוא ישלח מלאכו לפניך".

אך אליעזר, בהיותו התלמיד הגדול היודע את יסודות משנתו של הרבי הגדול, מראה לנו, ללא שום ציווי מפורט מהרבי, מהי דרכה של תורה – דרכו של אברהם.

אליעזר יודע שללא עזר שמים ותפילה אל ה' – המייצרת את הקשר הנדרש עם אלוקים, הוא לא יצליח במשימה. לכן הוא מתפלל ומבקש באופן אישי – חוץ מברכת אברהם על ליווי המלאך – על הצלחתו. אין זו סתם תפילה להצלחה, אלא עליה להיות תפילה מדויקת, שהרי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואליעזר מבין את דרך החסד של אברהם, לכן הוא מבקש מעצמו נערה בעלת חסד שרק היא תתאים לממשיך דרכו של אברהם.

דבר ה' - מתוך החיים

בנקודת זמן זו, בעודו מתפלל, יוצאת רבקה ונותנת לאליעזר בחכמה רבה, את סימני החסד המבוקשים. או אז "לומד" אליעזר את הקורה סביבו, "משתאה ומחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא". השתאותו של אליעזר, היא כאמור, עוד קיום מעשי ביסודות אמונת אברהם, אמונה המחפשת את רצון האלוקים דרך המאורעות הקורים מסביב. וכשרבקה אכן מספרת לו שהיא ממשפחת אברהם, מבצע אליעזר את הדבר הנוסף שלמד בבית אברהם – "ויקוד האיש וישתחו לאלוקים, ויאמר ברוך ה'..." – שהוא מעשה ההודאה לה', המגלה שהאדם המקבל את ההטבה, מצא את האלוקים המיטיב באירועים סביבו, ועל כך הוא מודה לה'.

יסודות אלו של בית מדרשו של אברהם, יסודות של אמונה, ביקוש האלוקים בעולם, תפילה, וחובת עשיית החסד, חוזרים ונשנים ע"י אליעזר בבית בתואל, כשהוא מקדים ואומר "עבד אברהם אנוכי". בהכרזה זו הוא בעצם אומר: כל מה שתשמעו ממני מעתה, הם יסודות משנתו של אברהם.

ובאמת, חוזר אליעזר שוב בפני הורי רבקה על היסודות שכבר קראנו עליהם, וזאת כדי ללמד אותם את עיקרי משנת האמונה והחסד של אברהם, וכיצד יכול מי שמבקש את ה' בכל ליבו, למצוא את הקשר עם האלוקים בתוך מאורעות העולם, וכן לשמוע את דבר האלוקים מחייב ומנחה אותו בכל דרכיו. הוא חייב לספר להם את כל זה, כדי שידעו לאיזה בית  נכנסת בתם רבקה, בית האמונה והחסד של אברהם אבינו.

אמונה בהירה מול אמונה מטושטשת

או אז, כשנשמעים הדברים בבהירות שכזו, וצירוף המקרים שקרו נשמע בפיו של אליעזר כסיפור אמונה מושלם, גם רשעים גדולים כבתואל ולבן, בעל כורחם יענו אמן, שאכן מה' יצא הדבר, ויותר מכך, הם אכן מתחילים לשמוע את דבר  ה' אליהם – "ותהי אישה לבן אדוניך כאשר דיבר ה'".

נקודת ההבדל בין מאמיני דרך אברהם, למאמינים דוגמת בתואל ולבן, היא עד כמה חזקה היא אמונתנו, שאכן אנו מושגחים על ידי ה' ומובלים על ידו  בכל מאורעות חיינו, ובעוד אנו הולכים אחרי ה' גם בארץ קשה ולא זרועה, כי אנו בטוחים בה' לגמרי, נשארת אמונתם של בתואל ולבן, אמונה מטושטשת וחלקית, המשאירה מקום לרצונות אישיים שיכולים להביא להחלטות נגד רצון ה' וגם לחשוב באותה שעה שאין בפעולות אלו סתירה לדבר האלוקים...

משום כך בדיוק, למרות שאמרו בתואל ולבן "מה' יצא הדבר", שבה אמונתם והתבלבלה, ונגיעותיהם האישית ניסו לעכב את דבר ה' שאך לפני רגע שמעו וראו אותו. שונה היא אמונתו של עבד אברהם  בה', אמונה בהירה שאינה נותנת לשום רצון אישי של אליעזר, לטשטש מלראות בבהירות מוחלטת את רצון ה', וכך הוא 'עובד על עצמו', ושולט בנגיעותיו האישיות לשדך את יצחק עם בתו "אלי" (כד, לט), ומכניע אותם לגמרי מול דבר ה' שנגלה אליו בכל שליחותו.

