ראש הישיבה שליט"א - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

עמל התורה

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

את דברי הפסוק הפותח את פרשתנו: "אם בחוקותי תלכו" פירשו חז"ל שהכוונה היא על המצווה לעמול בתורה. התנאים והאמוראים, ולאחריהם כל רבותינו הראשונים והאחרונים, העמידו לנו כלל גדול במצוות תלמוד תורה. והוא, שקיומה השלם של מצוה זו הוא רק בעמלה של תורה.

מפורסמים הם דברי המשנה במסכת אבות (ו, ד): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן 'אשריך וטוב לך', 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא". (עי' רמב"ם הלכות ת"ת פ"ג הי"ב).

רבים מאיתנו נרתעים מדברים אלו, ואת ליבנו ממלאת תחושת יאוש, וחוסר אמון ביכולת שלנו. רבים מאיתנו אומרים לעצמם, שהם אינם מסוגלים או אינם רוצים להמית את עצמם באוהלה של תורה, ולחיות חיי הסתפקות במועט בצורה קיצונית כל כך.

מחשבות אלו גורמות להם לחשוב, שהם אינם שייכים כלל למושג הנעלה: 'עמלה של תורה'.

ערך מרכזי

אם נביט סביבנו על אורח חייהם של רוב מוחלט של עמלי התורה שאנו מכירים, נתקשה למצוא כאלו האוכלים רק פת במלח למחייתם וישנים על הארץ בחיי צער. ואנו שואלים את עצמינו, כיצד מקיימים רוב עמלי התורה את דברי המשנה שהעמידה בבירור את דרכה של תורה על אורח חיים סגפני וחיי צער ודחקות?

עוד אנו תמהים על המשך דברי המשנה שהוסיפה "אם אתה עושה כן – אשריך בעולם הזה". אנו מאמינים שעמל התורה המומלץ במשנה יגרום לאדם טוב לעולם הבא, אך האם חיי הצער המומלצים במשנה גורמים אושר לאדם כאן, בעולם הזה?

כנראה, שהמשנה מלמדת אותנו את הערך המרכזי והמחייב שאדם צריך לתת ללימוד התורה, שעליו לעסוק בה בכל מצב ובכל מחיר אפילו תוך כדי חיי צער ודחק ושינה טרופה על הארץ. אין כוונת המשנה שצורת הלימוד האידיאלית חייבת להיות רק בעוני ובצער, אך היא כן מבקשת שנראה בלימוד התורה ערך כל כך עליון ומרכזי, ששום גורם חיצוני של קושי גשמי לא יעמוד בפני חובתנו לערך לימוד התורה.

צורת חיים שכזו, המעמידה את ערכי התורה ולימודה במרכז העניינים, לא נותנת לענייני הגשמיות של העולם הזה להפריע ולטרוד את ישוב הדעת  של האדם הנצרך כל כך לבריאותנו הנפשית. רק אדם הרואה את ערכי התורה ואת הצורך ללמוד אותה בצורה אחראית ורצינית כשאלה של חיים, יכול להגיע לאושר אמיתי בעולם הזה, מפני שמרכזיותו של לימוד התורה בחיינו, נותן לנו את המבט הנכון על החיים, מה עיקר ומה טפל, אחרי מה יש לרדוף ואת מה להזניח. חיים שכאלה גורמים לאדם אושר ושקט נפשי בעולם הזה חוץ מהטובה המובטחת לו לעולם הבא.

כל אחד יכול

מעתה, נבין את מצוות התורה לעמול בתורה. העמל המתבקש הוא להתייחס ללימוד התורה בצורה רצינית ואחראית, צורת לימוד שבה מנסה הלומד בכל כוחו להבין עד הסוף, מה רוצה הקב"ה באמת ללמד אותו בדברי התורה המונחים לפתחו. אין זו צורת לימוד קלילה ולא מחייבת. זהו לימוד שיטתי ועקבי שבו שם לעצמו הלומד מטרות ויעדים, והוא בודק את עצמו באופן סדיר כמה הוא השיג את המטרה "שלשמה" הוא לומד. כמה הוא באמת מבין את הדברים ועד כמה הוא מחובר רעיונית לדברים שהוא לומד. עמל התורה היא צורת לימוד מחייבת, לימוד ששם לב לכל דבר, לימוד שמראה על הרצון והמאמץ להבין כל דבר בעומק דברי התורה עד הסוף.

הבנה מחודשת זו בדברי המשנה, מלמדת אותנו שכל אחד ואחד מאיתנו יכול ומסוגל להיות 'עמל בתורה', מפני שהעמל הנדרש אינו לישן על הארץ או לאכול פת במלח, אלא לייקר ולהעריך את לימוד התורה ולהשקיע בו ברצינות מתוך מחויבות, כך שנרגיש שמבחינתנו אפילו אם היינו נדרשים לישן על הארץ, לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה, היינו עושים זאת למען התורה.

