רבני הישיבה תלמידיה ובוגריה משתתפים בצערו של חברנו בוגר הישיבה הקדושה חבר בחבר הבונים

רבי נחמן גלבך שיח'י

בפטירת הפתאומית של אביו הדגול הרב ישראל ז"ל

בעל הנחמות ירפא את שברכם וינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים

חור שחור חלק ב'

נחמן גלבך

לילה אחד לפני השינה כשהחור היה כבר בערך בגודל מלון ממוצע מיששתי את חזי או את מה שנשאר ממנו ובלי לשים לב הכנסתי את ידי לתוך החור היה שם קר ונרתעתי מיד לאחור בפחד,

לאחר כמה דקות הסקרנות גברה על הפחד וניסיתי להגיע אל הגב דרך החור, הכנסתי שוב את ידי עמוק עמוק ולא הגעתי לשום מקום הכנסתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה שם והופ! נפלתי לתוך מה שנהיה כבר בור, היה חשוך בפנים וקר ומין לחות מחליאה וריח בשר רקוב הכו באפי "יש פה מישהו?" קראתי בקול, נשמעו לחשושים מכל הכיוונים אך איש לא ענה,

 קצת באיחור הכה בי הפחד רציתי לברוח משם, הסתכלתי למעלה וראיתי מבעד לפתח החור את חדר השינה שלי גיששתי בידי לכיוון האור ונתקלתי במשהו זה היה סולם טיפסתי בו חיש מהרה לחדר ולא נרדמתי כל הלילה.

למחרת הרהרתי רבות במה שקרה, זה לא היה כל כך הגיוני ולא היה לי עם מי להתייעץ,

הייתי בדרך למלך השווארמה שקוע כולי בהרהורים, כשלפתע פגע בי הזקן זה היה אותו זקן מהבר מצווה עם אותו מטה עץ מסוקס וזקן ארוך, רק שביד השנייה במקום אקדח לבן היה לו לפיד אש

ניסיתי לשאול ותו על החור שבליבי ועל הרעב המתמשך אך הוא שלח את אצבעו אל שפתי והשתיק אותי, הוא הגיש לי את האבוקה ורק אמר "קח שיהיה לך למקומות החשוכים"

"מי נמצא שם?" לא ויתרתי,

 אך הוא נעלם בהמון משאיר אותי עם הלפיד ביד.

את מלך השווארמה לא עניין למה באמצע אוגוסט יש לי לפיד ביד, הוא התרגל לא לשאול שאלות

בלילה נכנסתי שוב הפעם עם הלפיד ביד, זה היה חדר קטן  ובו הרבה דלתות על הרצפה היו ערמות של מה שפעם היה חתיכות שווארמה ועכשיו הפכו לבשר מרקיב ומצחין, החלטתי בתור התחלה לנסות את הדלת מולי דפקתי בעדינות אך אף אחד לא פתח ניסיתי יותר חזק ומיד נשמעה נהמה מקפיאת דם בדרך כלל הייתי רועד מפחד אך הלפיד השרה בי מין תחושת ביטחון

חדור בתחושה זו פתחתי את הדלת, בפנים היה יותר מצחין מהחדר הקודם שילוב של משהו שנקבר להרבה זמן וריח חייתי.

במרכז החדר עמדה מיטת הילדים שהורי קנו לי ליום הולדתי החמישי עם אותם מצעים שבהם הייתי מתכסה בילדותי, הייתי עייף והמיטה קרצה לי התיישבתי על הפינה ותוך רגע מצאתי עצמי מכורבל.

אך אבוי מה זה? המיטה החלה לנוע בעצבנות ואני הצצתי מתחתיה וקפאתי מפחד.

