כן. לא. שחור. לבן.

מפלגת 'יש עתיד' הציעה למפלגות החרדיות להקים ביחד ממשלה, לקחת או לא לקחת?

 בועז בק: כל בן אדם נורמלי כאשר יחטוף סטירה מחברו בפומבי בתוספת צעקות גידופים ושאר ירקות, יזכור לו זאת ולא יסלח עד לאחרונה שבנשימותיו. אדם שיושפל עד עפר, יוחרם, ינודה ויהפוך מוקצה מחמת מיאוס, רק בגלל השתייכותו למקום פחות אהוב, זה ייחרט בתודעתו לנצח ויתרחק מהמשפיל כמטחווי קשת.

אלא אם תאווה מסוימת תניע אותו ותסנוור אותו, עד ליעד סמוי שהוא מחפש מה שנקרא אינטרס, או אם הוא מושחת.  השחיתות, יודעים להסביר אנשים היא מניע מצוין ומנוע שכחה אדיר ממדים. שהרי המושחת יעשה הכל ע"מ להשיג את רצונותיו.

כאלה הם פוליטיקאים וחבריהם, 'אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו' יש שיגידו שתולים לו בכח ויש כאלה שנולדים כך טבעי.

לפני שבוע בדיוק התראיין מספר 1 ברשימת ש"ס המפוארת לשעבר, וסיפר שעד רגע לפני הפיצוץ הקואליציוני עוד הציעו לו תמורת נזיר עדשים ועוד מספר מאכלים טובים מבית אבא (מאכלים מרוקאים, כן? המפלגה המציעה היא חבורה של אשכנזים. דילים הם יודעים להכין, לא אוכל)להצטרף לממשלה בניסיון נואש ואחרון למנוע את המשבר. אוי לו ואבוי לו אם היה מסכים לכך. אבל לכל מי שמסתכל דרומה מהיום יודע שהאיש לא אחד שמסרב להצעות להנהגה בכירה.

במהלך מבצע צוק איתן, אמר שוב ושוב שיתמוך ביו"ר מפלגת השמאל לראשות הממשלה, והיום הוא אפי' לא מעז לחשוב על כך, ביודעו שאם אכן יעשה כך ימצא את עצמו שוב מורחק ומנודה. ואת הנידוי הוא אוהב לשכוח מהטעמים הנזכרים לעיל.

וזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, כאשר חוברים שני גורמים בחבירה שהיא מעל הטבע נגדו, אסור לו לשכוח את זה לנצח. כי זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. או כמו שדרעי אוהב להגיד את זה, 'לא נמחל על הדרת הספרדים מהממשלה רק כי הם ספרדים', רק בשם ההיגיון שהוא טוען עליו בוקר וערב כי הרוב הלבנבן שולט פה. בן אדם כמוהו חייב להתעלות על עצמו ולא לעשות את מה שהוא בד"כ עושה וזה בסוף כן "להיכנע" לאירופאים' וכן להזדחל אליהם בכדי להיות בעמדה בכירה שהוא כה רגיל ונהנה ממנה.

יש דברים שהם חסרי היגיון, אבל הפוליטיקה כמו שראינו היא מעל ההיגיון הנורמטיבי שלנו כבני אדם פשוטים. באם היה ח"ו מסכים להצעה זו או אחרת שטען שהביאו לו במהלך החצי שנה האחרונה, היה מפסיד את שארית הכבוד שנשארה בכיסו המחורר. למרות שכך  נוהג הוא מימים ימימה, הוא היה חייב להתעלות על עצמו וכך עשה וטוב שכך, לא בגלל צדקתו אלא בגלל ה'ברית' שנקשרה בינו לבין חבריו מיהדות התורה ומהדגל המונף לצידה. דבר זה ייזכר לו, לטובתו. כי עכשיו יותר מתמיד הוא צריך את זה במיוחד שהוא בשפל שגם בימי 'שאגת אריה' ז"ל לא היה בו. טוב שעצר את עצמו. כל חבירה לכוחות שהיו נגדו אתמול, הייתה מראה לנו שוב שהאיש חזק ואיתן כבד יוטה בשעת סערת ענק. ואותו מעניינת רק הנוחות והטובות המתלוות לכך. עכשיו אחרי שהוא מנופף מעל כל במה שהוא זה שהוצע לו להיכנס לממשלה הזאת ולהציל אותה והוא הוא הגיבור הגדול שבזכות שעמד על דעתו נפלה הממשלה אולי יוטב לו.

יש כלל אחד בחיים 'אם סטר לך אדם ברבים, אל תזחל אליו גם אם יחבק אותך כי זאת רק הכנה לסטירה הבאה שתהיה כואבת יותר'. טוב שהבין זאת ולא התפתה.

יעקב אבינו מכיר את מקומו ואומר עם כל גדלותו 'קטנתי' אבל בכל זאת 'הצילנו נא מיד אחי' שיושפל הוא ולא ע"י מכה שאביא לו או אחבור לו ואהיה החלק החסר בפוסטר החמוץ שהיה עד היום.

שבת שלום.

אבי פורמן: השבוע הארוך הזה עדיין לא נגמר, כל שעה מפתיעה אותנו בתהפוכה פוליטית חדשה ומבשרת לנו על עוד דיל שנרקם בחדרים אפלים אפופי עשן סיגריות (זה באמת ככה, או שזה רק בסרטים?),  או עוד תרגיל פוליטי מחוכם שנחשף לאור השמש.

מה שאותי תפס הייתה אחת ההצעות היותר מעניינות שעלו על השולחן, מהכיוון הכי פחות צפוי . הצעה שהגיעה ממפלגה שחרטה על דגלה את הדרת החרדים מהעוגה התקציבית, ואת הסרת החיוך מפניהם של שומרי התורה. יודעי דבר יודעים לספר מה כלול ב'דיל',  אתם תתמכו בנו להרכבת הממשלה ובתמורה תקבלו שליטה, כספים, ועוד. אם התרגיל היה יוצא לדרך, יוזמי ורוקחי התרגיל המסריח המפורסם היו מתהפכים בקברם על שתפסו להם את הכס בהיכל התהילה המפוקפק לטובת עורמה ונוכלות ברמה יותר גבוהה.

