גליון פרשת ויצא - להורדה בקובץ PDF

גליון פרשת ויצא - להורדה בקובץ PDF

ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויצא תשע"ג

"בית" לאלוקים ו"שער" לשמים

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויצא יעקב מבאר שבע... ויפגע במקום וילן שם... ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו... והנה ה' ניצב עליו ויאמר... ויקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים... וישכם יעקב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה... וידור יעקב נדר... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, י-כד)

הבה נתבונן, מהו פשרו של חלום הסולם ומה משמעותם של המלאכים העולים ויורדים בו?

עוד אנו מבחינים בעובדה שיעקב לקח דווקא את האבנים שאותם שם מראשותיו, ודווקא אותן הקדיש לעשיית מצבה לכבוד ה', ואנו מבקשים לדעת מדוע לא השתמש באבנים אחרות לשם כך?

עוד עלינו להתבונן, כיצד הסיק יעקב מחלום הסולם, ש"אכן יש ה' במקום הזה", וש"מה נורא המקום הזה", והרי בחלום לא נאמר לו לכאורה דבר אודות המקום הזה, אלא הוא  זכה רק לגילוי נבואי ולהבטחות גדולות, והתגלות אלוקית זו עדיין לא הופכת את המקום הזה ל"מה נורא המקום", כמו שלא מצאנו שאברהם ויצחק, התייחסו למקומות שבהם נגלה להם האלוקים, כמקומות קדושים?

קדושת מקום וקדושת מעשים

"אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

בואו ונבין מה עניינו של בית האלוקים, ומהי מטרתו של שער השמים?

במאמרים הקודמים נכנסנו לבית המדרש לאמונה של אברהם, שבו גילינו את מציאות ה', למדנו על הקשר שאמור האדם לפתח עם בוראו, ועל חובתו של האדם להכשיר את עצמו להיות ראוי לקשר האלוקי.

אך היכן וכיצד ימצא האדם את אלוקיו? מהם הדברים שעליו לעשות כדי להעצים את החיבור עם בורא עולם?

זהו בירור יסודי שעל האדם המאמין לברר לעצמו. כיצד יכול האדם, המורכב מחומר וגוף להשיג ולהתקשר עם אלוקים "שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל"?

את התשובה לכך אנו מוצאים בחלומו של יעקב.

אכן, הקב"ה אין לו גוף ואין לו דמיון, אך אנחנו מסוגלים וגם חייבים להרגיש אותו בליבנו. רגשות רוחניים אלו ו'הארות' אלוקיות שמושפעות עלינו יכולים להגיע רק עם עזרה אלוקית.

עזרה זו מתאפשרת בשתי צורות.

הצורה הראשונה היא על ידי קדושת מקום, והצורה השניה היא על ידי פעולות ומעשים.

בקדושת המקום, "הכניס" כביכול הקב"ה את עצמו למקום מסוים, וייחד  אותו למקום מיוחד שממנו הוא משפיע ומתגלה בעולם, וכל באי אותו מקום יוכלו להרגיש אלוקים בליבם.

זהו כביכול 'בית אלוקים', שממנו הקב"ה מתגלה, וכל עניינו של הבית הזה הוא הביטוי והסמל למציאות ה' בעולם, להשפעתו הגדולה ולהשגחה הפרטית של ה' בעולם.

זהו עניינו של מקום המקדש. מקום המקדש מאפשר לבאים אליו להיפגש עם בורא עולם ולהכניס אותו אל תוך ליבם.

בנוסף למקום המקדש, שהוא מקום קדוש כשלעצמו, ישנו גם ציווי לבנות על אותו מקום, בית מקדש. בבית המקדש נעשות פעולות קדושות בציווי אלוקי. פעולות אלו הן הצורה השניה שבה אפשר להתחבר לאלוקים ולהיות בקשר איתו.

על ידי המעשים, הפעולות והמצוות הנעשות בבית המקדש, מעצים האדם את הקשר עם אלוקים, ודרך פעולות אלו הוא  מאפשר כביכול לאלוקים להיכנס אל תוך ליבו.

ברור לנו  – שהדבר המאפשר להיכנס אל הבית הוא השער, ולכן עבודת המקדש תיקרא בשם "שער השמים", שהרי ע"י המעשים הנעשים בבית ה', יוצר האדם שער שדרכו הוא יכול להיכנס אל עולמו של ה', ועל ידם הוא מאפשר כביכול לה' להיכנס אליו. (זוהי בעצם המשמעות של דברי חז"ל האמורים ברמב"ן: "בית המקדש הוא שער לעלות משם התפילות והקרבנות לשמים").

הסולם – חיבור בין שמים לארץ

יעקב אבינו גילה לנו על ידי חלומו את סוד עבודתו של היהודי, תפקיד שבו על היהודי  לחבר שמים לארץ, ולהכניס את אלוקי השמים אל תוך ליבנו שלנו – הנמצאים כאן בארץ החומרית והגשמית.

