גיליון פרשת ויחי - להורדה בקובץ PDF

גיליון פרשת ויחי - להורדה בקובץ PDF

ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויחי תשע"ג

אמונת הידידות

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח, טו-טז).

קשרי ידידות

ברכתו  של יעקב אבינו את יוסף בנו, שגורה היא בפיות בני ישראל, בפרט בשעה שהם עולים על יצועם בלילות, וברצוננו ללמוד יחד ברכה זו, ולגלות את עוצמתה של הברכה.

נשים לב שיעקב אבינו פותח את ברכתו בהקדמה וקריאה אל הקב"ה,שיעקב  קשור אליו מכח שני עניינים. הקשר הראשון שמכוחו יעקב פונה אל ה' הוא הקשר אל אברהם ויצחק אבותיו, שהיו קשורים אליו, עבדו אותו ופרסמו את שמו בעולם, והוא – יעקב - ממשיך דרכם. והוא גם פונה אל הקב"ה גם מכח קשר נוסף ואישי, קשר עם ה' שמלווה אותו כל הזמנים.

מדוע מקדים ומציין יעקב לפני הברכה שלו ליוסף, את הקשר שיש לו עם אלוקים?

הקדמת פניה זו אל ה' לפני הברכה, מחויבת היא, כיון שרק מכח קירבתו הגדולה של יעקב לאלוקים, יש לו את הכוח לברך.

יעקב פונה אל הקב"ה בתפילה, שישלח את המלאך שיברך את הנערים בגלל שהוא – יעקב – ממשיך דרכם של אבותיו, אברהם ויצחק שהיו קשורים אל האלוקים.

אך יעקב  מבקש מה' את הברכה בגלל דבר נוסף, וכנראה משכנע יותר. יעקב פונה אל ה' בשם הידידות ביניהם שמחייבת.

התפילה אל "האלוקים הרועה אותי" יש בה פניה קרובה ואישית מאוד אל ה'. כך מפרש הרמב"ן את מילות "הרועה אותי" - מלשון "רעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז, י). נמצינו למדים שיעקב פונה אל הקב"ה מכח קשר ידידותי עמוק וקירבה גדולה, מסוג הקירבה העמוקה שבין רעים אהובים, ומכוח קירבה אישית זו שיוצרת שלימות אצל יעקב, הוא מושך ברכה נאמנה לבניו.

זו אינה רק בקשה בגלל יחוס אבות, זוהי תפילה לה' גם בגלל קשר הידידות הפרטי שנבנה בין האלוקים ליעקב בעצמו. פניה שכזו, היא חזקה יותר. מחייבת יותר.

ממשיכי הדרך

הבה נתבונן בדבר נפלא. יעקב קורא אל המלאך "הגואל אותי מכל רע".

ואנו שואלים, האמנם יעקב אבינו נגאל מכל רע?! והלא אך בפרשה הקודמת אנו מוצאים, שיעקב עונה לפרעה על שאלתו כמה ימי שני חייך? "מעט ורעים היו שני חיי", והכיצד מכריז כאן יעקב בברכת הבנים "המלאך הגואל אותי מכל רע"?

אמנם בסופם של מאורעות, ניצל יעקב מכל הדברים הרעים שקרו לו, אך שנות המאורעות עצמן, לפני שהסתיימו בטוב, ודאי היו רעות (למשל, שנות הריחוק מיוסף) והכיצד אומר יעקב שהמלאך גואל אותו מכל רע?

כדי להבין דבר זה, נדרשים אנו לביאור חלקה הראשון של הברכה שבירך יעקב: "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק", מהי כוונת "קריאת השם" הזו, ומה הברכה הטמונה בזה.

את ביאורה של ברכה זו, למדנו מתורתו של רבינו הספורנו שפירש כאן: "ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת הא-ל יתברך באופן שיהיו ראויים להתייחס לאברהם וליצחק, על דרך "יחד לבבי ליראה שמך" (תהילים פו, יא).

כלומר, יעקב בירך אותם שתהיה להם הסייעתא דשמיא בעבודת ה', ויהיו ראויים להיות "הבנים של האבות הקדושים".

אנו יודעים זה מכבר, שבשורתם הגדולה של אבותינו היא "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).

אל לנו לחשוב שדרך ה' הנדרשת מאיתנו, היא דרך שמימית של מושגים גבוהים ובלתי נתפסים. דרך ה' היא החיים שלנו, כאן בעולם הזה, עם האלוקים בכל אירועי חיינו, בחיי המעשה, חיי החברה, האוכל ואפילו השינה...

הליכה זו, אשר "התהלכו" האבות עם האלוקים, היא האמונה הנצחית שהקב"ה הוא ריע וידיד של עם ישראל, וכל הנהגתו איתנו היא הנהגה של ידידות הרוצה להיטיב. גם אם נראים הדברים כרעים, מי שהולך בדרך ה', ומחפש את התפקיד שמטיל עליו הקב"ה בכל שלב מחייו, הוא עומד בניסיון ואמונתו בה', "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", אמונה זו גורמת לו להבין ש"אין כל רע בעולם למי שמכיר את אור האמת" (לשון החזו"א).