ציבור שרמסת את כבודו, גררת אותו לפת לחם כפשוטו אתה מחזר אחריו ומציע להם לחבור אליך??? הבטן מקרקרת בהחלטיות לא חזק ומהדהד לתעלול פוליטי זה.  אבל הראש אומר שאולי הגיע הזמן לפרוע את החשבון, לאותו אחד שתחתיו ובמשמרתו חוקקו חוקים שהפכו את התורה ולומדיה לאסקופה נדרסת. נכון קשה יהיה לשבת כתף אל כתף עם אויבים – אחים, מריר וחמוץ יהיה לסעוד מעוגת התקציב עם שותפים קואליציוניים שעד אתמול שלהבו יצרים לפרוע בנו ושיסו בנו את בוחריהם. אבל בשביל מה יש לנו ייצוג בפוליטיקה אם לא כדי להמתיק את הגלולה שנקראת מדינת ישראל החילונית, נכון בעוד כמה חודשים אולי יהיה לנו שני ציפורים על ה'עץ', אבל עכשיו קיבלנו הצעה ליד אולי לא היה נכון לדחות אותה בשני ידיים.

אני יוסיף משהו בנימה אקטואלית מהפרשה. יעקב אבינו חוזר לבית אביו לאחר ששנים היה רחוק, רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות, מבית יצחק, ממשרדי הממשלה. עשיו חושב שהיום, אחרי שכל המקורבים של יעקב כבר לא בתפקיד, אין לו את רבקה שתדליף לו סודות מהחדר. שתספר לו מתי יש חלוקת ברכות או שתבריח לו בגדי חמודות, אבימלך מלך גרר כבר פרש לפנסיה, ואפילו אליעזר לא בשטח כדי להפעיל את חברי מועצת שדה אדום.

בשלב הזה יעקב לכאורה בנקודת שפל מול עשיו, אבל מספרת לנו הפרשה שיעקב שולח מסר תקיף לעשיו "נראל'ך שתוכל לחגוג על חשבוני, שתוכל להשתמש בי לצרכיך,. לגזול ממני את משפחתי או המקנה והרכוש? הייתי עם לבן שנים ארוכות, אני חוזר אחרי סדרת שיעורים בבית הספר לתרגילים מלוכלכים. אתה יכול לשכוח שאני יבוא בתמימות ויאכל את כל הלוקשים שלך". נתחבק, נתנשק, כן. אבל אחרי כמה ימים שסימן הנשיכה יעבור לי והצוואר ישתחרר, תגלה שאת השיניים השבורות ייקח לך עוד הרבה הרבה זמן לשקם.

אבל שימו לב עם כל הביטחון העצמי של יעקב, עדיין הוא מרים ידיים לשמים בתפילה מיוחדת ואומר 'הצילני נא מיד אחי..' עם כל הנכלוליות אולי אני עוד יצליח להסתדר, אבל מ'אחי' אני צריך שמירה מיוחדת. הכי חשוב זה שאחי לא ינעץ בי את הסכין בגב, אם לא תהיה אחדות בנינו אנחנו באמת בבעיה קשה, אותו הטעם המריר של המחלוקת מהבחירות לרשויות עדיין מעורר בי בחילה. כולי תקווה שהפעם זה הולך להיות שונה.

בועז בק - פרשת דברים חזון תשע"ג

"שבת אחרונה שלי בישיבה"

מאת: בועז בק

פתאום זה הכה בי, בין בחירת דירה לעיצוב הזמנה. 'שבת סיכום' הייתי יכול לקרא לזה, אבל אין דבר שיכול לסכם את השנתיים שלי איתכם. שנתיים שלמות. שני חורפים ושני קיצים עברו עלי בישיבה.

כששואלים אותי איך אסכם את שעבר עלי בישיבה אני מוצא את עצמי מתקשה למצוא מילים שיוכלו לבטא את זה באמת. הגעתי אחרי משברון קטן, אני מניח כמו רובנו, לישיבה. אחרי שגילתי שחוץ מלספור בלטות ואת האות טי"ת המצויה בכריכה הפנימית בגמרא הוצאת "טלמן" לא עשיתי כלום בישיבה הקודמת שהייתי. באתי בשביל לחיות בפנימיה ולהתחיל "לכייף" באישור מרנן ורבנן. לא עברו ימים ספורים והבנתי שאם לעשות חיים קלים באתי זה לא המקום. בטח לא בזמן ההוא שהרב התחיל עם השינויים וה'גזרות' החדשות שהונחתו על בחורי הישיבה.

הבנתי שבשביל למצוא את מקומי בישיבה אאלץ להיות טיפה טיפה יותר בן אדם ולא לנסות להתרחק ממה שאני באמת. בקיצור לא הלך לי כל כך עם הקטע הזה של לבלות יותר מדי.

גילתי צוות שרובו ככולו עסוק בלעשות כייף בעיקר במסגרת הישיבה, ובנגררות של הישיבה קרי: עבודה. השילוב הזה הנראה כ'שילוב מוזר' היה בתחילה שינוי מרענן בשבילי. ואם כבר, אמרתי לעצמי, אנסה לקחת את זה ברצינות.

שלושה מקומות עברנו מאז אלול הראשון שלי בישיבה. לא מעט שינויים עברו על הישיבה שהתגבשה למה שהיא כיום [אני מבין שזה לא כמו שהיה לבוגרים ממני בהר נוף, אך זה מה שאני מכיר]  בהתחלה היה מהנה, אחר כך קייטנת הר ציון עד שהגענו אל המנוחה הזמנית בנחלת הישיבה בגבעת שאול ה(כמעט) מעטירה.