כמו המיטה והסדינים גם המפלצת הייתה אותה מפלצת, והיא נהמה באותה ברשעות, אני בתגובה הרמתי את הלפיד כנגד פניה, "מתגעגע?" סיננה בחיוך בין שיניה החדות, "מה את רוצה?" ניסיתי לברר, היא פרצה בצחוק משוגע ואני הבנתי שאין פה הרבה מקום להגיון, התלבטתי אם לנסות את החדר הבא ובסוף החלטתי שכן, נכנסתי בלי לדפוק והופ! מצאתי את עצמי בכיתה ה' צלצול ההפסקה ברקע וכולם רצים לכיוון החצר חוץ ממני ובנוסף איך לא יהושע מלך הכיתה ושני משרתיו יוסי ובני באגרופים קפוצים, רציתי לברוח אך נזכרתי בלפיד והרמתי אותו גם כלפיהם והם בניגוד למפלצת נראו חוששים, "נגיד למורה" הם אמרו בפחד, "תגידו מה שאתם רוצים" גיחכתי בטרוף השמור למפלצות "פעם הבאה שאתם מתקרבים אלי  אני עושה ממכם קרטוצ'קס של ל''ג בעומר" אמרתי ויצאתי מהכיתה ישר לתוך חדר השווארמות הרקובות, בחדר הבא היה חלון גדול ומעליו שלט "חלון ההזדמנויות המוחמצות" היה רשום עליו, הסתכלתי בעדו וראיתי ממש במרחק נגיעה את כל העבודות שיכולתי לעבוד בהם לו רק הייתי יותר רציני, את החיים שיכולתי לחיות לו רק הייתי קצת אחר ממה שבעצם אני, הייתה שם תמונה שלי מסיים תואר במשפטים, ותמונה אחרת ליד מישהי ואתנו ילד קטן וחמוד, הרגשתי שאני משתגע וברחתי מהחדר כל עוד רוחי בי.

היה שם גם חדר עם ארון קבורה, כן רק ארון קבורה ועליו שם, משה בן ישראל היה חקוק בו

מיותר לציין את הייאוש והפחד שחשתי, הייתי עייף וטיפסתי בסולם חזרה לתוך המיטה בדקתי מתחת בחשש אך היא לא הייתה שם, "רק בחור היא נמצאת" הרגעתי את עצמי ושקעתי בשינה עמוקה, בלילה חלמתי שהם יצאו המפלצת, יהושע וכל פחדי, החמצותיי וייאושי גדולים כקטנים עמדו סביבי בפנים עצובות

"למה ברחת?" הם שאלו, "אתה חושב שלך קל? תראה איפה אנחנו חיים?"

"ועוד כל הטינופת שאתה זורק עלינו מלמעלה" אמרו יוסי ובני בפנים מאשימות, "אבל אתם מציקים לי" ניסיתי להתגונן, "לא נותנים לי מנוח, מפחידים ומייאשים, אין לי טיפה אחת של רוגע בחיים שלי והכול בגללכם", "אתה יכול ליפול לתוך הבור" אמרה המפלצת במבט שראה כבר הכול "ואתה יכול לצמוח ממנו", "אבל לעולם" קראו כולם "לא תצליח לסתום אותו"

התעוררתי שטוף זעה בקושי התלבשתי וכבר רצתי לחנות השווארמה, לא היה שם אף אחד אפילו לא דוד מלך השווארמה ובמקומו היה עובד חדש קצת מוזר עם זקן ארוך ביד אחת מטה עץ מסוקס ובשנייה מטאטא וכף אשפה "אתה כבר לא צריך שווארמה" הוא אמר בקול עמוק, "אז מה כן?" שאלתי, "את זה" הוא אמר והגיש לי את המטאטא וכף האשפה.

בלילה ירדתי עם המטאטא וכף האשפה והתחלתי לנקות לא נכנסתי לחדרים כי עדיין פחדתי אבל אחרי ניקיונות של לילה שלם המקום התחיל להראות פחות כמו מזבלה ויותר כמו חדר.

כשטיפסתי חזרה למעלה עם שקיות האשפה הדלת של המפלצת נפתחה לכדי חריץ ומלה אחת נשלחה לאוויר, "תודה" היא אמרה.