זוהי ברכתו של יעקב לבניו, שיראו עליהם את 'שמם' של האבות, דהיינו שהנהגתם ואמונתם של האבות בה' ('שם' - הוא עניינו של הדבר ומהותו) תתגלה בבניהם, שיהיו גם הם מאמינים, וידעו הבנים וגם ירגישו, שהם ממשיכי המסורת של האבות הקדושים, והם מחזיקים את לפיד האמונה בהנהגת ה' וטובו.

אין רע בעולם האמונה!

מעתה נוכל להבין את כוונת יעקב בברכתו ותפילתו, אודות המלאך הגואל אותו מכל רע.

יעקב האמין בכל ליבו שהמלאך האלוקי צועד איתו בכל רגע, ואלוקים אוהב אותו ומלווה אותו בכל מצב. למרות שנדמה שהחיים שלו מוקפים ייסורים, המלאך הזה היה איתו, וגרם לו להבין שאין רע באמת, שהרי בין ידידי אמת יש רצון תמידי להיטיב. המלאך לימד את יעקב שמאחורי כל הנהגה של ה' בעולם קיימת סיבה ורצון אלוקי להיטיב באמת, בדרכים המיוחדות שקבע ה' בכל שלב בשלבי חייו של האדם, ועל האדם למצוא את טעם ייסוריו ואת השליחות שיש לו בכל מצב. את המשך הליווי של המלאך הזה, מבקש יעקב מאלוקים שישלח לו את המלאך שיברך את הנערים, ילווה אותם בקשר ידידות ויתן להם "טעם" בכל מאורעות החיים הטובים והרעים כאחד.

רק לפרעה שאינו מבין את עומקה של "דרך ה'", אומר יעקב "מעט ורעים היו שני חיי", מפני שפרעה מבין רק את חיצוניות החיים, וכלפי חוץ נראים חיי יעקב מלאי רוע וייסורים, ויש לענות לשואל כפי הבנתו. גוי לעולם לא יבין את סודה של אמונת הידידות הזו.

אך כאן, כשמברך יעקב את בניו בברכת האמת, הוא מכריז ומבקש שהמלאך שלימד אותו את סוד החיים וגאל אותו מכל רע, גאולה רוחנית שלימדה אותו שאין רע בעולם האמונה, הוא ימשיך ויברך את הנערים.

בברכה זו מלמד אותנו יעקב, שיהודי החי בהרגשת ידידות וקשר אישי עם הקב"ה, מאמין שאין כל רע בעולם, ואמונתו זו בעצמה גואלת אותו מיסורי נפש מיותרים, שהרי הקב"ה הטוב והמטיב ודאי רוצה בטובתו.

חברים יקרים. הבה נתמלא בהרגשת חשיבות עצומה. אנו, בני האבות הקדושים שגילו את אמונת הידידות הזו, ואת האפשרות המדהימה לחיות עם הקב"ה בחיי ידידות וקירבה, מלאי טוב ושמחה. רק אם נתמלא בהרגשת חשיבות זו ונאמין בכל ליבנו שאנו חשובים, נוכל לייצג את דרך ה' בגאון, וגם לזכות לליוויו הידידותי של המלאך הגואל.

אשרינו מה טוב חלקנו!

יואל רוזנבאום - פרשת ויחי תשע"ג

שבת - השכל וידוע אותי

יואל רוזנבאום

הפגישה הראשונה שלנו עם המושג "שבת" היא בפר' בראשית: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו", כלומר ביום זה שבת ה' ממלאכת הבריאה ולכן ברכו וקדשו. על פי פשוטו, יום זה הוא מנוחת ה' לבדו ולא יום מנוחה לכלל.

הפעם הבאה ש"שבת" מוזכרת היא בפרשת המן: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו... ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי", כאן יש התייחסות מיוחדת מבחינת הנהגת ה' לעם ישראל ביום השבת, למרות שזהו יום שביתתו של ה' ואינו שלנו, נמצאת כאן הזמנה של ה' אלינו שאף אנו נושפע מאותו יום מנוחה. ועל כן ה' הפסיק "לעבוד" ביחסו למן שניתן לנו, על מנת להודיענו שברצונו לשתפנו במנוחתו. וזה מה שמסביר משה לעם: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומים" - כיוון שה' חפץ להנחילנו את השבת שלו, הוא נמנע מ"מלאכה" ביחס אלינו, וא"כ אף אתם שבו איש תחתיו... קבלו את הזמנתו ונוחו גם אתם איתו, ומיד: "וישבתו העם ביום השביעי" (ויש להבין מדוע שבת ב"מן" דווקא).

הפעם השלישית היא בעשרת הדיברות: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים... וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". התורה מצווה על פעולה אקטיבית (בשונה מ'שמור') על מנת שנוכל לנוח עם ה' ביום מנוחתו, ובשביל 'להתחבר' אליו ביום זה אנו צריכים לעשות פעולת זיכרון (קידוש), וכך מסביר זאת הפסוק: "כי ששת ימים" וגו', יום זה הוא מנוחתו שלו ועל כן בשביל לנוח איתו עליך לבצע פעולה שתגרום לצירופך לאותה מנוחה.