לשניה אני מרגיש כאילו אני כותב את הנאום של סוף חיי, אבל לא. זו רק נקודה אחת מתוך רבות שאני הולך לעבור בע"ה.

עם הזמן שחלף והשעות ששרפתי בחכמתי הרבה, הבנתי שהמקום למשחקים נגמר מזמן וחבל שהיה והגיע הזמן לעשות עם עצמי משהו. כמובן שהסיכוי היחיד שלי להצליח בזה היה אם אצמד למישהו שיוכל לעזור לי.

במהלך כל החיים שלי זכיתי לסיעתא דישמייא בזה שהקב"ה שם אותי כל פעם בקרבת האדם הנכון. כך יצא שבמסגרת הישיבה התחלתי ללמוד עם הרב בועז מילר שליט"א ששם אותי היכן שאני היום.

יצא גם שאנחנו, כל הבחורים נמצאים במצב 'יחד'. יוצאים נהנים לומדים וגם עובדים יחד [עובדי גאולה ועוברי הדרך].

הישיבה הייתה הצלה בשבילי מכל הבחינות, וחברים? אין כמו בישיבה. ראיתי חברים שאיכפת להם, חברים שמפרגנים, חברים שאיתם אפשר להפוך עולמות ולהצליח לעשות דברים שלא חלמתי שאפשר. חברים שנתנו לי כוח ודחיפה ללא מעט דברים גם שלא בידיעה.

יום רביעי השבוע סיים הבחור החשוב דוד קנפר מסכת, אני יושב ושומע את כל הנאמר ולא מגיב. בחיי לא סיימתי ולו מסכת אחת. בושות. ובכל זאת חיפשתי מה כן הספקתי לעשות בישיבה, אילו מטרות כן הצלחתי לכבוש בזמן הזה.

נכנסתי למסלול של לימודים נורמלי. פרשת שבוע, ידיעת הפרשה. למתבונן מהצד נראה כמשהו פשוט, אבל נותן ידע ולא נותן לי להרגיש אידיוט מול אנשים ששואלים אותי על פרשת פנחס שחלה בחנוכה. למדתי הרבה יותר ברצינות גמרא שידעתי שאני לומד את הדף עצמו ולא מתחיל לטוס הרבה לפני שהבנתי את השורה הראשונה של הדף. התחלתי להקפיד על תפילות כסדר בצורה נורמאלית. וגם אם נפלתי, כבר לא רצו לי בראש סרטים שאשרף באיזה הר אש אלא שאפשר להמשיך הלאה.

במילים בודדות – הישיבה, הרב, הרב מילר וכולם נתנו לי את ההבנה הנורמאלית של החיים.

אין לי יותר מדי מה לומר.

אני בסך הכל מסכם תקופה טובה ויפה שהייתה לי בישיבה. תקופה שלמדתי בה יותר דברים שימושיים מכל זמן אחר בחיי הקצרים עד כה.

היה כייף ויהיה כייף.

יש לי עוד הרבה מה ללמוד ועוד יותר מה לקיים. אבל דבר אחד בטוח לי מעכשיו ועד בכלל – כמו התקופה הזאת, כמו האנשים שהכרתי בישיבה הן באיכות [בעיקר באיכות] והן בעוד איכות, אין עוד בעולם.

תודה לכולם – מסמני הנתיבים והחברים לדרך על תקופה טובה ויפה כזאת.

בועז בק - פרשת קורח תשע"ג

זה שאתה נושם אומר שאתה חי

בועז בק

אחת הפרסומות הזכורות לי ביותר שהיו בשנים האחרונות לרכבים הייתה הפרסומת ל"לקסוס": "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". שנון, תמציתי וכמעט מגרה לרוץ ולקנות את הרכב המפואר.

***

חומש במדבר הוא חומש 'מדברי' קלאסי, חומש שפרשה אחר פרשה אנחנו קוראים אודות הרפתקאות עם ישראל שזה עתה יצא מארץ השעבוד שלו לעבר הארץ המובטחת לו עוד לפני שהיה לעם. פרשה אחר פרשה אנחנו קוראים על מה שעם ישראל עובר מהשניה שהוא יוצא ממצרים, החל ממצוות המילה ועד מתן תורה ומשם עד הכניסה לארץ ישראל אחרי שיטוט בן שלושים ושמונה שנה. 

לאורך כל הדרך עם ישראל אומר תודה ומתלונן, נהנה מכל טוב שמים וממשיך להתלונן, השיא היה בפרשה הקודמת, פרשת המרגלים. וכשאנחנו כבר חושבים שזה מאחורינו אחרי שמרטנו את שערות ראשנו כאשר עם ישראל מקבל את העונש להמשיך במדבר ולא להיכנס מיד לארץ ישראל, מגיע אדם בשם קרח ומגיע לתובנות חדשות בעולם שהוא חי על פיו ולשיא של חוסר הכרת הטוב כלפי מנהיג העם, משה רבינו. 

קרח שהתורה מספרת לנו איזה ייחוס יש לו, נין של לוי ומכורח כך גם הוא נבחר כמשרת העם, הוא אוסף יחד איתו עוד מאתיים וחמישים אנשים, כולם ראשי עדה ואנשי שם, כולם אנשים חשובים עם "שכל על הכתפיים", לא מה'עמך' פשוטי העם שמחפשים כל היום נייעס עסיסי ואקשן... והנה הם מגישים למשה ואהרון "טופס לגילוי מידע" בו הם רוצים הסבר מפורט מדוע דווקא משה ואהרון הם אלה שמנהיגים את העדה ולא אנשים אחרים. או בשפה שלנו, מדוע הם נבחרו שרירותית ולא עברו פריימריז? אפילו שעד עכשיו הם ראו שמשה הוא השליח של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואחרי שהם ראו את כל מה שמשה עשה בכל זאת הם מגיעים עם התלונה הזאת למנהיגי העדה. 