קשר זה אל אלוקינו אינו קשר ערטילאי ו"שמימי" גרידא, הנשאר בתוך הלב, ואין לו ביטוי מעשי חיצוני. זהו קשר שיכול לבוא לידי ביטוי רק על ידי מעשים ופעולות אנושיות שאנו מבצעים בחיי המעשה שלנו. בכל פעולה שכזו, שאנו פועלים כאן בארץ על פי הוראת ה', אנו יוצרים חיבור בין ארץ לשמים.

זהו פשר חלום הסולם, שבו מתגלה ליעקב שאלוקים אינו נמצא רק "בשמיים", אלא הקב"ה נמצא בתוך "מקום" שבו הוא מתגלה לבאי הארץ, ובמקום זה נוצר החיבור השלם בין האדם לבוראו על ידי המצוות האלוקיות. ("מקום" זה של מקום המקדש הוא בעצם שיאם של אותם מקומות קדושים שיש בהם ומהם 'הארות' רוחניות דוגמת ארץ ישראל בכללותה ובתי הכנסיות ובתי המדרשות שבה, ומאז שחרב לו הבית "אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", דהיינו, שקדושתו של מקום הועתקה לבתי כנסיות ובתי מדרשות).

אנו מבינים איפוא שהסולם מבטא את הקשר בין השמים לארץ, ואת היכולת של האדם הנמצא בארץ "לעלות" ולהתחבר בעודו על הארץ בטבעיו ותאוותיו הגשמיות, עם אלוקי השמים. עליה זו באה לידי ביטוי במלאכים העולים, שהם בעצם המצוות שהאדם 'מעלה' לשמים, והמלאכים היורדים, שהם מבטאים את ההשפעה היורדת אל האדם מלמעלה למטה על ידי מעשי המצוות שלו. (מצוות הם הם ה'מלאכים', עיין רמב"ם הל' מזוזה ו, יג).

חלומו של יעקב מגלה לנו את הסוד הזה, שהחיבור השלם בין האדם לאלוקיו מתאפשר ע"י שתי הצורות האמורות, על ידי מקום ועל ידי מעשים. משמעות הדבר, שגם אנו ההולכים בדרכו של יעקב אבינו, עלינו לחפש את ה"מקומות" ו"בתי האלוקים" שבהם שורה שכינה, שכאמור הם בתי המדרשות, וכמו כן עלינו לעשות מעשים ומצוות שעל ידם ניצור "שער" לשמים.

להפוך ארץ לשמים!

אנו מבינים מעתה מדוע לקח יעקב את האבנים ששימשו לו בלילה למגן ולמחסה, ודווקא אותן הוא קידש לשמים. כיון שיעקב הבין שגם אבנים פשוטות ודוממות, גם הן יכולות בשיא חומריותן הדוממת לשמש לסולם, וגם עם אבנים פשוטות וארציות אפשר להתחבר עם ה'. לכן, לאחר שבעודו שוכב למראשות האבנים הללו התגלה לו האלוקים ולימד אותו על קדושתו של מקום, ומשמעותן השמימית של המצוות הנעשות בארץ, דווקא אותן הוא לקח ודווקא איתן הוא בנה בית לאלוקים.

ממעשה האבנים של יעקב, אנו לומדים עד כמה בכוחנו להפוך את כל חיי המעשה הגשמיים שסביבנו לחיים שיש בהם משמעות רוחנית וחיבור לאלוקים. מעתה, כשנברך ברכות הנהנין - יהפוך גם האוכל שלנו ושאר הנאותינו הגשמיות לאמצעי חיבור עם אלוקים, וכשנכניס אמונה באלוקים אל תוך עמל יומנו - גם עבודה גשמית זו, בכל מקום שהיא, תיהפך לצורת קשר עם אלוקים, כשנאמר קריאת שמע שעל המיטה - גם מיטתנו ושנתינו תהפוכנה לאמצעי לעבודת ה', וכשנקיים את מצוות בין אדם לחברו בצורה נכונה - גם קשרינו החברתיים יהפכו לאמצעי לחיבור רוחני.

כשחיינו הגשמיים יהפכו גם הם לאמצעי חיבור אל אלוקים, אזי נדע שאנו הולכים לאור הפסוק "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" – כדי להפוך ארץ לשמים!

דבר המערכת - פרשת ויצא תשע"ג

בפרשתנו אנו פוגשים את רחל המיואשת – "ואם אין מתה אנוכי" – כשהיא מוצאת לעקרותה פיתרון די תמוה: "הנה אמתי בלהה, בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה".

איך יקרה הנס הזה, בלהה תלד וכתוצאה מכך רחל תיוושע מעקרותה?

את ההסבר להצעתה של רחל אנו מוצאים בדברי רש"י: "ואבנה גם אנוכי - מהו 'גם'? אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה".