ובפר' ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו... ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". נצטוונו להימנע ממלאכה. כיון שהעניק לנו את האפשרות לנוח איתו, גם אנו צריכים לנוח ולא לעשות מלאכה, ואף פה מסביר הפסוק: כיון שה' הוציאנו מארץ מצרים ולקחנו להיות לעמו על כן זכינו אנו דווקא שיצרפנו למנוחתו, וכמאמרם "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ללמדנו שמוכרחים את המנוחה (שמור) ואת הפעולה (זכור) על מנת לזכות ליום מנוחה (קרדיט לרב זאבי).

לבד מאלה מופיע ציווי השבת בפר' ויקהל ובפר' אמור, ובעז"ה נזכה להבינם.

מהו יום מנוחה? במה שונה יום מנוחה מיום רגיל? מה פשר מנוחתו של ה'? ומה הוא רוצה לתת לנו באפשרות לנוח איתו?

מטרת השבת להתחבר עם ה' ולהכיר אותו טוב יותר

ה' לקחנו לעם. מכל האומות, זכינו אנחנו להיות קרובים אליו, להכיר אותו מקרוב ולחיות את חיינו בהנהגתו הצמודה של בורא העולם. מעט אחרי שהוציא אותנו ממצרים הוא נתן לנו מתנה טובה, השבת, ביום זה שבמקורו הוא יום מנוחתו של ה' ולא שלנו, הוא מזמין אותנו לשבות ביחד איתו, לבא ולנוח איתו. ל'התחבר' אליו.

כשאנחנו 'מתחברים' אל ה' אנחנו בעצם מקבלים את האפשרות להכיר אותו טוב יותר, לדעת את דרכיו, וכמאמר הטור: "אשרי אומה זו המכרת אופייה של א-לוהיה". אנו מכירים את ה' טוב יותר משאר האומות ויודעים את רצונו ודרכיו. אנו יודעים מה ה' אוהב, במה הוא חפץ, ע"פ איזה ערכים הוא מתנהג ואת מה הוא שונא.

לכן בשבת גם אנחנו צריכים לשבות ממלאכה (שמור) ולנוח, כי כשאדם נח הוא במצב אחר, יום מנוחה הוא יום שבו לא עסוקים, זהו יום שבו אפשר לשבת בנחת ולהתבונן, להרהר ולשים לב לפרטים שביום רגיל אין לנו זמן ואפשרות להבחין בהם. אמנם כל עניין המנוחה הוא על מנת להתחבר ה', הוא מזמין אותנו למנוחתו על מנת שנתקרב אליו ונכירו טוב יותר ולכן צריך גם את הפעולות המעשיות (זכור) ולקדש את היום על מנת שנזכה לנוח איתו.

אברהם אבינו הכיר את טובו של הבורא

אברהם אבינו זכה להכיר את ה' ולפרסם את שמו כשופט כל הארץ, כאדון יחיד הרוצה להיטיב ופועל על פי ערכים של צדק ומשפט, וה' מברך אותו על כך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכורת איתו ברית ומבטיח לו זרע שיזכה לקשר מיוחד עם ה': "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך".

לעיתים קשה לנו להבין זאת

כשאנו מאמינים בא-ל אחד, טוב ומיטיב, שחרט על דגלו את המוסר והיושר, את החסד, הצדקה והמשפט, אנו מבינים שכל מקרי העולם תכליתם טובה. גם אם כרגע זה לא נראה כך אנו אומרים שגם זו לטובה, כי כך מוכרח. אך כשאנו נתקלים במקרים רעים הקורים בעולם, זה מקשה עלינו את ההבנה שהא-ל כל חפצו הוא להיטיב.

הסיבה לקושי

לקושי הזה יש סיבה מוצדקת, כיון שאנו רואים את התנהלות העולם מהצד שלנו וזוהי ראייה חלקית ומוגבלת, וכמו שאומר ישעיהו הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם" - כמו ההבדל בין שמים לארץ שמלמעלה רואים את כל המבוך, מה שלא אפשרי לראות מהארץ, כך זווית ראייתו של ה' רחבה ורואה את התוכנית כולה, זווית ראייה שאינה אפשרית לנו - 'השוכנים בארץ'.

הבנת טובו של ה' היא ידיעתו

כשאנו כן זוכים לראות את דרכי ה' ונוכחים לראות כי "צדיק וטוב לו", אנו זוכים להכיר טוב יותר את ה' ולדעת באמת כי הוא הא-להים היחיד, הא-ל הטוב הדוגל בערכי המוסר. זוהי ההיכרות האמיתית עם ה', לדעת ולהבין עד כמה הוא טוב, וזה עיקר ידיעתו. כמו שאומר ירמיהו הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי - נאם ה'". התהילה בידיעת ה' היא לדעת כי ה' עושה חסד משפט וצדקה ולהבין שבזה הוא חפץ.