יפה שיחתן של עבדי אבות, שמלמדת אותנו בבהירות את יסודות אמונתנו מתוך מהלך החיים בעצמם. אכן, אין בשיחה זו 'גופי תורה' עם פרטי קיום מרובים – הלכה למעשה. בשביל גופי תורה אלו מספיקים הרמיזות גם כן. אך כשהתורה מלמדת את עיקרי דתינו, היא מאריכה בכך. יופייה של שיחת אליעזר היא בהצגת רוחו של אברהם הנושבת מכל פעולה ודיבור של אליעזר, רוח הצועקת אמונה! אמונה! אמונה!

מעתה אנו מבינים, מדוע מאריכה התורה בכל שיחתו של עבד אברהם, כדי ללמדנו שוב ושוב, איך מיושמת שיטת האמונה בחיים עצמם, איך משתכנעים גם רחוקים בצדקת הדרך, ואיך מיושמים יסודותיה בהצלחה, הלכה למעשה.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת וירא תשע"ג

אשרי המאמין

שאלה:

יש לי חבר שמדי פעם מעלה כל מיני שאלות בנושאי אמונה. לא תמיד יש לי מה לענות לו, וזה יוצר אצלי הרגשה שלא בדקתי עד הסוף את היהדות שלי. השאלה היא, האם באמת מוטל עלי לעשות את זה או שאני אמור להישאר באמונה היחסית תמימה שקיבלתי מבית אבא. האם כל אדם צריך להיות באמת כמו אברהם אבינו ולחקור את האמונה של אבותיו?

הרב זאב קצנלבוגן:

יוצא לו אדם מביתו עם שטר של מאה שקלים בכיסו. הוא פורט את השטר בעלותו אל האוטובוס ותוחב את העודף אל כיסו. כאשר הוא יורד מן האוטובוס הוא נכנס  אל החנות הקרובה וקונה זוג בטריות. בהמשך הדרך קונה ידידנו בקבוק שתיה, עולה על האוטובוס חזור ומגיע לביתו. על פי החשבון, אצל ידידנו בכיס אמורים להיוותר שבעים שקלים, אך אויה שוד ושבר, הוא מכניס את היד אל הכיס ומוצא עשרים שקלים בלבד. האם נאמר שנפלה טעות בכללי המתמטיקה? או שנמצא אלף ואחד הסברים אחרים לתופעה כדוגמת כייס נחמד שנכנס לתמונה באמצע, חור בכיס, או שהוא פשוט שכח שהוא קנה גם שעון. מה שבטוח, שכללי המתמטיקה נכונים.

יש שתי רמות של ידיעה. האחת, מסגרת היהדות. כלומר א. הידיעה שיש אלוקים. ב. הידיעה שאלוקים דיבר ויכול לדבר עם בני האדם. ג. לי יש יכולת כיום לדעת מה אלוקים דיבר עם בני האדם. המסגרת הזו צריכה להיות ברורה לנו באופן מוחלט כשם שכללי המתמטיקה ברורים לנו באופן מוחלט. הידיעה השניה היא רמת הפרטים. ידיעה זו כוללת הבנת טעמן של מצוות כאלה ואחרות וגם תובנות ושאלות נוספות כדוגמת היכן היה אלוקים בשואה? או האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים אותה? או מדוע אלוקים לא ברא את האדם בצורה כזו שלא יתבייש בשעה שהוא מקבל מתנות חינם? רמת הידיעה השניה היא חשובה ומרתקת, אך אם יש לי את המסגרת, אני כבר מסוגל לישון בלילה...

שיטתו של אברהם אבינו היא וודאי מיוחדת, אבל לא בונים עליה מדינה. הראיה היא שהקב"ה לא הסתמך על המחקרים הללו אלא היה צריך לרדת במיוחד על הר סיני. כלומר, לאחר מתן תורה הדבר החשוב הוא לדעת שאכן היה מעמד כזה (ידיעות ב' וג' במסגרת היהדות). עם שאר הפרטים נוכל לישון בלילה. אלא שראוי לכל אחד לפי חכמתו ללמוד לאט לאט את הדברים לקיים את הנאמר בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" שיהיו הדברים מיושבים אל הלב.