החלטתי שכאקט ראשון של אמון מצידי אני הפסיק לזרוק עליהם שווארמה ועראק הרי לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי ולאט לאט גם התחלתי להיכנס לחדרים, בהתחלה לא הייתי מדבר איתם בכלל רק התבוננו בדממה האחד על השני ועם הזמן לאחר שהקרח הופשר והחשש והפחד הופרו הרגשתי מוכן נפשית לדבר איתם, הדיבור עזר לנו המון, גילתי שלמפלצת הייתה חרדת נטישה כשהיא הייתה קטנה ומאז מרוב פחד היא לא הסכימה לצאת מתחת המיטה, לאחר שכנועים רבים היא יצאה מתחת המיטה ונהינו חברים טובים. ליהושע היה אבא שיכור שהיה מכה אותו ולאחר המון אהבה ואמון שאני והמפלצת הרעפנו עליו הוא הפך אוהב  וחברותי יותר. בחדר עם החלון סגרתי את התריס ומשני צדדיו תליתי שתי תמונות יפות, לאחת קראתי "חשבון נפש" ולשנייה "השמח בחלקו", ככל שעבר הזמן נכנסתי לעוד ועוד חדרים הייתי מנקה מסדר ומדבר עם הדיירים וכשלא ידעתי מה לעשות עם דייר הייתי מתייעץ עם המפלצת ויהושע שהפכו לחברי הטובים. וכך החור הפסיק לגדול אך כמו שהמפלצת אמרה הוא מעולם לא נסגר ופה ושם אני עדין קופץ לביקור, לפעמים כדי להתייעץ עם יהושע והמפלצת אבל לרוב סתם כדי להגיד שלום.

חור שחור - סיפור בהמשכים

נחמן גלבך

את החור בלב קיבלתי מתנה ליום הולדתי ה-13

אני יודע שזה נשמע מוזר אבל כך בדיוק זה קרה, זה היה בטקס הבר מצווה,

הייתי באמצע ללחוץ יד לחבר של אבא שלי מהעבודה,חבר מהסוג שאין לך מושג מי הוא, רק אבא שלך מחייך אליו בחיוך מתחנף שמיד אומר לך מה טיב היחסים ביניהם,חייכתי גם אני חיוך מהסוג הזה

כשלפתע נכנס אדם שנראה כאילו יצא מתוך התנ"ך עם זקן לבן וארוך לבוש גלימות מרופטות

ביד אחת אחז מקל הליכה ובשנייה אקדח קולט 45 לבן , הוא ניגש אלי ושאל בקול צרוד

''אתה משה בן ישראל חתן הבר מצווה"?

עניתי לו שכן והוא בלי להתבלבל הצמיד את האקדח לחזה שלי ולחץ על ההדק, האמת שזה לא כאב אבל הייתי בהלם,הסתכלתי על אבא שלי במבט מפוחד והוא נראה כאילו הוא לא שם לב בכלל והיה עסוק בלדבר עם החבר מהעבודה,אפילו לא יכולתי לצרוח מרוב הלם וכשיכולתי כבר היה מאוחר מידי הושלך שקט באולם וכל המבטים הופנו אלי,לא יכולתי לדבר הרמתי את ידי להצביע על הזקן אך הוא כבר לא היה שם הסבתי את אצבעי לכיוון החזה וניסיתי להסביר, אך כלום לא היה שם חוץ מגרוד מעצבן לא חור ולא דם גמגמתי משהו על זקן ואקדח אך כולם הסתכלו בי במבטים ספק תמוהים ספק משועשעים.אמא שלי מיד נחלצה לעזרה וטפחה על גבי בחוזקה תוך כדי שהיא אומרת לכולם ''הכול בסדר נתקע לו משהו בגרון אבל הנה זה יצא''.

בדרך הביתה ניסיתי להסביר להם באוטו מה קרה, אך אמא הייתה עסוקה בטלפון וסיפרה לדודה מינה השמנה שגרה בחוץ לארץ ותמיד נותנת צביטות כואבות ונשיקות מלאות רוק, איזה בר מצווה מהממת הייתה וכמה עוגות היו בבר, ורק אבא נעץ בי מבט מהורהר שכאילו אמר כשתגדל תבין ילד.

