הקטע שלי בפרשת מקץ

 הגאונות של פתרון החלום

הרב זאבי קצלנבוגן

שני חלומות חולם פרעה בלילה אחד. שני חלומות מאד דומים, כאשר בין חלום אחד למשנהו הוא מתעורר. החלומות מטרידים את מנוחתו של פרעה. הוא פונה לכל חרטומיו ואין שם אפי' גאון אחד שמצליח לפתור לו את החלומות בצורה סבירה.

"והנה מן היאור עלת שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וייקץ פרעה." (פרק מ"א פסוקים ב' – ד')

פתרון חלומות אינו המקצוע שלי, אבל מה כל כך מסובך בפתרון חלומותיו של פרעה. איך פרה נהיית שמנה, לא כי יש לה שפע? איך פרה נהיית רזה, לא כי מנעו ממנה את המנה היומית? כיצד שבלים נהיות בריאות וטובות, לא כי השנה היא גשומה ומבורכת? ומן הצד השני כאשר יש שנת בצורת גם אם כבר צומחות להן שבלים הן יוצאות שדופות. איפה הגאונות? מה קרה להם לכל חרטומי מצרים?

והנה מגיע לו יוסף. נער עברי שהתגלגל למצרים בדרך לא דרך. אחיו מכרו אותו, זו כמובן לא מחמאה גדולה מדי. הבחור הצעיר הזה תוך זמן קצר מאד הצליח להסתבך עם רשויות החוק במדינה זרה ומרצה את עונשו בבית הכלא המקומי. אז נכון, שיחק לו מזלו ובבית הכלא הוא מצליח לפתור חלומות של שני אנשים ומתברר שזה עובד. הוא מקבל צ'אנס והוא מובא לפני פרעה על מנת לפתור את חלומותיו. אך לרגע נדמה שיוסף שוכח את תפקידו, הוא שכח מהיכן הוא מגיע ומה התפקיד המוגדר שהוא קיבל – לפתור את החלומות.

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים... ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות... והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב... ולא תכרת הארץ ברעב." (פרק מ"א פסוקים ל"ג – ל"ו)

הוא לא התבלבל לרגע? דמיינו לעצמכם בחור צעיר וזר שמגיע מבית הכלא הלוקח לעצמו מעמד של יועץ בכיר למלך הגדול של האימפריה המצרית האדירה. זה לא מוזר קצת? אני חייב לציין גם את ענוותנותו הגדולה של פרעה שבמקום להעמיד את יוסף במקומו הוא פשוט מתרגש מן ההצעה. אבל גם כאן אני לא מבין את ההתפעלות הגדולה של פרעה מן ההצעה. לפתוח תוכנית חסכון, זו הגאונות?

פרות שמנות, פרות רזות, הרזות אוכלות את השמנות, אבל יש כאן שלב ביניים מאד משמעותי – "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור." ישנו שלב אותו חרטומי מצרים לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן. שובע  זה ברור, רעב זה גם ברור, אבל כיצד יתכן שובע לצד רעב, כיצד יתכן רזות שעומדות ליד שמנות? את זה לא הבינו החרטומים ולכן הם הורידו מעל הפרק את אפשרות הפתרון של שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, משום שלא היתה להם דרך להסביר את שלב הביניים הזה. אבל ליוסף היו כלים משלו לפתור את החידה הזו.

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי... ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה." (פרק מ"א פסוקים ט"ו – ט"ז)

יוסף איש העליות והירידות. יוסף בנו האהוב של אביו שנמכר לעבד בידי אחיו, עבד שמגיע לעמדת מפתח עליונה בבית אדונו ונזרק לכלא, אסיר שהופך להיות עוזר מנכ"ל בבית הסוהר, יוסף שזוכר שכל סיטואציה בין גרועה ביותר ובין הטובה ביותר מגיעה ממקור אחד בלבד – מאלוקים, יש לו פתרון לחידה.

יוסף מבין שגם השובע וגם הרעב הם חלק מרקמת חיים אחת. רקמת חיים בה אתה תמיד נשאר מי שאתה ולא מאבד את שפיותך כאשר אתה בעמדה עליונה ולא נכנס לדיכאון כאשר אתה בעמדה נחותה. רקמת חיים שגם בשנות שובע אתה זוכר את אופציית הרעב וגם בשנות הרעב אתה זוכר ויודע להודות על שנות השובע ולא שבגלל הרעב שום דבר כבר אינו שווה, אפי' השובע שהיה. וזה בדיוק "ותעמדנה אצל הפרות" גם אלו וגם אלו רקמת חיים אחת.