לעולם לא הייתי מזלזל באמונה התמימה שקיבלתי מבית אבא. לא כל אדם בודק האם אקמול הוא באמת מועיל או אולי הוא מזיק. חלק בלתי נפרד ממדיניות קבלת ההחלטות שלנו מורכב מהתבוננות על הרבה אנשים חכמים שסביבנו. בכל מקרה, להתעסק בשאלות שמטרידות אחרים - אין כל תועלת. להתעסק בשאלות שמטרידות אותי - אין קדוש מזה.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת וירא תשע"ג

דרך ה' – אחריות!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

במאמרנו האחרון הארנו את מעלתו הגדולה של אברהם אבינו, שחיפש ודרש את ה', ולאחר ש"מצא" אותו, לא הסתפק רק בידיעה של רצון ה' ועשיית רצונו, אלא ביקש "לקרוא בשם ה' " ולשמור כל הזמן על קשר של אהבה ודבקות עם ה'.

כאמור, בשונה מנח שגם הוא היה צדיק תמים, אך הסתפק בעשיית רצון ה', אברהם אינו מסתפק בכך. הוא מחפש כל דרך להבין את דרך ה', ולדעת את תפקידו בעולם, וזאת ע"י 'קשר אלוקי' שבונה אברהם עם האלוקים.

בפרשתנו אנו לומדים, ממעשה אבות סימן לבנים, שהקשר עם אלוקים אותו לימד אותנו אברהם אבינו, אינו קשר סתמי. קשר זה חייב להביא לידי פעולות אחראיות שמקבל על עצמו היהודי המאמין לעשות. קשר זה מחייב את היהודי, לא רק "לעבוד על עצמו" ולתקן את דרכיו, אלא לפעול למען תיקונו של עולם במעשים ופעולות שיביאו את העולם שמסביב ואת בני האדם למצב מושלם.

הטבה – שלמות הקשר עם אלוקים

"וירא אליו ה' באלוני ממרא" – לבקר את החולה. יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו (רש"י). "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו (רש"י).

בשעה זו, של התממשותו של הקשר הנכסף עם אלוקים, בו ברגע שמגלה אברהם "וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" – מתנתק אברהם לכאורה מאלוקים הנראה אליו ברגעים אלו, "וירץ לקראתם מפתח האוהל".

ואנו עומדים ותמהים, הכיצד יכול אברהם בשעה זו, של התגלות אלוקית המכוונת במיוחד "אליו", להעז ולהחליט 'לעזוב' כביכול את הקב"ה ולרוץ לקראת האורחים, וכי לא היה ראוי לכל הפחות ליטול רשות מאלוקים הניצב עליו, להפסיק לזמן מה את ההתקשרות האלוקית למען קיומה של מצוות הכנסת אורחים?

חז"ל מספרים על אותו יום שבו: "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים" (רש"י).

ואנו מבקשים להבין, משום מה הצטער אברהם? הרי חום היום השאיר את עוברי הדרכים בבית, ולכן אין כלל בסביבה אורחים שצריכים להכניסם הביתה, ועל מה יש להצטער?

אנו מבינים מכך, שאצל אברהם אבינו, הקשר עם אלוקים לא היה קשר ערטילאי, שנשאר רק בתחום האישי של המחשבה והרגש, אלא שמבין אברהם שעל הקשר עם אלוקים לבוא לידי ביטוי מעשי בדאגה למען הזולת ובפעולות החיוביות שנעשות למען תיקון העולם.

אברהם אבינו מלמד שרק בפעולות מעשיות שמגלות אחריות על הקורה מסביבנו, רק כך אפשר להגיע לקשר אמיתי עם אלוקים.

לשיטתו של אברהם, הכנסת אורחים אינה רק פעולת הטבה וחסד עם הזולת, אלא יש בקיומה את הצורה המושלמת של הקשר הנכון עם אלוקים.

משום כך מצטער אברהם שאין אורחים בסביבה, כיון שרק דרך מעשים של חסד הוא יכול להתקרב, באותה שעה ממש לאלוקים. אם אין אורחים בסביבה, שעל ידם הוא יתקרב יותר לאלוקים, ואי אפשר להביא לידי ביטוי מעשי את אהבת ה', או אז מצטער אברהם.

מבין אברהם אבינו, שהכנסת האורחים המגיעים באמצע התגלות האלוקים אליו, אינה הפסקה של החיבור עם האלוקים הנראה אליו באותה שעה, אלא יש בה העצמתו של הקשר האלוקי והבאתו לידי ביטוי מעשי, בתוך מעשי ההטבה לזולת.