שיעור עמוק מלמד יעקב את רחל, ואותנו.

אישה החיה בבית אחד עם אישה נוספת מוגדרת כ"צרה". הדבר הקשה ביותר לאישה, הוא לראות את בעלה חולק את תשומת ליבו עם אישה אחרת. שבירת המידה הקשה הזאת, בד בבד עם עשיית החסד העצומה עם האישה החדשה שנכנסת הביתה, מעוררת את מידת הרחמים – ובכוחה לחולל ניסים.

בשבועיים האחרונים היה העם היושב בציון נתון במלחמה קשה. קשה במיוחד לתושבי הדרום שסבלו רבות. עם זאת, המלחמה המסוכנת הזאת גבתה קורבנות מעטים מאד ביחס למתקפה המאסיבית שנחתה על ראשיהם של התושבים, והסתכמה בפחות מעשרה אנשים הי"ד.

כפי שלמדנו מיעקב, מילת הקוד היא: "חסד"! המצב שבו עם ישראל נכנס לסכנה מוציא ממנו את מידת החסד והרחמים הטבועה בו עוד מראשית כינונו בידי האבות והאימהות הקדושים. אם אנשים מוכנים לארח משפחות שלימות בביתם ללא קבלת תמורה, אם אנשים יושבים בביתם ומתפללים בכל ליבם להצלחתם של החיילים בחזית, אם אנשים תורמים מהונם ומזמנם למען המשפחות חסרות הבית ומאמצים אותם אל ליבם בחום רב, זה מגלה את העם היהודי במלוא יופיו ותפארתו.

מעשי החסד העצומים שנעשו בחסות המלחמה, ללא ספק, תרמו רבות לסיומה הנוכחי.

שבת שלום לכולם

חנוך והלל

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת ויצא תשע"ג

וקראת לשבת עונש

שאלה:

השאלה שאני עומד לשאול מציקה לי בכל שבת, ואני משער שאני לא היחיד. שבת היא יום מנוחה, נכון? אז למה כל האיסורים האלו שממש לא מוסיפים מנוחה? אני יודע איך אני נח (וזה לא בצורה של הלכות שבת), אז למה שלא אנוח בצורה הכי נוחה לי? כשהכל אסור ואסור ואסור אני לא רואה איפה יש כאן מנוחה. תודה מראש על התשובה.

הרב זאב קצנלבוגן:

לפני כמה שבועות באחד מימי השישי המתקצרים מצאתי את עצמי מנסה לזרז בעדינות את בתי בת ה12 בהכנות לשבת. אבא, היא פנתה אלי, לי יש את הקצב שלי. חייכתי ושתקתי. לאחר כמה דקות הגיעה אלי בתי מחויכת ואמרה, אני מבינה שאם אתעקש על הקצב שלי לעולם לא תהיה לי שבת...

מה לעשות, ככה זה אנחנו, לפעמים אנחנו צריכים הכתבות חיצוניות. היה מאד נחמד לו היתה לנו שליטה מלאה על מעשינו והיינו יכולים לוותר למשל על בתי הכלא לגנבים משום שכולנו היינו שולטים במעשנו. או אתם יודעים מה? אקח דוגמא הרבה פחות קיצונית. מדוע בנק ישראל ביטל את האפשרות לחריגת יתר מעבר למסגרת? אנחנו לא מספיק בוגרים על מנת לשלוט בחשבון הבנק שלנו וברמת הוצאות סבירה? אז כנראה שאין מה לעשות, ככה זה אנחנו, לפעמים אנחנו צריכים הכתבות חיצוניות.

כל מי שמתבונן בכתובים שם לב לתופעה מעניינת. עשרת הדברות מופיעים בתורה פעמיים. בספר שמות במצוות השבת מוזכר "זכור את יום השבת לקדשו" ואילו בספר דברים כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". וכאן הבן שואל, אז מה באמת נאמר, זכור או שמור? אמרו חז"ל "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו". ואני לא מבין, אם הקב"ה רצה שנקיים גם את מצוות זכור וגם את מצוות שמור, שיגיד את שתיהן. מדוע זה צריך להיות דווקא בדיבור אחד? יש הרבה מצוות שקשורות באותו יום, למשל איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה. שם לא ראינו שהקב"ה אמר את שתיהן בדבור אחד.

