הזורעים בדמעה ברינה יקצורו- יצי אייזיק (גפן)

לפני חודשיים (בערך) הרב מסמן לי להכנס למשרד, הרב רענן ואיתמר ישבו שם. הרב דפק על השולחן ואמר "אייזיק ברגע זה הוכתרת למנהל הקמפ" והלך. לא ידעתי מה לעשות מצד אחד זה המון אחריות לדאוג ל60 חבר'ה אנרגטיים לתעסוקה פול טיים שלשה ימים ובא נאמר שאין מספיק גיבוש בקבוצה הזו. בסופו של יום אני גם בחור מהישיבה ורוצה לצאת להנות ולא לצאת עם האשמות. ומצד שני אם הרב אומר אז...

יצאנו לדרך התחלנו לארגן לו"ז ופעילויות, ניסיתי "לשמור על האינטרסים" ולשכנע ששווה לישיבה להוציא כדי שיהיה כיף ומצד שני לא היה מספיק רישום שישכנע. הרמתי ידיים נגשתי לרב ואמרתי "עזוב, זה לא בשבילי אני לא רוצה להיות פקח מטעם הישיבה וגם להיות הפקיד של הבחורים ולהתלונן". ואז ראיתי שנרשמו עוד אנשים, התחילו לקלוט שהקמפ שזה לא חובה מעיקה אלא זכות להיות חלק ממשהו חברתי כיפי שתלוי בהשתתפות.

עשיתי מחקר קצר על מה שהיה בשנים עברו והבנתי שהבחורים הרגישו שהקמפ מנוהל "מעליהם" והם לא הרגישו מספיק משוחררים ושותפים ולכן היה להם נח להפיל את האחריות על הישיבה כתוצאה מכך לא היה להם אכפת לאחר או לזלזל. הרגשתי שהפעם יש לאנשים יותר מוטיבציה.

הקמפ התחיל בתחושה של באסה הבחורים באו עם הרבה רצון טוב וקמו ממש מוקדם. הבטחתי להם שאנחנו נעמוד בזמנים ודווקא אז הנהג דפק ברז ואיחר ביותר משעה. התכתבתי כל הזמן עם הרב שהתעניין בכל מהלך הדברים. תוך רבע שעה מרגע שהוא הגיע כבר היינו בדרך עשינו היסטוריה... כתבתי לרב "הבחורים הוכיחו את עצמם, הולך להיות כיף".

הימים שאחרי הוכיחו שצדקתי היתה השתתפות חזקה, החבר'ה נהנו מכל רגע ולמרות תקלות מאחורי הקלעים כמו אטרקציה גדולה שבמשרדה טעו ורשמו אותנו לתאריך אחר ועוד... הפאשלות היחידות שהגיעו אלי הם פסטרמה קפואה בעין טינא ואיזה חביתה שהטבח שכח להוציא בבוקר השני. היה מוצלח. האווירה של הביחד היתה מהארוחת בוקר באלונית עם הקצין יהודה פרבר, הקיאקים שהתחילו כהרבה סירות והתגבשו בסוף לספינה אחת, תיאטרון אור חוזר שחשף כמה סיפורים מאד אישיים, ומשחקי חברה עם בירות בדשא כמעט עד אור הבוקר, פיינטבול רצחני שהסתיים באר"ן (אירוע רב נפגעים), תחרות שחיה במפלי הסחנה נושאת פרסים יקרי ערך שהסתיימה במסיבת טבע סוערת, תחרות "הנואם הבא" שגילתה כשרונות חבויים והסתיימה במהפך מפתיע (הבחורים vs. השופטים), סיני תור הכיר לנו את הלב של המוזיקה וריגש בסיפוריו, יהודה גלברמן שהגיע לפנות בוקר לגלות מי הכוכב הבא ומי הכוכב הנופל, תפילת שחרית ברוב עם שהתחילה מעט אחרי הנץ... הקליפ המושקע שהתחיל ספונטנית ואהרן התחיל להבין שכדאי היה להשקיע בו (וגם קצת לצנזר) רק אחרי ההקרנה (וכפיים לאפי התותח ולשחקנים), הלוקיישן לחוף הים שהשתחרר רק אחרי ר' מאיר בעל הנס, סגרנו שלשה ימים מיוחדים בחוף. החוף היה מדהים המוזיקה בשמים, החכות במים, כדורים נבעטו ונחבטו, צוות הנשים של נופש המשפחות פיקדו בעוז על מטבח השדה והגישו אוכל גורמה עם שלל פינוקים על שולחנות ערוכים. סגרנו עם זיץ נשמה ויעקב שורין וסימפוזיון חשוף עם הרב שגם חשף לבבות במשחק "לב זהב".