זוהי כוונת חז"ל שלמדו ממעשהו זה של אברהם, ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". "גדולה" היא מפני שאין בה חיבור ערטילאי עם האלוקים, כמו בקבלת פני שכינה בלבד, אלא יש בה העצמה של הקשר הרוחני עם האלוקים, קשר שמחייב פעולות מעשיות לתיקון עולם, ולהטבה עם הזולת, שרק בצורה שכזו יגיע הקשר של האדם עם האלוקים לשלמות.

אחריות!

אמונתו של אברהם אבינו, מחייבת אותו 'לקחת אחריות' ולפעול לתיקון העולם. אחריות זו, היא זו שמביאה את הקב"ה לשתף את אברהם בהחלטה להפוך את סדום.

"וה' אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." (יח, יח).

מדהים. האלוקים הבורא את הכל, רואה לנכון לגלות לאברהם לפני הפיכת סדום, את אשר עומד לקרות.

הבה ונבין, לשם מה? האמנם רק הלכות נימוסים יש כאן מצידו של הקב"ה? מה פשר אמרת חז"ל: "לא יפה לי לעשות דבר זה אלא מדעתו של אברהם, אני נתתי לו את הארץ הזאת... ואיך אשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?" (רש"י), ואנו תמהים, וכי מה תעלה או תוריד הודעתו זו של הקב"ה לאברהם שסדום נהפכת?

דרך ה'!

תשובה על כך אנו למדים כדרכה של תורת אמת, מפשוטי המקראות עצמם.

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם, יט).

אין אברהם אבינו שומר את דרך ה' לעצמו, אלא הוא לוקח אחריות מלאה לגלות ולהעביר הלאה לכל הדורות הבאים את דרך ה' האמיתית – שני דברים מרכזיים, לשמור על עולם מתוקן ולעשות "משפט".

אך אין די בכך. השמירה על העולם מפני השחתה ורוע, זוהי – כפי שביארנו בעבר – אמונתו של נח, אך אמונתו של אברהם מחייבת לא רק את "המשפט", אלא בעיקר את "הצדקה".

מפני שכאמור, הקשר עם אלוקים שאותו מבקש אברהם לשמור, מחייב לפעול למען תיקונו של עולם, וזה יכול להתבצע אך ורק אם היהודי לוקח אחריות, ונותן מעצמו ואת עצמו, כדי להיטיב עם הזולת ולהביא את העולם לעולם צודק יותר, מתוקן יותר.

אחריות זו שלוקח אברהם, היא זו שמביאה את הקב"ה לשתף את אברהם באירוע הדרמטי כל כך, העומד להתרחש בסביבתו.

אין בכך רק שיתוף גרידא. יש בכך קריאה לאברהם להבין את מה שקורה, להיות שותף פעיל בה, וללמוד על דרך ה'. מפני שאברהם חייב להבין את הדרך, הוא הרי לקח עליה אחריות, ורק אם יבין אותה היטב, יוכל לשמש כמורה דרכה לכל הדורות הבאים.

ואכן, אברהם הבין היטב את הסיבה שבגללה מודיע לו האלוקים לפני, על האירועים העומדים להתרחש, והוא מגיב על כך בצורה שאנו נדהמים לראותה.

אברהם אבינו מנסה להציל את סדום! הוא כביכול שואל את הקב"ה, האם ההחלטה להפוך היא החלטה ראויה. זאת ועוד. אברהם אינו מסתפק רק בתפילה על סדום, ובקשה לרחם עליה בגלל מספר צדיקים שאולי יש בה.

אנו מוצאים בפסוק מילים שאלמלא מקרא כתוב לא היינו מאמינים.

"חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

האם אנו שומעים היטב? האמנם, עלתה על דעתו של אברהם, שהחלטתו של אלוקי הצדק והיושר להפוך את סדום, החלטה שגויה היא?

ודאי שלא!

אלא שאברהם אבינו מבין, שאם אלוקים גילה לו את החלטתו לפני, הוא רוצה שהוא יבין אותה, וכשאברהם אינו מבין, הוא שואל! הוא אפילו מתווכח, כדי להבין היטב! ברור לו שהחלטתו של האלוקים היא אמת! אך אולי אלוקים מבקש ממנו לפעול משהו כדי לשנות את ההחלטה? אולי יש מקום להתפלל ולשנות את רוע הגזרה? הרי אברהם מרגיש אחראי להיטיב עם העולם ולעשות בו "צדקה", ואדם אחראי צריך למצות את כל אפשרויות הצדקה והפעולה, וגם להבין היטב את משמעות הדברים הקורים סביבו, ואת זה עושה אברהם בצורה הטובה ביותר.