קרח משלהב אותם עם סיפורים על אלמנה שמשה עשק את השדה שלה על ידי כל המצוות [בזמן שאין בכלל שדות במדבר], ואל משה הוא וכל קהלו מגיעים עם שאלות מקוריות בהלכה כמו טלית שכולה תכלת... 

הלואי ויכולתי לעסוק בשאלה מאיפה זה נובע. מי אני שאשפוט את קרח שלא היה אדם פשוט, לא הוא ולא כל האנשים שבאו איתו.  

משה מנסה לומר להם בעדינות שלא ילך להם, שיביאו מחתות ויעלו קטורת ויראו את של מי יקח השם, ורק אדם אחד שבו יבחר השם הוא ישאר חי, או משה או קרח או כל אחד אחר מתוך המאתיים וחמישים אנשים. במצב נורמלי אנשים היו תופסים את הרגלים שלהם ובורחים, אנשים שלא היו מגיעים למעמד כזה מתוך רוח שטות היו מבינים מה עומד לקרות ובכל זאת... הם מסכימים לטקס הזה בידיעה שלרובם זה לא יסתיים טוב.

כולנו יודעים מה היה הסוף של הסיפור, לא נשאר זכר לא מקרח ועדתו ואפילו לא מהכלים שלהם.

יותר מזה, עד היום מוזכרת מחלוקת קרח ועדתו לדיראון עולם כמחלוקת שהיא לא לשם שמים, מחלוקת לא טובה.

***

אילו הייתי שם הייתי ממליץ לכולם לקחת הפסקה לרגע, לא שהם היו צריכים לצאת לים או משהו כזה, היה להם כל טוב עולם, ענני כבוד עוטפים אותם, בגדים שלא בלים וגדלים יחד איתם. ובכל זאת הייתי אומר להם לקחת רגע אחד לנשום, להסתכל באמת מסביב על מה שקורה. אמנם כוונתם הייתה לשם שמיים אבל התוצאה הרת אסון, שהרי זהו המבחן האם הדבר שאנחנו עושים הוא טוב או לא, הכל לפי החתימה, ככה חינכו אותי.

***

יש מנהיג, אחד כזה שעל פיו ישק דבר לטוב ולרע, מטבע הדברים לעדה השניה יהיה מנהיג משלה, טבע העולם או לא? ככה נבראנו. לא מאוחדים. מחנות מחנות החל משנים עשר השבטים ועד דירוגם בדרגות קדושה וקרבה אלוקית. אבל פה נכנסת השאלה האם המחלוקת היא לשם שמיים או לא. כמובן שאנחנו לא יכולים לשפוט במקום ובלהט הרגע שמתחילים את אותה מחלוקת שלרוב יהיה אפשר לפטור אותה בשניה אחת של מחשבה.

אם להפשיט את זה לימינו כבר עולה בי התמונה של מחנות מחנות בתוך העם, מחנות שהתפתחו מצורך התנגדותי למחנה הקיים. או משעמום. מילא אם מגיעים שני אנשים בעלי דעה להלחם אחד בשני, זה איך שהוא נשמע טוב וגם התוצאות בדרך כלל טובות ומתונות, אך אם המחלוקת יורדת לאנשים ה'פשוטים' יותר, שלרוב כל מה שהם רוצים זה שיהיה שמח אבל זה נגרר למקומות אפלים יותר, ובלי שנשים לב אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערבולות שאין לאף אחד מושג איך לצאת מהן. אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים במקום שאין אדם אחד שביקש אותו ובכל זאת אנחנו אובדי עצות ומתוסכלים מהקורה סביבנו. מה שקורה הוא שכל אחד חייב לתפוס צד וממילא להלחם בצד השני, לקחת הכל אישי, מסתם אקשן הפכנו הכל לשנאה טהורה ואמיתית על אדני השעמום והשעמום [אין תירוץ אחר למה שקורה]. לאט לאט ללא שנבחין אנחנו עמוק בתוך בוץ שאנחנו חופרים לעצמנו.

***

לנשום.

לנשום עמוק. להסתכל על החיים מהצד, לשאול מה נוגע אלי באמת, במה אני אמור להתעסק ובמה לא. "זה שאתה נושם אומר שאתה חי" כי יש לך זמן לנשום. כי אתה לא בלחץ המטורף הזה שהחיים דורשים מאיתנו. לא להכניס את עצמנו למקומות שאין לנו באמת מה לעשות שם. יש לנו אופציה לחיות את החיים היפים. את העולם הטוב הזה. כל מה שנדרש זה רק להסתכל על העולם, ליהנות ממנו, לנצל כל רגע. לא לקחת כל דבר אישית.

לנשום. עמוק. ליהנות. שקט פנימי שרק אנחנו יכולים להעניק לעצמנו.

שבת שלום!

בועז בק - חג השבועות תשע"ג

מגילת רות - מהפך חברתי

בועז בק

"ברכו את ה' "

בתוך כל מסדרון וחדר קפה בין עשן סיגריות ואדי קפה, תחת פנס רחוב ובספסלי אוטובוס, כל מקום שמתפתחת בו שיחה על מצב המטוסים ועל כמות עלי התאנה שעל העצים, על המצב הכלכלי והפחד ממלחמה, על מזג האוויר ועל הפרשה החדשה שמסעירה את המדינה, או סתם רכילות ושיחת רעים, על מצב החינוך בארץ וכל מיני דברים נחמדים יותר ונחמדים פחות בחיינו. סתם שיחת כיף שמתחילה על כלום ומסתיימת על מאומה. מלמד אותנו בועז 'ברכו את ה' '. הרבה לפני השיחה, עוד לפני שבן השיח או עובר האורח נראה באופק, ברכו את השם. תנו לשיחה נופך מסוים, חשיבות כלשהי. שהרי כולם בצלם אלוקים הם ובן השיח חלק אלו-ה הוא. ועל כך השם עימנו. שהשיחה תהא בכיוון מסוים, עם רמה ולא שיח שיכורים.