פעם הכנסתי קבוצה של סטודנטים לתוך מנהרות הכותל. בחור בשם דוד ניגש אלי לפני הכניסה ולוחש על אזני, הבאתי את החברה שלי. יהיה נעים להכיר, אני אומר לו. לא הבנת אותי, אני רוצה להציע לה נישואין כאן בתוך המנהרות, הוא אומר. אתה רומנטיקן! אני מחזיר לו בחיוך. לא יכולת לבחור רעיון טוב יותר לתחילתה של דרך חדשה מאשר תפילה משותפת מול מקום קודש הקדשים, אני מוסיף. לפני שאנחנו נכנסים פנימה, אני רואה את דוד מוציא מהכיס את הטלפון הנייד שלו ומכבה. דוד, אני פונה אליו, בפנים זו קליטה של לפני אלפיים שנה, אין צורך לכבות פלאפונים, זה לא יעבוד גם אם תרצה. דוד פונה אלי עם פרצוף כמו שרק מאורסים טריים יודעים לייצר ואומר לי "אני לא לוקח סיכונים..." מבינים? אי אפשר להתחבר למישהו כשאתה מחובר לעוד חמש עשרה דברים במקביל...

תכליתה של השבת אינה רק ליצור לנו יום מנוחה מעמל השבוע המפרך. לו זו היתה המטרה בלבד, ככל הנראה היה חופש פעולה מלא לכל אחד כיצד למלא את המצברים כמו שהוא יודע הכי טוב לעשות. תכליתה של השבת היא לעצור את המרוץ המדהים של החיים על מנת להתחבר. להתחבר לעצמי, לרגשות שלי, לתובנות שלי, לאידיאלים שלי שאולי נשחקו במהלך השבוע הסוער, אבל בעיקר בעיקר להתחבר עם בורא עולם! אי אפשר להתחבר למישהו כשאתה מחובר לעוד חמש עשרה דברים במקביל... רק מצוות זכור ושמור כשהן מופיעות משולבות יחד יכולות לייצר לנו את החיבור המדהים הזה. מצוות שמור (ההימנעות ממלאכה) מנתקת אותנו ומכינה את השטח ליצירת החיבור שהיא מצוות זכור (פעולות אקטיביות). מי שרק יפנה את השטח על ידי שמור ולא יעניק לתוכו תוכן רומנטי של אהבה לבורא ימצא את עצמו מקיים בדבקות את המאמר וקראת לשבת עונש... אבל מי שישכיל להכניס לתוכו גם את החיבור הרומנטי לבורא יבין וירגיש היטב את מאמר הנביא "וקראת לשבת עונג..."

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת ויצא תשע"ג

שאלה: 

אני רוצה ללמוד ענייני אמונה. על איזה ספר הרב ממליץ?

תשובה: 

תשאל את רבך שמכיר אותך אישית.

שאלה: 

הזמן שהכי נח לי להתקלח הוא בבוקר לפני התפילה. מישהו אמר לי שיש בזה בעיה. באמת אסור?

תשובה: 

מותר, והמחמיר תבוא עליו ברכה אם אין הדבר מפריע לכוונת התפילה.

שאלה: 

התחלתי לשתות כוס קפה בבית מדרש ויצאתי איתו החוצה ל'זולה'. אני צריך לברך עליו שוב?

תשובה:

לא. אבל לכתחילה אין לעשות כן אלא צריך לשתות באותו חדר שבו בירכת או בחדר שממנו הנך רואה את החדר בו בירכת.

שאלה: 

איך מקיימים הלכה למעשה "עשה לך רב"?

תשובה:

בענייני הלכה צריך לבחור רב שיענה על הפרמטרים הבאים: 1. שיהיה זמין בצורה סבירה. 2. שתהיה לך שפה משותפת עם הרב, שתבין מה הוא עונה והוא יבין באמת מה אתה שואל. 3. שיהיה רב הדומה בעיניך למלאך אלוקים, כלומר שאתה תופס אותו כשליח לומר את דבר ה' זו הלכה. חשוב לציין שיש לבחור רב בנושא הלכה שברור לך שהוא מונח בהלכות שאתה שואל.

שאלה:

פגעתי בחבר וביקשתי ממנו סליחה והוא אמר שהוא סולח, אבל אני מרגיש שהוא עדיין מקפיד עלי. מה אני יכול לעשות?

תשובה:

צריך לנסות לפייסו עד שיתרצה. אמנם אם אתה מרגיש שעשית את הנדרש וביקשת ממנו שלוש פעמים, אין עליך יותר חובה, והכל לפי המבייש והמתבייש.

בוגר כותב (אבי תמים) - פרשת ויצא תשע"ג

אבי תמים

כמה פעמים שמענו השבוע את המשפט "ברוך השם לפחות כולם בריאים"? שבוע של מלחמה עבר עלינו ובפרט על היושבים בדרום הארץ. שבוע קשה שבו איבדו כמה יהודים את חייהם, ורבים את ממונם ובתיהם. האזנתי לחדשות ושמעתי את דוברי החמאס ימח שמם אומרים שצריך להרוג את כל היהודים ולהפוך את ארץ ישראל לבית קברות אחד גדול, ה' ישמור. לפעמים זה קצת שובר אותי לחשוב שהם כ"כ שונאים אותנו. המטרה העיקרית שלהם היא להשפיל אותנו ולהוריד אותנו כמה שיותר למטה, ופה בדיוק אנחנו צריכים להגיד להם: אנחנו לא נישבר. אנחנו נהיה חזקים. לא ניפול. עם ישראל חזק.

