ראש הישיבה שליט"א - פרשת כי תשא תשע"ג

"לעשות את השבת"

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א 

"ושמרו בני ישראל לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א י"ז) 

עלינו להתבונן בלשון המקרא, כיצד אפשר 'לעשות' את השבת, והרי עיקר מצוותיה של השבת הן מצוות של שב ואל תעשה, כשהעיקרון המנחה הוא לא לעשות כל מלאכה בשבת, ונכון היה לצוות על השמירה מחילול שבת ועל אי עשיה, ואיך ניתן לצוות "לעשות" את השבת?

עוד אנו למדים שהשבת היא ברית עולם בינינו לאלוקים, ויש בשמירת השבת גם אות בינינו לבין הקב"ה.

הבה נגדיר לעצמנו, מה היא ברית ומה היא אות?

מבית מדרשו של הגר"א, למדנו את הדבר הבא: "אומר לך מהו עניין הברית, והיא אדם שיש לו אוהב כנפשו, ורוצה שלא יפרוש ממנו, אבל אי אפשר להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והם נקשרים על ידי הדבר ההוא, אע"פ שנוטל ממנו את הדבר, מכל מקום כל מחשבתו שם היא, ולשון ברית היא הבטחה שעל ידי הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו, וזה לשון "כריתה" ("כורת הברית") שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו... וכן היא התורה והמילה הם דברים אמצעים בין הבורא ית' ובין ישראל, וכל זה לפי שאין יכולת להשיג עצמו יתברך, רק על ידי אמצעים". 

גילה לנו הגר"א, שעניין הברית עם הקב"ה הוא הקשר והדבקות שיש לנו עם ה' יתברך. קשר זה נוצר באמצעות "דברים אמצעים בין הבורא ובין ישראל", שכביכול נכרתו ממנו וניתנו לנו. על ידי הברית ליבנו ודעתנו קשורים אל ה', ומאידך, ליבו ודעתו של ה' יתברך קשורים אלינו.

להרגיש ולהתחבר

נמצא, ששבת קודש היא אמצעי אדיר, שעל ידי שמירתה נוכל "להתחבר" אל אלוקים, ולמלא את ליבנו על ידי השבת באור של קדושה ואמונה.

לאור דברים אלו, יתפרש גם עניין 'אות' השבת באור מדהים. כשיהודי שומר שבת אין בכך רק אות וסימן חיצוני גרידא שהוא מצהיר על אמונתו בבורא עולם, אלא יש בסגולת שמירת ברית השבת את היכולת המופלאה, לאפשר ליהודי להתחבר רגשית אל אלוקים ולהרגיש אותו בתוך ליבו, רגשות אלו הם האות והסימן המובהק שניתן עבורנו מהשמים, שאכן אלוקים מחובר אל עמו ישראל, ואנחנו מסוגלים בשבת קודש להרגיש ביתר שאת את אורו של ה'. זהו, אם כן, לא רק אות וסימן שאנחנו מאמינים בה', אלא זהו גם סימן מובהק שגם אלוקים מאמין בנו ומתחבר אלינו - "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

עניינו של האות הזה, מבואר ומאיר בפשוטם של המקראות, כשאמרה תורה: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביינכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם", ומכאן אנו למדים שאור השבת הוא אות וסימן ממרום לדעת  - ידיעה היא לשון חיבור פנימי, הפנמה והבנה עמוקה של הדבר, מלשון "והאדם ידע את חוה אישתו" - שה' מקדש את עמו ישראל, בקדושה, שהקדושה היא המציאות המגדירה את החיבור העמוק של האדם עם אלוקיו, ומידת החיבור של אלוקים עם האדם.

זהו גם עניינה של 'הנשמה היתרה' הניתנת לשומרי שבת, בעוד שבשאר ימות החול אור הקב"ה בוקע מנשמתו של האדם שהיא חלק אלוק ממעל, בצורה מוגבלת ופחות מורגשת, בשבת נוספת 'הארה' גדולה ממרום נשמתו של כל יהודי, אור נשמתי גדול שמאפשר לשומרי קדושת השבת להרגיש את האלוקים ביתר שאת "ולדעת" ולהתחבר יותר אל העניין האלוקי.