מנוחת ה' ביום השבת

אדם העובד על פרויקט גדול, פרויקט עם הרבה שלבים, עם הרבה פרטים, בשעת עבודתו עדיין אינו יכול להסתכל על העניין בשלמות אלא רק לפי פרטיו ההולכים ונבנים. בסיומו של הפרויקט מגיע השלב שהאדם שובת מעבודתו, הוא סיים את הבנייה וכעת הוא יושב מהצד ומסתכל על המבנה המושלם של יצירתו. יום מנוחה כזה הוא יום שבו רואים את המכלול במבט מהצד ואפשר להבחין איך כל פרטי ה'פזל' משתלבים ליצירה אחת מושלמת.

לבד מזאת, מנוחה לאחר עשייה היא מנוחה שאומרת "הכל טוב"... המעשה שנוצר הוא טוב ולכן אפשר לשבות מהעשייה ולשבת מהצד. זהו יום שאפשר לנוח בו ולא לעבוד כי העבודה הושלמה, ואילו היה צורך לעשות בה עוד, היה צריך לעשות זאת במקום לנוח... כשה' שובת בשבת זאת בעצם שביתה שאומרת שהעולם כולו טוב ומוכן בשבילנו... וביום זה הוא יושב ונהנה ממעשה ידיו.

כשה' שבת ממלאכתו לאחר שהביט בה ואמר "והנה טוב מאוד", הוא ייחד את יום השבת ליום קודש, יום שבו רואים את הכל מלמעלה, רואים את היצירה המושלמת שלו ומבינים אותה.

הנחלת השבת לנו

ולכן כשה' בוחר אותנו לעמו, העם שצריך לחיות קרוב אליו ולהבין את 'אופיו', הוא ממהר לתת לנו את השבת, את הזכות העצומה להצטרף ליום מנוחתו ולנוח ביחד איתו, את האפשרות לקבל לרגע את זווית הראייה הכוללת, להבין את דרכיו ולראות עד כמה הוא טוב.

בשביל לזכות לכך אנו צריכים כאמור לעייל, קודם כל לשבות ולנוח בשביל שנוכל להתבונן בשימת לב, ולבד מזאת לקדש את השבת בפעולות ומעשים ע"מ לזכות לנוח איתו ולהבין את דרכיו.

מזמור שיר ליום השבת

ועל זה אומר דוד המלך בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". יום זה מסוגל להודות ולזמר לבורא, להגיד חסדו ואמונתו, ביום זה שימח אותנו ה' בפועלו ובמעשה ידיו, כי אנחנו מבינים מה גדלו מעשיו ועד כמה עמוקות מחשבותיו... מדוע פורחים רשעים כעשב, בשביל להשמדם עדי עד... ומבינים שצדיק כתמר יפרח.

"להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" - לאחר שראינו את חסדו באור, אנו משתמשים באמונה, בלילה, כשחשוך ולא הכל ברור...

לאחר שאנו מבינים ורואים עד כמה הוא טוב, אנו מבינים שגם פרטים שלא מובנים לנו כרגע, גם הם לטובה שהרי ראינו שהנהגתו ביושר.

וזהו עיקרו של יום: "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו".

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת ויחי תשע"ג

שאלה: 

אם נתקלתי בספר שיש בו דברי כפירה והוא שייך לאדם אחר, האם מותר לי להשליך אותו?

תשובה: 

כן. תשליך או תבער בצורה שאף אחד לא יוכל לקרוא.

שאלה: 

בשעת הדחק גדולה, האם מותר להשתמש בשבת בנייר טואלט לא חתוך?

תשובה:

במקום כבוד הבריות שאין נייר אחר, עליך להשתדל לחתוך את הנייר כלאחר יד, כלומר בגב היד או במרפק, ותשתדל לחתוך לא במקום הסימון.

שאלה: 

האם יש בעיה לנגוע בשבת בשיער רטוב?

תשובה: 

רק אם נוגע בצורה שעלולה לסחוט.

שאלה:

אם לא הספקתי ללמוד את הדף היומי, מה עלי לעשות? להשלים למחרת, לקרוא את הדף מלמעלה או לדלג?

תשובה:

חייב אדם לקבוע עיתים לתורה, ואם הפסיד ישלים כשיוכל, ועכ"פ ישתדל לפחות ללמוד בהבנה כמה שיספיק.

שאלה: 

האם אסור לעשן סיגריה ליד מישהו שזה מפריע לו, או שזו רק הנהגה לא ראויה?

תשובה:

אם הוא מבקש ממך להפסיק, אסור לעשן על ידו אם אין לו מקום אחר ללכת, במידה ולא מדובר במקום שאין רשות לעשן בו.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת ויחי תשע"ג

החטא (ושכרו) ועונשו

שאלה:

שבוע שעבר הרב כתב בפינה זו על צורת ההתמודדות של אדם מול חטאיו. רציתי לשאול משהו יסודי שאני ממש לא מבין בעניין הזה. האמת היא שכולנו מאמינים וכולנו יודעים בדיוק מה טוב לעשות ומה לא טוב. אבל בכל זאת נכשלים. אני מאמין שה' לא רוצה שנחטא (זו הרי ההגדרה של המושג "חטא"), אז למה באמת הוא נותן לנו לחטוא? מה האינטרס שלו לתת לנו לחטוא? זה הרי "הורס" את מה שהוא רוצה שיהיה.