כשהגענו הביתה רצתי מיד לשירותים הורדתי את החולצה ובדקתי במראה, ראיתי שהיה שם מין בליטה אדומה כמו עקיצת יתוש ובמרכזה נקודה שחורה הסתכלתי יותר מקרוב וראיתי את זה. הנקודה השחורה הייתה חור, אומנם יותר קטן ממחט אבל עדין חור.

למחרת הלכתי לבית הספר, בבוקר עוד זכרתי את אירועי האתמול, אך עם הזמן ככל שעבר היום הלך הדבר ונשתכח מזיכרוני, אני חושב שככה זה עם דברים מוזרים אנחנו משתדלים לשכוח אותם כמה שיותר מהר.

כך עברו להם 4 שנים שבהם למעט קצת גרודים ועקצוצים שהיו לי כמעט ולא יצא לי לחשוב על מה שקרה שם בבר מצווה, אבל לפעמים במקלחת כשהייתי מסתכל על החזה הייתי פתאום רואה אותו שם במרכז הבליטה האדומה חור שחור. וכדי לא להיות מוטרד הייתי שוכח אותו תיכף ומיד.

בגיל 17 החור התחיל לכאוב, בעיקר לפני השינה כשהייתי מהרהר במה שקרה במשך היום, החור היה שולח גלים של כאב ואני לא ידעתי מה לעשות זה היה כאב משגע בעיקר בגלל שלא ידעתי מה לעשות, הייתה לי הרגשה שאם אני ילך לרופא הוא בכלל לא יראה את החור זו הייתה הרגשה מתסכלת חשתי בודד בעולם ולא ידעתי מה לעשות, וכך בהדרגה התחיל החור לגדול.

בגיל 18 החור הגיע לגודל של לורד ארטליין, פחדתי להוריד את החולצה ליד אנשים והתפללתי שאמצא עוד מישהו עם בעיה כמו שלי.

תפילתי נענתה!

ראיתי אותו ומיד קלטתי שאנחנו תקועים באותה סירה, זה היה בחוף הים והיה חום אימים אני כמובן נשארתי עם גופיה וכך גם הוא, ואז ראיתי את זה, כשהוא קם מהחול הגופייה התרוממה ומיד קלטתי. גם לו היה שם חור, ניגשתי אליו ושאלתי אותו "אפשר לדבר איתך רגע?"

"בקשר למה?" השיב הוא בשאלה

"אתה יודע בקשר למה " עניתי במבט מתחנן, אך הוא מיד הסתובב והתחיל לרוץ תוך שהוא משאיר אותי על סף דמעות באמצע החוף, התחלתי לרדוף אחריו הוא היה די שמן ותוך דקות ספורות הגעתי אליו,עמדנו בתחנת הרכבת ואני אחזתי בו בשני כתפיו"אתה חייב להגיד לי מה זה ומה עושים עם זה" זעקתי לתוך פרצופו ההמום והמיוסר יחדיו

הוא התחיל לבכות ותוך כדי אמר בדמעות "גם אני לא יודע מה זה אבל אני מנסה לסתום אותו"

"וזה מצליח?" שאלתי,  "יש דברים שסותמים ליותר זמן ויש לפחות אבל עוד לא מצאתי משהו שסתם את זה לתמיד" ענה השמןוקפץ לרכבת שבדיוק יצאה תוך שהוא משאיר אותי לבדי על יד הפסים.

וכך התחלתי גם אני לנסות לסתום את החור, ניסיתי לסתום אותו עם גזר אך הגזר לא החזיק מעמד הרבה זמן גם לא חסה בסוף גיליתי שירקות לא טובות בלסתום חורים.