יוסף לא הופך להיות יועצו של פרעה, הוא פשוט ממשיך בפתרון החלום וזה מה שמרשים את פרעה. מרשים אותו לראות אדם שאינו מאבד את הפרופורציות, אדם שמבין שהסיטואציות הן סך הכל מגרש אימונים שאלוקים יצר לנו ואדם כזה אכן ראוי להיות המשנה למלך.   

רק אדם שמבין את רקמת החיים העדינה הזו מסוגל בזמן שהזוגיות שלו מתנהלת על מי מנוחות להשקיע במחשבה איך לבנות אותה נכון כך שהיא תהיה יפה ויציבה גם בזמני לחץ,  לנצל את הזמנים השלווים ללמוד תורה כך שהשדרה הרוחנית שלו תהיה מספיק יציבה גם כאשר יצא לפרנס את משפחתו, לפתח את הקשר היפה עם הקב"ה מתוך שלוה ולא להיזכר בו רק בזמני מצוקה, רק אדם כזה מתאים להיות מלך... 

חמור - אינו רואה!

מורנו ראש הישיבה שליט"א

בואו ונבחן את העובר על יוסף הצדיק בימי בחרותו, דברים המתוארים בפרשתינו:

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"... "ויגער בו אביו"... "ויתנכלו אותו להמיתו"... "וישליכו אותו הבורה"... "וימכרו את יוסף לישמעאלים"... "ויוסף הורד מצרימה"... "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"... "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"...

כשאנו עוקבים אחרי מסעותיו הסוערים של יוסף, עלינו לשאול את עצמנו מהו הדבר המרכזי שהחזיק את יוסף בכל המצבים הקשים אליהם הוא נקלע לבדו, ללא הורים ומשפחה תומכת, ללא אחים לדרך, כשהוא חי את חייו בחברתם של גויים נמוכים, אסירים בבתי כלא, ובתוך סביבה טמאה לגמרי?

מכל מאורעותיו הקשים של יוסף, אנו מבחינים שאת עיקר גדלותו מביא יוסף לידי ביטוי בעמידתו האיתנה מול פיתוייה של אשת פוטיפר. עמידה זו בנסיון קשה כל כך, היא זו שהקנתה לו את מעלותיו הגדולות, כמאמרו של יעקב אבינו אליו בפרשת ויחי "משם רועה אבן ישראל" (מט, כד), ודרשו חז"ל: "משם – מעמידתו בנסיון זכה ונעשה רועה ישראל".

במדרשי חז"ל אנו מוצאים תיאורים קשים על גודל נסיונו של יוסף שהיה נער צעיר, יפה תואר ויפה מראה, עם אשה זו, במשך תקופה ארוכה, ואת עמידתו הנועזת מולה. גם כאן אנו מבקשים לדעת את סוד כוחו של יוסף שנתן לו את העוצמה לעמוד מול כל הפיתויים.

דמות דיוקנו של אביו

מעיון בפסוקים אנו למדים, שיוסף עם כל כוחו וגדלותו, היה קרוב מאד ליפול ברשתה של אשה מפתה זו. כך נאמר "ויבוא הביתה ואין איש מאנשי הבית שם בבית", ופירשה הגמרא במסכת סוטה (לו:) "שבא לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו אביו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?".

מהי אותה 'דמות דיוקנו של אביו' שהצילה את יוסף מעבירה? ומהו המסר שהעבירה אותה דמות אל יוסף באותה שעה, מסר שהשפיע עליו ועצר אותו מעבירה?

דבר ברור לגמרי שלא יעקב אבינו בעצמו הופיע לפתע בחלונו של יוסף כדי להצילו, ואנו מבקשים להבין איפוא, מהי כן אותה דמות שהופיעה בחלון?

אני מן הרואים!

מדרש מעניין אנו מוצאים בפרשה זו: כיון שבא יוסף ליזקק לה, בא אליו הקב"ה בדמות אביו. אמרה לו [אשת פוטיפר], מה קרה לך? אמר לה, את אבא אני רואה. אמרה לו, היכן הוא? אמר לה, את בת חמורים, דכתיב "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל ג), וחמור אינו רואה, אבל אני מן הרואים שנאמר "וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב).

אנו למדים מכאן, שלא יעקב הופיע בחלונו של יוסף אלא הקב"ה בעצמו הופיע שם, בדמותו של יעקב, וכדי לזכות לראות את הקב"ה ברגעים המכריעים של החיים, צריכים אנו לזכות להיות "מן הרואים". מהי אותה ראיה נכספת, שיוסף זכה לה, ואשת פוטיפר - שהיא בת החמור שאינו רואה – לא זכתה לה?

