הרב אברהם מנשה עסיס

                                                                   לדעת לחיות בסבבה                                                          

מאוד נהנתי ממאמרו של הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א בשבוע שעבר פרשת משפטים, "ומכל מלמדי השכלתי".

במאמרו זה גליתי פן חשוב בהסתכלות על החיים ועל כל העולם כולו, אני חושב שמחשבה טובה זו ראוי לעלות על הכתב, על מנת לזכות את הקוראים שיחיו.

בראשית רואים אנו שהתורה התירה לאכול בהמות חיות עופות ודגים (כמובן כשרים), על אף שאנחנו מפסיקים את חיותם של אותם בעל חיים, [יש לציין שישנם אנשים שאינם בעלי רוח תורה וטהרה שמחמת כן אינם אוכלים מן החי, והם נקראים טבעונים].

אבל השאלה נשאלת, היאך הותר לנו באיזה צד להפסיק את חיותם של 'בעלי החיים', ואפי' בצורה אכזרית במקצת, ובסופו של דבר לאכול את אותם 'בעלי חיים' זהו לא אכזריות במקצת?

ויותר מזה, יש להבין שאף התורה מענישה בעונשים שהם נשמעים קצת אכזריים, ד' מיתות בית דין ומיתות כריתות ומיתות בידי שמים, לשם מה האכזריות זו קיימת?

מצינו שרבינו הקדוש נענש על שלא חס על בעל חי ונענש על כך ביסורים קשים, ועי' במסכת בבא מציעא (פ"ה ע"ב), שבאו יסורים על רבינו הקדוש על שלא חס על בן הבקר שבא להתחבאות בצלו, ואמר לו רבי 'לך להשחט כי לכך נוצרת' ונענש עד שרחם על חולדה אחת ונרפאה.

א"כ מצינו שצריך לחוס ולרחם על בעלי חיים, וכן מצינו בפי חז"ל 'צער בעל חיים' וי"א אף שהוא מדאורייתא ואי לכך מה כל ההיתר של אכילת בעלי חיים ועוד.

התורה 'תורת אמת' וצריכים אנו ללמוד, כל מהותנו וישויותינו בזה העולם 'לתקן עולם במלכות שד-י' דהיינו באנו לעולם, לרומם ולעלות, לזכך את נשמתינו, שהיא חלק אלוקה ממעל.

כל מה שבאנו לעולם הזה, הוא לרומם את עצמנו ואת הסובב אותנו, לדוגמא על ידי לימוד התורה והמצוות אנחנו מעלים את עצמינו ואת נשמתינו בעוד דרגה בעולם הזה, באנו לעולם לעבוד לעמול 'לעובדה, ולשומרה' (בראשית ב', טו). [וכעי"ז ראה באגרות החזו"א (אגרת י"א), שכתב וז"ל: כל הוספה בתורה בדביקות, בהכרת היוצר ברוך הוא, מעלה את בעלֶיה מבחינת נפש בהמית לנפש משכלת, מחמור לבן אדם, מבן אדם למלאך. עכ"ל].

בעולם קיימים ה' דרגות בכח היקום כולו: 'חי' 'צומח' 'דומם' 'מדבר' 'ויהודי מדבר', הדרגה הנעלה הוא היהודי שמדבר, שעל ידי מעשיו בעבודת ה' בקיום תורה ומצוות הוא מרומם ומקדש את גופו ולאחר מאה ועשרים שנה כשחוזר לצור מחצבתו הוא העלה את נשמתו בדרגות נעלות.

מאידך כל הסובב, החי הצומח הדומם מהותם לעזור ולרומם את המדבֵּר (כמאמר חז"ל 'לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם'), ויותר מזה הם יכולים להתרומם, ע"י שיעלו אותם בדרגה או בשני דרגות, דהיינו לדוגמא אדם גוי שאוכל מאכל חי או צומח, הוא העלה את החי או את הצומח בעוד דרגה של מדבֵּר, ויותר מזה אם יהודי ישראלי יאכל את החי או הצומח הוא מעלה אותם בדרגה יותר, ויותר מזה אם זה עזר לו בעבודת הבורא ולמד תורה אותם נבראים (החי או הצומח או המדבר), נתקדשו לאין ערוך.

כעי"ז מצינו שנאסר להשחית אילנות וכל דבר, ומכונה בפי הכל איסור 'בל תשחית', התורה ציותה אותנו להשתמש בכל הנבראים לשם מטרה ולא סתם כך, אם אני משמיד דבר ללא מטרה ותוכן, זה אסור ואף כל נברא יש לו נשמה וזה פוגע באותו נברא, אך כשאני מעלה את אותו נברא זהו מטרה ועליה בדרגה וזה כל מגמתו ומציאותו בעולם.

ואם כך נסכם כל נברא שמועיל לעולם, עוזר לעולם, או שמרומם את העולם, הוא נמצא שמתקן את העולם במלכות שד-י', האדם נברא על מנת לעשות, לפעול, לקדש את הנשמה, וזה יכול להיות על ידי תורה ומעשים טובים. [ועי' בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א בקונטרס הסוגיות דברי יהודה סוגיה מ"ג אות ב'), שהביא כמה ראיות שכל מעשה השתמשות בבהמות שהוא לצורך אדם, אין בו משום צעב"ח ואפילו הריגה ומיתה יעו"ש].

א"כ שהתורה התירה לנו לאכול בעלי חיים (בהמות חיות עופות ודגים), משום שאנחנו מעלים אותם בדרגה מחי למדבר, וזהו כל רצונו של ה' יתברך, אך אם חס וחלילה אנחנו לא מעלים את נשמתינו זהו תביעה, ולכך בסתמא אנחנו צריכים להיות אם מידת הרחמים ולכך בדרגתו של רבינו הקדוש הוא נענש על כך, ואף שאמר רבינו הק' שלכך נוצרתה [דהיינו שנוצר הבן הבקר על מנת לשוחטו], אבל מידת הרחמים היתה צריכה להיות עליו.

הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א התייחס במאמרו על ענינה של ענישה שהתורה מענישה את האדם, כאשר הוא אינו מתקן את העולם ואת עצמו אלא אדרבה הוא מקלקל.

כדי לסבר את האוזן ולהסביר ולחדד את הדברים, על האדם לידע את מעלתם של המצוות ועונשם של העבירות, על כן באה התורה ואומרת לנו, אדם שאינו מתקן את עולמו, את נשמתו, הוא מקלקל אותה הוא פוגם בה, אדרבה מקומו אינו כאן, או יותר מזה, הקב"ה הטביעה טבע בבריאה של 'ערך לחיים', וכדי לחדד לאדם את 'ערכם של המצוות' וחיסרון של העבירות שזה עד כדי ענישה לבל יחיה האדם, והאדם כזה שאינו בערך החיים לרוממם אין מקומו בזה העולם. [יש לציין שיסודות אלו בנויים על דברי רבינו הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק שלישי בסופו)].