לעשות – בתוך הלב

מכאן נבוא להבין את שאלתנו הראשונה כיצד ניתן 'לעשות' את השבת, והרי עיקר עניינה המעשי הוא בשמירה מעשיית מלאכה ולא בעשייה חיובית? 

אכן, עיקר הקיום החיצוני של מצוות השבת מהתורה הוא בשב ואל תעשה, אך הימנעות זאת ממלאכה היא רק האמצעי המכשיר אפשרות ליהודי לעשות את השבת בליבו, ולבנות בתוך ליבו עולם מאיר של אמונה וחיבור רגשי עם הקב"ה. נמצא שעל ידי אי-עשיה ושביתה ממלאכות, פועל ועושה היהודי בליבו את השבת.

בניית קשר אמיץ זה עם אלוקים, זהו בעצם התפקיד הגדול של היהודי בעולם, עולם שבו הוא בונה ויוצר בעולם החולין, עולם של אמונה. את בנין האמונה המושלם ההולך ונבנה בליבנו, יכול היהודי להשלים דווקא בשבת שבו שבת ה' מכל מלאכתו וכביכול 'שב' אלינו, ו'שובת' וקובע את מקומו המורגש בלב שומרי השבת, ובכך הם 'עושים' את השבת.

ענף מעולם עליון

שמעו נא ידידי, דבר מדהים ועמוק מתורתו של האור החיים הקדוש המתאים להבנתנו זו בעשיית השבת, וכך הוא כותב: "העולם הבא נקרא בלשון חז"ל, "עולם שכולו שבת" (ר"ה לא.), והוא מה שציוה ה' באומרו ושמרו בני ישראל את השבת, ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אמרו לעשות את יום השבת. ותדע, כי מן הנמנע באופן מוחלט שישיג האדם לעלות ולזכות לעולם העליון, זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ואם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו, אין בהם יכולת לעמוד בעולם העליון, והוא אמרו, לעשות את יום השבת, פירוש, שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו להשיג ולהתענג נפשכם בגני העליון".

אנו למדים מדבריו דבר ומופלא וגם מחייב, שרק ע"י הרגשתנו את אור ה' בשבת קודש, אנו יכולים לזכות לאור ה' בעולם הבא, ומתוך כך אנו למדים גם שאם נרצה לדעת האם אנו אכן "מחוברים" אל העניין האלוקי, נוכל לבדוק זאת עד כמה אנו טועמים בשבת קודש וזוכים לאור ה' יתברך, וככל שיגדל הטעם שלנו בשבת קודש, כך נדע עד כמה גדול ועמוק החיבור שלנו עם אלוקים!

אלחנן גולדברג - פרשת כי תשא תשע"ג

פורים פורים כל השנה

אלחנן גולדברג

בחור צעיר עמד לסיים את לימודי התואר שלו באוניברסיטה. אחת מהתוכניות ליום שאחרי הייתה לקנות מכונית ספורט חדשה במימון של אביו העשיר. לקראת סיום הלימודים דאג לרמוז לאביו בעדינות שזוהי המתנה שברצונו לקבל לרגל קבלת התואר.

בבוקרו של יום טקס הסיום הזמין האב את הבן לחדרו, שיבח אותו על השגיו וסיפר לו כמה הוא גאה בו ואוהב אותו. לאחר מכן הגיש לבן חבילה קטנה עטופה בנייר ואמר לו כי זוהי המתנה לרגל קבלת התואר.

הבן פתח את האריזה ומצא בה ספר תנ"ך מהודר בכריכת עור שעליה מוטבע שמו באותיות מוזהבות. הוא כעס מאוד על האב שזו המתנה שראה לנכון להעניק לו למרות מה שביקש, החזיר לאביו את המתנה בזעם, יצא מן החדר ובאותו יום עזב את הבית.