ראיה למרחוק

פעמים רבות, מתגנבת בלב רבים מאיתנו הרגשת חידלון, נמיכות קומה ויאוש. יאוש מעצמנו. אנחנו מרגישים שאיננו שוים, מעשינו הטובים אינם נחשבים, ולעולם לא נצליח באמת להיות טובים. אנו מסתכלים על תקופות ארוכות אחורנית, ולא מוצאים שם יציבות רוחנית, קמים ונופלים, קמים ונופלים, וכשאנו מביטים קדימה אנחנו לא נותנים לנו סיכוי של התקדמות ממשית ותקוה אמיתי לעליה על דרך המלך.

בדיוק בנקודה זו, אנו זקוקים לכוחם של "רואים". אנשים רואים אלו, אבותינו הקדושים, ראו בבהירות את הדרך. הם האמינו בכל ליבם, שאחרי הכל ולמרות הכל, מתוך החושך יתגלה האור הגנוז, אור שיגלה את המשמעות של החושך, דוקא ממנו ובגללו הם רכשו את כל מעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות שזיכו אותם בשכר הניצחי. זהו עולם של נסיונות שעלינו כאנשים עם כח של בחירה, לצלוח אותו בשלום.

דוקא בתוך הנסיונות הקשים, מתגלה לו הקב"ה ליוסף בצורת דמותו של יעקב, ויוסף שהינו בן עם "הרואים", מקבל כח של ראיה למרחוק, שאומר לו להביט רחוק ולוותר על נפילה קרובה רגעית. בראיה זו רואה יוסף להיכן על בן העם הנבחר להגיע, ומהו תפקידו המיוחד שיביא אותו להיות כתוב על ליבו של כהן גדול, בתוך תפקידיהם של שאר שבטי י-ה החקוקים על אבני האיפוד, תפקיד מיוחד שיראה לכולם את ה"יסוד" שמעמיד את האדם בנסיונות ונותן לו כח להתגבר בכל מצבי החושך.

יש תפקיד!

ברגעים אלו, מקבל יוסף משמעות לחייו, הוא מקבל חשיבות, הוא מוצא לו מקום... באותו הרגע כשמגלה יוסף שרק הוא רואה, ובת החמור שלידו אינה רואה, הבין יוסף שיש לו תפקיד גדול שאסור לו לפספס. בראיה זו, ידידי היקרים, הרגיש יוסף את המשמעות האמיתית של חייו. ראיה זו למרחוק נתנה לכל פעולה שלו, אי שם ברחובה הטמא של מצרים, בליבה של סערת יצרים, משמעות גדולה של עתיד ותקוה.

עלינו לדעת שראיה זו לא הגיעה ללא רקע קודם. כח זה ניתן ליוסף בבית מדרשו של יעקב, לפני שיצא לדרכו הארוכה, כש"כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף" (רש"י). אהבתו הגדולה של יעקב את יוסף, באה לידי ביטוי בכך שהוא דאג שדמותו של יעקב האב הזקן, דהיינו דרכו האלוקית ומה שהוא מייצג, דמות זו תהיה חקוקה במוחו של יוסף, ותתן לו את הכח והעוצמה לעמוד בכל המצבים, כשיעקב עצמו לא יהיה לידו כדי לשמור עליו.

רק ידיעה אמיתית על חובותינו בעולמנו, ידיעה ברורה על מהותה של עבודתינו היהודית שתשען על דברי התורה ועל דברי הנביאים, לאורם של חז"ל, בלימוד רציני בישיבה, תתן לנו את העוצמה לעמוד במצבים קשים. או אז, כשנזדקק ל"דמותו של יעקב", נזכה גם אנחנו שיתגלה לנו הקב"ה בכל אורחות חיינו, ויעצים אצלנו את כח הראיה למרחוק, כוחם של רואים!

קלף מנצח

הרב זאבי קצלנבוגן

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שמרגיש הילד אצל אביו המכובד. הוא גם המוכיח בשער וכל בעיה מוסרית קטנטונת שצצה זה כמובן תפקידו לטפל. ובמיוחד כאשר על פי חלומותיו הוא אמור להיות המלך וכולם ישתחוו לו. הנער הזה בשיא פריחתו נתקל בעוינות אדירה מצד אחיו והם מוכרים אותו בקור רוח לשיירת סוחרים שתעביר אותו אל הלא נודע בארץ מצרים. 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להיות מריר ולהתפרק לגמרי, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שזה הרגע נמכר לעבד אבל תוך זמן קצר מגלה כישורים נדירים והופך להיות האיש מספר אחת בביתו של אדוניו שר הטבחים. הנער שמטפס ברגע אחד אולי חזרה מ'בירא עמיקתא לאיגרא יחסית רמא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להתגאות ולנצל את כוחו לרעה, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה, גיל שהמצבים הרגשיים בדרך כלל אינם מווסתים דיים, נער שנמצא הרחק הרחק מבית אביו ואינו יודע האם יחזור לשם אי פעם בכלל. נער יפה תואר באופן מיוחד שנמצא לבדו בבית אדונו, בית שהוא יכול לעשות בו הכל. בעצם הוא לא לגמרי לבד שם, הוא כמעט לבד, אשת אדונו נשארת שם במיוחד בכדי לפתות אותו לדבר עבירה. יש לו את כל הסיבות בעולם להיכשל. מישהי מכירה במעמדו, מישהי חפצה בקרבתו, מישהי מפגינה לו חם ואהבה וזה הרי כל כך חסר לו, למה שלא יכשל? מה יעשה הנער ולא יחטא? אבל גם זה לא קרה.