עמל הקביעות

חלק נוסף מעמל התורה, הוא העמל לשמור על קביעות זמן הלימוד בכל מצב. מצוות תלמוד תורה מתקיימת בשלמותה, רק אם היא מתקיימת בצורה קבועה, ובפרקי זמן קבועים המיוחדים לתלמוד תורה, ביום ובלילה.

אלו דברי השו"ע (יורה דעה רמ"ו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה, ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'".

ובשו"ע (אורח חיים קנ"ה, א) כתב: "ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה".

ו

הוסיף ה"משנה ברורה" שם (סק"ה): "הכוונה בקביעת עיתים לתורה הוא, שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירו בשום פעם, ואם אירע לו אונס, שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום, יהיה עליו כמו חוב, וישלימנו בלילה, וכדאמרינן (עירובין ס"ה, א): רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא".

החינוך לשמירת זמן הלימוד בכל תנאי, הוא חינוך לעמלה של תורה.

דבר זה למדנו מדרשת חז"ל "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה", ועלינו להבין, מפני מה נקרא עסק התורה ועמלה 'חוק'?

הסבר הדבר הוא, ש'חוק' מורה על קביעותו של דבר – מלשון 'חוק ולא יעבור'. ומכאן אנו למדים שצריך שהלימוד יהיה חוק קבוע, שאינו זז ממקומו, 'חוק לישראל'.

עמל התורה, מחייב את העמדת לימוד התורה כחוק קבוע, הדורש החלטה נחושה ומאמץ לשמור על זמני הלימוד.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

ללמוד תורה שבכתב

שאלה:

בכל שבת אני משתדל לקיים את חובת שנים מקרא ואחד תרגום. אין לי ספק שתורה שבכתב תופסת מקום משמעותי בחיינו, אך מצד שני אני לא מבין מהי המשמעות של לימוד התורה שבכתב, הרי אין לזה כל השלכה לחיים שלנו. את ההלכה המעשית קובעת בסופו של דבר התורה שבעל פה וגם כאשר מסבירים לנו שזה מבוסס על הפסוקים אנחנו כמעט לא מבינים כיצד זה קשור. הייתי שמח אם תוכל להסביר את משמעות הלמוד הזה ואולי גם כמה טיפים איך ללמוד תורה שבכתב.

תשובה:

הקב"ה מדבר איתנו. הוא מדבר איתנו ברבדים שונים. לפעמים זה ברמת ההרגשות שאנו מרגישים, לפעמים זה בתובנה חדה שלפתע צצה בתוכנו, לפעמים הוא משפיע ולפעמים הוא מצמצם, אבל הוא מדבר כל הזמן. ואנחנו? אנחנו צריכים להקשיב ולהגיב. התורה על כל חלקיה היא דבר ה' בעולם. יש חלקים שבהם הוא דיבר ברורות ומסר לנו מסרים בידי עבדיו הנביאים החל ממשה רבנו וכלה בחגי זכריה ומלאכי אחרוני הנביאים. ויש חלקים הנובעים מתוכנו, מתוך ההתעסקות שלנו בהם, מתוך המישוש שלהם, מתוך האכפתיות האמיתית שלנו לקיים את דבר ה' בעולם בשמחה ובאהבה. כמובן שיש כללים ברורים כיצד מפתחים חלקים אלו, אבל בגדול הם שייכים לחלק הנקרא תורה שבעל פה.

לא בכדי הדברים נחלקים למחלקות שונות. הגמ' מלמדת אותנו שכאשר אדם מגיע לסדר את לימודו שיחלק אותו לשלשה חלקים: שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד (קידושין ל.). חז"ל מבינים שלכל חלק מחלקי התורה יש יעד אחר. ואם כך, צריך לתת לכל חלק את היחס המתאים אליו על מנת שלא נפסיד את היעד. מהו היעד בלימוד המקרא? התשתית! הלב! לימוד המקרא אינו מלמד אותנו כיצד לנהוג, לא בחלק המצוות שבו ובוודאי לא בחלק הספורים שבו. בעל מקרא הוא אדם שתפס את הרעיון. בעל מקרא הוא אדם שתופס את הכלל שמחזיק את כל הפרטים. הוא לא יודע רק כיצד לשמור שבת, הוא אמור להבין מה המתנה שיש בשבת. הוא לא יודע רק את פרטי המצוות, הוא אמור להבין לשם מה הן מיועדות בכלל. הוא אמור להבין שהמערכת מושתתת על אהבה!

בלימוד המקרא נבין שיש תוכנית לבריאת העולם. נפנים שלעם ישראל יש תפקיד קריטי באותה תוכנית. נתבונן גם מהן הסיבות שהביאו לכך שדווקא לעם ישראל יש תפקיד כזה משמעותי ובשל כך נבין גם כמה זה טרגי שאנחנו לפעמים מזלזלים בתפקיד. כשמבינים את הכלל, הפרטים מתיישבים במקום הרבה יותר טוב בלב...