יום אחד כשהלכתי לאכול שווארמה פתאום נצנץ בי רעיון לקחתי חתיכת שווארמה והלכתי איתה לשירותים, הורדתי את החולצה והסתכלתי על החור ולאחר מכן על החתיכה הם היו נראים מתאימים, הצמדתי את החתיכה לחור והיא השתלבה במדויק, חזרתי למקומי והמשכתי לאכול את המנה ההרגשה הייתה נפלאה הרגשתי שהחור בליבי התמלא ולא אדע עוד מחסור.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם והלכתי לישון לראשונה בשנה וחצי האחרונות בלי כאב לב,

קמתי בבוקר מלא באנרגיה מיששתי את חזי והתמלאתי תחושה נהדרת הרגשתי סוף סוף רגיל, השווארמה מילאה בצורה כמעט מדויקת את החור שכמעט ולא נראה. יצאתי לעבודה כולי מסוחרר מאושר וכך עברו עלי שבועיים ימים שבהם לא הרגשתי שום מחסור.

אח! איומה היא האכזבה, לאחר שבועיים קמתי בבוקר כשכאב חד מפלח את חזי, הייתי בהלם לא דמיינתי שאחזור למצבי הקודם ועוד יותר גרוע, הכאב היה חד כמו שלא היה מעולם והחור גדל בחצי סנטימטר והדיף ריח של בשר רקוב, זה בטח השווארמה הרהרתי בליבי, הייתי צריך לחשוב על זה שבסוף היא תרקיב.

יצאתי מהמיטה והלכתי לעבודה כולי מבואס בדרך חזרה מהעבודה חנויות השווארמה נראו כקורצות לי בעיניים שלא היו להם, "בא קנה עוד חתיכה קטנה" הן לחשו באוזני בלחישה שנשמעה רק לי

"קנה עוד אחת זה יעזור לך אם לא לכל החיים אז לפחות לשבועיים"

בסוף נכנעתי ונכנסתי למלך השווארמה לא היה לי בכלל תאבון לאכול ביקשתי מהמוכר לקנות רק חתיכה קטנה והוא לא הבין,

"מה זאת אומרת חתיכה קטנה"? הוא שאל, הרמתי את החולצה והצבעתי על החור "כזה גודל" אמרתי לו, הוא היה אומן וגילף לי מהגריל חתיכה בדיוק בצורת החור והגיש לי אותה בשקית ניר הרגשתי רעד חולף בכל איבריי כמו כמיהה נרקוטית לסם שיעשה לי טוב. רצתי הביתה ובדרך כבר לא יכולתי להתאפק התחבאתי מאחורי פח זבל ושלפתי ביד רועדת את החתיכה מתוך השקית הסתכלתי בה בערגה ודחפתי אותה לתוך החור

כבר אמרתי שההרגשה הייתה מופלאה, לא?

וכך עם הזמן העניין נהפך לשגרה, מלך הפלאפל התרגל לבחור המוזר שקנה בהתחלה פעם בשבועיים חתיכת שווארמה ולאחר מכן פעם בשבוע וחצי ולאחר מכן פעם בשבוע וכך בתדירות הולכת וגדלה, הייתי מבקר אצל מלך השווארמה ועם הזמן החתיכות הלכו וגדלו

הגעתי למצב שהחור היה קצת יותר גדול מכף היד שלי גילתי גם שעראק נותן לחתיכה עוד קצת אורך חיים,

כוסית של משקה חריף ביום שהייתה נשפכת ישר אל תוך החור הייתה מעלה את אורך החיים של השווארמהבכ30% אך כמו כל דבר טוב גם לעראק היו חסרונות החור גדל וגדל ללא הרף.

המשך בשבוע הבא...

נחמן גלבך - פרשת כי תבא

מאת: נחמן גלבך

מהי גזענות

גִּזְעָנוּת היא עמדה, שלפיה, בקרב בני אדם מתקיים קשר בין מוצא ביולוגי (וסממנים גופניים המעידים על מוצא כזה) מחד, לבין תכונות אופי וכישורים קוגניטיביים מאידך. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת (ויקיפדיה העברית).