קראתי סיפור מקסים על מורה שנכנס לכיתתו ושלף מהארנק שטר של 100 ש"ח, הניף אותו מול עיני התלמידים ושאל "מי רוצה את השטר הזה?", כמובן שכל הכיתה הרימה ידיים, כולם רצו. לקח המורה את השטר וקימט אותו בידיו ושאל את התלמידים "עכשיו, מי רוצה את השטר הזה?", ושוב השיבו כל התלמידים שהם רוצים את השטר. זרק המורה את השטר על הרצפה, דרך עליו, מעך אותו ושאל "ועכשיו, עדיין מישהו רוצה את זה?", ושוב כל התלמידים הרימו ידיים ואמרו שהם רוצים את השטר...

שאל אותם המורה "למה? הרי השטר מקומט ומלוכלך, למה אתם רוצים אותו?". השיבו כולם כי הערך של השטר נשאר גם כאשר הוא מקומט, גם לאחר שדורכים עליו מלכלכים אותו. מאה שקל זה מאה שקל, לא משנה איך השטר נראה.

אמר להם המורה: ככה בדיוק הוא העם היהודי. לא משנה מה יעשו לו. ידרכו עליו, ישפילו אותו, יטרטרו אותו, יזרקו אותו או ישגרו עליו טילים. תמיד תמיד תמיד הערך של העם היהודי יישאר אותו דבר. תמיד הוא יהיה שווה.

עם המסר הזה אני רוצה לשלוח את איחוליי לתושבי הדרום: תהיו חזקים. עם ישראל תמיד יהיה חזק.

ארי וינברג - פרשת ויצא תשע"ג

להילחם בחכמה!

ארי וינברג

הלצה מסתובבת בימים אלו הפונה אל אנשי החמאס: "חמאסניק יקר, לידיעתך הטילים שהנך משגר הורסים את מה שאבא שלך בנה ומה שהבן שלך ישפץ אח"כ..."

בדיחה נחמדה אבל טמון בה מסר חשוב. בימים אלו אנו מצויים במלחמה עם אנשי החמאס, ולפעמים אנו עומדים ותוהים עד להיכן יכולה להגיע טיפשותם של אנשים, כשאדם נלחם ולא סתם אלא משקיע במלחמה את כל משאביו, קרי: אנרגיה, כוח אדם, מוטיבציה, זמן וכסף. אנו מצפים ממנו למעט מחשבה ושיקול דעת, ופה אנו עומדים ומביטים באומה שלמה שכל מה שהשקיעה ונלחמה עליו יורד לטמיון במקרה הטוב, ובמקרה הרע חוזר אליהם בבומרנג. הטילים שהם זורקים ועלו להם בהרבה הון ואון, בחסדי שמים כמעט ולא פוגעים במטרות, מזיקים להם בדעת הקהל העולמית, נותנים תירוץ טוב לאנשי הצבא להשבת אש ולחיסול עוד ועוד תשתיות...

אל לנו לנסות להבין את ראשם של פראי אדם אלו, אבל אנו כן אמורים ללמוד מטעויותיהם של אחרים - והבה נתבונן: במהלך החיים יש לאדם אינספור מלחמות, קלות וקשות, על דברים קטנים ועל דברים גדולים. הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו נלחמים על משהו בכל הכוח ולא מצליחים בשום אופן, ולפעמים גם מפסידים במלחמה שגויה זאת הרבה, ואנו לא מבינים למה לא הצלחנו. בנקודה זו אנו אמורים לעצור ולחשוב: מה קורה? היכן טעינו ולמה? ולנסות לשנות אסטרטגיה וטקטיקה, למרות שקשה לנו להודות בטעות.

מעשיה עממית ידועה מספרת על כפרי נבער שבסוף עונת הקציר אסף את כל תבואתו על גבי עגלה ונסע להביאה לאסם אשר בעיר. דא עקא שהאיש מילא וגדש את עגלתו עד לגובה רב וכשניסה להכניס את עגלתו מבעד לפתח האסם, לא הצליח, מפני שהפתח היה נמוך מידי לגובה העגלה הגדושה. הכפרי עמד וניסה למשוך בכוח רב את העגלה, הצליף בסוסים שוב ושוב ולא הצליח להבין מדוע העגלה אינה נכנסת... עבר שם אדם רמאי וערמומי, הביט בסצנה הנוגעת ללב, והבין מיד עם מי יש לו עסק... בא עמו בדברים ואמר לו: יש באמתחתי חפץ מיוחד הקרוי משקפת, שכאשר מביטים דרכה היא מגדילה את הפתח וכך תוכל להכניס את עגלתך פנימה. נהרו פניו של הכפרי ורכש מן הרמאי את המשקפת במחיר מפולפל. הביט בפתח ולהפתעתו אכן הפתח גדל, מיד שב וניסה לדחוף את עגלתו פנימה ושוב לא הצליח. רדף אחרי הרמאי ובכעס ביקש את כספו בחזרה. אמר לו הרמאי: "סליחה, שכחתי להזכיר לך שאתה צריך גם להביט בעגלה דרך צידה השני של המשקפת וכך תקטן העגלה ואז תיכנס ברווח". שמח הכפרי והניח לו להיעלם. חזר, ניסה, וכמובן לא הצליח...

