הרב זאבי קצלנבוגן

מיזוג עם הבורא

יש רגעים בחיים ששווה לחיות למענם. גם בחיים פשוטים, גם בחיים מיוחדים, ישנם רגעי שיא. אותם רגעים שאנחנו כל כך מצפים להם, אותם רגעים שנותנים לנו כל כך הרבה כוח להמשיך קדימה. אלו יכולים להיות רגעי הצלחה גדולים, שמחות במשפחה, או דברים נוספים.

אולי ניתן לתת לרגעים אלו כותרת: מימוש עצמי. לכולנו יש צורך בתחושת ערך. אנחנו רוצים להרגיש שאנו שווים משהו. רגעי השיא הללו נותנים לנו את התובנה של מי אנחנו. הצלחנו להגיע ליעד שהצבנו לעצמנו, ואם כבשנו את היעד כנראה שכך אנו שווים. גם שמחות משפחתיות בונות לנו את דימויינו החדש. מרווקים הפכנו לנשואים (קיבלנו הכרה ברורה מבני/בנות זוגנו). מנשואים הפכנו להורים (יש לנו אחריות מלאה לא רק על עצמנו אלא אף על אנשים נוספים). וכך, כל התקדמות במסלול החיים מעמידה אותנו בסטטוס החדש שלנו.  

מהו הדבר השווה ביותר בעיניכם? כסף? שלטון? השפעה? או אולי מיזוג רגשי? אסף, אחד מן המשוררים המובאים בספר תהילים מספר, (תהילים פרק ע"ג) שבתחילה הדבר הנחשב ביותר בעיניו היה כסף והנאות החיים. מי שהצליח להרוויח הרבה ולספק לעצמו את כל הפנטזיות שלו הוא זה שבעצם מממש את החיים. עד כדי כך, מתאר אסף, שהוא התחיל לרחם על אלו שאין להם את זה. וכאשר הוא ראה אנשים שמתאמצים להיות מוסריים וערכיים, ישרים והגונים, אך לא מרוויחים מספיק כסף וממילא לא נהנים מן ההנאות שיש לעולמנו המקסים להציע, הוא פשוט ריחם עליהם. "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים..." הוא אומר. אך משהו קרה לו כאשר הוא הגיע לבית המקדש. "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם." משהו בתפיסת עולמו השתנה כאשר הוא חווה את החוויה הרוחנית העצומה שאדם חווה כאשר הוא מגיע אל הקודש. פתאום הכל נכנס לפרופורציות. פתאום הנאות חומר רגעיות התגמדו להן עד כדי כך שהוא החל לבוז למי שרודף אחריהן במקום לרדוף אחר החוויות אותן פוגשים במקום הקודש. "ואני קרבת אלוקים לי טוב שתי בה' אלוקים מחסי..."

מהי אותה חוויה שאדם חווה בבית המקדש שמגמדת כל דבר אחר?

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם." (פרק א' פסוקים א' – ג')

כמעט חצי ספר שמות מתאר את בניית המשכן וההכנה אליו. זהו רגע מכונן בחיי האומה. הם בונים בית דרכו ישכין הבורא את שכינתו בתוכנו. אבל איך זה יעבוד? איך כל אדם ואדם ירגיש את החוויה העוצמתית הזו של חיבור ומיזוג רגשי עם בורא עולם? התשובה לכך נמצאת בפסוקים הראשונים של ספר ויקרא. עבודת הקורבנות היא זו שתתן לכל אדם ואדם להרגיש את המיזוג נפלא עם בורא עולם. אותו מיזוג שמי שחווה אותו מכניס לפרופורציות את כל אירועי החיים. אותו מיזוג שמי שחווה אותו מרגיש שזהו אותו רגע שבשבילו שווה לחיות.

אותה אש הבוערת באדם, אש התשוקה, היא זו שמסוגלת לכלות את האדם. אנשים רבים מחמת התשוקה האדירה שבוערת בעצמותם לכל מיני דברים, מסוגלים לעשות את הדברים הגרועים ביותר רק בשביל למלאות את אש תאוותם. הם מסוגלים לשרוף את כל חייהם במרדף אחר ספוק תאווה זו או אחרת. אך אותה אש בדיוק מסוגלת לחבר אותנו עם דברים גדולים בהרבה. היא מסוגלת ליצור לנו את אותו מיזוג נפלא עם בורא עולם שכל הנאה אחרת מחיי העולם פשוט מתגמדת ליד הרגשה נפלאה זו. אך לשם כך צריך לשים את אותה אש על המזבח.