"הזהרו בבני עניים"

אמר לי אדם מתי שהוא באחד הימים האלה כשהתחלתי משהו חדש. "אתה חושב שכיתה א' זה רק כשאתה מתחיל את בית הספר? בכל מקום שתגיע אליו, הימים הראשונים תמיד יהיו כיתה א' שלך". מי לא מכיר את החששות שמלווים את הימים הראשונים? מי לא מכיר את הפחדים שמלווים אותנו בכל פעם שאנחנו מתחילים מקום לימודים חדש או עבודה חדשה... פחד מהאנשים החדשים שהולכים להיות איתנו בזמן הקרוב, מה הולך להיות.

באה אשה, אלמנה, מעם זר, עניה, אחת מאותם עשרות שהם אוויר בשביל העובדים, בשביל האנשים ש"שולטים" שם. היא בדיוק האובייקט שכל קבוצה מגובשת, כל קבוצה שבנויה היטב תדחה מהשורות שלה, או לכל הפחות לא תתייחס או תתייחס בזלזול. ובכל זאת מגיע מנהיג הקבוצה, ה"שריף" של העיירה, ומודיע לכולם – 'זאת שעד היום אתם רגילים שהיא לוקחת ממה שמוקצה לעניים, תניחו לה לקחת בכבוד גם מהמקום שמיועד לכולם' - "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה". אני מתאר לעצמי שיכול להיות שאותם קוצרים עיקמו את האף שלהם ובכל זאת קיבלו אותה יפה. כבדו אותה. החיוך שהיה לה כשחזרה לחמותה הוא חיוך שנשאר לדורות, חיוך של כל אדם שמגיע מפוחד למקום חדש, להתחלה חדשה, ואי שם הוא מגלה חיוך או חיבוק שמלווים את תחילת דרכו. ברכת ה' סביבו. "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו" מתברך מאיר הפנים.

"אמור לי מי חברך"

ברכת ה', אהבת האדם, מתכון נפלא לעולם ורוד וטוב יותר ובאותה מידה מתכון מעולה להרס עצמי. המחאה החברתית כדוגמא, אלפי אנשים – צרה אחת. רוח קרב מלווה את כולם, כולם יחד נלחמים על משהו מסוים, על מטרה שמחברת את כל האנשים מכל קצוות הארץ. או סתם קבוצה קטנה וטובה שיש לה נושא משותף. ועדיין, עדיין אפשר למצוא את עצמנו במהלך דבר כזה נסחפים גם למקום שלילי בלי שנשים לב. מטרות יפות, אנשים פחות. החברה היא זאת שבסופו של יום קובעת את סדר היום ומשפיעה על ההתנהגות שלנו. "ותדבק בנערות בועז", לא בשאר עמך, באנשים שבדרך נורמלית היא הייתה הולכת אליהם. לא אל הנשים ה'פשוטות' אלא אל המורמות מהעם. נשים של גדול הדור. חברה טובה יותר ממה שהיא יכלה לקחת, חברה שתומכת ועוזרת להגיע למקומות טובים יותר מאשר לדרדר את המצב העצמי, ולא חברה שהורסת בעדינות מה שאפשר.

זה בא לידי ביטוי בחדר האוכל, בחדר שינה, בסלון, בעבודה, בכל מקום. לסנן את הסביבה, עם כל האהבה, גם כשבאים בשם ה'. לברור לעצמינו את האנשים שאנחנו רוצים להיות לידם באמת, את האנשים שיעזרו לנו להגיע למקום טוב ואמיתי. ולא ללכת עם אנשים שיהפכו אותנו למה שהם רוצים שנהיה.

מגילת רות – סמל הסטטוס היהודי "קבלה". קבלה של הזר, קבלה של האחר, להשפיע לטובה. לפי כל כללי הטקס. חברה טובה, סביבה יהודית מכובדת. והתורה מה תהא עליה? כבר תבוא בהנאה אל חיינו.

חג קבלת תורה שמח

בועז בק - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג

אֵבֶל ותיקון

בועז בק

פסח. שבועות. מתן תורה. 49 יום. לספור. אסור לפספס. 33 יום. אבלות.

כל מיני מילים יפות שעושות את התקופה הזאת למאתגרת. כל מיני סמלים שמסמנים לנו את התקופות והימים. כל מה שאני יודע זה שיש ציווי לספור את העומר כהכנה לקבלת התורה, שהיא ביום ה-50 היום שחותם את שבעת השבועות האלה בין פסח לעצרת.

ובתוך הימים האלה ישנם שלושים ושלושה ימים בהם אנחנו מתאבלים, לא על חורבן הבית, לא על השמדת העם היהודי, לא על גלות, לא על משהו שמבחינתנו הוא אסון שנגרם ליהודים, אלא על 12,000 זוגות תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זאת. זה כן אסון, אבל... אבל מה זה אמור לגעת בי? כל הזמן נפטרים רבנים, ואין אחד בעולם שיכול לומר שהוא לא חטא, אז מה רוצים מהם? בגלל שהם נפטרו ביחד? בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה? הרי הם היו גדולים שבגדולים, ינקו את התורה שלהם הישר מרבי עקיבא בעצמו. בטח היה להם את הסיבה שלהם. אני לא באמת מבין את הסיבה לאבלות הזאת.

אולי בכל זאת יש משהו שהוא נשגב מהבנתי בתחום? התיישבתי לברר.

