הרב אליהו מאיר פייבלזון

דעאש וד' מיתות בית דין                                                         

מפעם לפעם חודרות לעולמנו שמועות זוועה על הנעשה בתחומה של המדינה האסלאמית (כאן המקום להודות למי שחינך אותי להתנזר ממכשירים 'חכמים' למיניהם, כך שזכיתי להיוודע לדברים רק מפי השמועה, בלי החוויה המפוקפקת של ראית הזוועה). הצמרמורת והזעזוע שעוברים בגבנו למשמע השפל שאליו הגיעו בני אנוש, מעורבים בתחושת רווחה, על המרחק הגיאוגרפי שלנו משם (מה שבטוח – בטוח), ויותר מזה, על המרחק התרבותי בין חיינו, לעומת החיים בחברות מסוימות, שלא ברור שראוי לכנותם אנושיות. כמה נעים להיות שייכים לצד הטוב והיפה של החיים! אנחנו המוסריים והנאורים, לעומת חיות האדם החשוכות והאכזריות!

ואז מגיע מישהו מהצד, ומקשה קושיה מעצבנת. האם התורה שלנו איננה מצווה להוציא להורג בני אדם? מהו בדיוק ההבדל בין מה שתורתנו הקדושה מצווה לנהוג במחללי שבת או בעובדי עבודה זרה, למה שנוהגים אותם פראי אדם לעשות במי שאינו מאמין בדתם? יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה נשמעה השאלה הזו, וחשתי צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז ככה, ידוע שהתורה שבעל פה צמצמה את השימוש בעונש מוות באופן משמעותי, והפכה אותו לכמעט בלתי מציאותי. התורה שבכתב עצמה דרשה שני עדים שיעידו על העבירה, והתורה שבעל פה החמירה מאד בתנאי העדות. בנוסף לכך, צריכים העדים להתרות בוטא לפני עשיית העבירה, והם צריכים לספר לבית הדין שהנידון למוות שמע את ההתראה, הבין את תוכנה, וביטא את נכונותו להיענש בעונש המוות (עד שיתיר עצמו למיתה, כלשון חז"ל). באופן הזה, ובצירוף עוד תנאים רבים, קבעו חז"ל במשנה, בית דין שהורגת אחת לשבעים שנה, נקראת בית דין חבלנית.

מלבד זאת, גם במקרים הנדירים שבהם מתבצע עונש מוות לפי ההלכה, קבעו חז"ל להקל את ביצוע המוות ככל האפשר, ולמדו בעניין זה מן הפסוק, ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה.

אלו הן תשובות מפורסמות ואמיתיות. אבל התחושה שלי שאין בזה כדי להשיב תשובה מספקת על השאלה. עדיין אין הלב רגוע בתשובה זו. יש עדיין שתי בעיות המעיקות לי. האחת, מתשובות אלה נשמע קול ענות חלושה. אני אישית לא די לי באמירה שהתורה היא יותר רחמנית מהקנאים האיסלמים. תורת ד' אמת, וכולה חסד ורחמים, כדברי הכתוב (משלי ג' י"ז), דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואינני מוכן להסתפק בתשובה, שאנחנו לא אכזריים כל כך. וחוץ מזה,

מדוע משמעות התורה שבכתב שונה כל כך ממה שנראה מדברי חז"ל? מה היה הצורך שייכתבו הדברים בתורה באופן חריף כל כך, ותבוא תורה שבעל פה ותיתן לנו תמונה אחרת?

אני רוצה לנצל את הבמה הנפלאה הזו (תודה לשרשרת המוצלחת של העורכים לדורותיהם, ולדודי שמפתיע כל פעם מחדש), כדי להוסיף כאן תוספת הסבר.

האדם פועל בחייו על פי ערכים המניעים את מעשיו. בחלק מן המקרים הערכים הם פשוטים וחד משמעיים, והם מורים בבהירות את הדרך בה יש ליישמם. אמנם, פעמים רבות אנו פוגשים ערכים מנוגדים זה לזה, הנאבקים זה עם זה על דרכנו בחיים. במקרים כאלה, גם אם אנו מקבלים הכרעה לצד אחד, אין זה אומר שהצד האחר, בו לא בחרנו, נשלל לחלוטין. עלינו להבין, שבבחירה שבחרנו אנו מוותרים על ערך חשוב, יקר ואמיתי, כדי להגשים ערך אחר, הוא חשוב ויקר ממנו.