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (פרק א' פסוק ז') אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט – רש"י שם

אישו הגדולה של הבורא יורדת על המזבח מן השמים. אותה אש המכילה. אותה אש שמבטאת את אהבת הבורא לעמו נמצאת על המזבח באופן קבע. לאותה האש מצרף ההדיוט את אישו שלו. למרות שהאש על המזבח אינה נכבית אף פעם, בכל זאת מביאים הכוהנים בכל יום עוד קצת אש ומניחים על המזבח. זהו המיזוג הגדול ביותר, אש מלמעלה ואש מלמטה החוברות להן יחדיו ומאחדות עליונים ותחתונים.

אדם אינו מקריב קרבן. הוא מתקרב על ידי הקרבן. מי שמרגיש שהוא צריך להקריב הפסיד את כל הרעיון. הרעיון הוא לקחת את החלקים הפנימיים שלנו אותם חלקים שאם לא נפנה אותם לכיוונים מתאימים עלולים להיראות כחלקים בהמיים ודרכם להתקרב לבורא עולם. אף אחד אינו דורש מאיתנו לשחוט חלקים אלו. הם פשוט חלק בלתי נפרד מאיתנו. זו אש שבוערת בכל אדם ואדם, אך יכולתו של האדם היא לקחת חלקים אלו ודרכם להתקרב.

לפעמים אדם מרגיש שאת כל התשוקה האדירה הזו הוא רוצה להפנות כלפי מעלה ואז הוא מביא עולה. העולה שעולה כולה על המזבח. אך לפעמים אדם מעוניין להמשיך את חייו ורק להראות את העובדה שהוא מכיר בכך שמישהו אחראי ומנהל את חייו. במצב זה הוא מביא מנחה. המנחה היא ביטוי של הכרת תודה. ישנם מצבים בהם האדם מרגיש שכל חלקי הפאזל של חייו מסונכרנים באופן מאוזן ומושלם והוא מביא את קרבן השלמים שמביא שלום לעולם. אותו קרבן שמקריבים ממנו על המזבח, נותנים ממנו לכוהנים וגם הבעלים נהנה מאכילתו. אותו קרבן שמייצר חיבור בין כל חלקי הפאזל. וישנם מצבים שאדם מבין שהוא פספס משהו משמעותי. הוא החטיא את המטרה ובמקום להתעסק בדבר המשמעותי שהוא מיזוג עם בורא עולם הוא מתעסק בדברים קטנים שחולפים. אך לא נורא, תמיד ניתן לתקן. תמיד ניתן לשנות ולהצהיר על שינוי זה בהבאת קרבן החטאת המורה על כך שלמרות הכול רגעי השיא שלו והנושא המרכזי בחייו הוא המיזוג עם בורא עולם. בכל הקורבנות הללו האדם לא מוותר על חלקים אלו בחייו אלא פשוט מנווט אותם למקומות הנכונים ומצרף את אישו לאותה אש גדולה הנמצאת על המזבח.

לצערנו הגדול אין לנו היום את אותה חוויה אדירה של מיזוג בהבאת הקורבנות. אך חכמים מלמדים אותנו ש"תפילות במקום קרבנות תקנום." כלומר, גם בתפילה ניתן לטעום את הטעם המקסים הזה של מיזוג עם הבורא. אותו טעם שמגמד את הדברים האחרים.

מי שטעם מבין על מה אני מדבר. מי שלא פשוט מוזמן לעשות זאת.

הרב ברוך צבי גרינבוים

דרך ה' – אנחנו יכולים!

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה" )שמות לו, ב).

מפסוק זה למדנו שבוני המשכן הצטיינו בשתי תכונות, האחת - 'חכמת לב', והשניה 'נשיאות לב'. בואו ונתבונן, מהי חכמת הלב ומהי נשיאות הלב?

בבית מדרשו של רבינו הרמב"ן למדנו את הדבר הנפלא הבא. הפסוק לעיל (לה, כא) מספר: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד".

וכותב הרמב"ן שם: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר".

ברוח זו, כותב הרמב"ן לעיל (לא, ב): אמר ה' למשה ראה קראתי בשם... והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ חושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם. והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה... ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור יעשה המשכן... עיי"ש בדבריו.

