‏הצגת רשומות עם תוויות מורנו ראש הישיבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מורנו ראש הישיבה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א




חדש ימינו כקדם – חלק ג'

במאמרים הקודמים תיארנו את מסלול ירידתה של הנשמה לעולם והבהרנו את מקומה של הנשמה בגופנו .
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה כי רק התורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו. מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו האישי בעולם.

שמחת הנשמה
פעמים רבות בשלבי החיים אנשים שואלים את עצמם, האם באמת הם ממלאים את ייעודם בחיים, והאם התפקידים והעיסוקים שלהם הם חלק מהתפקידים והמטרות שאותם הם צריכים לממש בחיים כחלק מהתוכנית האלוקית המקורית שיועדה להם.
קשה לדעת דברים אלו ורק נביאי אמת שחסרים לנו בגלותנו יכולים לאשר את מימושם הטוב של החיים או להיפך.
אך קיים סימן מובהק שיכול לעזור ולהיות מצפן אמיתי שיצביע על הכיוון הכללי שהאדם צועד בו, האם הוא אכן המסלול הנכון האמתי המיועד עבורו משמים.
התורה בפרשתנו מעמידה את החובה לעבוד את ה' בשמחה, ונימקה את הסיבה לעונשים והקללות על אי שמירת התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז).
מדוע כל כך חשובה שתהיה לנו שמחה בעבודת ה'?
קשה להניח שזו השמחה המוכרת לנו שבאה בשעה שהלב עולה על גדותיו והאדם נראה מחייך וזורח מאושר.
על היעדר שמחה שכזו, לא היה ה' מעניש, שהרי שמחה זו היא מצב נפשי מיוחד של אדם, שמחה האוחזת בו בשעות מיוחדות של חייו. אין סיבה להעניש אדם כשאינו מגיע למצב שמחה שכזה, במהלכם הרגיל של חייו ובכל מצווה שעליו לעשות.
עלינו להגדיר את עניינה של השמחה.
בדרך כלל האדם שמח כאשר הוא מקבל דבר שהיה חסר לו קודם. לכל אדם יש את השאיפות האישיות שלו, אם זה כבוד, משפחה, כסף ועוד וכשהוא משיג את שאיפותיו, הוא מתמלא רגש של שמחה.
מעבר לכל החסרונות שכל אדם מבקש להשלים לעצמו, קיים חסרון אחד יסודי ועמוק, זהו חסר שמלווה את האדם מהרגע שנולד.
כאמור, נשמתו של האדם שהיא חלק אלו-ה ממעל התנתקה ברגע לידתו של האדם ממקורה השלם.
מאותו רגע שהושמה נשמתו האלוקית של האדם בתוך גופו החומרי, היא שואפת לחזור ולדבוק במקורה האלוקי ובכך למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה בהיותה רחוקה ממקורה השלם.
היכולת של הנשמה למלא את החסר התמידי שהיא מרגישה, היא רק ע"י קיום תורה ומצוות והתקרבות תמידית אל ה'.
קירבה זו שממלאת את חסרונה של הנשמה אמורה לגרום לאדם שמחה.
ימי התשובה שאנו נמצאים בהם, ימים שבהם אנו שבים אל ה', אמורה נשמתנו להרגיש שמחה גדולה שהנה התמלא חסרונה הגדול והיא שבה ומתאחדת עם מקורה האלוקי.
שמחתו של בעל התשובה, מגיעה ממקום נוסף:
כשאדם שב אל עצמו ואל ה'אני' האמתי שלו, הוא מתמלא שמחה טבעית של הרגשת שלימות וסיפוק עצמי, וככל שתגדל שמחתו של היהודי בעבודת ה', כך הוא יוכל לאמוד את רמת החיבור האמתי שיש לו עם הקב"ה ולדעת שהוא אכן צועד נכון בדרך שלימדו את נשמתו באותם ימי 'קדם' לפני רדתה לעולם.