הרב חנוך רוזנברג - פרשת וירא תשע"ג

הכותרת, הויכוח והמוסר המעוות

הרב חנוך רוזנברג

שלוש הופעות הנוגעות למוסר אנו פוגשים בפרשת וירא. האחת היא כותרת, השנייה היא ויכוח והשלישית מציגה מוסר מעוות.

הכותרת

כולנו יודעים שאלוקים נתן לנו תורה. למה לנו? למה לא לשכנים הערבים מעבר לכביש? ולמה לא לסינים? ומה עם השוויצרים, להם לא מגיע?

הסיבה העיקרית שאלוקים נתן לנו את התורה ולא לעם אחר, היא בגלל שאנו בניו של אברהם אבינו, ובאברהם בחר ה' שזרעו יהיה העם הנבחר שיקבל את התורה, ואנו בני יצחק ויעקב – זרעו של אברהם.

ולמה בחר אלוקים באברהם ולא באדם אחר? היחיד שיכול להסביר היטב את מניעיו של אלוקים, הוא האלוקים בעצמו, וכך הוא אמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

מעבר לגילוי המרעיש הטמון בפסוק הזה, שדרך ה' היא צדקה ומשפט, יש כאן אמירה מאוד חזקה שאברהם נבחר מכיון שהוא זה שמנחיל לבניו ולביתו אחריו את הדרך הזו – צדקה ומשפט.

אנו מכירים את דברי חז"ל על אברהם, שהוא בדק, חיפש וחקר ולבסוף הכיר את ה'. כל העולם מכיר בזה שאברהם היה זה שחידש את המונותיאיזם – האמונה בא-ל אחד. אבל איך זה קשור לצדקה ומשפט?

אנסה לבאר את העניין הזה במילים קצרות, על פי מה שהבנתי מדברי מו"ר הרב פייבלזון שליט"א.

מהי עבודת אלילים? אם אדם מאמין שקיימים כמה אלים, הוא בעצם ניצב בפני המצב הבא: ישנם כמה בעלי כוחות ששולטים בעולם, והם מתגוששים ביניהם. כל אחד מהאלים הללו יכול להשפיע על האדם לטובה או לרעה, אך יחד עם זה הוא זקוק לפולחן של האדם בכדי לקבל את הכח הנדרש להתמודדות מול האלים האחרים.

נמצא, אם כן, שבעלי הכוחות השולטים בעולם, האלים, פועלים מתוך אינטרס של הישרדות ושליטה, וכמוהם גם האדם פועל למען האלים ועובד אותם מתוך רצון שכוחם של האלים יועיל לו בעקבות כך. בעולם של עבודת אלילים העולם כולו מבוסס על אינטרסים.

לעומת זאת, אדם שמאמין בקיומו של א-ל אחד ויחיד, ניצב בפני מצב שונה לחלוטין: א-ל אחד אין לו צרכים ואין מי שמאיים עליו, לא חסר לו כלום והוא לא צריך את הפולחן של האדם. אז למה, בעצם, הוא ברא את העולם? אם בריאת העולם אינה בשביל הא-ל עצמו, אז בשביל מי היא כן? בשביל מישהו אחר! מי הוא אותו יצור שבשבילו ברא האלוקים את העולם? האדם! כלומר, פעולותיו של האלוקים הן בשביל האדם – להיטיב לו.

התמונה משתנה לחלוטין. העולם אינו פועל על פי צרכים, שכן לבעל הכח היחיד אין שום צרכים. האדם אינו עובד את האלוקים מתוך אינטרס של הישרדות, מכיון שכל המטרה של בריאת העולם היא למען האדם, וממה יש לפחד? מה שנותר הוא להתבונן בפעולתו של האלוקים וללמוד ממנה שעשייה למען האחר היא הדבר הנכון והטוב ביותר. או במילים אחרות: מוסר, מצפון, יושר, הגינות, נאמנות, צדקה ומשפט.

החידוש של אברהם לא היה רק באמונה שיש א-ל אחד בלבד, אלא בערכים הנפלאים שאמונה זו מביאה בכנפיה. לכן בחר אלוקים באברהם.