ושוב, אנו יכולים לקרוא מעשיה זו ולגחך על תמימותו ובערותו של הכפרי, בו בזמן שלפעמים אנו נוהגים כמותו, אנו נלחמים על משהו בקנאות, דוחפים מכל כיוון ולא עוצרים לרגע לחשוב איפה טעינו ומה לא נכון באסטרטגיה שנקטנו.

בפרשת השבוע אנו מוצאים את לבן שמנסה לרמות את יעקב אבינו בכל דרך: בהתחלה נותן לו את לאה במקום רחל ואח"כ מנסה לרמות אותו בעסקי הצאן שוב ושוב. אנו שומעים זאת בדברי יעקב לרחל ולאה: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוקים להרע עמדי, ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים". יעקב היה יכול להילחם בדרך הנקראת בפי העם: "ראש בקיר". לתבוע את רחל מיד לאחר שגילה שלבן רימא אותו, וכן בעניין הצאן. אבל יעקב משנה אסטרטגיה וגורם ללבן להפסיד דווקא בגלל התחכמותו. בואו נלמד מאבותינו, נילחם בכל הכוח את מלחמת החיים, אבל בקור רוח ובמחשבה רבה. וה' יצליח דרכינו.

אפי ליינר - פרשת ויצא תשע"ג

אפי ליינר

השבוע ביום שלישי, היום הקבוע של שיעורו של הרב פייבלזון שליט"א, הייתי היחיד שממע ממנו "שיעור".

וכך היה מעשה: אני מחכה בתחנת האוטובוס בגאולה אחרי העבודה, ולפתע אני מבחין בחיוך מוכר, חיוכו של הרב פייבלזון שליט"א. אמרנו שלום יפה אחד לשני כמו שצריך, וכמעט שהמשכתי במשחק הcity-bloxx הידוע שאפילו במכשיר האייפון (ז"ל) אין. אבל אז עלתה בראשי שאלה בפרשת השבוע שלא הייתה לי עליה תשובה. השאלה כרגע לא חשובה. מה שכן, התחלנו להתפלפל בדברי תורה הכתובים בפרשתנו. ופה אני מתחיל לכתוב רעיון שאת כל כולו שמעתי ב"שיעור פרטי" זה.

וכך הוא אמר לי: בסוף הפרשה יעקב אבינו שוטח את כל טענותיו בפני השווער האהוב, לבן. הוא מוכיח אותו על זה שהוא גנב אותו עשרות פעמים, אם לא מאות, והוא מתלונן שם על די הרבה דברים שבהם לבן לא נהג איתו ביושר. אך דבר אחד שהוא בעצם הגניבה הגדולה ביותר והרמאות החזקה ביותר שעשה לבן, החלפת רחל בלאה, זהו הדבר היחיד שהוא לא מזכיר. וזה תמוה ביותר.

ועוד שאל, מה פשר הפסוק (לא, מא) "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך". זה לא נכון. הרי את ארבע עשרה השנים שהוא עבד, הוא עבד בשביל רחל ולא בשביל לאה, וא"כ היה צריך להיות כתוב "עבדתיך ארבע עשרה שנה בבתך רחל".

ואז מסביר לי הרב פייבלזון במתק לשונו כך: מתחת לפני השטח, ז"א רק בין יעקב רחל ולאה, היה ידוע שרחל הינה האשה האהובה יותר מלאה, אך כלפי חוץ אף אחד לא ידע שכך הם פני הדברים, וכדי למנוע מהדבר להתפרסם, וכדי שלא לפגוע בלאה, לא יכול יעקב להראות כלפי חוץ שרחל היא האהובה ולא הינה ברירת מחדל או טעות או מקח טעות.

ולכן כאשר עומד יעקב לפני לבן ומתלונן על יחסו כלפיו מול כל בני ביתו, הן של לבן והן של יעקב, הוא לא יכול להראות שלאה היא בעדיפות שניה. לכן הוא משווה את לאה ואת רחל בכל דבר. לפי זה מובן למה הוא לא יכל להגיד ללבן את טענת הטענות שהיא החלפת רחל בלאה. לאה עלולה להיפגע מדברים אלו ועלול להיגרם מצב שבו יבינו האנשים שלאה היא עדיפות שניה, ובכך יעקב אבינו ברוב צדקותו לא היה מעוניין. א"כ מובן בהחלט למה כתוב "עבדתיך... בשתי בנותיך", כיון שיעקב לא רוצה להמעיט את ערכן של השנים שעבד בשביל רחל אך הוחלפו בלאה על פני שבע השנים שעבד בשביל רחל.