שמחת התשובה
כתבנו בעבר על עניינה של התשובה  (בקונטרס 'לחזור בתשובה- לאן חוזרים? ) :
א. שעניין התשובה אינו משהו כפוי מבחוץ, והתשובה אינה מעשה מסוים שצריך לעשותו או הנהגה מסוימת שצריך להגיע אליה.
התשובה היא תהליך של שיבה רגשית אל האלוקים. כל אדם ע"י התכוונות עצמית מודעת, יכול למצוא את דרכו המיוחדת לקשר הרגשי הכול כך חשוב עם הקב"ה.
ב. שיבה זו אל הקב"ה מביאה בעקבותיה שיבה של האדם אל עצמו האמתי - אל האני שלו, ואל תפקידו בעולם שנצרב בו בימי הקדם של ראשית התהוותו, בשורש הנשמה האלוקית שבתוכו.
ג. כששב האדם אל עצמו וחי את חייו בדרך הנכונה שנקבעה לו בתחילת בריאתו, הוא מתמלא שמחה וסיפוק מחייו והוא שמח ומאושר בעצם היותו יהודי ובעבודת ה'.
החזרה בתשובה אינה מחייבת צורת חיים שיש בהם עצבות , דיכאון או אימה ופחד. לחזור בתשובה היא החזרה אל חיקו של ה' ועל מקומו של ה' נאמר בתהילים:
 "עוז וחדווה במקומו".

נמצאנו אומרים שהסימן לחזרה בתשובה נכונה ויעילה היא מצב השמחה הפנימית והרגיעה הנפשית שנמצא בה הבעל תשובה בתהליך תשובתו.
בנין התשובה הזה הנפרס בפנינו, מאיר הוא מתוך הפסוק בתהילים (צ"ז י"א) הנאמר בליל התקדש יום הכיפורים:
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
אור ה' הזרוע בכל נשמה ונשמה, שאותו זוכה הצדיק לשוב ולהאיר בליבו, מביא אותו לישרות הלב ולהנהגות הנכונות בחיים, הנהגות ודרך חיים שממלאים  אותו שמחה.


יום שישי, 16 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א


חדש ימינו כקדם – חלק ב'

את חלקו הראשון של המאמר פתחנו בשאלה הבאה:
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת בפי כל, ואפילו מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה ונבהיר לעצמנו - לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור ?
התחלנו להבהיר את מקומה של הנשמה בגופנו ובמאמר זה נמשיך להגדיר את תפקידה של הנשמה.
הבה נלמד סוגיה עמוקה ויסודית במהותה של נשמה.
אם נרצה לעקוב אחרי רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם, עלינו ללמוד בשימת לב את דברי הגמרא הבאים (נדה ל ע"ב):
"דרש רבי שמלאי: הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר "מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדים אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".
בדברי חז"ל אלו יש להתבונן במספר דברים:
א. מהו עניינו של הנר הדלוק על ראשו של העובר?
ב. מדוע מלמדים את העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכול?
ג. מהי פישרה של השבועה שמשביעים את העובר?
ד. מהו עניינה של הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?

תפקיד אישי
אנו מגלים בדברי חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.
לכל אחד מאתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה - ("נר מצווה ותורה אור").
רק תורה יכולה להאיר את משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
כמו כן, הראו לנו שם את תפקידנו האישי כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית וטבעו בנו את הידיעה, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן מושלם.
ימים קדמוניים אלו היו ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו, הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד לו.
רק קירבת אלוקים המיוצרת ע"י עמל לימוד התורה וקיום המצוות יכולה לאפשר לנשמה, שהיא החלק האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו ולהחזיר לו את האבדות הרוחניות שאיבד בהגיעו לעולם.
(זה לשון הזוהר (בתיק"ז תלו, ב): ואי אשתדל בה, אדכיר ליה כל מה דהוו אולפין ליה במעי אמיה" ובתרגום ללשון הקודש - ואם ישתדל בלימוד התורה, יזכירו לו כל מה שלימדו אותו במעי אמו).
משמעותה של השבועה הנוראה שמשביעים כל עובר ברחם, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו, לא ימצא היהודי מרגוע אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים.
("וגם הנפש לא תמלא" (קהלת פ"ו) - משל לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום לפי שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? לפי שהיא מן העליונים" - מסילת ישרים פ"א).
שבועה זו שנשבענו, עומדת ביסוד המצפון היהודי שפועם בכל אחד מאתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת חוסר השקט והנחת מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.