הכרעות מהסוג הזה, דורשות בגרות ועושר נפשי. רבים הם בני האדם, שכדי להצדיק את בחירתם, הם צריכים לשלול לחלוטין את הערך המנוגד. למשל, אם נציב את השאלה, האם האדם הוא יצור עצמאי, החי לעצמו, או שהוא חלק בלתי נפרד מהקולקטיב המשפחתי, וחובותיו למשפחתו חייבים לעמוד בראש מעייניו? התשובה לשאלה זו איננה יכולה להיות חד-משמעית. כנראה התשובה תהיה תלויה בסיטואציה המסוימת, ובשיקולים רבים מאד. אבל בואו ונניח שהשואל קיבל החלטה להעדיף את האחריות האישית, על פני הזהות הקולקטיבית. יש אפשרות סבירה שהוא יתחיל לפתח טענות שונות, שכולן באות לבטל את משמעות המשפחה, ולהציג את התפיסה הקולקטיבית באור חלש, ואולי אפילו בחושך. דומה מאד, אבל הפוך, יהיה מצבו של אבא התובע את נאמנותו של הבן למשפחה. אנו נשמע אותו מדבר גבוהה על החובה המשפחתית, ורגשות של זהות עצמית יתפסו לו כחוצפה ועזות מצח.

הסוגיה של ענישה היא דוגמה נפלאה להתנגשות של ערכים. אנו רואים מול עינינו את העולם המערבי, שערכים של רחמים וזכויות הפרט מחקו אצלו לחלוטין את הערך של החטא ועונשו. ההבנה לרגשותיו של החוטא האומלל, מונעת לגמרי מהחברה החילונית-ליברלית את תחושת המחויבות לשלם מחיר על חטא. הסכנה הנוראה של הגישה הזו היא בהקמתה של חברה מתירנית קיצונית, שפשוט איננה יודעת לשים גבול למאוויי הלב של הכלל ושל הפרט.

מן הצד השני, אנו רואים את החברה המוסלמית (לפחות הקיצונית שבה). בתרבות זו, הרעיון של העונש הוא ברור ומובן לגמרי. הבעיה היא שערכים של כבוד לפרט, רחמים וזהירות בחיי אדם נעלמו משם כמעט לחלוטין.

התורה משתדלת ללכת בסוגיה זו, כמו בעוד הרבה סוגיות, בקו הדק שבין שתי הטעויות. הכוונה היא להוביל את לומד התורה אל האיזון הנכון, הכולל בתוכו את שני הערכים. התורה מעוניינת להחמיר עם החוטא, ולקבוע את העיקרון של החטא ועונשו, ואת עוצמת המחויבות של האדם אל הטוב, באופן חריף ומוחלט. לעומת זאת חשוב לה לא פחות להדגיש גם את הערכים האחרים, של קדושת חיי אדם, ושל מידת הרחמים. שני הכיוונים הללו מודגשים בתורה בצורות שונות ובמקומות רבים. גם בדיני העונשים אנו רואים את שתי המגמות. לכן נקבע העונש העקרוני של עבירות רבות כעונש מוות, למרות שבמציאות העונש הזה כמעט לא יכול להתבצע. כך אנו יוצאים נשכרים משני הכיוונים. אנו למדים מן הדין העקרוני עד כמה חמור עוון חילול שבת ואיסורי עריות, ועד היכן מגיעה חובתו של האדם שלא לחטוא ולעשות עוול. ומן הדין המעשי של עונש המוות אנו יכולים ללמוד את קדושת החיים, ואת עוצמתה של מדת הרחמים. ההבנה עד כמה מורכב הדבר, וכמעט בלתי אפשרי להוציא אדם להורג, מלמדת אותנו את כבודה ויקרה של נפשאחת מישראל.רק בתורה שבעל פה, נמצא השקלול הכולל של כל הערכים שעליהם התורה מדברת, באופן שאפשר לבנות עליו את ההתנהגות השלימה, דבר ד' זו הלכה.

על כל ענייני התורה יחדיו נאמר הכתוב (תהילים י"ט י'), משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תמורה הלי"ג, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדולה עצה  לתקן הדעות וליישר כל המעשים.