הרב בועז מילר מפנה אותי למדרש המפורסם: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". כמו כל יהודי טוב גם אני מהנהן בראש כאשר אני קורא את המשפט היפה הזה. ובאותה נשימה אני תוהה לעצמי, מישהו באמת ראה את בניין הבית? האם היה אדם אחד מאז החורבן שהתאבל וראה את ירושלים שוב בתפארתה? נושא די תמוה אם אפשר לומר זאת? זאת הבטחה שלא ראינו שקוימה. מוזר לי.

ניסיתי להבין אֵבֶל מה הוא. ראיתי שמסבירים שישנם שלושה סוגי אבלות: האחד הוא אֵבֶל טרגי, כמו ל"ע אדם שהלך לעולמו לפני זמנו. יש עוד סוג של אֵבֶל: זה אֵבֶל על משהו שידוע וצפוי, כמו אדם שהלך לעולמו אחר שמילא את תפקידו בעולם בשלמות וחי חיים מלאים.

ויש את האֵבֶל האישי שלנו, בני האדם. זהו אֵבֶל על משהו שהיה בהישג ידי, יכולתי להשיג אותו, לתקן אותו, לעשות עם אותו הדבר משהו טוב ובכל זאת נתתי לו להתחמק מבין ידיי. זהו אֵבֶל של כל אדם שבחייו רצה להשיג דבר מסוים או לתקן דבר אחר ולא עלה בידו. אם כן זהו האֵבֶל שעליו מדובר, שאנחנו צריכים להתאבל על חורבן הבית, על זה שיכולנו לתקן את המצב ולמנוע את החורבן. עכשיו אחרי שהתחלתי להבין את זה, אני מבין יותר טוב איך מי שמתאבל על ירושלים זוכה לראות בבניינה. הוא זוכה לראות איך היא הייתה צריכה להיות מתוקנת ולתקן אצל עצמו את החסר. זה המצב שהמתאבל על ירושלים אמור לשאוף אליו וממילא לראות את הבניין השלם והמתוקן.

כעת, אני שוב יושב לי, הפעם אני כבר יודע על מה ולמה אנחנו מתאבלים כמעט 2000 שנה אחרי שזה קרה, על זה שנפטרו 24,000 תלמידי ר"ע מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. שהרי כל אבלות היא התבוננות עצמית לראות איך הגענו או איך הגיעו אבותינו למצב הזה שעם כל הגדלות שלהם הם נפלו בדבר הזה.

תיקון. זאת מילת המפתח. אלו ימים של התבוננות, בעיקר בין אדם לחברו. בעיקר בנהיגת כבוד בין אדם לשני. עכשיו זה כבר נראה הרבה יותר פשוט. התבוננות בעבר, התעמקות במה שהיה אי שם לפני עשרות דורות היא זאת שתביא אותנו לתיקון "חברתי".

עדיין קטונתי מלהבין את הנושא, אבל לכל הפחות זה הביא לי נקודת מחשבה והבנה חדשה בימים אלו בהם הזקן מציק לי עד אימה.

בועז בק - פרשת בשלח תשע"ג

לא מדברים, עושים.

בועז בק

וככה זה קרה, יום אחד התכנסו כל זקני השבט לקבל את אחת ההחלטות החשובות בכפר הקטן, מי יקבל את התפקיד הנחשק והנחשב ביותר, מי יהיה שואב המים. האיש שידאג שלכל משפחה יהיה מה לשתות. הזקן שבחבורה הציע את הבן שלו, וטענתו בפיו, מאחר והתפקיד החשוב ניתן לחשוב שבכפר פשוט הדבר שבננו יהיה השואב. התנגדו כל הזקנים מיד, הרי בן ראש השבט צעיר מדי, גם אינו יודע לשאוב כמו שצריך, גם קל דעת הוא ואיך יחלק את המים בזמן וכמו שצריך. וכך כל אחד הציע את בנו או את קרוב משפחתו, ולעומתו כולם צועקים את כל הסיבות שבעולם למה המועמד האחר גרוע במיוחד, ולמה המועמד השלישי עוד יותר גרוע.

ארבעים יום וארבעים לילה נמשכה הישיבה המרתקת הזאת, במהלכה נחרב העולם ונבנה לא פעם, אנשים מתו ואנשים חדשים נולדו, הומצא הטלפון וגילו את הכוכב התורן, מדינת ישראל הוקמה, נחתו על הירח, המלחמה הקרה התחממה, גילו את האטום. בקיצור הזקנים היו עסוקים בהכרעה הגורלית שלהם ולא התעניינו בשום דבר חוץ מהשאלה המרכזית: מי יהיה שואב המים?!

לאט לאט נבט במוחם רעיון כביר, הוא נשתל במח שלהם בלי לשים לב, ואחרי עוד מספר ארבעים ימים ולילות הם הציעו כמעט ביחד, מדוע שלא נחכה? נשאל בינתיים את השואב הנוכחי מי הוא חושב שמתאים לתפקיד? הרי יש עוד זמן עד שהוא ימות... שהוא ישבור את הראש עד אז!

סיפור נחמד, לא?

יש לנו הנאה כזאת בתור בני אדם לדבר, לקיים דיון חסר טעם וריח, חסר כל הגיון, העיקר שנדבר ונדבר וננסה לשנות משהו בעזרת כח העל שנקרא "גלי הקול"...

לא שזאת בעיה, זה פשוט מולד אצל רובנו. ועדיין נהיה בטוחים שאנחנו חכמים ויודעי כל... בעצם זה מולד, לא אשמתינו. אנחנו שוחים בים של פטפטת, כל אחד מאיתנו, האנשים שמדברים ומדברים, מספידים ומברכים, בונים מגדלים באוויר ומפרקים אותם. בסופו של יום כולנו סוג של נהגי מוניות, כולנו מבינים בהכל ולכולנו יש את הרעיון שישנה את העולם...

עכשיו, תרשו לי להציע את ההצעה שלי שבאמת תשנה את העולם ותהפוך אותו לטוב יותר.