"כקדם"
מעתה אנו מבינים, שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו בעולם, המתוארים בדברי חז"ל שזה עתה פירשנו.
אל ימים אלו מתגעגע גם איוב במאמרו הנ"ל ואומר: "מי יתנני ירחי קדם כימי אלו-ה ישמרני", ימים נפלאים במחיצתו של אלוקים.
אם נרצה להבין יותר ו"להוריד" אלינו את האמור נוכל גם להבין שימי קדם אלו הם כלשון רבותינו הראשונים (רבנו תם ב"ספר הישר" - שער ו') "ימי האהבה".  בימים אלו אנו מרגישים בקרבת אלוקים ובאהבתו. בימי אהבה אלו חש האדם שהוא הולך בדרך הנכונה והוא מלא שמחה וסיפוק בעבודת ה'.
כאמור, ההרגשה הזו נובעת מהיותה של  הדרך הראויה לנו מתוקף תפקידנו הייחודי בעולם, טבועה ומושרשת בנשמתנו.
הנשמה היא "מצפן טבעי" המאותת לנו כשאנו צועדים בדרך הנכונה. היא רגועה ומגיעה אל סיפוקה רק כשהיהודי "מזין" אותה באוכל הרוחני המתאים לה.
משמעותם של החיים בחטא, היא ההתנתקות שלנו מהאלוקים הנמצא בתוכנו, ובעקבות כך אנו מתנתקים גם מעצמנו, מהאני האמתי שלנו, מהאני הטוב והטהור שרוצה לעשות רק טוב.
בכל פעם שאנו עושים עבירה או נכשלים במידות רעות של כעס, גאווה וכדומה. אנו "מעבים" את הגוף ואז לנשמה הטמונה בנו קשה להאיר לנו את הדרך הנכונה.
העבירות משכיחות מאתנו את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו והן גורמות להתנתקות מעצמנו ומהאני הטוב והאמתי שלנו.
כאמור, תפקידנו הושתת על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו בהיותנו ברחם אמנו, אשר למרות ששכחנו אותם, הם קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.
אם איננו הולכים לאורה של נשמתנו ואיננו נשמעים לקולה הבוקע מתוך הלב, אנחנו מתרחקים מהדרך שנקבעה לנו בראשית יצירתנו ומאבדים כיוון.

קריאה אלוקית להתחדשות
ימים אלו של התנתקות הרחוקים מהרגשות של אמונת הלב נקראים גם "ימי השנאה".
בימים אלו אנו מרגישים שלא הולך לנו, אנו עצובים, עבודת ה' שלנו נעשית בעייפות ולאות ואין לנו "טעם רוחני" בתפילה ובשאר מצוות.
חשוב להדגיש שתקופות אלו בחייו של אדם הן דבר טבעי ומצוי שאין צורך להיבהל מהן.
אנו צריכים לראות בימים אלו "קריאה אלוקית" להתחדשות ולהתרעננות.
פסק זמן וחשיבה מחודשת על אורחות חיינו אמורים להחזיר את החשק והטעם בעבודת ה' שלנו.
אך כשימי השנאה הללו הם ארוכי טווח, עבודת ה' שלנו חדלה להיות מלאת רגשות אמונה ודבקות, והמעשים שלנו רחוקים מחוקי החיים שאלוקים השריש בנשמתנו, אז דרושה כאן חשיבה אמיצה ומאומצת שתעצור ותבדוק מחדש את היסודות המוכרים לנו באמונה שעליהן מושתתת כל עבודת ה' שלנו. "תפקידה של הנשמה":


יום שישי, 9 בספטמבר 2016

מורינו ראש הישיבה



"חדש ימינו כקדם" – חלק א'

אנו מוצאים תפילה נפלאה שמבקשת לשוב בחזרה אל מקום קדום ונכסף, תפילה עליה אנו חוזרים פעמים רבות ב"אלול" בשעת הסליחות: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת ברגש בפי כל, ואפילו מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה ונבהיר לעצמנו - לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור?
מה עניינם של אותם ימי קדם, אשר זיכרונם כה מעורר אצלנו געגוע ותפילה ואנו מבקשים אותם בכיסופים ובערגה.