אז איך עושים את זה?

א. מקדישים לזה זמן אמיתי - אני לא מתכוון שליש מתוך זמן הלימוד שלנו. זה לא חשוב לי כרגע כמה זמן. אני פשוט מתכוון לא לעשות את זה תוך כדי הליכה, או בעשר דקות האחרונות לפני שאנחנו נרדמים. זמן שאני מקדיש באופן מוצהר על מנת להגיע אל היעד. לבנות את הלב.

ב. פשוטו של מקרא – כאשר הרמב"ם מביא את ההלכה של חלוקת זמן הלימוד לשלשה חלקים הוא כותב כך: "ופרושן בכלל תורה שבעל פה" (הלכות תלמוד תורה פרק א' סעיף י"ב). אם אני מבין נכון את דבריו, הרמב"ם מחלק בין הדברים העולים מן המקרא באופן פשוט לבין הדברים אותם אנחנו צריכים להוציא על ידי דרשות, הן מדרשי ההלכה והן מדרשי האגדה. הדברים העולים באופן פשוט הם אלו שישיגו את היעד של לימוד המקרא. כל היתר חשובים לא פחות אבל הם משיגים כבר יעדים אחרים. צריך לזכור, לקב"ה אין בעיות של ביטוי, ואם הוא בחר להתבטא בתורה בדרך מסוימת, כנראה שזה בא ללמד אותנו משהו. בוודאי שהוא רצה לגרום לנו לרגע לחשוב שראובן חטא למרות שאני יודע מחז"ל באופן ודאי שלא כך היה הדבר. ובאותה המידה הוא רצה שנחשוב לרגע שעין תחת עין זה ממש למרות שחז"ל העבירו לנו מפי השמועה שזה ממון. יש ערך משמעותי להבנה הראשונית וכנראה היא חלק בלתי נפרד מן היעד של בניית הלב.

ג. שימת לב לפרטים – כמו בכל לימוד, התבוננות בפרטים תיתן לנו את היכולת בסופו של יום לבנות את הכלל.

ד. ניסיון ליצור רצף – אחרי שהבנו בגדול מה קורה, ננסה להבין את התמונה בשלמותה. התחלה, אמצע וסוף. האם יש לנו רצף ברור? התורה פתחה נושא, האם כאשר הוא מסתיים כל הקצוות תפורים, או שנשארו לי דברים פתוחים?

ה. (למתקדמים) השוואה למקומות אחרים – אחרי שהבנו במקום הנוכחי את התמונה בשלמותה, ניתן לערוך השוואות למקומות נוספים בתורה העוסקים באותו נושא ולראות האם הם תואמים בעינינו או לא. אם כן, מצוין. אם לא, מה זה אומר לנו.

(הדברים מבוססים על הפסוק בספר איוב פרק כ"ח "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה")   

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

שאלה: 

האם מותר לאכול אצל אדם שספק אם טבל את כליו?

תשובה: 

אם הוא אדם שאינו שומר תורה ומצוות יש להיזהר מלאכול אלא אם כן ידוע שטבל את כליו.

שאלה: 

האם מותר לשים דאודורנט ספריי או ספיד סטיק בשבת?

תשובה: 

ספריי מותר על הגוף אבל לא על ביגוד. סטיק אסור.

שאלה: 

חבר שלי הוריד שירים בצורה לא חוקית, האם מותר לי להעתיק ממנו את השירים?

תשובה: 

יש מתירים.

שאלה:

כבחור ספרדי שבנוסח התחנון אמור לומר י"ג מידות, מה אני אמור לעשות כשאני מתפלל בישיבה ולא אומרים י"ג מידות?

תשובה: 

תאמר וידוי וי"ג מדות בניגון טעמים, ואם אין מספיק זמן תאמר רק וידוי.

שאלה: 

בקריאת שמע על המיטה, האם צריך לומר את כל הפרשיות?

תשובה: 

לא. ומנהג האר"י ז"ל לומר.

זלמן שטוב - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

מלחמת האור והחושך

זלמן שטוב

שעת ליל מאוחרת, עוד מעט אשמורת בוקר. כוכב או שנים נוצצים בעייפות, כל השאר נמים. חושך סביבי, הכל אפל, ובליבי פנימה צלמות, אין אונים, 'פחד השקט הגדול'. דמיונות אימה צלצלו סביבי, רוחות של חשכה, ציירו שדים.

שלפתי גפרור מתוך אי שם, ויהי אור. להבה קטנה, מרצדת בין שלוליות של חושך. להבה גלמודה, בתוככי שונאי משפחתה. רוצה היא אל החופש, אל האור, אך אור אין, זוהי עת הריק.