מדברים אלו למדנו שלאחר שנצטוו עם ישראל להקים את המשכן, הרגישו בצלאל ושאר המתנדבים חכמי הלב, חשק גדול ורצון עז לבוא ולהצטרף לצוות בוני המשכן. זוהי היתה נשיאות לב. בשלב זה, לאחר שגילו רצון קדוש זה בליבם והתמסרו אליו, הם מצאו בתוך עצמם גם יכולות גבוהות וכישורים מדהימים שלא היו מודעים להן קודם. ליכולות אלו, הבאות לאחר נשיאות הלב, קוראת התורה "חכמת לב".

מבואר בראשונים שהמשכן בצורת בנייתו הפיזית מייצג את העולם, ומהמשכן התגלה ו"האיר" ה' לעולם. כמו כן, עבודת הכוהנים וקרבנות עם ישראל שקרבו בו לימדו עלו אחריותם של עם ישראל לבנות עולם רוחני מתוקן המתבטא בעבודת המשכן. נשיאות ליבם של בוני המשכן נוצרה בליבם לאחר שנהיו מודעים לגודל התפקיד והאחריות המוטלת על כתפם. או אז הם התמלאו רוח אלוקים, וגילו בטבע האישי שלהם ובתוך ליבם יכולות מדהימות חדשות ונפלאות.

נשיאות לב - כל אחד מסוגל!

פעמים רבות, אנו חושבים לעצמנו שאין אנו מסוגלים להגיע לדברים גדולים, להשגות גבוהות ולחיות חיים רוחניים ברמה. אנו מקטינים את עצמנו בייאוש ולא מוצאים בעצמנו כוחות להעפיל אל על. אנו חושבים בטעות טראגית שההצלחה הרוחנית היא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה שכנראה נולדו לתוך גדלות. אנו משוכנעים שאיננו יכולים להתנתק מתרבות הרחוב ומתקשורת חילונית על כל צורותיה, אנו כמעט בטוחים שאיננו מסוגלים ללמוד תורה ברמה, שאנו קטנים מדי בכדי להתפלל שלוש תפילות ביום בצורה אמיתית ומכובדת ושבעצם אנחנו קטנטנים וחלשים!

כאן באו בוני המשכן ובראשם בצלאל ולימדו אותנו שאם נהיה אחראיים באמת, ונהיה מודעים לתפקידים המשמעותיים שכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע, אנו אכן נמצא בתוך עצמנו כוחות וכישורים להגיע לכך. כן, כן, ממש כך, כל אחד מאיתנו מסוגל, אם הוא רק ירצה!

הכל כבר כתוב...

הרמב"ן ממשיך וכותב שם: "ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו שנאמר: "ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כעניין שפירשתי".

אתם מבינים ידידי, "זה ספר תולדות האדם". על כל אחד מאיתנו כתוב כבר פרק בספרו של אדם הראשון, פרק שבו מסופר מהו תפקידו המיוחד ומהן היכולות שניתנו לו כדי להגשים תפקיד מיוחד זה.

אנו צריכים לפתוח את הספר הזה, החבוי במעמקי לבנו הטהור, להתמלא "נשיאות לב" ולמצוא בטבע שלנו את "חכמת הלב" שעל ידה נגשים יעדים גבוהים ונממש מטרות נעלות.

זה דורש מאיתנו להיכנס למהלך של "ויגבה ליבו בדרכי ה'", לבוא לפני הקב"ה בתפילה אמיתית ולומר לו, אנו נעשה את המקסימום שאנו יכולים כבני תורה וכבני ישיבה, את השאר כבר הקב"ה יעשה עבורנו...!

בשביל מה "כאילו"?

"ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו..." (לט, לג), "ויהי בחודש הראשון... הוקם

המשכן" (מ, יז).

"ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו: עסוק אתה בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר: הוקם המשכן, הוקם מאליו" (רש"י)

בואו נתבונן. משה רבינו עצמו אומר שאי אפשר להקים את המשכן ע"י "אדם", ומה מוסיפה לנו פעולת ה"הצגה" לכאורה  "עוסק בידיו ונראה כאילו הקים את המשכן". הרי התורה מעידה שהוא נזקף וקם מאליו? לשם מה ההצגה הזו של "כאילו"?

עוד מבקשים אנו להבין, האמנם היו הקרשים כבדים כל כך שלא יכלו להעמידם, והרי גילו לנו חז"ל שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ובכל הדרך עד כה, ודאי שגם יכלו לזקוף אותם, ומדוע לא יכלו העם וגם משה להעמידם על פי דרך הטבע?