זמן אלול
מתחילת חודש אלול מתחילים ארבעים ימי ההכנה שתיקנו לנו גדולי הדורות להתכונן בהם לפני בוא יום ה' הגדול – יום הכיפורים.
אלו ימי רצון מיוחדים: "כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לנו לקבל תשובתו באהבה. (לשון המשנה ברורה – סימן תקפ"א, א').
הבה נתבונן, מהי כוונת הדברים "שהתשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו", הרי התשובה היא פעולת שיבה של האדם אל בוראו, ואם האדם יעשה תשובה כראוי ה' יקבל אותה ,ומהי כוונת הדברים שקבלת התשובה באה לידי ביטוי בכך ש "ליבו קרוב אל דודו"?
את התשובה לכך אנו מוצאים במזמור "לדוד ה' אורי וישעי", שאנו אומרים בתקופה זו.
כך משורר מלכנו דוד ע"ה: "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש".
משמעות הפסוק היא, שדוד המלך פונה לה' ואומר לו: רבש"ע, אני מרגיש בתוך הלב שלי קול פנימי שקורא לי בשליחותך - רבש"ע - לבקש את פניך ולהתקרב אליך.
לכן רבש"ע, לאור קולות אלו, אני שומע בקול שליחות הלב ששלחת אלי, ומבצע את הנדרש ממני ואת פניך ה' אני מבקש! (על פי רש"י במקום).
דוד המלך ע"ה מלמד אותנו דבר מדהים:
הקב"ה לא מדבר אלינו "מבחוץ".
הקב"ה מדבר אלינו מתוך הלב שלנו וקורא לנו מתוכו להתקרב אליו.
בימים אלו, של 'אלול', ליבו של כל יהודי 'קרוב אל דודו' והוא משמיע קולות חזקים יותר מקולות הלב של כל השנה.
קולות פנימיים אלו מבקשים מהאדם לחפש את קרבת האלוקים בתוך ליבו פנימה ובכך הם מביאים את האדם לשוב אל ה'.

זמן התבוננות
קיימת דרך יעילה לשמוע את קולות הלב המיוחדים של ימים אלו.
אם יזכה האדם ליצור לעצמו באופן קבוע ורצוף כמה 'רגעי שקט' יומיים, בהם הוא יוכל לשמוע את מנגינת הלב האישית שלו, הוא יצליח לשמוע בבהירות את הלב הקורא בשליחות האלוקים לחזור ולהתקרב.
על האדם יכולות לעבור תקופות מאוד ארוכות בלי שהוא פוגש את עצמו.
ישנם גם רבים מאתנו שפוחדים לפגוש את עצמם לבד, ולכן הם בורחים מעצמם כל הזמן...
כדאי לקבוע לעצמנו בכול יום זמן קצר או ארוך של 'זמן – התבוננות' שבו נפגוש את ה"אני" האמתי שלנו, ונתבונן בשקט נפשי ובאומץ בשאלת היסוד אודות חובת האדם בעולמו.
ב"זמן מחשבה" זה, שבו נהיה מנותקים מכל הפרעה חיצונית (כגון חברה רועשת, פלאפון דלוק וכדומה) נוכל לחשוב בשקט על הדרך המתאימה לנו לממש בפועל את קריאת הלב לבקש פני אלוקים.
מפגש זה של האדם עם עצמו הוא מרתק ביותר , והוא המפתח הגדול לפגישה מחודשת עם הקב"ה הנמצא בתוך הלב.
בזמני איכות אלו נוכל גם לשאת תפילה פרטית בשפה האישית שלנו, שנזכה להארה גדולה שתמלא את ליבנו, הארה רוחנית שתראה לנו את הדרך הנכונה עבורנו לשוב ולמלא כראוי את תפקידנו בעולם.