מאיפה הכוח? מהיכן העוצמות האדירות?

"ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים." (פרק ל"ט פסוקים ז' – ט')

זה עוצמתי, צריך בשביל כך כוחות נפש אדירים אבל זה בנוי משלבים. יוסף ממאן. אבל הרבה אנשים ממאנים, השאלה מהיכן נובע המיאון. מכירים את אלה שאתם מציעים להם משהו לשתות והם ממאנים. 'לא תודה' הם אומרים. יתכן שבאמת לא מתחשק להם לשתות, אבל יתכן שהמיאון הוא רק מן השפה ולחוץ פשוט לא נעים להם, אבל בשניה הראשונה שהם יוכלו הם יסתערו על הבקבוק. אצל יוסף המיאון הוא מנומק ומבוסס ובנוי על שלבים.

ראשית, אומר יוסף זו בגידה באמון. לא יתכן שאדוני סומך עלי כך, הוא נתן לי את כל מפתחות הבית ואני מנצל אותם לרעה. שנית, מוסיף יוסף זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, הרי מעבד אלמוני הוא הפך אותי לבעל המעמד הבכיר בביתו אז איך אעשה לו כדבר הזה. ושלישית זה בכלל חטא לאלוקים!

אני לא מבין, אם זה חטא לאלוקים מדוע הוא לא מתחיל עם הנימוק הזה? האם זה לא קלף יותר מנצח מן האחרים?

כנראה שבמערכות שבין אדם לחברו, מה שאלוקים מבקש זה שנהיה הגונים כלפי השני. ואתם יודעים מה? מגרש האימונים לעמוד ביושר מול האלוקים עובר דרך מגרש האימונים לעמוד ביושר מול החברים. בן אדם שמפתח בצורה ברורה את הנאמנות שלו ואת הכרת הטוב שלו מול החברה ידע להפעיל אותה נכון מול הקב"ה בעצמו.

עד כדי כך יוסף יודע להכיר טובה עד שהוא מוכן להסתכן בשביל כך.

"ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם...בא אלי לשכב עמי... ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא ויעזוב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה... (פרק ל"ט פסוקים י"ב – ט"ו)

מה ההיגיון להשאיר אצלה את הבגד? הוא לא מבין שזה מסכן אותו? כעת יש לה ספור. יוסף יכול היה לחטוף ממנה את הבגד בכוח ולהעלים ראיות, מדוע הוא אינו עושה זאת? יוסף מוכן לקחת סיכון שהיא תתפור לו תיק בכך שהוא משאיר אצלה כביכול ראיות ובלבד שלא להתנהג בתוקפנות נגד אשת אדונו שהיא ובעלה כה היטיבו איתו. הוא מוכן לקחת סיכון העיקר לא להיות כפוי טובה.

אבל הדבר היפה הוא שמערכת רגשית בריאה ככל שתהיה, נאמנות והכרת הטוב יפות ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן אם לא נכניס את אלוקים לתמונה. דרכן של רגשות שהן מתמוססות באנרגית החיים ורק אם נכניס את אלוקים לתמונה, כלומר אלוקים הוא זה שמצווה אותנו לבנות את המערכת הרגשית הזו, יש לזה סיכוי שזה יחזיק מעמד.

חכמים מספרים שלמרות כל זאת יוסף כמעט נכשל, הוא כבר היה רגל אחת בפנים. ומה הציל אותו ברגע האחרון? דמות דיוקנו של אביו. ברגע האחרון הוא מצייר לנגד עיניו את דמותו של יעקב וזה נותן לו את הכוח האחרון לעמוד בהתמודדות. כנראה שגם אחרי התובנות הכי עמוקות עדיין אנחנו צריכים דוגמא אישית בכדי לקבל כוח על מנת להפעיל את התובנות במציאות החיים.

אז הנה לנו הקלף המנצח: מערכת רגשית בריאה ואנושית פלוס גיבוי אלוקי להבנות הרגשיות שלנו פלוס דוגמאות אישיות שראינו בחיינו...

ומי יודע, אולי גם אנחנו נזכה להיות הדמות אותה יראו ילדנו בשעה שהם יעמדו נסערים מול ניסיונות החיים...