במאמרו של הלל עזרא בשבוע שעבר הועלתה הטענה שלפיה תורת ישראל גזענית, ובהתאם לכך מפלה בין קבוצות כאלו ואחרות, חשוב להבין מהי גזענות לפני שמועלת טענה כזאת או אחרת.

גזענות פרושה לחלק (וכפועל יוצא להפריד להפלות או להרוג) בין קבוצות שונות ע''פ מוצאם ותכונותיהם הביולוגיות, אדם הנמצא בקטגוריה א' לעולם לא יוכל להחליף לקטגוריה ב' , בין אם הוא יחליף את דעותיו, אמונותיו או דרכיו וקטלוגו נובע מעצם היותו הוא בעל תכונות ביולוגיות כאלו ואחרות.

תורת ישראל איננה כזו ואינה מחזיקה בדעות שכגון אלו, מה שכן תורת ישראל מחלקת בין בני אדם ע''פ דתם (וכפועל יוצא אמונתם ומעשיהם). מוטיב מרכזי ביהדות הוא היות עם ישראל (לא כגזע אלא כדת) העם הנבחר, עם סגולה שתפקידו עדות על בריאת העולם ע''י הקב''ה וכן תיקון העולם והבאתו למצב מתוקן.

אם נושא ברור זה אפשר להתחיל:

גוי

רוב רובם המוחלט של הגויים בדעותיהם פולחנם ומעשיהם מערערים על בריאתו של העולם בידי בורא יחיד, מערערים על זכותנו שניתנה מהבורא בעצמו על ארץ ישראל ומערערים על תיקון העולם כפי שקיבלנו מהבורא בעצמו, רוב רובם של הגויים בעצם דתם ומעשיהם מכריזים "הבורא כפי שאתם (בני ישראל) מתארים אותו ומפיצים את דעתו, איננו קיים" יתרה מזאת הלכה שעשיו שונא ליעקב ובעצם קיומנו כתמרור מוסרי בעולם הזה, אנו כסדין אדום בעיניהם.

גר

גוי שלאחר מחשבה רבה ומאמץ החליט לשנות את דעותיו ומעשיו (וכפועל יוצא את דתו).

באפשרותו של כל גוי לעשות זאת.

המסקנה המתבקשת היא שתורת ישראל איננה גזענית

ריבית

עשיית מסחר בכסף. מעשה טבעי, הגיוני והוגן

התורה ציוותה אותנו ביננו אנו לא להלוות או ללוות בריבית כדרישה אקסטרה מוסרית שמטרתה ככל ציוויי התורה, שורשה עליון ונשגב מהבנתנו אך גם בשכלנו אנו מבינים שמטרתה להרבות בחסד ואחווה ביננו כשותפים לדרך ולחזון.

אין לתורה שום אינטרס כזה או אחר להרבות באחווה ביננו לגויים, כיון שיכולים אנו שלא ברצוננו להמשך אחר דעותיהם ומעשיהם (ע''ע יין נסך).

לא זו בלבד שאין התורה רוצה באחווה ביננו לגויים אלא שבציווי זה להלוות בריבית לגוי יוצרת היא בידול הרצוי מבחינתה.

חשוב לציין שהתורה רואה בשלום ערך עליון, אך בין שלום לאחווה יש הרבה שטח אפור.

רצח

גדיעת פתיל חייו של אדם אחר, לאחר מעשה זה אין הנרצח יוכל לשנות, לעצב או ליצור במציאות.

אין התורה מעודדת בשום פנים ואופן כל הרג שהוא ללא סיבה (פרטים בתורה לגבי הסיבה) חוץ מעמלק שזהו נושא אחר.

אך התורה כן מבדילה מבחינה משפטית (להבדיל מהסתכלות מוסרית, ז''א שיכול להיות מעשה רע אך זה שהתורה לא מענישה עליו לא אומר שצריך לעשות אותו) בין רצח יהודי לרצח גוי מהסיבה הפשוטה.

כשפתיל חייו של יהודי נגדע באיבו נחסר משהו בבריאה, בתיקונה ובעדות על קיומו של הבורא.