הוא ניתק קשר עם אביו ועבר לעיר אחרת שם התחיל מחדש את חייו הרחק מאביו שאיכזב אותו.
עברו כבר שנים רבות המזל האיר לו פנים והוא הצליח בעסקים, היה לו כבר משפחה משלו ובית מפואר. לעיתים רחוקות הוא היה נזכר באביו בגעגוע, עד שביום בהיר החליט לחזור לבית ילדותו ולהתפייס איתו. אך עוד בטרם הספיק להתארגן לקראת הנסיעה למפגש עם האב קיבל מברק בו התבשר כי אביו נפטר והוריש לו בצוואה את כל רכושו.

כשהגיע הבן לבית הבחין כי על שולחן בחדר של אביו מונח עדיין ספר התנ"ך שקיבל לרגל סיום לימודיו באוניברסיטה, הוא נטל את הספר כשדמעות בעיניו והחל לדפדף בו. סימנייה קטנה הייתה מונחת באחד הדפים, שם היה קטע שסימן אביו, קטע המדבר על אהבת אב לבן. בסערת רגשות אימץ את הספר חזק אל ליבו כשלפתע נפל משהו מתוך האריזה.

הוא הרים אותו מהריצפה, זה היה מחזיק מפתחות אליו מוצמדים מפתח ותוית של סוכנות לרכב, הוא הכיר את סוכנות הרכב,שם ראה בזמנו את מכונית הספורט שייחל לקבל. מצידה השני של התוית הופיע תאריך, זה היה תאריך יום סיום הלימודים שלו, בתוספת המילים "שולם במלואו".

כמה דברים מתפספסים לנו בחיים עקב העובדה שלא ייחסנו להם את החשיבות הראויה?

אחרי המסיבות, מצוות עד דלא ידע (בהידור, אפשר לומר...), איסוף הכספים לישיבה, ואחרי השמחה הגדולה מאוד שהייתה לנו במשך יומיים תמימים, הגיע הזמן לשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מכל האירועים שהיינו, החוויות שחווינו, והמראות שראינו בפורים (או איך שהרב אוהב לומר: "מה השגנו בימים האלו") להמשך השנה.

היו מספר דברים שנגעו ללבבות של כולנו, שצריך להזכיר כאן ולייחס להם חשיבות, ואולי יהיה משהו מכל אלה שבכל זאת ימשיך איתנו הלאה.

את אלו שהשקיעו מאמץ עליון להצלחת הישיבה והבניין, מאמץ שיכולת לראות על הפנים שלהם.

את אלו שויתרו השנה על עוד כוסית אלכוהול כדי לא להפוך את הפורים שלהם להשתוללות אחת גדולה.

את אלו שלא התאפקו ונתנו עיניהם בטיפה המרה אבל נשארו "איתנו".

את אלו שחירפו נפש כדי ללכת לעוד כתובת למרות שהיו כבר עייפים עד כדי התמוטטות.

את אלו שדרבנו את החברים שאיתם ומנעו מהם לסגת.

את אלו שניסו ולמרות כל המאמצים לא הגיעו לרף שהציבו לעצמם.

את אלו שבזכות המאמץ של האחרים קיבלו סייעתא דשמיא במקום אחר.

את אלו שנתנו מעצמם דברים שלא ציפו מהם, סתם כי איכפת להם.

את אלו שלא היו בקבוצה עם החברים הטבעיים שלהם ובכל זאת התעלו על עצמם ונלחמו יחד למען מטרה אחת.

את אלו שהשכינו שלום בין יריבים שהם בעצם חברים שתויים.

את אלו שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי והכניסו שמחה בלבבות.

את שירי הנשמה בדמדומי היום של פורים דמוקפין שהוציאו החוצה להרבה מאיתנו רגשות שעדיין חבויים עמוק עמוק, שלא ידענו על קיומם.

את אלו שניצלו מספר שניות של הפוגה מכל הבלגן כדי לשאת תפילה אמיתית מלב שבור.

את החיבוקים והנשיקות שהענקנו לחברינו תוך כדי שכרות וערפול המוחין שהגיעו ממקום אמיתי לגמרי.