הלל עזרא - פרשת ויצא תשע"ג

הקמצן (פרק א)

הלל עזרא

לטיפה עמדה בחנות הרעלות במרכזו של ה"בטראק" הירושלמי ההומה אדם וליבה נחמץ. כבר שבועיים שהיא עוברת סחא והנא מול החנות הצבעונית וליבה יוצא אל ה"בורקה" האדומה עם הפייטים. לשווא ניסתה לדבר אל ליבו של המוכר העקשן להוריד את המחיר ולהתאימו למצב ארנקה המצומק. האמת הכתה בה בכל פעם מחדש: שכל עוד היא נשואה לבעלה, הקמצן המפורסם מאל-קודס, זה בגדר חלום מתוק. הוא לעולם לא ישחרר עבורה את הסכום הנדרש, ואם היא תזכה לראות את הסמרטוט הנחשק הזה אי פעם, זה יהיה על ראשה של שכנתה השנואה והמגונדרת, חנין. היא נאלצה לחזור לביתה חפוית ראש בעודה עוברת דרך הקצב ששקל לה מראש את בשר העיזים הקשה והזול, בתוספת אזהרה על מועד התשלום החודשי הקרב.

כזה היה בעלה, העונה לשם נאיף אבו סרחאן. קמצן, כיליי, ועקשן. קמצן מילא, אבל גם חכם גדול הוא לא היה, וזאת בלשון המעטה. ניקח כדוגמא את הטיסה החלומית של נאיף. שנים על גבי שנים הוא חסך שקל לשקל על מנת לממש את חלומו של כל ערבי ממוצע ומטה לעלות לרגל אל האבן השחורה במכה. לילות שלימים בילה בחלומותיו אודות האבן ממנה עלה הנביא מוחמד בסערה השמימה וייחל לרגע בו יזכה לסוב סביבה שבע פעמים. בהגיע היום המיוחל ולאחר שמוצו כל הבירורים בנוגע למחיר הטיסה הזול ביותר, הגיע נאיף לשדה התעופה ובידו מזוודה קטנה. במקום לעלות על טיסת הביניים של חברת טורקיש איירליינס לסעודיה, עלה נאיף על טיסה ישירה של חברת בריטיש איירליינס ללונדון ששלחה אותו הרחק הרחק מהאבן הקדושה. מה לעשות, שמות כל כך דומים שקשה להבחין ביניהם, יותר מידי בשביל "עז" כמו נאיף... השילוב הקטלני של קמצנות מחד וטיפשות מאידך, הפכו את ידיו הקמוצות של נאיף לכברה נדיבה המסננת את כל העובר דרכה, החוצה.

הדבר התבטא תחילה בבית. כלל הרהיטים בבית, כולל המיטות, הארונות, הפוטלים (אם היו כאלה...), השולחנות ואפילו האסלה בשירותים היו עשויים מסיבית מתולעת שבקושי החזיקה את עצמה. נאיף לא הסכים בשום אופן להוציא גרוש יותר מזה. לאחר שטיפת הרצפות במי המקלחת שהצטברו במהלך השבוע, גילתה לטיפה שהרהיטים חסרי הרגליים ומרובי הסיבית, מתפוררים לאיטם. הפיתרון הישיר היה, כמובן, יותר לא שוטפים את הבית. ההסדר החזיק בדיוק חודשיים כאשר הדירה מרחפת בענן הצחנה שנדף מהפינות. מסתבר שבהסדר הגאוני הזה ישנו צד שלישי שנהנה מהפירות, הלא הוא ציבור השרצים שהחל לזרום בהמוניו אל הבית ומשם אל כלל השכונה. נאיף נזכר באגדה אורבנית שעברה במשפחתו, על כך שבעלי המחושים לסוגיהם, מתעבים את ריחה של החסה וזוהי סגולה בדוקה להרחקתם. לטיפה פיזרה את החסה בכל הבית, בארונות, במזרונים, מתחת לבלטות, בארון הגרביים, באוזניהם של הילדים ואיפה לא. מסתבר שהיצורים השחמחמים לא שמעו על ההסכם הזה והתנפלו על החסה בתאבון רב. בסופו של דבר הוכרח נאיף ע"י העירייה להביא מרסס מקצועי שטיפל בבעיה מהשורש, קרי, מתעלות הביוב. התענוג שעלה יותר מעשרת אלפים שקל, הוכיח שוב לנאיף שקמצנותו המופרזת עלתה לו ביוקר.