מצאתי לי נר קטן, קרוב רחוק של הגפרור. זיווגתי את השניים, ואור חדש הפציע. כעת הם לא לבד, יש שתי נקודות של אור.

בקול ענות חלושה, תמו להם חיי הגפרור. עכשיו גם הוא, דממה חדשה.

והנר מחכה, עוד מעט והשעווה תימס, ויתנוסס הוא למרחק. דקה של אור עוברת, הנר נמס, והשלהבת מתגדלת. מביטה היא אל עבר הקצוות החשוכים, אותם לא תדע לעולם, כי החושך יביט באור ולא יוכל לו, אך האור לא יראה חושך. מסתכלת על סביבותיה כמלך, מלך ליום אחד, מנסה לצבוע הכל בצבעים של צהוב. עטרת תפארת על ראשה, כתר אדום, באשר תלך ילך עמה. 

כמהה היא אל הלמעלה. עיניה אל השמים, כביכול רצתה לברוח. אך גזרה עליה שתדבק בשעווה - היא הנשמה, והשעווה גוף. 

ולפתע היא משתעלת, קופצת, מעט ליחה בפיה. קולות של קרע והמיה, באים מתוכה פנימה. הקירות סביבה מתחילים לרקוד עמה בצבעים דומים, ונראה שמלחמה גדולה רוחשת. רגע חושך ורגע אור. רגע בכי, ורגע של צחוק אפל. ניכר בלהבה שלא תיתן לאיש להשפילה. בגדיה זוהרים מתמיד, המלחמה תהיה לחיים או למוות.

פצפוצי פתילה מרעידים נימים ברוח. שאגות שקטות מנסות להביס חושך. זרועות של אור ננס נשלחות אל המעבר שאיננו. מנסות לתפוס. מנסות לשרוף הכל.

לשד הנר לא יתן! מאיר הוא מבכיו עצמו, שוב דמעה ושוב ריצוד חזק, שוב דמעה ושוב חושך שבורח. אך לא לעד דמעות, לא לעד אפשר לבכות. בכייה פסקה, שלהבת כמעט ועמדה. אך השיגעון אוחז, יש מאין ניצבת לה שוב חזקה, מביטה באין סוף, וצהלת ניצחון נשמעת במרחבי החושך, בתוך אותה אפילה שאין לה קול. צהלת ניצחון על חשיכה, זעקה של ניצחון על דממה, שאיננה יכולה לזעוק.

השלהבת מפרפרת פרפור אחרון. כתרה עדיין אצלה באשר תלך, ובאשר תעלם יעלם אף הוא. עוד לא זמן שינה, כל קול ממית קצת אפלה. 

צווחת כאב נוראית נשמעת לעיני כל, כאב עם תקווה. לא כאב של חושך, לא של כאב ריק מתוכן, מלאה היא בתקווה. לא לשווא תהא מיתתי! קול הזמיר נשמע, עידן של אור עוד יופיע.

שקט. המלך מת. נעלם כלא היה. כמו חלום ישן, בלי לוויה ובלי תחושה. רק זיכרונות ספורים של בכי והמיה.

עמדתי. שאלתי על נפשי, אייה היא נבואת הנר, אימתי יבוא גואל.

אשמורת הבוקר באה, מכה בעוז. רוחות רפאים אחרונות אורזות מיטלטלים, אין כאן מקום. האור תולש כל אבן חושך. קוצי אפילה הפכו לאש להבה. אין דבר שיעמוד בפני האור, ביום קריאת הדרור.

יוני סלומון - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

כאן ועכשיו

יוני סלומון

אנו עומדים בעיצומם של ימי הספירה, שהם בעיקר הכנה לקראת חג מתן תורה. בעניין קבלת התורה ידועה הגמרא במסכת ע"ז דף ב: "ויתיצבו בתחתית ההר", ואמר רב דימי בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם, אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם!

נשאלת השאלה שלכאורה היה צריך הקב"ה לומר להם "ואם לאו כאן תהא קבורתכם", מתחת ההר, ומדוע אמר להם "שם תהא קבורתכם"?

אפשר ללמוד מכאן יסוד גדול לחיים, שהמושג "שם" זוהי בעצם קבורתו של האדם.

ונבאר: לכולנו יש בכל יום מצבים בהם אנו יושבים עם עצמנו וחושבים על זה שיש לנו עוד כמה וכמה מטרות שאנו רוצים לכבוש ולהשיג, הן בפן הרוחני והן בפן הגשמי. לדוגמא: ללמוד איזו מסכת שתכננתי פעם ללמוד, או הלכות מסוימות, או סתם כך באופן כללי להתחיל לחיות חיים של יהודי שומר תורה ומצוות בדרך ובצורה הנכונה. אך באותו רגע מופיע היצר הרע עם מגוון תירוצים שהמכנה המשותף שלהם הוא "עכשיו זה לא הזמן, בשביל זה יש את העתיד, יש את השָם".