רציתי לומר תודה ענקית לכל החברים שלי וכל מי שהגיע והשתתף גם אם זה בחור חדש שהכרנו אותו בפעם הראשונה בקמפ, היה לי ממש כיף, נהניתי מכל רגע, גם בזמנים שהייתי צריך לעשות משימות מסובכות נתתם לי להרגיש שאתם מגבים אותי נותנים יד וכתף בכל דבר, וזה המריץ אותי לדאוג שיהיה הכי מוצלח שאפשר. תודה לאמא של הישיבה הרבנית על ההשקעה והדאגה בכל ההיבטים והכל מאחורי הקלעים, אפילו שעוד כמה ימים היא מחתנת בת, ולרב שלא עזב מהרגע הראשון ועד האחרון כדי שנצא מאוחדים והכי מרוצים שיש. תודה ענקית לאיתמר על ההשקעה והמסירות בצנעה ובלי צלצולים כשהוא מפיל עלי את כל הקרדיטים... אין לכם מושג כמה פרגון מגיע לו. תודה לכל הצוות והמשפחות שתרמו הן בפן הרוחני והן בגשמי היה כיף איתכם.

בואו נעשה את זה שוב...

חולה עליכם,אייזיק.

הקנאות כאחריות חברתית- דן סגל

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". במילה פינחס היו"ד מוקטן. הרש"ר הירש מסביר זאת על דרך ההבנה שמלכתחילה שמו היה פנחס בלי יו"ד וההוספה של היו"ד היה מלשון "פי נחס" [נחס זהה ל-נחץ מסביר הרש"ר ומבאר שהמשמעות שפי ה' הביאו לידי כך]. כלומר שפי ה' דיבר מתוך ליבו כי הקנאה לדבר ה' היתה המניע העיקרי למעשיו. לומדים זאת מהמילה "בקנאו" שהוא לשון פיעל אבל בנו"ן אין דגש והוא לא דומה ל "לקנא" שהוא בלשון פיעל שהאדם לוקח את התביעה המשפטית לידים שלו. אבל "קנא" בבניין קל מבטא בעיקר את הרוח ואת מחשבת הלב שהאדם מאמץ ברוחו את מעשיו של האחר ורואה בהם כאילו הם מעשיו. ולומדים מזה שמעשה פנחס לא היה סתם קנאות אלא זה בא מתוך ליבו וכאב לו... הבגידה בדבר ה' היתה בעיניו כבגידה בעניינו שלו.

אנו כבחורים בישיבה שלנו צריכים להיות אכפתיים לסביבה שלנו ולא להעיר לכל בחור כי בא לנו. אלא שזה יבוא לנו באמת מעומק הלב.

שבת שלום

חברכם דן סגל.

את אח(רא)י אנוכי מבקש - הרב אפרים אקרמן שליט"א

מעשה שהיה באחד מתלמודי התורה בארצנו הקטנטונת, שני ילדים השתוללו בכיתה ועשו מעשה אשר לא יעשה, מלאו דליים במים, הניחו אותם מתחת למושבם בכיתה, וברגע הקריטי כשהמלמד היה עסוק להסביר סוגיא סבוכה, שפכו את הדליים מלאי המים על הרצפה. כמובן שהשיעור נקטע באותה שניה, בלאגן שלם שישו ושמחו. המלמד כמובן שלח את שני התלמידים לבתיהם לא לפני שהזהיר אותם שאין להם מה לחפש בתלמוד תורה לפני שאביהם משוחח עם המלמד.