כל אחד, כולל אני עצמי, חושב ומדבר על איך הוא יוכל להיות רציני יותר, איך הוא יתקדם, ישתנה ויהיה טוב יותר. אני מציע להפסיק לדבר ולהחיל לעשות. אני הולך להציב לעצמי רף מסוים, מעשי, שרק אם אעמוד בו בסוף היום - בדיוק כמו ביעד המכירות שלי - אני אישן בשקט.

"כי דיבורים זה לא אנחנו"

בועז בק - פרשת וישלח תשע"ג

הזדמנויות

בועז בק

הזדמנויות חברים, הזדמנויות. כמה פעמים יצא לנו להיתקל במשהו שממש בא לנו לעשות ולא עשינו? כמה פעמים עשינו משהו שבדיעבד הסתבר לנו שעשינו את הדבר הנכון והתמורה הייתה טובה בלי שנבקש אותה? כמה פעמים ניסנו לחשבן משהו ובגלל שהתעמקנו מדי ולא הלכנו לפי השכל הישר נדפקנו?

מספרים על אדם בן 40 שמאס לו בחייו והחליט ללכת לאלוקים ולבקש ממנו חיים אחרים. בדרכו הוא פגש עץ זקן ושאל אותו "איך החיים"? ענה העץ: "על הפנים, אני מתייבש, המים לא מגיעים אלי".

"אני הולך לאלוקים", השיב האיש, "אדבר איתו גם בשבילך". באמצע הדרך לאלוקים פגש האיש בחורה עצובה יושבת ליד בית גדול. "איך החיים?" שאל אותה. "מאכזבים", השיבה, "אני יושבת לבד ואף אחד אינו רוצה להינשא לי".

"אני בדרך לאלוקים. אדבר איתו גם בשבילך", הבטיח לה.

לקראת סוף הדרך פגש האיש שועל כחוש, שהתלונן שאין לו מה לאכול. גם לו הבטיח האיש שידבר עם אלוקים בעניינו.

הגיע האיש לאלוקים ושטח לפניו את בקשותיו.

אמר לו אלוקים: "אני משנה לך את המזל לטובה, אבל תהיה מספיק חכם לתפוס אותו!".

אלוקים גם צייד אותו במכתב לכל אחד מהאומללים שפגש בדרך.

האיש מגיע לעץ היבש ומגיש לו את המכתב מאלוקים, העץ מעיין במכתב ואומר לו: "אלוקים כתב שלא מגיעים אלי מים כי יש שק מלא ביהלומים שתקוע בין השורשים שלי לבין המעיין. אולי אתה מוכן לעזור לי לחלץ את השקית?"

"אני מצטער", משיב האיש, "אין לי זמן, אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל ואני חייב למהר לתפוס אותו". 

בהמשך דרכו פוגש האיש את הבחורה שאומרת לו "אלוקים כותב לי שהגבר הראשון שיסכים להתחתן איתי יזכה לכך שאלוקים יהפוך את שנינו לעשירים ומאושרים. אולי אתה מוכן להיות בן זוגי?"

"אני מצטער", משיב האיש, "אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל, אני חייב למהר לתפוס אותו".

ואז פוגש האיש את השועל ומוסר לו את המכתב שלו. השועל מעיין במכתב ותופס את האיש בגרון. רגע לפני שהאיש מאבד את הכרתו, הוא רואה את מכתבו של השועל ובו נכתב: "כשיגיע האידיוט תאכל אותו"...

הנה לנו פרשה מעניינת:

שליחות מלאכית, בניית מערך הגנתי, תפילה להצלחת הפגישה בין שני האחים. לילה מתוח. מאבק בין יעקב למלאכו של עשיו. מכה היסטרית, ברכה היסטורית. בוקר. שתי המחנות הולכים להיפגש בעוד זמן קצר, יעקב מסדר את המחנה. מפגש.

וככה בשקט בשקט בלי שנשים לב מתחמק לו יוסף ממה שסידר יעקב ועוקף את רחל. הוא ניגש לפניה להשתחוות לעשו. תודה לריבונו של עולם זה לא באמת עובר חלק ובשקט, וכל אחד שקורא את הפרשה רואה שהיה פה משהו שונה. רש"י מיישב את זה מיד, יוסף אמר "אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה" מכאן, מוסיף רש"י – זכה יוסף לברכת "עלי עין".

כמה פסוקים לפני כן מספרת לנו התורה, ורש"י עוזר להבין, שבעת שיעקב עבר את נהר יבוק הוא החביא את דינה בתיבה, ועל זה נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב. ונפלה לידי שכם.

שני סיפורים, שניהם מספרים על שני אנשים, כל אחד עשה את המובן מאליו. יעקב אבינו מנהג אבותיו בידיו, ויוסף גם הוא ככה. יעקב ניסה לשמור על בתו, ולא חשב על התועלת שזה יכול להפיק. יוסף לעומת זאת מנע את המנוע. יעקב נענש, יוסף זוכה לברכה שהיא ברכת עם ישראל. יוסף תופס את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר. הוא עושה את מה שהוא חושב ומשנה מהסדר של אבא יעקב, ומצליח.

לא פעם הרי עולות לי לראש מחשבות ורצונות שאני רוצה לעשות אותם אבל נמנע בגלל דבר כזה או אחר, אין לי מושג מה תהיינה התוצאות, אבל אני בטוח שאם פעם הבאה אני אקפוץ על העגלה ואלך לפי האינסטינקט שלי, עם תפילה נכונה אני אצליח. ואם לא, אז נלמד לפעם הבאה.