הרב זאב קצנלבוגן:

על השאלה הכל כך בסיסית, מדוע הקב"ה ברא את העולם? ידעו רבים להשיב, בכדי להיטיב. כלומר הקב"ה מעונין להיטיב ולשם כך ברא אותנו על מנת שנקבל את הטובה הזו. אך על איזו טובה מדובר? כוס קפה זה טוב? כן! ארוחה משובחת זה טוב? גם כן! מכונית חדשה בניילונים אצלי בחניה והיא שלי זה טוב? עושה רושם שגם. ומה תגידו על הפנטהאוז במבנים החדשים בשכונה הירוקה שצופה על פני הים? גם עושה רושם לא רע, אה? אם כל אלו דברים טובים והקב"ה מעונין שיהיה לנו טוב, זה צריך להיות בעיסקה של הכל כלול.

אך יש רמה גבוהה יותר של טוב. כמה אנשים אתם מכירים שהיו שמחים לו היה להם 20 מליון דולר? הרבה, נכון? לפחות על עצמי אני מסוגל להעיד שלא הייתי מתנגד... אך דומה שכמעט אף אחד מהם לא יסכים למכור את אחד משמונת ילדיו אפילו תמורת סכום כפול מזה. למה? הוא לא רוצה כסף? הוא רוצה מאד, אבל למערכת רגשית פשוט אין תמחור! איך אמר זאת שלמה המלך, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו"... אם אתה מסוגל לתמחר מערכת רגשית של אהבה, יקירי, לא הבנת במה מדובר. אם כוס קפה זה טוב, אהבה זה דבר מדהים. ובכלל, לשתות קפה כשיש אהבה זה כבר לגמרי משהו אחר. אם כך ידידים, אהבה בוודאי חייבת להיות בתוך העיסקה של הכל כלול... על איזו אהבה אני מדבר? על אהבת חברים, על אהבת איש ואשתו, על אהבת הורים וילדים. אבל אני מדבר על אהבה נוספת, אהבת אדם ובוראו!

לפיתוח האהבה של האדם לבוראו יש כמה טכניקות. אחת מן המפורסמות שבהן זו מצוות. מקובל לומר שהמילה מצוה מזכירה את המילה צוותא, צוות, חיבור. כיצד המצוות פועלות לחיבור, זה די פשוט, כאשר אני עושה דבר למען מישהו שאני אוהב זה גורם לי להתחבר ולהתקרב אליו. אך בתוך המצוות עצמן יש כלי מדהים נוסף למרות שהוא קצת נסתר.

פעמים רבות אני חושב לעצמי, אם יבא אהרן הכהן לבקש מאיתנו חופשה בשנה מסוימת ביום הכפורים, הוא יקבל? כמובן שלא. בואו נבין, יום כפורים מיועד לכאורה לכפרה על חטאים. אני אישית הייתי צריך יום כפור לפחות פעם בחודש, יש אנשים שמספיק להם פעם בשנה, אך אין אנשים שמסוגלים להסתפק ביום כפור אחת לעשר שנים בלבד? נכון, שלמה המלך כבר לימד אותנו שאין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, אבל פעם בשנה? מכירים את המורה הזה שבמשך ארבעים וחמש שנים שום תלמיד לא עבר אצלו את השמונים אחוז במבחנים? של מי הכשלון, של התלמידים או של המורה? כמובן של המורה. אם אין אף אדם שיכול לעבור במבחנים של הקב"ה והראיה לכך היא שכווולם חייבים יום כפור לפחות פעם בשנה, אז מה קורה כאן?

כנראה שמדד ההצלחה בנוי כאן אחרת. כנראה שמדד ההצלחה הוא לא האם נכשלתי בחטאים אי פעם או לא. מדד ההצלחה זה איך אני מנצל כל סיטואציה שהיא, לחיזוק הקשר והאהבה לבורא. מכירים את טעמה המתוק של האהבה לבורא שיש בלבנו שם בתפילת נעילה... הרבה מן הטעם הזה בנוי על הכשלונות שלנו, אבל לא עליהם בלבד, אלא בעיקר על הצורך החזק שלנו בחיבוק מחדש לאחר הכשלון... זו גם טכניקה!

זו התוכנית של הקב"ה. אבל כיצד אנחנו צריכים להתייחס אליה, אולי נרחיב בע"ה בפעם הבאה. 

הרב אברהם ליפשיץ - פרשת ויחי תשע"ג

מורשת אפרים ומנשה

הרב אברהם ליפשיץ

בפרשתנו פרשת ויחי – החותמת את ספר בראשית – מופיעות שתי דמויות התופסות נתח מכובד בחציה הראשון של פרשתנו, הלא הם נכדי יעקב אבינו מנשה ואפרים.

נכדים אלו זוכים פעמיים. פעם אחת זוכים הם להימנות בין שבטי י-ה, למרות היותם רק נכדי יעקב ולא בניו, ובשניה זוכים הם להיות דוגמא וסמל לברכה לדורי דורות "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

והתמיהה עולה וצצה מאליה, מכל עשרות נכדיו בוחר הסב יעקב אבינו לברך באופן פרטי דווקא את מנשה ואפרים, ולא אף אחד אחר משאר נכדיו שגדלו בצילו וצמחו במחיצתו כל השנים בטהרה ובקדושה?