תתאמץ, תקבל מתנה

כאן ידידי היקרים טמונה הוראה ולימוד לכל אדם הרוצה להצליח בכל דבר שבקדושה ובפרט בלימוד התורה. מי שמחליט בלבו וגומר בדעתו להתמסר ולהגיע להישגים בענינים של עבודת ה', הקב"ה חונן אותו בשכל ודעת ומסייע בידו להוציא את מחשבתו אל הפועל.

אל יחשוב האדם שהצלחתו בעבודתו הרוחנית היא תוצאה ישירה  של  פעולותיו, אלא הו בעיקר תוצאה של הרצון העמוק וההחלטה הרצינית  להתמסר לעבודת ה'. ההצלחות הן סייעתא דשמיא ומתנות שמים לאותם אלו שבאמת נשאם ליבם להתקרב אל המלאכה. אכן, דרוש מאמץ בפועל שיראה על עומק ורצינות ההחלטה שבלב, אך ההישגים הרוחניים אינם תליים רק במאמצינו, אלא הם בעיקר מתנה מאת הקב"ה, וכל הנותן - בעין יפה הוא נותן...

הבין משה רבינו, שאין בכוחו של אדם קרוץ חומר להעמיד ולהקים בית משכן לה', שהוא ישרה בו את שכינתו הגדולה. ודאי שהיה מספיק כח פיזי להעמיד את הקרשים, אך משה רבינו שאל את ה', "איך אפשר הקמתו ע"י אדם", הרי אין בכוחו של איש להגיע לפסגות גבוהות שכאלו ולהעמיד בעולם מקום קבוע שבו ימלא ה' את כבודו בעוצמה שאין למעלה ממנה.

כאן גילה לו הקב"ה את הסוד שאמור לשמש לנו כמורה דרך בכל עבודתנו הרוחנית.

 "אמר לו, עסוק אתה בידך ונראה כמקימו". אכן, אין בכוחו של אדם קרוץ חומר וגוף להגיע לפסגות רוחניות גבוהות ללא עזר שמים, אך מתנת שמים זו תלויה בהחלטה הכנה והרצינית לעשות את המקסימום האפשרי, וברגע שאדם עוסק בידיו ו"נראה כמקימו" או אז נשלחת לו ידו הרחבה של הקב"ה, שזוקפת את כל עבודתו והיא קמה מאליה.

אין זה סתם עיסוק של "כאילו", זהו עיסוק שמראה על עומק הרצון ועל רצינות ההחלטה, שבעקבותיה זוכה האדם לסייעתא דשמיא לבנות בלבבו משכן להדר כבוד ה'.

לחיות על ההר!

פעמים רבות אנחנו חושבים לעצמינו שאיננו מסוגלים באמת לחיות ברמה רוחנית גבוהה באופן רצוף ועיקבי. אמנם אנחנו מנסים ומתמודדים, ומגיעים להצלחות והישגים, אך בליבנו פנימה איננו מאמינים שאנחנו מסוגלים לחיות על ההר, אלא  רק לעסוק בניסיונות טיפוס עליו. בליבנו אנחנו חושבים שחיים תורניים ורוחניים קבועים הינם בגדר שאיפה בלבד עם הצלחות חלקיות פה ושם...

באה הקמת המשכן ע"י משה ומלמדת: יהודי יקר, אתה מסוגל!

אכן, להגיע אל פסגת הר סיני ולחיות עליו באויר פסגות, זה קשה, אך אם רק תעסוק בידך, ותחליט בנשיאות לב אמיצה שאתה רוצה באמת לחיות חיי בן ישיבה מאושרים, תקבל את המשכן הפרטי שלך במתנה,תימצא בליבך את הכוחות המתאימים והמשכן האישי שלך יקום מאליו.

הרב זאבי קצלנבוגן

מסגרות או תוכן?

לשם מה אנשים צריכים בית? אנשים מסוגלים לקחת משכנתא ענקית בשביל לממן לעצמם את קניית ביתם. אבל לשם מה הם צריכים אותו בעצם? בשביל הגנה מפני הגשם והשמש הקור והחום. אך בשביל זה עדיין לא צריכים לקחת משכנתא כל כך גדולה, לשם הגנה ניתן לקנות בית באחד מאזורי הספר בדרום בשמינית מחיר. הבית הוא המקום בו אנו מסוגלים להביא את עצמנו לידי ביטוי במקסימום. בבית שלנו אנו אוכלים את האוכל שאנחנו אוהבים, שומעים את המוסיקה שאנחנו אוהבים ומרהטים אותו בדיוק על פי הטעם שלנו.

אז מה יותר חשוב, ארבעת הקירות, או מה שקורה בפנים?