זוהי הכותרת של התורה: דרך ה' – צדקה ומשפט.

הויכוח

אלוקים מגלה לאברהם שהוא עומד לכלות את סדום ועמורה. אברהם שומע ומתווכח!

כך אומר אברהם לאלוקים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

זו תופעה בלתי נתפסת! להתווכח עם אלוקים?! לטעון מולו טענות?! איך אפשר להסביר דבר כזה?

אבל האמת היא שבתוך דבריו נותן אברהם את ההסבר ליכולת העמידה המופלאה הזו מול אלוקים. הוא פונה אל אלוקים בכינוי "שופט כל הארץ" – כינוי שמשמעותו היא שאין אף אחד מלבדך שיש לו כח לשפוט את הארץ. 

בעצם, אברהם אומר כך: הא-ל האחד והיחיד השופט את כל הארץ, מקור המוסר והצדק, לא יכול להיות שלא יעשה משפט צודק!

זו אינה טענה מול אלוקים. זוהי טענה שנובעת מהאמונה הגדולה באלוקים! לא יתכן שאלוקים לא ינהג על פי הבשורה הגדולה של צדקה ומשפט, חלילה! לכן אברהם מבקש הסברים וגם מקבל.

ואגב, דבר מעניין. מיד לאחר שאברהם מקבל תשובה שאלוקים אינו עומד להמית צדיק עם רשע, צורת הדיבור שלו עם אלוקים משתנה לחלוטין, והוא ניגש בכניעה ובענווה "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר". וזה מובן מאוד, שהרי כאשר נעלמת התמיהה הגדולה על הצדק שבמשפט ה', חוזרת הכניעה וההתבטלות המוחלטת מול ה'.

העיוות

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את לוט, מכניס האורחים המסור, שמתעקש לנהוג על פי ערכי הצדק והמוסר שרכש בבית אברהם. אך כאשר שכניו אנשי סדום מקיפים את ביתו בדרישה לפגוע באורחים, מציע להם לוט הצעה מוזרה ביותר: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי".

אין דבר מוזר מזה ואין מוסר יותר מעוות מזה. לוט מגונן בחירוף נפש על אורחיו, ולמענם הוא מוכן להקריב את שתי בנותיו. היתכן? איפה הרגש הבסיסי והטבעי של אהבת אב לבנותיו?

אין לי הסבר מספיק טוב להתנהגות המוזרה הזו של לוט, אבל נראה לי שיש לנו מה ללמוד ממנה.

לפעמים נדמה שההתמודדות שלנו בעולם בנויה משני הפכים. משיכות מול ערכים, תאוות מול יראת ה'. ואז אנו יודעים היטב איזה צד הוא הטוב ואיזהו הרע, אנו משתדלים, פעם בוחרים בטוב ופעם ברע, ה' ישמור...

אבל פעמים לא מעטות הדילמה האמיתית לא נראית כך, אלא היא מורכבת מערך מול ערך. האם לבחור בטוב כזה או בטוב אחר? האם לעשות את הדבר הנכון הזה או את הדבר הנכון הזה? וזוהי דילמה בכלל לא פשוטה, כיון שאם הנכון הוא לבחור בצד אחד, זה אומר שהבחירה בצד השני היא בחירה לא נכונה.

לוט מציב בפנינו מראה רצינית בעניין הזה. הוא מתמודד מול שני ערכים טובים, שכל אחד מהם כשלעצמו הוא טוב ונעלה, אך בסיטואציה הנוכחית אפשר לבחור רק באחד מהם. או טובת האורחים או טובת הבנות. לוט בחר בערך שהוא טוב, טובת האורחים, אבל זו הייתה בחירה לא נכונה, כיון שכאשר מול טובת האורחים עומדת טובת הבנות, היה לוט צריך לבחור בטובת בנותיו ולא בטובת האורחים.

זהו מוסר מעוות, מוסר שמציב את הערכים שלא במקום. זו לא בעיה של חוסר ערכים אלא של סולם ערכים לא נכון.

אז מה יצא לנו מכל זה? א. המסר המרכזי של אמונת אברהם הוא צדקה ומשפט. ב. לא יכול להיות שאלוקים ינהג בדרך שאינה מוסרית, ואנחנו אמורים להבין את הצדק שבדרכו (ואם לא מבינים – צריך לצעוק...). ג. ערכים טובים זה מצוין, אבל צריך לזכור גם את הסדר הנכון ואיזה ערך עדיף על פני ערך אחר.

שבת שלום לכולנו