"גוף ונשמה"
עלינו לדעת, שהאלוקים אותו אנו מבקשים להרגיש נמצא בתוכנו ממש - בתוך ליבנו, וממילא 'החיפושים אחריו' והביקוש שלנו אותו צריכים להיערך בתוך ליבנו.
להבנת העניין בבהירות, עלינו להתבונן במשהו מאוד יסודי במבנה האישיות שלנו.
האדם מורכב משני חלקים מרכזיים: גוף ונשמה.
את הגוף שלנו, אנו מכירים היטב ומרגישים בכל רגע של חיים.
אך מהי בדיוק הנשמה?
בכל בוקר, מכריז יהודי ואומר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".
האם אנו יודעים להגדיר בבירור מהי אותה 'נשמה' שניתנה בנו, ממה היא מורכבת, כיצד ניתן לזהות אותה ומה הם הדרכים 'להתחבר' אליה?
מדברי רבותינו ז"ל אנו לומדים שהנשמה היא מציאות רוחנית אלוקית, חלק אלו-ה ממעל שאותה הכניס האלוקים בתוך גופי בני האדם כפי הנאמר בבריאת האדם (בראשית ב, ז): "וייפח באפיו נשמת חיים".
לאותו חלק הקרוי 'נשמה' נועדו שתי מטרות:
א. הנשמה נותנת תנועה וחיות לפעילותו של הגוף.
ב. הנשמה מאפשרת לגוף החומרי יכולת להתחבר עם אלוקים, בעודנו חי כאן בעולם הזה הגשמי.
ניתן להגדיר את הנשמה כאבר החישה הרוחני-אלוקי.
באמצעות החלק הנשמתי שבתוכנו אנו מסוגלים לקלוט ובעיקר להרגיש את האור האלוקי שמושפע מלמעלה על האדם, ורק דרך החלק הנשמתי הזה אנו מסוגלים 'לתקשר' ולקיים קשר רגשי עם בורא עולם. (הרחבת דברים בעניין תרכובת הגוף והנשמה נמצאת בספר דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ד וח"ג פ"א-פ"ב).
צריכה להיות לנו מודעות שבכל אחד בתוך תוכו נמצא וחבוי חלק אלוקי-רוחני, הפעיל בכל שנות חיינו וקורא לנו לדעת את ה'.
כשנפנים זאת באמת, זה אמור למלא אותנו יראה וכבוד כלפי עצמנו ("גדלות האדם" - כן כן...), בהיותנו נושאי חלק מאלוקי העולם בתוכנו בכל רגע של חיינו.
מעתה, יכול כל יהודי לומר על עצמו: "יש בי נשמה - יש בי אלוקות".

נשמה - מקור רגשות הקודש
רגשות האמונה והדבקות באלוקים, מקורם בנשמתו של היהודי. נשמה זו בהיותה רוחנית הרי שהיא ממלאת את האדם בשאיפה עמוקה אל הטוב והישר. היא מבקשת 'מזון רוחני' כדי לשבוע, והיא מבקשת לתת גם לגוף העוטף אותה – שהוא השותף של הנשמה – מרגוע וסיפוק.
וכן להיפך. במצבים שהאדם רחוק מאלוקיו, והוא אינו מגלה את האלוקים בלבבו, מרגישה נפש האדם חסרון ורעב עמוק למשהו נעלה ונכסף שימלא את הנפש. זהו 'רעב רוחני' הנובע משורש נשמתו האלוקית של האדם המחפשת מרגוע. מנוחת הנשמה תבוא רק עם החיבור הגופני-נפשי של האדם עם התודעה האלוקית האמורה.
זוהי בעצם 'תודעה אלוקית' הקיימת באדם וצפונה בליבו, וכמהה אל הטוב והישר, האמת והצדק. זהו הרגש היהודי וזהו המצפון היהודי הטמון בכל יהודי.
על כך משורר דוד המלך בתהלים (פרק מב): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלוקים".