התירוצים האלו מוכרים לכולנו, אם זה שקודם אני צריך להתחתן, או למצוא את המסגרת שמתאימה לי, אם זה טרדות של פרנסה, ילדים וכו' וכו'. העיקר שהשינוי או המטרה המתוכננת לא תושג עכשיו.

וזהו שאומר הקב"ה "שם" תהא קבורתכם. המושג של לדחות את מה שאנו רוצים לעשות ולהשיג, לעתיד, לא עכשיו – זוהי קבורתה של ההצלחה.

על כן השאיפה שלנו לחיים צריכה להיות שבכל רגע פנוי שיש לנו לראות מה אני עושה כאן ועכשיו, בכדי שנוכל להשיג את מה שתמיד רצינו ולהתקדם בחיים. וכמו שכתב הפלא יועץ בעניין הזריזות: ועניינו לחוש הרבה על המצווה פן ואולי לא יהיה בידי לקיימה, ומתוך כך זריזין מקדימין למצוות, כי לא ידע האדם את עתו, ומרגע לרגע כמה מניעות ועיכובים וכמה פיתויי היצר הרע יכולים להזדמן.

אז בואו ונשתדל לא להיחשב כ"קבורים" בחיינו, אלא לחיות ולנצל את הרגע!

ישראל פרידלס - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

מי אשם?

ישראל פרידלס

לכבוד היארצייט הקדוש של רשב"י נסעתי השנה למירון, ובדרך עצרתי להתרעננות קלה בשבת אצל אחי תושב מעלות תרשיחא. בשבת זו יצא לי לעיין באיזה ספר חקירות, 'מצ"ח נחושה' שמו, שהביא לי שתי מסקנות: א. שהכותב הוא גאון ומדהים וחכם והוא היה חוקר מס' 1 בצה"ל והעולם כולו. ב. שבמשטרה וגם במשטרה הצבאית, בכל דבר שקורה התיק צריך להיסגר עם אשמים, אסור להשאיר תיק פתוח כי זה נחשב כישלון. חייבים תמיד למצוא מישהו שאשם בסיפור.

במוצאי שבת כמובן התארגנתי לאיטי, אספתי את עצמותי העייפות ונכנסתי לרכב לכיוון מירון עם שאריות הדלק האחרונות. בבואי לקראת ספסופה חשכו עיניי. הכביש חסום, סע מכיוון עין זיתים, אומר השוטר. כמובן שיצאתי והתחלתי לשאול מה אפשר לעשות ודרך איפה אפשר להגיע וכמה זמן זה יקח וכו' וכו'...

בסוף הסכמתי לצאת לדרך, פניתי לפה, פניתי לשם, שאלתי גם כמה אנשים בדרך והגעתי כמעט עד החניון, שם נאלצתי לחכות כשעה עד שנכנסתי. הגעתי למירון, התפללתי קצת, רקדתי גם קצת ויצאתי לירושלים. בדרך לירושלים אני מקבל עדכונים שוטפים מהאנשים במירון על תקלות המשטרה והאוטובוסים, מה הם היו צריכים לעשות ומה לא, ואני שומע גם שהאשמים הם בכלל התאריכים שחלו בזמנים הלא נכונים.

פתאום צצה לי הארה. מי אמר שבכלל יש אשמים? למה אנשים חושבים שצריך לחפש אשמים לכל דבר? אנחנו מתנהגים כמו במשטרה שכל תיק חייב להיסגר עם אשמים, כאילו שאם לא נמצא מישהו שאשם במחדל, אז אנחנו עצמנו נהיה אשמים בזה. לא חברת האוטובוסים ולא המשטרה ולא אנחנו אשמים. פשוט להמשיך לחיות את החיים ולהתגבר על הניסיונות ולשמוח, כי כל דבר כזה הוא ניסיון שלנו, האם נכעס ואיך נתמודד עם זה.

אז במקום לחפש אשמים אפשר פשוט לשמוח – בזכות אדוננו בר יוחאי!

הרב חנוך רוזנברג - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

ירושלים בבניינה

הרב חנוך רוזנברג

בשבוע הקרוב יחול "יום ירושלים", היום שבו כבשו חיילי צה"ל את העיר העתיקה מידי הירדנים, שחררו את הכותל המערבי והתאפשר שובם של היהודים לעיר העתיקה בירושלים. במלחמה ניסית זו שנמשכה ששה ימים בלבד, כבשה מדינת ישראל את כל הגדה המערבית, כולל רמת הגולן וסיני, ושחררה את ארץ אבותינו ביהודה, בנימין ושומרון, ואת המקומות הקדושים: מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ועוד. מדובר היה בנס, פשוטו כמשמעו.