"ויביאו את המשכן אל משה את האוהל ואת כל כליו..." (פרק  ל"ט פסוק ל"ג)

פעמים רבות בפרשיות האחרונות מדובר על המשכן וכליו. בפעם הראשונה כאשר התורה מספרת על המשכן מופיע קודם הציווי על עשיית הכלים ורק לאחר מכן על מבנה המשכן. אך בפועל כאשר בצלאל בן אורי שהיה ממונה על צוות עושי המלאכה מייצר את המשכן הוא משנה מן הסדר ועושה קודם את המבנה ורק לאחר מכן הוא מייצר את הכלים. כמובן ששינוי זה מסדר הדברים אינו מקרי.

חכמים במסכת ברכות (נ"ה.) מספרים לנו שמתנהל דיון בין משה לבין בצלאל. "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא, עשה משכן וארון וכלים? אמר לו, שמא בצל אל היית וידעת?"

למרות שהבורא אומר לייצר קודם את המבנה משה משנה ואמר לייצר קודם את הכלים אך בצלאל חוזר לסדר המקורי ומייצר קודם את המבנה. (בפרשת תרומה מופיע הסדר כפי שאמר משה, קודם כלים ואחר כך מבנה. ובפרשת כי תשא מופיע כפי הסדר שביקש הבורא ממשה לצוות את בצלאל, קודם מבנה ואחר כלים.) כמובן ששינוי זה אינו מקרי והוא מלמד על תפיסות עולם. משה נותן חשיבות לכלים יותר מן המבנה ואילו בצלאל נותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים. אך אם הבורא הוא זה שנותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים, מדוע משנה משה מדבריו של הבורא? אך יתירה מכך, מה מתרגש משה מהבנתו העמוקה של בצלאל עד כדי כך שהוא מתרשם שהוא היה בצל אל, הרי סך הכול בצלאל הקיש ממנהגו של עולם? ככה מתנהל כל זוג שבונה בית, רק לאחר שיש להם דירה הם מתחילים לקנות את הרהוט, אחרת לא יהיה להם איפה לאחסן את הרהיטים. לשם כך לא צריך חכמה אלוקית.

המשכן הוא מקום השראת השכינה. זהו המקום בו האדם פוגש את עולם הרוח שבו, זהו המקום בו האדם פוגש את אלוקיו. המשכן תחום בארבע קירות והם אלו שמגדירים את מקום המפגש, בפנים פוגשים, בחוץ לא. אך המפגש בנוי מעבודה. המפגש אינו סתם מפגש רגשי אלא המערכת הרגשית הזו בנויה מעשיה שמחזיקה אותה. זה תפקידם של הכלים. אם יש מסגרת להשראת השכינה אך לא מבצעים בפועל את העבודה אז ארבעת הקירות נשארים מרוקנים מתוכן...

משה ובצלאל מייצגים שני מצבים של האדם בעולם. משה מייצג את העולם התיאורטי. את העולם בו האדם על ידי מחשבתו ותובנותיו מייצר אידיאלים גבוהים. משה המלמד והמורה עסוק בהעברת הרעיון. הרעיון הוא גבוה, הרעיון הוא מפגש בפועל עם הבורא. מפגש זה יכול להיעשות רק עם הכלים. אותם כלים דרכם פרק שהוא פחות טוב, אלא פשוט אין לו כל משמעות. עומק עינינו של קשר מורכב מכך שהוא אינטימי. שבינינו לבין עצמנו יש דברים שאנו לא משתפים בהם כל אדם זר. אך קשר המתנהל ברשות הרבים פספס את כל הרעיון.

החכמה האלוקית המפעמת בבצלאל היא ההבנה שגם בכדי להגשים את האידאליים הגבוהים ביותר צריך להשתמש בפרקטיקה מעשית. לעולם לא נוכל לבצע את הקשר אם אין ארבע קירות מסביב. בכדי ללמד תורה צריך לחדד את האידאליים אך בכדי לבצע צריך להיות מחוברים לקרקע. צריך לדעת מהם הכוחות והיכולות שלנו ורק איתם לעבוד.

ואולי זה שממשיכים חכמים שם ואומרים שבצלאל ידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. בצלאל יודע לצרף את הרעיונות השמימיים לכלים ארציים מעשיים...

אז מה יותר חשוב, התוכן או המסגרות? אין ספק שהתוכן הוא העיקר, אך מי שלא ידע להתאים לכל תוכן את המסגרת המתאימה לו, יפסיד גם את התוכן בעצמו.