הברכה הכה-הרואית, הברכה אותה כל אב מברך את בנו בליל התקדש יום השביעי "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", מתייחדת דווקא בשני נכדים אלו, שנולדו וגדלו במדינה שהייתה מוקד ההכחשה והכפירה? בארץ בה שכניהם כולם עובדי עבודה זרה ואף שבע מצוות בני נח אינם מקיימים?

***

אמנם יתכן שדווקא זהו ייחודם ומעלתם!

אכן, דווקא אפרים ומנשה הצעירים שנאלצו לגדול ולדור במרכז הסואן של מצרים, ידעו עם זאת כיצד להיבדל ולהתנתק מסביבתם, להיות שונים ולהתעלות מהנורמות החברתיות שאפפו אותם.

דווקא אפרים שיכל להתענג על מעדני החיים המפנקים שרגשו סביבת אביו המשנה למלך, ובחר במשך שבע עשרה שנה לגלות למקום תורה לארץ גושן על מנת ללמוד חברותא מדי יום עם סבו הגדול יעקב אבינו.

דווקא מנשה ואפרים האמורים להיות מושפעים מסביבת מגוריהם השורצת גויים מופקרים עד הדיוטא התחתונה ברמת המוסר האנושי, דווקא הם נותרים נאמנים למורשת האבות עד כדי כך שיעקב מהסס מלברכם רק מחמת צאצאיהם [ירבעם ויהוא], בעוד הם עצמם נעלים שלמים וזכים ללא פגם כלשהו.

אכן, דווקא בנים כאלו ראויים הם להיכלל ברשימת שנים עשר שבטי י-ה.

דווקא בנים אלו ראויים הם – יותר מאחרים – להוות סמל ודוגמא לבני ישראל לדורותיהם.

דווקא בנים אלו ראויים הם שבכל ליל שבת ייחל ויברך כל אב את בנו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

ואת כל זאת ידע יעקב, ועל כן דווקא עליהם אמר: "בך יברך ישראל לאמר".

שמואל גרינולד (סיפור) - פרשת ויחי תשע"ג

ואל החלב רץ רבי אברהם

רשמים משהות במחיצתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל

שמואל גרינולד

את הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שהסתלק מעמנו לפני כחודשיים, זכיתי לפגוש שלוש פעמים. היחס המיוחד שזכיתי לו, ובהמשך, הבנתי, שכל אחד זכה מאתו ליחס מיוחד שכזה, היה בלתי מצוי. נדמה לי כי לא רבים הם האנשים בעלי שיעור קומה כשל הרב גניחובסקי, שמכילים בקרבם שילוב כה נדיר: גאון ומתמיד מופלג, - כפשוטו, תלמיד חכם שהתורה כולה פרוסה לפניו, מחד, ומקבל כל אדם, ויהיה מי שיהיה, אשר יהיה, בסבר פנים יפות, מאידך.

הפעם הראשונה בה זכיתי לשהות בד' אמותיו, מבלי שאדע קודם לכן כמעט מאומה על אצילותו ורום גדלותו, היתה לפני כארבע שנים, במסגרת הכנת כתבה על 'טהרת המשפחה' - אותו גוף שנקרא לעמוד בראשו, ובחכמתו ותושייתו עלה בידו לשכללו ולהצעידו קדימה. היתה זו פגישה שבה נכחו רבני הארגון, אני הוזמנתי לשבת מן הצד ולהעלות רשמים.

אכן, רושם חזק ביותר נחרט אצלי אז, זה שבעבורו בלבד היתה שווה לי ההשתתפות בפגישה.היתה זו הצצה לעולמו המרתק של הרב גניחובסקי זצ"ל.

עדינותו, סבר הפנים הנעים, האווירה המיוחדת שהשכיל ליצור במחיצתו, גרמו לי לרצות לזמן איכות נוסף במחיצתו. ידעתי אמנם, כי גדלותו האמיתית באה לידי דוקא בידיעותיו התורניות המקיפות את כל חלקי התורה, ובשקידתו המופלגת. אכן, לפום דרגתי, ולגודל השגותייהתורניות, מצאתי ענין דוקא בדמותו הרחימאית.

***

שני הביקורים הנוספים נערכו בחדרו הצר והדל שבפנימית ישיבת 'כוכב מיעקב' - טשעיבין, שברחוב חנה אשר בשכונת 'תל ארזה' הירושלמית.

את הראשון שבהם יזמתי במסווה של צורף דחוף להצגת הכתבה בטרם פרסומה וקבלת אישור מאת העומד בראש הארגון. הרב הצדיק סבר וקיבל.

אחר שקיבל, התייצבתי אצל שולחנו הפשוט הניצב במרכז חדר מגוריו, שבאחת מפינותיו ניצבה בפשטותה מיטת הברזל שאירחה אותו לשעת מנוחה קצרה, אחת ליממה.

'כל טוב', נהג לומר, לא 'שלום' - כפי המקובל, וטעמו ונימוקו עמו.