בבית העסק של נאיף המצב לא היה הרבה יותר טוב. חנותו הייתה ממוקמת בין סמטאותיה הפתלתלות של ירושלים המזרחית בחור שאפילו העכברים התקשו להבחין בו, והייתה בשלבי גסיסה עוד מיום תקומתה. החנות התמחתה בממכר שטיחים פרסיים מקוריים מייד אין צ'יינה, והציעה את מרכולתה הצבעונית מקצהו של חלון הראווה המטונף. נאיף מעולם לא חלם לשלם אפילו אגורה למעצב חלונות שיסדר לו קצת את חזית החנות ויהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. הדבר, כמובן, לא הוסיף במיוחד ל"מקוריותה" של החנות, ולקוחותיו היחידים היו התיירים האמריקאים שעברו במקרה באיזור ונכנסו לחנות להתבשם מן הפולקלור המזרחי ששפע מהחנות העלובה. נאיף היה יושב בפתחה של החנות משעות הבוקר המוקדמות על המחצלת, ממולל בידיו את מחרוזת הזרקונים העתיקה, מעשן נרגילה ומצפה נואשות לקונים שלא באו.

חשבוניה ממוחשבת, כמובן, לא הייתה בחנות. אם היה באפשרותו, הוא היה בשמחה שוקל את השטיחים על מאזנים ומשקולות. אם כי במחשבה שניה, השטיחים לא היו שווים הרבה, ולמכרם במשקל הייתה אופציה סבירה בהחלט. על כל פנים, נאיף היה מנהל את הזמנת הסחורות בדרכים המקובלות (רק לו), והסיטונאים התרגלו לקבל ממנו דפי פוליו מצהיבים בתור קבלות.

יום אחד, הגיעה לאוזניו של נאיף ידיעה מעניינת. מפעל שטיחים בינלאומי שהפעיל את פסי היצור שלו בסין, חטף מכה אנושה. הצונאמי, "ארמגדון", ששטף את חופיה של סין, הגיע לשערי המפעל ושטף את מחסניו על כל תכולתם השטיחית. כמפעל מכובד המשווק שטיחים סוג א', החליטה ההנהלה למכור את הסחורה כסוג ג' במחירי הפסד ולו בשביל לכסות את חלקו של הנזק האדיר. להשאיר ידיעה כזאת בלא תשומת לב, היה בשביל נאיף חוסר אחריות משווע הגובל בהפקרות. הוא לא חשב פעמיים והזמין קונטיינר שלם של שטיחים מכל הסוגים והגוונים בידיעה ברורה שהוא הולך למכור את הסחורה במחיריה המקוריים. הסחורה הגיעה בתוך שבועיים לנמל חיפה, טעונה על אוניית מסע בלתי נגמרת, יחד עם עוד כמה הזמנות מאותו המפעל. נאיף כמעט השתבץ כשגילה שהוא לא הליצן היחיד שחשב על הרעיון ויחד איתו הגיעו, היישר מירושלים, חבריו סוחרי השטיחים ממזרחה של העיר. בטרם פרקו העגורנים את המכולות בנמל, כרתו נאיף וחבריו ברית סודית לבל ידלוף שמץ של פרט מפרטי העסקה הזו החוצה. היה חסר להם שמישהו מהלקוחות ישמע על ההסטוריה המפוארת של ה"שטיחים הפרסיים" שעמדו לקשט את חלונות הראווה של החנויות...

"איפה אתה מעוניין שנפרוק לך את הסחורה?" שאל באדיבות נהג המשאית עליה הועמסה סחורתו של נאיף. האמת הייתה שהוא לא ממש חשב על הרעיון, תכנונים ארוכי טווח, כזכור, לא היו ה"צד החזק" של נאיף. לאחר שגירד בפדחתו פעם ופעמיים השיב בהיסוס: "נראה לי שבחצר שלנו זה יהיה בסדר..."

נהג המשאית חשב שלא שמע טוב. "אתה בטוח?"

"לגמרי! יאללה סע"

לטיפה לא תשכח לעולם את היום בו פרק המנוף את הקונטיינר האימתני מול חלונות ביתה וחסם בכך את שאריות האוויר שעוד נותרו בו.

"איך אתה מתכוון להיכנס עכשיו הביתה?" שאלה את בעלה בזעזוע עמוק.

נאיף לא היסס הרבה: "מהחלון של השירותים מאחורה. ואל תבקשי סולם, כי אני לא אקנה לך..."

למחרת העביר נאיף את חלקה של הסחורה אל החנות. הוא צחצח את חלון הראווה עד שהבריק והציג את השטיחים לראווה. לא נותר לו אלא לשבת על המחצלת בפתחה של החנות ברגליים משוכלות ולראות לאן יתפתחו הדברים.

(המשך בשבוע הבא בעז"ה)

  

 לפרק ב' של 'הקמצן'