לחגוג את יום ירושלים נשמע לנו ציוני מדי. אחרי הכל, מדינת ישראל כפי שהיא מתנהלת היא לא בדיוק הדבר אליו ייחלנו אלפיים שנה. מצד שני, החיבור האמיתי לארץ ישראל נמצא דווקא במקומות שנכבשו במלחמת ששת הימים. תשאלו את מי שזוכר איך נראה חג השבועות תשכ"ז בירושלים, כשמכל קצוות העיר נהרו אלפים רבים אל רחבת הכותל המערבי (שבימים שבין המלחמה לחג הורחבה על חשבון שכונת המוגרבים הערבית), אנשים באו והתייפחו מהתרגשות. כפי שמעידים רבים, התחושה הייתה שקרה כאן משהו היסטורי חסר תקדים.

חיפשתי התייחסות רצינית לעניין של בנין ירושלים בזמננו, כמה זה אמור להיות חשוב לנו ואיזו משמעות יש לזה בעינינו. תוך כדי חיפוש מצאתי מספר קטעים מפתיעים בספרו של הרב משה בלוי, מנהיג אגודת ישראל, "עמודא דנהורא", ספר שנכתב על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה מפורסם בקנאותו הבלתי מתפשרת ובמלחמותיו נגד החילונים. העתקתי את הקטעים העוסקים בנושא זה, והנה הם לפניכם:

"בפרוע פרעות בשנת תר"פ, ויציאה מפתח הבית היתה כרוכה בסכנת נפשות בפועל ממש, ורבינו זיע"א קיבל עליו מאתמול ליום זה מצוות "מוהל" בברית מילה, לא הועילו כל תחנוני בני הבית והוא הלך עטוף בטלית ותפילין לברית המילה לבדו מביתו דרך שער שכם, המקום היותר מסוכן, עד למקום הברית. ושמחתו אחרי כן היתה עצומה מאד, שנתברר לו שאם לא היה בא לא היו מלים את התינוק, מפני ששום מוהל לא רצה לבוא בשעות סכנה אלה.

שאלתי את רבינו, והלא: "היכא דשכיח היזקא שאני?" והוא השיב לי: "אי, הם לא יעשו לי רעה". ועל שאלתי השנייה: מדוע דווקא "שער שכם", והלא "שער יפו" פחות מסוכן?, תשובתו היתה ברורה ופשוטה: מה? וכי נפקיר את רובע שער שכם? הלא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע. לא! זה לא! אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים.

רבינו זיע"א הרגיש בעצמו שעליו מוטל להציל את הרובע, ואת רחוב שער שכם."

"הוא היה שמח מאד לראות בבניינה של ירושלים ובקיץ האחרון כאשר היה כבר חלש מאד, וההליכה ברגל היתה אצלו בלתי אפשרית כלל, היה נוסע לפעמים קרובות באוטו, לראות את השכונות החדשות של ירושלים, וכמעט שלא השאיר שכונה שלא ביקר אותה. כשדרכו רגליו בשכונת "שערי חסד" אמר בשביעות רצון מיוחדת: 'שכונה זו שלי היא, אני עזרתי ב"ה בהקמתה'. (מרן זיע"א היה מייסד חברת גמ"ח הכללי זו שבנתה את השכונה הגדולה החרדית "שערי חסד" ומרן זיע"א היה גם מייסד השכונה.)

כאשר עבר על פני העיר החדשה צהלו פניו, ומפיו היו נפלטים המלים: בונה ירושלים ד'. הוא היה שמח גם בראותו בניינים חדשים של לא יהודים, בהכל היה רואה בנין ירושלים והכנה אל הגאולה. בעת הבעת התפעלות על אחד הבניינים הענקים החדשים של ירושלים, העיר לו אחד ממלוויו "רבי, של לא יהודים הוא", "ומה בכך, השיב, אבותיהם החריבו את ארץ הקדושה וכלום אין הם חייבים לסייע בבניינה?".

"זכורני עוד שכל הכיכר הזה (של העיר החדשה) היה מדבר שממה, אמר לי פעם, זולת נחלת שבעה ואני זכיתי לראות את כל זה בעיני, בע"ה"."

עד כאן הציטוטים.

אם הגרי"ח זוננפלד עמד על כך שכל גויי הארץ ידעו שאיננו מוותרים על שום רחוב בירושלים, ואם בעיניו היה יקר כל כך בניינה של ירושלים גם מחוץ לחומות – נדמה לי שגם לנו מותר לשמוח ביום ירושלים ולהודות לה' על הניסים והנפלאות ועל ירושלים המיושבת ברובה ביהודים, ולהתפלל ביום זה שבמהרה נזכה לבנין המלא של ירושלים, ו"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".

אבי פורמן והלל עזרא - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

ויכוח או שנאה?

אבי פורמן והלל עזרא בטורים מיוחדים

שונאים? שונאים!