אחד מההורים התקשר למלמד עוד באותו היום כשכולו מלא בהתנצלות ובבקשת סליחה תוך הבטחה שמעשה זה כמובן שלא יישנה, והאזין ברוב קשב למלמד על חומרת מעשהו של בנו. לעומתו, האב השני, צלצל למלמד והשמיע באוזניו הרצאה שלמה שכללה את כל הפגמים החינוכיים שבמוסד שבו תלמידים שבסך הכל השתובבו קצת, נשלחים לביתם לחופשה כפויה.

הניגוד החד בין שני הגישות של ההורים זעק לשמיים וגרם למלמד לגלגל במוחו סיטואציות עתידיות שיקרו לשני תלמידים אלו וכמעט את כל עתידם.... (אגב, למלמדים יש יכולות מאגיות ובאפשרותם לצפות בהמון מקרים את עתידם של תלמידיהם ואם אנחנו כהורים רק נתייחס נכון לדבריו נמנע המון עגמת נפש בעתיד).

נשאיר את המלמד עם תהיותיו ומרמוריו ונתרכז במה שקשור לסוגייתינו,

בכל חברה ניתן להבחין בשני סוגי בני אדם, יש את האחראי שאינו מחפש סיבות ותירוצים לאי לקיחת אחריות אלא מיד מתגייס ועושה את המוטל עליו ויש את המתנער מאחריות ולעולם יטיל אצבע מאשימה על הסובב אותו ותוך כדי רחמים עצמאיים יסביר לכל העולם מדוע הוא אינו אשם והוא צודק בכל מאת האחוזים וכו' וכו'

מדוע נזכרתי בנושא זה עתה?

ביום שני התקיימה ביקורת של משרד הדתות על תלמידי הישיבה, הביקורת התרחשה בשכונת גאולה למרות שהבחורים נמצאים בגבעת שאול או בעבודה או אפילו לימודים. כמובן שזה מאמץ די גדול לנסוע באמצע היום, ולקטוע את שיגרת החובות היומיומיות בנסיעה לא מתוכננת ודחופה אבל לא באמת כזו  שמזיזה לי, ומונית ממוזגת לא מפצה על הטורח העצום לנסוע במשך עשר דקות במכונית. כאן שמתי לב לשני סוגים של אנשים, הראשון זה המודל של האב שלוקח אחריות על מעשי בנו (ובעצם מעשיו שלו) מבין את משמעותם, ויודע לפעול בהתאם. כשיש צורך של הישיבה (בשבילו..) שהתקציב ממשרד הדתות ימשיך לזרום ולא יפגע, הוא לא עושה שיקולים של נוחות או מאמץ, או אפילו אי נעימות של הבוס מבין את חובתו ויודע מה נדרש ממנו לעשות, הוא לא מקטר ומתלונן אלא פשוט קם ונוסע. ליבי מלא הערכה לאנשים אלו וצופה להם חיים שלווים יותר. המודל השני הוא העתק של האב שבורח מאחריות ובמקום להבין שהוא האשם, מתחיל להאשים ולהתלונן וכך בורח מאחריות, במקום להבין שהנסיעה העצומה למרחק של שלושה קילומטרים היא לטובתו, הוא מתלונן "אין לי כוח" "יש לי יום עבודה היום" " למה מכריחים אותנו לנסוע לקצה השני של העיר" ועוד כל מיני טענות מוזרות.

בעיני זוהי בריחה מאחריות, הניסיון להאשים את ה'מערכת' היא בריחה מהבנת חובתי כעת, על האדם לעשות את מה שהוא מחויב וצריך, בלי להתלונן ובלי להאשים, האשמות לא יקדמו אותו לשום מקום, בסך הכול הם ירחיקו אותו מהגשמת המטרה של להיות אדם שאחראי למעשיו, ולמקום שהוא חייב לו טובה ענקית.