ואחרונים חביבים, את אלו שדאגו מאחורי הקלעים לכל הלוגיסטיקה והארגון כדי שלכולנו יהיה שמח יותר, קל יותר, ומהנה יותר.

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת כי תשא תשע"ג

שאלה: 

כדי להתחיל חזרת הש"ץ, כמה מתפללים צריכים לסיים את התפילה חוץ מהחזן?

תשובה:

מעיקר הדין מספיק ששה, אבל למעשה יש להמתין לעשרה שאם לא כן קרובות ברכותיו של הש"ץ להיות לבטלה.

שאלה:

לאחר פורים מצאתי אצלי חולצה שאני לא יודע למי היא שייכת, יתכן שלקחתי אותה ממישהו בטעות כשלא הייתי מאופס לגמרי. מה עלי לעשות איתה?

תשובה: 

עליך לקיים מצות השבת אבידה ולהכריז ולחפש למי היא שייכת.

שאלה:

מציעים לי להתחיל עבודה חדשה שמשתלמת לי יותר, אבל יש לי סיכום בע"פ עם המעסיק הנוכחי שאעבוד אצלו עד סוף השנה, האם אני יכול לעבור עבודה למרות הסיכום שלנו?

תשובה:

סיכום בעל פה מחייב, אמנם שאלה זו צריך לשאול בפנייה אישית ויכול להיות שיש צורך שגם המעסיק יהיה נוכח.

שאלה: 

אם אני לומד כל יום בשעה קבועה, חוץ משבת (ולפעמים גם יום שישי), האם זה נקרא שאני מקיים "קביעות עיתים לתורה"? והאם הקביעות חייבת להיות כל יום באותה שעה?

תשובה:

זה בהחלט נקרא קביעות עתים. וקביעות באמת צריכה להיות בכל יום באותה שעה אם אפשר, ואם אי אפשר שיהיה קבוע יש ללמוד בשעות משתנות לפי היכולת. והכי חשוב ביחס לקביעות עתים שאין מבטלים אותה אפילו בשביל רווח גדול, ואם ביטלו באונס דואגים להשלים את הזמן האבוד.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת כי תשא תשע"ג

נכנס יין יצא סוד

שאלה:

הרב זאבי שלום. בעקבות פורים שחגגנו השבוע יש לי ספק שמעסיק אותי ואשמח לקרוא את דעתך בענין. בפורים יש הרבה שמשתכרים וחלק מהם מדברים כל מיני דברים שביום רגיל לא שומעים כל כך... והנה, בפורים האחרון אחד החברים שלי שתה קצת יותר מדי ואמר לי כמה מילים שדי פגעו בי. השאלה שלי היא איך להתייחס לדברים שהוא אמר כשהיה שתוי, האם אז הוא אומר את האמת שתמיד הוא מסתיר או שאולי שיכור מדבר שטויות בלי קשר למה שהוא חושב?

הרב זאב קצנלבוגן:

פקחותו של הרב יונתן אייבשיץ מן המפורסמות הייתה. רבים נהנו מחכמתו וחריפותו. לא רק בני ברית, אלא אף שאינם בני ברית היו נהנים להשתעשע איתו בדברי חידודין. המלך בכבודו ובעצמו היה מזמנו לעיתים תכופות על מנת ליהנות מחכמתו. דבר זה היה לצנינים בעיני הכמרים שראו בכך פגיעה למעמדה של הנצרות. הללו ניסו לשכנע את המלך לערוך עמו ויכוח פומבי. בויכוח טענו הכמרים שניתן לחנך אף חתולים. ר' יונתן טען לעומתם שלהבדיל מבני אדם, חתולים ניתן רק לאלף ולא לחנך. המלך נתן לצדדים 30 יום על מנת להוכיח את טענתם. לאחר 30 יום התאספו כל הצדדים בארמון המלך, האולם היה מלא מפה לפה והשולחנות ערוכים. כשניתן האות נכנסו לאולם צוות חתולים הולך על שניים לבושים בגדי מלצרים הדורים ובידיהם מגשים עם כבוד עמוס לעייפה. הקהל מחא כפיים בהתלהבות גדולה, ניצחונם של הכמרים בויכוח היה סוחף! ר' יונתן לא התבלבל לרגע. הוא הוציא מן הכיס את קופסת הטבק שלו, ניער אותה קלות ופתח. להפתעת כל הנוכחים מתוך הקופסה קפץ עכבר מבוהל. המלצרים/חתולים המלומדים העיפו באחת את המגשים לקול שברי הזכוכית שעפו לכל עבר וזינקו לאכול את ארוחת הערב שלהם...