מה שאין כן בגוי, אין זה אומר שחייו של גוי שווים פחות אך זה אומר שרצח יהודי מזיק יותר לבריאה מאשר רצח גוי.

יצויין שרצח עכו''ם אסור מהתורה ובידי בי''ד להעניש על כך גם עונש מוות אך בתורה אין על כך עונש מוות. אני חושב שנקודת המוצא איננה למה אין התורה הורגת על רצח עכו''ם, אלא למה התורה הורגת על רצח יהודי. התורה אינה ממיתה כהתראה, אילו הייתה ממיתה כהתראה, היה מקום לשאלה למה לא ממיתים על רצח גוי. אך כיון שהתורה ממיתה כעונש על מעשה עוול לבריאה כולה מובן למה דווקא על רצח יהודי מומתים.

בלי שום קשר, נושא למחשבה. במבט לאורך ההיסטוריה נמצא שיהודים, גם בזמנים שמושכות השלטון היו בידיהם, מעולם לא רצחו סתם בני לאומים אחרים. כמו כן מעולם לא העריצו, היללו או הפכו לדמות פולחן, אדם שעשה זאת, מה שאין כן אצל אומות העולם.

אבידת עכו''ם

אותה הסיבה כמו ריבית, אין זה מחובתי לעבוד אצל אדם אחר בחינם כדי להשיב את אבדתו. בין יהודים התורה ציוותה אותנו כאקסטרה מוסריות להחזיר אבדות.

גזל עכו''ם

אסור מדאורייתא וכך נפסק בשו''ע.

במאמר מוסגר אינני חושב שלשום גוי יש את הזכות להפנות אלינו אצבע מאשימה בגזענות.

ע''ע שואת ארופה (יבשת שלמה שתקה אל מול רצח עם),שואת הארמנים, כיבוש אמריקה ודיכוי האינדיאנים, רצח פרוטסטנטים/קתולים באירופה, האפרטהייד באפריקה, מסעי הצלב, חוק העבדות בארצות הברית ועוד רבות הדוגמאות. זה שהעולם בשנים האחרונות פתאום מתהדר בטלית ההומניות זוהי רק דוגמא לצביעות הגויים.

לסיכום: התורה איננה גזענית (גוי יכול להתגייר) והשוני הדיני שנוצר בחלק מדיני התורה מקורו בעיקרי היהדות שגוי שונה מיהודי ורצון התורה לבדל בין יהודים לגויים.

אני חושב שאם הדברים יהיו ברורים ובהירים בליבנו לא תהיה לנו שום בעיה לומר אותם לכל גוי שלא יהיה.

למותר לציין שזו הצורה שבה אני תופס את הנושא, זוהי דעתי האישית ואם יש למישהו הערות/הארות/חילוקי דעות וכיוצ''ב אשמח לשמוע.

סיפור / נחמן גלבך - פרשת קורח תשע"ג

אבולוציה

נחמן גלבך

כבר הרבה זמן שלא ראינו הופעה כזו, החיים פה הם כמו לולאה שלעולם לא נגמרת אלא אם כן נשברת ואז מקומך עם השבורים מתחת לאדמה עם כדור בראש, ולכן די מובן למה הופעה כזו הייתה בגדר יוצא מן הכלל. בדרך כלל אנשים פה לא מרימים את הראש, הם רק מהנהנים עם הראש ומבצעים פקודות, כמו היום בצהריים כשהגיע המורה המלומד היישר מסט' פטרבורג, בידו מזוודה של מלומדים, קיבלנו כולנו פקודה לעצור את עבודות הכפייה ולהתייצב בכיתה לשעה של חינוך מחדש, שעה שרובנו חיכנו לה. זו הייתה שעה מרוממת של ישיבה על כיסא בלי שום מעדר או מטאטא ביד, אח... הלוואי שהיו נותנים לנו גם לישון שם בכיתה המחוממת הזו על הכיסאות הרכות האלו שכאילו נוצרו רק לשם כך, אך כולנו ידענו, מי שנרדם שילם על כך ביומיים בלי שינה. זו הייתה דרכם לחנך מחדש, היה המקל והיה הגזר, הכיתה הייתה הגזר ושיגיד המלומד מה שהוא רוצה העיקר שהחימום עובד.