אבי פורמן

זו הייתה בהחלט תקנה ראויה של הרבנות הראשית לדחות את ל"ג בעומר ליום ראשון, ובכך להציל רבים מחילולי שבת. אבל אנחנו במשפחה, ומסתבר שגם כל שכנינו בשכונה, יודעים שאם ספרו בבית הכנסת שלושים ושלושה יום אז מותר מיד במוצאי שבת להעלות באש את כל הרפסודות של הירקן, שלא לדבר על הקרשים של השכן ממול שבדיוק הרחיב מרפסת... כך שיצאנו כל המשפחה לחגוג את ל"ג בעומר 'של החרדים', שחל בתאריך שונה מהל"ג בעומר הדתי והחילוני שנחגג למחרת.

בעודנו חוגגים סביב המדורה שהודלקה בגן העירוני, על פי ההלכה שנטיעות ט"ו בשבט צריכות לבעור בל"ג בעומר, התקרב לכיווננו רכב שנהגה בו גברת מבוגרת לא דתיה. היא עוצרת לידנו, פותחת את החלון וצועקת/שואלת האם אנחנו ננקה אחרינו. שאלנו אותה בעדינות האם היא חדשה בשכונה, ולידיעתה זהו המקום הקבוע מזה שנים שבו מדליקים מדורות. תשובתנו גרמה לה לצאת משליטה. "מה זאת אומרת קבוע? קבוע אתם מלכלכים ואני משלמת המיסים משלמת שינקו אחריכם!"

אנחנו רק הבטנו בה ברחמים. ידענו שהיא עוד אחת שרוח השנאה המנשבת גרמה לה לפרוק עלינו את הכאב שיש לה, לראות אותנו, השונים ממנה, עדיין מביטים בה אחרי שהיא צועקת ומגדפת, ומחייכים אליה בהבנה שרק יותר הציתה אותה. רציתי לשבת ולהסביר לה שאנחנו עשירית מהאוכלוסייה ואם אנחנו משלמים מע"מ על כל דבר שאנחנו קונים אז עשירית מהתקציב של מדינת ישראל שהוא כ-300 מיליארד ש"ח אנחנו שילמנו, ואנחנו צריכים גם ליהנות מאותו יחס שהוא כשלושים מיליארד ש"ח. אז אם סך כל ההטבות בארנונה, בדיור, בחינוך, בתרבות ובקצבאות השונות אינו מגיע לעשירית מכך, המתלוננים והצועקים צריכים להיות אנחנו!

אבל הגברת הזו וגם כל אותם האנשים שמסתכלים עלי שאני עומד לידם ברמזור, או אפילו המזרוחניק שהבטתי עליו אם אני יכול לפסוע לאחור כשסיימתי שמונה עשרה, יש להם משהו אחר בעיניים, וזה לא משהו שרוצה להבין, זה משהו שרוצה לשרוף, רוצה להשמיד את השאננות ואת הביטחון שלנו תמיד יהיה בסדר. למה כשהוא בלחץ ופחד מעוד מבצע צבאי, לנו יש אמונה חזקה? למה כשהוא מטרטר את שגרירות נפאל שיתנו לו אות חיים מבתו שעושה טיול אחרי צבא, האחיות שלנו כבר יושבות בגינה השכונתית צופות מרותקות בקטנצ'יק בקרוסלה? למה שהוא כמו 50% מהציבור בישראל במינוס, יושב אצל מנהל הבנק מתחנן לפרוס את ההלוואה על הרכב ליותר תשלומים, וכל עשירי לחודש הוא בלחץ האם הויזה תחזור, ובו בזמן האברך יושב ומסביר בחיוך לפקיד שמציע לו מסגרת אשראי שיש בזה חשש ריבית והוא ישיג עוד תלמיד לערב להשלמת הכנסה?

כשאתה מסתכל להם בעיניים אתה רואה שהם היו רוצים לא לראות אותך בכלל, לא בצבא, לא בעבודה וגם לא שוטף את רצפות ביתם, כל עוד יש לנו את המבט המאמין הזה בעיניים. ואם הם יצליחו לכבות לנו את זה, לא יהיה אכפת להם גם אם נהיה ל"נטל" כמו מיעוטים אחרים במדינה, למשל אוכלוסיית הזרים שהם 5% מהמדינה אבל זוכים להטבות מפליגות.

אבל את הניצוץ הזה בעיניים, השתקפות הגיצים ממדורת ל"ג בעומר שבוערת בנו שומרי הגחלת, אין לאף אחד!

"שונאים, שונאים..."