חתול לא ניתן לחנך, אבל בני אדם ב"ה כן! בפנימיותו של כל אדם מתגבשת לה זהות שבסופו של יום תמצא את דרכה החוצה. זהות זו נבנית מאישיות, מחינוך, מתפיסות מוטעות לצד תפיסות אמיתיות. תפיסות חלקיות לצד תפיסות שלמות. תפקידו של החינוך (שאנו מחנכים את עצמנו) הוא להוציא את האישיות שלנו כמה שיותר מזוקקת. לא כלפי חוץ, אלא אמת שבאה לאחר דיונים פנימיים. אוי לו לאותו אדם שכל שלבי הביניים הגולמיים שלו היו מתבטאים תדיר כלפי חוץ!

"חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים" כתב שלמה המלך (משלי כ"ו). שיכור מאבד במקצת את התחושה. לכן תוכלו לראות שיכור משחק עם קוצים, דוקר ופוצע את עצמו ובכל זאת ממשיך. מדוע? כי התחושות שלו קהות. דקירה קטנה שמפריעה לאדם נורמלי, השיכור עדיין לא מרגיש. זו הסיבה שכדאי להרחיק מן השיכור דברים עדינים, אין לו את הרגישות המספקת. סכין חדה מסוגלת לעשות עבודה נהדרת, אך לא נפקיד אותה בידיו של השיכור, באותה המידה שטיפש שלא מבין את עדינותו של המשל מסוגל להשתמש בו בצורה מאד גרועה...

הגמ' מספרת (סנהדרין ל"ח.) שבני רבי חייא פגעו בשכרותם ברבי יהודה הנשיא. הם טענו שמשיח יגיע רק כאשר מוסד הנשיאות יתבטל... רבי יהודה הנשיא כמובן לא כ"כ אהב את הדברים. כאשר בא ר' חייא לפייסו, אמר לו "אל ירע בעיניך... נכנס יין יצא סוד". פיוסו של ר' חייא אינו ברור, הרי אם זה מה שהם אומרים בשעת שכרותם, זה מה שהם חושבים באמת וזה מעליב שבעתיים? (למי שמעוניין בהרחבה, שווה להציץ בפרושו המרתק של המהרש"א במקום)

השיכור אינו משקר, הוא פשוט מבטא את הדברים בצורה בלתי מעודנת ומלוטשת. פעמים רבות השיכור מוציא דברים חסויים אך עלינו לזכור, זה לא מלוטש, זה לא עדין. יתכן שיש בסיס לדברים השליליים שהוא מבטא, אך העובדה שהוא אינו מבטא אותם ביומיום אינה מלמדת שהוא מסתיר מאיתנו את האמת, יתכן שהיא מלמדת אותנו שהוא חינך את עצמו ורואה ביומיום את המציאות בצורה מפוכחת הרבה יותר והדבר השלילי הזה נראה שונה לחלוטין במסגרת הפאזל השלם...

הישיבה בפורים תשע"ג - תמונות. צילום: דוד מור יוסף

צילום: דוד מור יוסף

ראש הישיבה שליט"א - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

פורים – מאיתנו לאלוקים

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, אע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (רמב"ם הלכות מגילה פ"ב הי"ח)

מהי הסיבה המיוחדת שזכו ימי הפורים ומגילת אסתר, למעמד חשוב כל כך ונצחי, שלעולם לא יתבטלו.