אה, נכון, היינו ביחד שמה, במה אפשר לעזור?הנני לרשותך, אולי תשתו כוס חלב, מה יכול להיות? אלא כן אדם בשרי, מה הביטחון שאינך בשרי? אחרת היית אומר לי שאתה בשרי! אל המקרר רץ רבי אברהם, ושב כשבידו כוס החלב. הכנסת אורחים בהידור.

בקשו ממני, אמרתי, לשאול את הרב כמה שאלות שנוגעות לכתבה. הצגתי את השאלות, בזו אחר זו, הוא בסבלנות ובמתינות משיב לי על כולן.

אני בערמומיותי מנסה לנתב את השיחה לאפיקים אחרים שלא ממין הענין, הוא בנעימותו 'נגרר' אחרי, מספק את סקרנותי ומאפשר לי לנצל בצורה צינית את מסגרת 'טהרת המשפחה' לצרכים אישיים זוטרים.

בשלב שבו התחלתי לחוש כי הגדשתי את הסאה, החלו להתגלות אצלי סימני פרישה. הרב מצדו נתוןעדיין במלאכת עשיית החסד עם יהודי שנפל בגורלו לשהות במחיצתו. 'יש לי הרבה סיפורים בשבילך, מצוינים ממש, הוא אומר לי, בטרם אפנה את מקומי, לא סתם סיפורים, תוכל לעשות בהם שימוש מועיל, ותקבל אותם בלי כל תמורה. אמנם, יש מחיר - בלי לספר ששמעת ממני. תבוא מתי שתרצה ותתקבל בברכה.

***

אם הרב מזמין אותי, לא אבוא? חיכיתי להזדמנות הבאה. שנה וקצת חלפה, ההזדמנות נוצרה שוב. אז מה אם רק לפני שנה זכה הארגון ל'חשיפה' תקשורתית?! אני זקוק לחשיפתו של הרב גניחובסקי, ויהי מה.

הרגע המיוחל הגיע, התייצבתי אצל הרב, ברוב חוצפתי ניצלתי את המומנט, בקשתי לשאול מדוע הרב פותח את שיחותיו ב'כל טוב',במקום להגיד 'שלום'? מדוע לא? השיב בשאלה,זה הלא דבר טוב. 'אולי בגלל תשעה באב' (אז אסור להגיד שלום, לפיכך גודר הוא עצמו משך כל ימי השנה) הסכים לשתפני בצפונותיו.זאת הסיבה? שאלתי. זאת אחת מהסיבות, נענה.

הסקרנות כך מתברר, השתלמה. בדקות הבאות הפכתי למאזין ולצופה בהליכותיו הנשגבות.

מעבר לקו ניצב חתן לא מוכר, הוא מבקש שהרב יקדש אותו. הרב מסיבותיו שלו אינו חפץ ליטול על עצמו את המשימה במקרה החתן דנן. אבל נפשו העדינה הלא אינה מניחה לו להוציא מפיו במפורש את האותיות 'לא'. מה יעשה אפוא, כיצד יאחז את החבל בשני קצותיו?

כך נשמעה השיחה, מן הזווית שבה נצפה ונשמע הרב:  

"...דברתי עם רעייתי, היא אומרת...אולי קודם נראה אם יש אפשרות אחרת. אני שומע, אבל אני לא יכול ללכת נגד רעייתי. שאטלפן אל הרב...? ראית מישהו שעולה על אווירון בלי פספורט? היא אומרת שאנסה מישהו אחר, אז שאטלפן אליו, או שלא? שאטלפן? יותר מזה, אחד עלה פעם עם כרטיס למחלקה שניה, היה צפוף, רצה להיכנס למחלקה ראשונה, אמרו לו כרטיס קונים למטה. יש כאן מוסר השכל עצום. אומר לך משל נוסף לאנייה, תראה, דוגמה שלישית, לא אנייה, לא אווירון, רכבת, אפשר לעלות בלי כרטיס. אם אני הייתי בעל הרכבת, היו עולים בלי כרטיס, אבל אני לא האחראי. ראית פעם סוס? אם לא, אתקשר לרעייתי שוב, אנסה לשכנע אותה. למשל, ראית פעם שיירת גמלים? תראה, בטוח שהרב... הוא תלמיד חכם מהשורה הראשונה, ראש ישיבה, כן, היא יודעת את זה... אני לא מגלה לה את אמריקה. רגע, ומה עם הרב...? אולי גם לו אין פספורט. אני יכול לצלצל, אם לא יסכים, נראה הלאה. ומי יקח אותו? מונית? זה לא כבוד! מישהו צריך לבוא ולקחת אותו. תראה, שמו של הרב בגימטריה...אתן לך דוגמה נוספת, אבל היא כבר שמעה את השם? מה אתם מציעים? תתפללו שהרב ההוא לא יוכל. טוב, בינתיים, לא אעשה כלום...".

האם אני יכול להגיד לאדם לא?! שאל אותי הרב בסיום השיחה שארכה כעשר דקות.

עבורי, היה זה שיעור קצר בהתפתלות ובהתבזות לשם מצוה, ובלבד שלא לפגוע ביהודי, גם אם לא זכה למינימום של טקט.  