הרב חנוך רוזנברג - פרשת וירא תשע"ג

הכותרת, הויכוח והמוסר המעוות

הרב חנוך רוזנברג

שלוש הופעות הנוגעות למוסר אנו פוגשים בפרשת וירא. האחת היא כותרת, השנייה היא ויכוח והשלישית מציגה מוסר מעוות.

הכותרת

כולנו יודעים שאלוקים נתן לנו תורה. למה לנו? למה לא לשכנים הערבים מעבר לכביש? ולמה לא לסינים? ומה עם השוויצרים, להם לא מגיע?

הסיבה העיקרית שאלוקים נתן לנו את התורה ולא לעם אחר, היא בגלל שאנו בניו של אברהם אבינו, ובאברהם בחר ה' שזרעו יהיה העם הנבחר שיקבל את התורה, ואנו בני יצחק ויעקב – זרעו של אברהם.

ולמה בחר אלוקים באברהם ולא באדם אחר? היחיד שיכול להסביר היטב את מניעיו של אלוקים, הוא האלוקים בעצמו, וכך הוא אמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

מעבר לגילוי המרעיש הטמון בפסוק הזה, שדרך ה' היא צדקה ומשפט, יש כאן אמירה מאוד חזקה שאברהם נבחר מכיון שהוא זה שמנחיל לבניו ולביתו אחריו את הדרך הזו – צדקה ומשפט.

אנו מכירים את דברי חז"ל על אברהם, שהוא בדק, חיפש וחקר ולבסוף הכיר את ה'. כל העולם מכיר בזה שאברהם היה זה שחידש את המונותיאיזם – האמונה בא-ל אחד. אבל איך זה קשור לצדקה ומשפט?

אנסה לבאר את העניין הזה במילים קצרות, על פי מה שהבנתי מדברי מו"ר הרב פייבלזון שליט"א.

מהי עבודת אלילים? אם אדם מאמין שקיימים כמה אלים, הוא בעצם ניצב בפני המצב הבא: ישנם כמה בעלי כוחות ששולטים בעולם, והם מתגוששים ביניהם. כל אחד מהאלים הללו יכול להשפיע על האדם לטובה או לרעה, אך יחד עם זה הוא זקוק לפולחן של האדם בכדי לקבל את הכח הנדרש להתמודדות מול האלים האחרים.

נמצא, אם כן, שבעלי הכוחות השולטים בעולם, האלים, פועלים מתוך אינטרס של הישרדות ושליטה, וכמוהם גם האדם פועל למען האלים ועובד אותם מתוך רצון שכוחם של האלים יועיל לו בעקבות כך. בעולם של עבודת אלילים העולם כולו מבוסס על אינטרסים.

לעומת זאת, אדם שמאמין בקיומו של א-ל אחד ויחיד, ניצב בפני מצב שונה לחלוטין: א-ל אחד אין לו צרכים ואין מי שמאיים עליו, לא חסר לו כלום והוא לא צריך את הפולחן של האדם. אז למה, בעצם, הוא ברא את העולם? אם בריאת העולם אינה בשביל הא-ל עצמו, אז בשביל מי היא כן? בשביל מישהו אחר! מי הוא אותו יצור שבשבילו ברא האלוקים את העולם? האדם! כלומר, פעולותיו של האלוקים הן בשביל האדם – להיטיב לו.

התמונה משתנה לחלוטין. העולם אינו פועל על פי צרכים, שכן לבעל הכח היחיד אין שום צרכים. האדם אינו עובד את האלוקים מתוך אינטרס של הישרדות, מכיון שכל המטרה של בריאת העולם היא למען האדם, וממה יש לפחד? מה שנותר הוא להתבונן בפעולתו של האלוקים וללמוד ממנה שעשייה למען האחר היא הדבר הנכון והטוב ביותר. או במילים אחרות: מוסר, מצפון, יושר, הגינות, נאמנות, צדקה ומשפט.

החידוש של אברהם לא היה רק באמונה שיש א-ל אחד בלבד, אלא בערכים הנפלאים שאמונה זו מביאה בכנפיה. לכן בחר אלוקים באברהם.

זוהי הכותרת של התורה: דרך ה' – צדקה ומשפט.

הויכוח

אלוקים מגלה לאברהם שהוא עומד לכלות את סדום ועמורה. אברהם שומע ומתווכח!