אשר החלו לעשות!

לאחר שנעשה ליהודים נס פורים, אנו שמים לב לדבר מעניין ומפליא, שמספרת המגילה: "על כן היהודים הפרזים... עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו, ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים... לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (ט, יט-כג).

פשוטו של מקרא מוכיח לנו שיהודי אותה תקופה התחילו מעצמם לעשות בימי הפורים משתה שמחה יו"ט ומשלוח מנות, בעיירות הפרזות, ללא שהורו להם חכמי אותו הדור לנהוג כך. רק לאחר שהתחילו לעשות זאת, תיקן להם זאת מרדכי בתקנה מחייבת לדורות - שבוודאי נתגלתה לו נבואה על כך - וכתב ושלח ספרים אל כל היהודים, לקיים לדורות את מה שהתחילו לעשות מעצמם, ועוד הוסיף להם את המצוה לקרוא מגילה בעיירות המוקפות חומה, וכן את מצוות מתנות לאביונים. ואכן, עם ישראל כאיש אחד קיבלו "את אשר החלו לעשות", דהיינו את מה שהתחילו לעשות לבד מעצמם, והוסיפו לקיים את המצווה לדורות ככל "אשר כתב מרדכי אליהם".

קריאת המגילה – מהעם

כשאנו ממשיכים לעקוב אחרי פסוקי המגילה, אנו מוצאים דבר פלא נוסף.

רש"י מלמדנו שפעולתו הראשונה של מרדכי, היתה כתיבת המגילה, כנאמר בפסוק: "ויכתוב מרדכי", וכתב רש"י שהכתיבה הזו "היא המגילה הזאת כמות שהיא". למרות שכתב להם מרדכי את המגילה, עדיין לא מצאנו בפסוקים הבאים מיד אח"כ שמרדכי תיקן להם לדורות גם לקרוא את המגילה.

קריאת המגילה נזכרת לראשונה בפסוקים הבאים: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם... ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה, והימים האלה נזכרים ]בקריאת מגילה, רש"י[ ונעשים ]משתה ושמחה ויו"ט לתת מתנות ומנות. רש"י[ בכל דור ודור... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם ]קריאת המגילה. רש"י[ לא יסוף מזרעם, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית" (ט, כז-כט).

גם כאן פשוטם של מקראות מלמדים אותנו, שעם ישראל התחיל לזכור לבד את ניסי הפורים תוך כדי קריאת המגילה שכתב להם מרדכי, ורק לאחר מכן, קיבל מנהג זה של קריאת המגילה תוקף של תקנת נביאים - מרדכי ואסתר שתיקנו קריאה זו בנבואה לדורות.

זהו אולי גם פירושה של "איגרת הפורים הזאת השנית", דהיינו, שמלבד האיגרת הראשונה שבה תיקן מרדכי ליהודים את מנהגם הראשון של משתה ושמחה לדורות, ואף הוסיף עליו כאמור לעיל, הוסיף עוד ושלח להם איגרת שנית שבה תיקן להם את מנהגם השני שנהגו בקריאת המגילה.

ניתן אולי לומר שלאחר שכתב מרדכי את המאורעות לזיכרון לדורות במגילת אסתר, ולאחר שקיבלו על עצמם היהודים מעצמם לקרוא מגילה זו, הוסיפה אסתר ובקשה מהחכמים לקדש את המגילה הזו לדורות, ולהכניסה אל תוך כתבי הקודש.

אישור לכך אנו מוצאים בפסוקים הבאים: "ושילח ספרים אל כל היהודים... דברי שלום ואמת, ומאמר אסתר קִיַם דברי הפורים האלה ונכתב בספר". ואמרו חז"ל, שאסתר בקשה מאת חכמי הדור לקובעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים, וזהו "ונכתב בספר" (רש"י).