ברמה העקרונית, הייתה הנשמה צריכה 'להאיר' אותנו בהרגשות רוחניות כל הזמן, אלא שבגלל 'יסוד הבחירה' שגזרה החכמה העליונה, לאפשר לאדם בחירה בין טוב לרע, כוסתה הנשמה האלוקית בחלק הגופני-חומרי שלנו. גוף זה הוא ה'אני' הגשמי, שמכסה את הנשמה ולא מאפשר לה 'להאיר' אותנו כפי אורה האלוקי הגדול והארתה השמימית.

ברכת מזל טוב למורינו ראש הישיבה


יום שישי, 12 באוגוסט 2016

מורינו ראש הישיבה שליט"א


תשעה באב שחל להיות  בשבת
 בימים אלו מחייבת ההלכה להתאבל על חורבן ישראל, ולהתבונן בחסר הגדול של חורבן בית המקדש .
עקרון גדול מלווה את הלכות ט' באב והוא: "שלא להסיח דעת מהאבלות". אבלות החורבן מחייבת מודעות. לחורבן הבית. כל מעשה המסיח דעת מאבלות החורבן, פוגע בהלכות האבלות של ט' באב. מטרתו של הצום ושאר הלכות התענית אינם באים כדי  לגרום לאדם סבל וצער, אלא לאפשר לו 'מודעות של אבלות'. אם האדם לא יאכל ולא ישמח בט' באב, הוא יתפנה וימקד את עצמו לחורבן שסביבו.
רבים מאתנו שואלים: הכיצד ניתן לצוות עלינו להצטער על דבר שקרה לפני 1900 שנה בקירוב?  איננו יודעים מה הוא, ודורות רבים לפנינו כבר 'למדו' להסתדר בלעדיו.
אכן, זו שאלה אמיתית לאותם אלו שהסיחו דעת מהאבלות, כלומר לרבים מאתנו שאינם מודעים לרעיון קיומו של בית המקדש והרגשת ההעדר בחסרונו.
כיצד ניתן בכל אופן , במצב שלנו וברמה שלנו להיכנס למודעות של חורבן והרגשה כלשהיא בעניין בית המקדש?
 השנה, חל תשעה באב להיות בשבת וחז"ל דחו לנו את הצום מפני קדושת השבת.
מדוע עניין חורבנו של בית המקדש אינו דוחה את השבת ?
ניתן להבין זאת באופן זה. כשם שבניינו של המקדש אינו דוחה את השבת, כך ענין חורבנו של המקדש לא דוחה את השבת, ומאותו עיקרון שמכוחו לא בונים את בית המקדש בשבת ,כך גם לא נתאבל עליו בשבת.
ומדוע בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת ?
על כך ענתה התורה ואמרה (שמות לא' יג' ) :"אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם".
פירוש הדבר , שלא רק המקדש מסייע להכניס את הקדושה בלבבות עם ישראל, אלא גם יום השבת משפיע על שומרי השבת ו'מאיר' בליבם את ענין הקדושה.
לכן-' אך את שבתותי תשמרו ' - ולא תבנו את המקדש בשבת - 'כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם'  -גם ע"י שבת קודש  ,וממילא אין צורך לבנות את המקדש בשבת. (על פי הג'ר איצל'ה מוואלוזין זצ'ל-פה קדוש ,שם)
אנו יכולים להסיק מכך , שאם נדע נחוש ונרגיש את עניינה של שבת קודש , נוכל גם לטעום משהו מעניינו של בית המקדש וממילא לחוש בחסרונו ולהתאבל עליו.
לכה דודי לקראת כלה-לקראת ירושלים
אם נשים לב לבתים  של הפזמון 'לכה דודי' , המושר בפיות עם ישראל בכל קבלת שבת ,ניווכח ונראה שמלבד עניין השבת הנכנסת,רוב בתי השיר עוסקים בעניין בית המקדש- 'מקדש מלך עיר מלוכה', בעניינה של ירושלים-התנערי מעפר קומי'-התעוררי התעוררי כי בא אורך- ובציפייה לגאולת ישראל-ישיש עלייך אלוקייך.
מה עניינם של אלו לקבלת השבת?
להבנת העניין עלינו לחזור ולשנן את עיקר רעיון  השבת.
                                                                                            