הלל עזרא

היה זה יום צהרים לוהט. אני, ילד קטן כבן חמש, צועד יד ביד עם אימי לכיוון הגינה השכונתית. כשהגענו לגינה, עזבתי את ידה של אימי ורצתי לכיוון המגלשות. טיפסתי למעלה, ודהרתי לכיוון ה"מגלצ'ת שופר" כשמבלי מישים אני נתקל בילד גלוי ראש שישב על המגלשה בתנוחה של 'היכון הכן גלוש'. ממרחק של 18 שנה מאז, אני עדיין יכול לחוש בצמרמורת שהזדחלה במעלה גווי, מי יודע מה החילוני הזה יעשה לי, הרי מאז ומתמיד החדירו לי מה רבה השנאה של ילדים כמוהו לחרדי כמוני... הילד החילוני, "משום מה" לא היה שותף לחששותיי והסתובב אלי כשהוא מצחקק. "רוצה להתגלץ' ביחד?!" הוא שאל...

***

שנים ארוכות  חייתי תחת צילם של נביאי הזעם החרדים שהרבו לזעוק מעל כל במה אודות "שנאת החילונים". אפילו  כילד קלטתי את הדיסטנס והשתדלתי שלא לבוא במגע ישיר עם אנשים גלויי ראש. זה התחיל במורים בחיידר, זה המשיך בהאזנה גנובה לשיחותיהם של המבוגרים והתעצם בגיל מאוחר יותר כאשר התחלתי לקרוא עיתונות חרדית והושפעתי מרוח הדברים שנשבה שם. זכור לי במיוחד אותו כתב, שמפאת כבודו לא אצטט את שמו, שלא הפסיק לקטר בנושא. מבחינתו, כל דבר רע שקרה לחרדים, מקורו, ישירות, בשנאתם העיוורת של החילונים. מחיר הלחם עלה - בגלל שהם שונאים את החרדים. החליפו את שיטת ההצבעה משני פתקים לאחד - כדי לצמצם את כוחם של החרדים. ילד חרדי הפסיד את ההסעה - בגלל שנאת החילונים. גורילה ברחה מהספארי ברמת גן, מקווה שניחשתם, איך לא, בגלל החילונים...

אמנם, אין חולק על כך שלא כל חוק העובר בכנסת מתיישר בקנה אחד עם השקפת היהדות החרדית וישנם כאלו המנוגדים לה באופן מוחלט. אך אין זה אומר שהדבר נובע משנאת החילוני את אחיו החרדי. יום אחד עולה הצעת חוק הגיור. למחרת, החוק הזה מקבל ציון עשר בסולם התדהמה של העיתונות, צבוע באדום בעמוד הראשי, תחת הכותרת "שונאי הדת הרימו ראש". איך זה קשור לשנאת הדת?! למה אי אפשר לחשוב, למשל, שיש כאן אדם חסר הבנה בסיסית ביהדות ומה שעומד מול עיניו זה סיפור של זוג שעלה מברית המועצות ומתחנן להקים בית בארץ. למה ישר צריך להפנות את הסיבה לשנאת החרדים?! האם אבד ההיגיון?!

כנ"ל בסוגיית בני הישיבות. ואני רואה חובה להדגיש: אני מעריך בכל ליבי לומדי תורה ומאמין באמונה שלימה שהם אלו הנושאים על כתפיהם את קיומו הגשמי והרוחני של העם היהודי.

עומד לו שר האוצר על הפודיום, מישיר מבט אל מדינת ישראל ואומר בצורה ברורה: "אזרח נאמן שחי במדינה הזאת חייב לשאת בנטל ולהתגייס למען הגנתה של מדינתו!" הנאום שיחרר את הרסן האחרון מעל פיהם של העיתונאים החרדיים שמיהרו להכתיר את לפיד כשונא מושבע של החרדים. אף אחד מהם לא ניסה לחשוב שאין לאדם שלא גדל על ברכי הדת סיבה הגיונית להאמין שאדם הלומד תורה מחזיק את עם ישראל. האם ישנו אחד, ואני מתכוון גם לאחד הכתבים שכינה אותו "רשע להכעיס", שיכול לבוא לאדון לפיד החילוני ולהסביר לו שבחור הלומד בישיבה שווה יותר מחייל קרבי המחרף את נפשו למען הגנת מדינתו?!

אומר הבחור החילוני לעצמו, ערב גיוסו לצה"ל: אני לוקח שלוש שנים מחיי והופך להיות רכושה של מדינת ישראל (אין מדובר כאן במטאפורה), אין לי חיים משלי, אני כפוף לממונים עלי ואת שנותיי היפות ביותר אני תורם למען ביטחונה של המדינה. מאידך, הבחור החרדי יושב לו בישיבה, משנן טקסטים בארמית עתיקה ועוד מקבל על זה כסף..."

כך בדיוק הוא רואה את זה!

האם ישנו מישהו שלא שומע את זעקת ה"למה?". אין כאן שום דבר משום שנאה לדת או לחרדי. יש כאן הרבה חסך במושגים ביהדות. יש כאן הרבה חסך בהערכה ללומדי התורה. אבל בשורה התחתונה, לא צריך לתלות כל דבר בשנאת חרדים. יש מספיק סיבות אחרות.