כאן נקבעה מגילת אסתר, כמגילה קדושה מאוד, הדומה אפילו לכתיבת ספר תורה. [שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. מגילה ט"ז ע"ב] אין זו סתם מגילת זיכרון על ניסים שהיו, אלא היא מגילה נצחית שסודותיה אין סופיים, היא מגלה את ההסתר [מגילת-הסתר...] שבמסתרי הטבע ומגלה שמאחורי כל הנהגות העולם, נמצא א-ל מסתתר, המשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים למען הצלתו של עם ישראל.

מאיתנו לאלוקים!

נחזור עתה אל השאלה שהצבנו בפתח דברינו, ונבין איפה את הסוד שבנצחיות מצוות הפורים. שונים הם כל החגים ומצוותיהם ממצוות הפורים, מפני שחביבות מאוד הנהגות הקודש שקיבלו עם ישראל בפורים על עצמם לבד, בלי נביא או חכם שהורה להם מה לעשות. קבלה כזו שבתחילה קיימו היהודים מעצמם, ורק לאחר מכן קיבלו אותה ב"הוראה מגבוה", לא תעבור מתוך היהודים. זכרה של המגילה, שמצאו בה עם ישראל מעצמם טעם וגילו את סוד קריאתה, מגילה זו לא תסוף מזרעם, ותהיה קיימת לנצח.

מדוע דווקא בנס פורים אנו מוצאים את העובדה הזו, שיהודים קיבלו על עצמם לבד דברים וכיוונו בכך לדברי הנביאים?

נס פורים אירע לעם ישראל בתקופת גלות לא פשוטה, כשבית המקדש – בית חיינו חרב ועם ישראל כמעט ואיבד את תקוותו. בתקופה חשוכה זו, מתוך הסתר הפנים, מתגלה הקב"ה ברוב רחמיו בתוך מסתריה של הגלות, ולמרות הסתר הפנים מוצאים היהודים את עצמם כשהם מונהגים בהנהגה מופלאה שהופכת את כל העניינים לטובתם. העובדה שאיננו מוצאים את שם ה' ב"מגילת ההסתר" מלמדת על הניסים הנסתרים שנעשים איתנו בכל זמן, ניסים שאנו מתבקשים לפקוח עיניים ולהבין לבד שאלוקים עומד מאחוריהם. או אז כשיהודי מגלה לבד את אלוקיו, הוא מוצא צורך להודות לו מעצמו, בצורות אישיות שהוא מתחבר אליהן. לכן, דווקא בחג הפורים אנו מגלים את הקבלות האישיות שקיבלו על עצמם היהודים כהודאה על הניסים שנעשו להם בתוך ימי הגלות, והם עמדו עליהם לבד.

ימי הפורים הבעל"ט, ימים של שמחה אישית פורצת גבולות, שמחה שמתוכה אנו יכולים לקבל על עצמנו כדרכם של היהודים מייסדי תקנות הפורים, קבלות אישיות, פרטיות ו...עצמאיות! קבלות טובות שהגענו אליהן לבד, קבלות שאותן נוכל לשלוח – על דרך המליצה - במשלוח מנות לה' הנקרא רעהו של היהודי ("ריעך ורע אביך אל תעזוב" - משלי כ"ז), משלוח מנות שיתקיים לנצח, משלוח מנות שבזכותו ישלח לנו רענו שבשמים משלוח מנות חזרה וימלא משאלותינו לטובה מתוך שמחה אין קץ.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

אם יהודי היה יודע...

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כולנו מכירים את מילות השיר העליז הזה, ואת הטיפוסים שאיתם מזוהה השיר, ואיך נאמר? כל זה אינו מקרין תחושה של רמה ואיכות גבוהה במיוחד. בדרך כלל, אנחנו אוהבים יותר להיות שייכים לעולם מבין יותר. לעולם שבו איננו שרים על מה שלא ידוע לנו, אלא מבינים וחווים את מה שכן ידוע לנו. שלא נדבר על הסקפטיות המסוימת שאנחנו אוהבים לשדר. נו, היה שמח ורוקד כל השבעים שנה. איזה מין חיים אלה של שמחה וריקוד תמידיים? אנחנו טיפוסים חכמים יותר, ולא מתאים לנו לצאת כל כך מן הכלים. ובכלל, כל המציאות המוזרה של האנשים האלה, הקוראים תיגר על כל מה שנחשב ונקרא תרבותי ומשכיל, לא בדיוק שייך אלינו.