כך אומר אברהם לאלוקים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

זו תופעה בלתי נתפסת! להתווכח עם אלוקים?! לטעון מולו טענות?! איך אפשר להסביר דבר כזה?

אבל האמת היא שבתוך דבריו נותן אברהם את ההסבר ליכולת העמידה המופלאה הזו מול אלוקים. הוא פונה אל אלוקים בכינוי "שופט כל הארץ" – כינוי שמשמעותו היא שאין אף אחד מלבדך שיש לו כח לשפוט את הארץ. 

בעצם, אברהם אומר כך: הא-ל האחד והיחיד השופט את כל הארץ, מקור המוסר והצדק, לא יכול להיות שלא יעשה משפט צודק!

זו אינה טענה מול אלוקים. זוהי טענה שנובעת מהאמונה הגדולה באלוקים! לא יתכן שאלוקים לא ינהג על פי הבשורה הגדולה של צדקה ומשפט, חלילה! לכן אברהם מבקש הסברים וגם מקבל.

ואגב, דבר מעניין. מיד לאחר שאברהם מקבל תשובה שאלוקים אינו עומד להמית צדיק עם רשע, צורת הדיבור שלו עם אלוקים משתנה לחלוטין, והוא ניגש בכניעה ובענווה "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר". וזה מובן מאוד, שהרי כאשר נעלמת התמיהה הגדולה על הצדק שבמשפט ה', חוזרת הכניעה וההתבטלות המוחלטת מול ה'.

העיוות

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את לוט, מכניס האורחים המסור, שמתעקש לנהוג על פי ערכי הצדק והמוסר שרכש בבית אברהם. אך כאשר שכניו אנשי סדום מקיפים את ביתו בדרישה לפגוע באורחים, מציע להם לוט הצעה מוזרה ביותר: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי".

אין דבר מוזר מזה ואין מוסר יותר מעוות מזה. לוט מגונן בחירוף נפש על אורחיו, ולמענם הוא מוכן להקריב את שתי בנותיו. היתכן? איפה הרגש הבסיסי והטבעי של אהבת אב לבנותיו?

אין לי הסבר מספיק טוב להתנהגות המוזרה הזו של לוט, אבל נראה לי שיש לנו מה ללמוד ממנה.

לפעמים נדמה שההתמודדות שלנו בעולם בנויה משני הפכים. משיכות מול ערכים, תאוות מול יראת ה'. ואז אנו יודעים היטב איזה צד הוא הטוב ואיזהו הרע, אנו משתדלים, פעם בוחרים בטוב ופעם ברע, ה' ישמור...

אבל פעמים לא מעטות הדילמה האמיתית לא נראית כך, אלא היא מורכבת מערך מול ערך. האם לבחור בטוב כזה או בטוב אחר? האם לעשות את הדבר הנכון הזה או את הדבר הנכון הזה? וזוהי דילמה בכלל לא פשוטה, כיון שאם הנכון הוא לבחור בצד אחד, זה אומר שהבחירה בצד השני היא בחירה לא נכונה.

לוט מציב בפנינו מראה רצינית בעניין הזה. הוא מתמודד מול שני ערכים טובים, שכל אחד מהם כשלעצמו הוא טוב ונעלה, אך בסיטואציה הנוכחית אפשר לבחור רק באחד מהם. או טובת האורחים או טובת הבנות. לוט בחר בערך שהוא טוב, טובת האורחים, אבל זו הייתה בחירה לא נכונה, כיון שכאשר מול טובת האורחים עומדת טובת הבנות, היה לוט צריך לבחור בטובת בנותיו ולא בטובת האורחים.

זהו מוסר מעוות, מוסר שמציב את הערכים שלא במקום. זו לא בעיה של חוסר ערכים אלא של סולם ערכים לא נכון.

אז מה יצא לנו מכל זה? א. המסר המרכזי של אמונת אברהם הוא צדקה ומשפט. ב. לא יכול להיות שאלוקים ינהג בדרך שאינה מוסרית, ואנחנו אמורים להבין את הצדק שבדרכו (ואם לא מבינים – צריך לצעוק...). ג. ערכים טובים זה מצוין, אבל צריך לזכור גם את הסדר הנכון ואיזה ערך עדיף על פני ערך אחר.

שבת שלום לכולנו