***

כשהגיעה לאוזני השמועה על המחלה המקננת בגופו הטהור, אמרתי לעצמי: ההפסד כולו שלך. לו זכיתי, לו זכינו, היה עולם התורה זוכה להתענג עוד שנים רבות משהותו של גאון עצום בתורה, בחסד וברחמים אינסופיים, שאת קצה קצהו מנסים תלמידיו ההמומים לפענח בימים אלו.

חבל על דאבדין.  

חנוך רוזנברג - פרשת ויחי תשע"ג

ראיתי בני עליה

חנוך רוזנברג

ארוחת צהרים סתמית בחדר האוכל בישיבה. תלמידים ורבנים יושבים וכוססים שניצל תעשייתי תוך כדי פטפוט על הא ועל דא. אני יושב ליד השולחן ומשתתף בשיחה ערה המתנהלת בין ארבעת יושבי השולחן, שלושה יו"דים (י' י' ו-י', להלן: י"א י"ב וי"ג) ואנוכי עבדכם הנאמן.

פתאום, באמצע השיחה, י"א מטיל לעברנו שאלה שרוקדת לי מאז באוזן ולא מוכנה להרפות. תיכף תבינו למה. "איפה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם 'התהלך לפני והיה תמים'?". באבחה חדה, נושאי השיחה הקודמים נעלמים, חומש קטן מובא מאי שם, והשלושה מעבירים אותו מיד ליד ומחפשים את הפסוק. הנה, הוא נמצא. "מה הכוונה 'תמים'?", שואל י"א, וי"ב וי"ג מתחילים להתווכח על משמעות המושג 'תמים' בתורה. י"ב ה'פשטניק' טוען בתוקף שהכוונה כזו, י"ג טוען בתוקף שהכוונה אחרת, י"א מתלבט, ואני מרגיש איך אני זז הצידה במחשבתי ומתבונן מהצד בויכוח הסוער.

התחושה הזו הזכירה לי את ראש השנה בישיבה שבה למדתי בצעירותי. יש קטעים בתפילה שכל הציבור שר ביחד בקול, ולי היה מנהג מעניין באמצע השירה. הייתי משתתק והופך ל'מאזין'. החוויה של 'מאזין' שונה לגמרי מהחוויה של מי שמשתתף בשירה. כשאתה שר אתה חלק מהקהל, ואתה שומע בעיקר את עצמך, אבל כשאתה שותק אתה פתאום קולט את העוצמה של מאות אנשים ששרים ביחד, אתה מקשיב להם כמו מהצד ושומע את השירה בצורה אחרת לגמרי.

כך הרגשתי כששלושת היו"דים התווכחו על משמעות המושג 'תמים'. ישבתי יחד איתם אבל לא הייתי חלק מהם. הקשבתי לויכוח מהצד, ופתאום נפלטה לי מהפה שאלה. לא יכולתי להתאפק ופניתי אל י"א, כשהכוונה בעצם לשלושתם: "מה אכפת לך בכלל מה המשמעות של 'תמים'? למה זה מעסיק אותך?" שאלתי אותו. הוא נראה מופתע מהשאלה ולא הבין להיכן אני חותר. "מה זאת אומרת", הוא אמר, "מעניין אותי מה הקדוש ברוך הוא התכוון".

המשפט הזה "מעניין אותי מה הקדוש ברוך הוא התכוון" זכה לאישור גם משני היו"דים האחרים. השלושה הביטו עלי כאילו נפלתי מהירח, והאמת, גם אני הרגשתי כאילו הגעתי לכוכב אחר...

יושבים להם שלושה בחורים צעירים וכל העניין שלהם באמצע ארוחת צהריים הוא להבין מה הקדוש ברוך הוא התכוון. אתם קולטים במה מדובר? תגידו לי, איפה תראו תופעה כזו? איפה תמצאו בחורים צעירים שיושבים בארוחת צהריים ולא מפטפטים על פוליטיקה, לא על שטויות, ואפילו לא ממשיכים לעסוק בסוגיא בה הם אחזו מקודם. הם פשוט רוצים לדעת מה אלוקים אומר, מה הוא התכוון ומה חשוב לו שנהיה!

קמתי סהרורי מהספסל ונזכרתי במחשבה ישנה שעברה בי פעם, כשלמדתי בישיבת מיר.

אתם יודעים, אלוקים ברא את העולם. האם הוא מרוצה מהחלטה זו? האם יש לו רגע של נחת שבו הוא יושב ומתבונן בעולם ואומר לעצמו "טוב שבראתי אותו"? חיפשתי רגע כזה, פינה כזו, שבה אני יכול לדמיין את אלוקים רווה נחת מהעולם. חיפשתי ומצאתי. הייתם פעם בכביש הצר המוביל מרחוב שבטי ישראל לישיבת מיר, בשעה 9:05 בבוקר? עשרות אוטובוסים פולטים אלפי אברכים שפוסעים במהירות לעבר הישיבה. הרגע הזה, ב-9:05 בבוקר, הוא רגע שבו אלוקים מסתכל על הכביש הצר הזה ואומר לעצמו "טוב עשיתי שבראתי את העולם".

כשקמתי מהספסל קלטתי שמצאתי רגע נוסף שבו אלוקים יושב ורווה נחת מהעולם: ארוחת צהריים בישיבת דרך ה'.