אבריימל נמצא פה כבר שמונה שנים. הוא ראה הכל, אנשים שברחו, אנשים שנורו ואפילו אנשים מתוכנו שירו עד שנורו. אבל כזו הופעה אפילו אבריימל נשבע שהוא לא ראה.

בסדרת שיעורים הסביר לנו המורה על אבולוציה ועל המפץ הגדול ועל זה שלחשוב שכח עליון ברא את האדם זו שטות גמורה. המורה המלומד אומר שכל דבר ושינוי בין בעלי החיים אפשר להסביר על פי תורת האבולוציה שהיא התורה הכי חכמה בעולם, וצ'ארלס דרווין שזה האדם שהמציא אותה הוא הכי חכם בעולם, כמובן אחרי לנין וסטאלין שהם הכי הכי חכמים בעולם. גם בשיעור הזה המורה רצה לדבר על אבולוציה, אך מיד כשהשיעור התחיל למוישה הייתה שאלה דחופה, מויישה היה אורתודוקסי בעל זקן מדובלל ופאות ארוכות ובדרך כלל לא דיבר הרבה, אם בכלל, רק היה ממלמל פסוקים בשקט ומבצע את העבודות. הוא היה חדש. כמה שבועות הוא פה ועדיין לא הספיק להיות בשיעור ולדעת שפה אין שאלות, אך המורה היה במצב רוח טוב היום ואמר לו "כן אסיר מה שאלתך?".

"שאלתי, כבוד המורה הנכבד, היא למה צואת הפרות היא עיסתית ולעומת זאת גללי הכבשים הם כדוריים?"

מלמול חרישי נשמע בכיתה אך מיד הושתק על ידי החייל שעמד בפתח. "שקט", הוא צרח. המורה חשב כמה שניות וענה "זה מכיון שהפרות לועסות את גרעיני הדגן והכבשים לעומת זאת בולעות אותם שלמים".

"אך המורה", המשיך מוישה והקשה, "לי היו כבשים לפני שבאתי לפה, וגם כשהאכלתי אותן תערובת טחונה, ממש אבקה, גם אז צואתם הייתה כדורית". המורה שהיה נראה על פניו שהחל לאבד את סבלנותו ענה, "אחרי מיליוני שנים שבהן הכבשה התרגלה לאכול גרעינים שלמים מבנה המעיים שלה מייצר אוטומטית גללים כדוריים ללא תלות במה שאכלה הכבשה"

"אבל כבודו", התחיל מוישה, אך המורה קטע אותו בטענה שזמן השיעור יקר.

"שאלה אחרונה" התחנן מוישה, והמורה ניאות.

"למה כשהכבשה חולה צואתה כבר לא כדורית?"

המורה חשב כחצי דקה ובמבט נבוך ענה למוישה שהוא אינו בקיא עד כדי כך בצורת גללי הכבשים.

וכאן נעמד מוישה על השולחן תוך שהוא תופס את בטנו המתגלגלת מצחוק.

"בצואה אתה לא מבין, בסיבת הבריאה אתה רוצה להבין?!", צעק למורה כשברקע הכיתה כולה מתפוצצת מצחוק. המורה זעם וכך גם החייל שבפתח שהחל להכות את מוישה עד זוב דם, אך מוישה בשלו עדיין צוחק בקול רם. החייל גרר את מוישה מהכיתה והשיעור התחיל. לאחר השיעור נכנס מפקד המחנה לכיתה וביטל לכולנו את קצבת המרק לשבוע ימים, אך לא היה אכפת לנו ואפילו אחד לא התרעם, כי כמו שאמרתי, כבר הרבה זמן שלא ראינו פה הופעה כזו.

את מוישה לא ראינו מאז אותו שיעור. יהי זכרו ברוך.