שבת היא יום ה'.
שבת הוא יום האמונה.
שבת היא התגלות .
יחודו של יום ה' בא לידי ביטוי בהתגלות נוכחותו של ה' בעולם בעוצמה אדירה ביום השבת, עוצמה הגדולה יותר מהתגלות נוכחותו של ה' בשאר ימות החול. כשיהודי שומר את השבת הוא נפגש כביכול עם ה' ברמה שכלית ורגשית שמתאפשרת לו רק ביום השבת.
קבלת שבת שאנו עורכים לכבוד השבת הנכנסת , היא קבלת פני ה' הממלא בשבת את עולמנו בנוכחות רוחנית אלוקית שאפשר לחוש בה ,יותר מכל תחושה רוחנית שיהודי מסוגל לחוש.
ההארה וההתגלות הרגשית של הקב'ה בשבת , מעצימות את הקשר הנכסף של היהודי עם בוראו. השבת מעבירה את היהודי רגשות מיוחדים ועדינים יותר של אמונה, שלווה, שמחה, אהבה, תקווה, רצון להיות טוב יותר והיא גורמת לו געגועים לחיות בעולם מתוקן יותר-עולם של גאולה. ( הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בחיבור 'לעשות את השבת'-כיצד עושים ?' העסק בעבודת הרגשות של שבת קודש-ניתן להשיג במשרד הישיבה ).
מתוך רגשות שבתיות אלו מבין היהודי עד כמה הוא מתגעגע לנוכחות אלוקית קבועה בלבבו,  והוא נזכר בחיים המתוקנים יותר שגרמה הנוכחות האלוקית המורגשת בזמן שבית המקדש וירושלים היו בתפארתם.
או אז כשהשבת מרגשת אותו בכניסתה והיא ממלאת אותו בנוכחותה ,פורצת שירת הגעגוע של 'לכה דודי' מליבו לבניינו של בית המקדש, שהיה המקור הגדול והקבוע שנתן את האפשרות לדעת את ה'.

חורבן אינו דוחה שבת

משום כך אין חורבנו של המקדש דוחה את השבת ואנו מעלים על שולחננו בט' באב שחל להיות בשבת כסעודת שלמה בשעתו.
מפני שביום השבת אנו נכנסים בשערי קדושתו של בית המקדש, וכשבאה שבת יש לנו בכל העולם מעין בית מקדש.
(הספרים הקדושים מלאים מההקבלות הרעיוניות של הלכות השבת והלכות בית המקדש. הנה חלק מהן: ל"ט מלאכות האסורות בשבת נלמדות ממלאכת המשכן- ג'מ שבת מ"ט-.  עבודת בית המקדש מכפרת עוונות וגם שומרי השבת מתכפרים עוונותיהם-ג'מ שבת קי"ט-.   בבית המקדש הייתה המנורה וגם בשבת –נרות של שבת.   בבית המקדש היה השולחן ועליו לחם הפנים וגם בשבת יש את שולחן השבת ועליו החלות.   בבית המקדש הייתה אכילת קדשים וכן בשבת יש את סעודות השבת.   במקדש לבשו הכוהנים בגדי כהונה וכן בשבת אנו לובשים 'בגדי שבת'. במקדש הייתה מצוות רחיצת ידיים ורגלים וכן אנחנו מתרחצים לכבוד שבת.   במקדש הייתה מצוות שירה על הקורבנות וכן בשבת נוהגים ישראל בזמירות שבת ובתוספת על פסוקי דזימרה של ימות החול, ועוד ועוד.. )
בשבת אנו יכולים להרגיש את הקב'ה בליבנו ממש, ועל מה אפוא יש לנו להתאבל ?
אם נרצה אפוא 'לגעת' בעניינו של המקדש ו'להתחבר' לחסרונו ,עלינו להתחבר רעיונית ורגשית אל עניין השבת.
או אז כשתצא השבת ותסתלק לה מהלב  'הארת השבת', תשוב הרגשת החיסרון הגדול של נוכחות ה' בליבנו, ונוכל להרגיש ולהיות מודעים במשהו לחסרונו הקבוע של בית המקדש בחיינו  ונוכל לדעת על מה להתאבל  .