בועז בק - פרשת לך לך תשע"ג

בצומת החיים

בועז בק

יש רגעים שהעולם עוצר לרגע מהמרוץ המטורף שלו. לא כי פתאום נגמרה האנרגיה ומחכים להטענה, ההיפך, יש יותר מדי פעילות פתאום, יותר מדי דברים לא ברורים, יותר מדי דברים ברורים מתפוצצים בראש. באותן שניות החיים נעצרים לרגע, נעצרים בשביל להבין מה קורה, מתעדכנים, תופסים כיוון, וממשיכים הלאה בחיים.

דוגמא? יום בהיר ויפה, כולם יוצאים מהבית לבושים קייצי ומאוורר, בעלי הרכבים נוסעים עם רכבים מצוחצחים אחרי שטיפה טובה. אנשים יוצאים לנצל את היום המושלם לטיול המושלם. מזג אוויר שהוא מתנה משמיים.

ברגע אחד הכל משתנה. זה מתחיל לאט, הטיפה הראשונה שמקפיצה את כולם, תוך חמש דקות בדיוק מתחיל הבלגן הרציני שארובות השמיים נפתחות, אנשים מתחילים לברוח למקום המחסה הקרוב ביותר. כולם מתחילים להבין שהיום המושלם הופך בין רגע ליום אחר, כל התכנונים נהרסו בשניה ששני עננים ערכו מפגש אי שם בגובה. הבגדים, הרכבים, הרחובות, כל מה שהיה יבש ונקי, הפך להיות היסטוריה, הגשם הראשון. וכולם עוצרים לרגע, מה עכשיו? יהיה ככה תמיד? זאת גחמה שמימית רגעית? האם זהו המצב החדש? איך ממשיכים הלאה? הגברים יגידו שהם לא עשויים סוכר וילכו גם אם יהיה מבול אמיתי. וכל השאר? ההחלטה החשובה לחצי השנה הקרובה נערכת, ההחלטה מתקבלת. ממשיכים הלאה.

העולם ממשיך. כי זהו טבעו של עולם, לא לעצור גם שיש בלבול רציני.

והלוואי שזאת הייתה הבעיה, גשם. הבעיה הגדולה היא בכל רגע נתון בחיים, אני חי את החיים הרגילים והיפים, קם בבוקר מתחיל אותו כסדרו, ובלילה, בלילה אני נכנס למיטה לא כמו שהייתי בטוח בבוקר שיהיה. אחת לכמה זמן מתגלגלת לפתח חיי בעיה חדשה, התלבטות חדשה וגדולה מהקודמת, בעיה כזאת שלא מעסיקה רק את הראש אלא משנה את כל סדר היום. אני יודע שעם הבעיה הזאת אני צריך להתמודד וההחלטה שאקבל תשפיע עלי ישירות ברגע שרק אחליט.

פה המלכוד הגדול. לא משנה מה אני אחליט, תמיד האופציה השנייה תיראה טובה ומבטיחה יותר. מצד שני עם ההחלטה הגדולה שאני מקבל אני הולך לחיות מהיום הלאה. יש כלל יהודי שאומר שבכל צומת שאני נמצא אני אפנה ימינה, הבעיה מתחילה שאני לא יודע מאיזה צד אני אמור לבוא והימינה תהיה פניה נכונה באמת.

האופציה היחידה לבחון האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה היא רק לאורך זמן. כמו כל דבר טוב בחיים, אין דבר שההנאה שלו נמדדת מיד. רק כעבור תקופה שאני יודע שאין או יש הנאה גדולה מזה. מה לעשות שלא ככה אני ניגש באמת לבעיה אלא מתחיל להסתבך ולהשתגע מה לעשות.

"ואם הימין ואשמאילה" אומר אברם ללוט ברגע שהם מגיעים לצומת השנייה החשובה בחייהם לפני שאר הסיפורים הגדולים. לוט לא עושה יותר מדי חשבון לעצמו, הוא רואה מקום בדרומה של ארץ כנען, מקום שופע כל טוב, מקום שהוא יכול לחיות בו את החיים הטובים ומודיע לאברם חגיגית, אני לוקח את חבל הארץ הטוב יותר. אני בטוח שעדיין כל העסק לא היה קל אחרי שהם עברו כל כך  הרבה יחד, ובכל זאת הם נפרדים ועומדים בפני רגע שכל אחד יקבל אחריו דרך חדשה בחיים. אין ללוט שום דרך או סיבה לדעת לקראת מה הוא הולך. אין לו שום אינפורמציה לגבי תושבי המקום ולזה שהוא הולך לגור במקום שעד היום מובא כדוגמא לחיים בצורה שלילית.

הוא מקבל החלטה, פונה לחייו החדשים ואברם עוזב אותו לצד השני, לצד הפחות מבטיח במיידי, אבל רגע אחרי הפרידה "וה' אמר אל אברם...". הקב"ה מודיע לאברהם על הירושה העתידית. לוט מוגדר כרשע ואברם מוכתר לבעלים של מקום שישגשג בעתיד. שניהם פנו למקומות שונים וכל אחד יראה מאוחר יותר את התוצאות של הבחירה באותו יום.

שני אנשים, שתי החלטות, אותה סיטואציה, תוצאות שונות.

אני יודע שהדבר היחיד שאני יכול לעשות כאשר אני נמצא בצומת כזאת בחיים, זה להתפלל לריבונו של עולם שההחלטה שאני לוקח תהיה הנכונה והאמתית.

מסתבר שלא משנה איזו החלטה נקבל בחיים, תהיה התוצאה אשר תהיה, אני למדתי דבר אחד מהפרשה הזאת, לא כל הנוצץ זהב. לפני שאני מקבל החלטה אני אצטרך לבחון לעומק את ההחלטה ואת התוצאות שהדבר שאעשה יגרור בעקבותיו. סוף מעשה בהרבה מחשבה תחילה.

ועוד משהו. תמיד, אבל תמיד, תהיה לנו הזדמנות שנייה.

בתפילה שנדע, אם נטעה בפעם הראשונה, לנצל אותה לטובה והפעם להצליח בגדול.