אז לא באתי לספר לכם שהחלטתי להיעשות לרקדן רחוב, ועדיין אני מנסה להבין היום את מה שלא הבנתי אתמול, ולחיות חיים שיש בהם קצת יותר דעת. אבל, כשמתקרב פורים, חג הקיום היהודי, אני מרגיש שיש משהו משותף ביני לבין הטיפוסים האלה. פתאום אני חש שיש משהו בגובה של היהדות שהוא הרבה מעבר לכל מה שאני מסוגל לתפוס ולהבין, ואין דרך להתייחס לכל זה חוץ מעל ידי כמה טיפות (או כוסות), וריקוד סוער וזועק עד כלות, ואולי אפילו אתחיל לזמר ולרקוד את השיר: לא מבין כלום.

השנאה של המן ליהדות וליהודים, שאחרי אלפיים וחמש מאות שנים אנחנו יכולים לראות שהיא יותר מאירוע היסטורי, אלא חוק טבע התקף בכל היבשות ובכל הדורות, היא פשוט בלתי נתפסת. מה יש בי, ביהודי, שמצליח להוציא מן הכלים אנשים רבים, השונים כל כך אלו מאלו? איך ההיגיון המטורף, שהביא אדם לחתום על הצו הבלתי אפשרי: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, חזר והופיע בגרמניה של היטלר, באמצע המאה העשרים?

בסך הכל, אני היהודי, ובוודאי היהודי החילוני, מנסים לראות את עצמנו כאנשים נורמליים, שכל אדם אמור להסתדר איתנו, ומדוע אנחנו מסוגלים שוב ושוב להטריף את דעתם של אנשים רבים כל כך, בכל הארצות ובכל הזמנים?

והעקשנות היהודית, שבאה לידי ביטוי בסירובו הבלתי מתפשר של מרדכי להשתחוות להמן, ובמשך אלפי שנים בעקשנותם של יהודים להתמיד בזרותם לכל הסובב אותם, האם היא סבירה? האם היא מסתדרת עם הדימוי שלנו בעיני עצמנו כאנשים נורמטיביים?

והאם ההבטחה האלוקית על נצחיות העם היהודי, ועל נצחיותה של התורה, מסוגלת להסתדר עם ההיגיון ההיסטורי הטבעי, שאותו אנחנו יודעים לנתח כל כך יפה? איזו מדיניות פוליטית אפשר לבנות, מנקודת מבט של הפסוק ממגילת אסתר: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו? הבנתם מה כתוב כאן? אל תחשבי, אסתר המלכה, שבאתי להתחנן לפניך, שתואילי בטובך להושיע את עמך הנרדף והמוכה. באתי כאן להציע לפניך עסקה נפלאה והזדמנות פז, להציל את עצמך ואת בית אביך מכיליון ואבדון. העם היהודי עצמו אינו נמצא בסכנה של ממש. האם כל זה מסתדר עם מה שנקרא 'ריאל-פוליטיק'?

והאהבה הגדולה הממלאת את חלל עולמנו בפורים, אהבה לקב"ה, לתורה ולכל יהודי, האם היא עומדת בדרישה של הנורמליות?

כשאני נזכר במור אבי שליט"א, שהגיע לארץ מאירופה הדוויה, כשהוא בן חמש עשרה, ולא היה בכל העולם מי שיכל לומר לו מה לעשות, שהרי אביו ואמו עזבו את עולמנו כבר מזמן, אני צובט את עצמי ושואל, מה הביא אותו אז דווקא לישיבת חברון? וכמוהו עוד רבים אחרים, שבחרו לדבוק בכל ליבם בעולמה של תורה, ועליהם עומד היום עם שומרי התורה, מנין היה להם הרצון והכח לעשות זאת? האם כל זה סביר, הגיוני וריאלי?

שמעתי פעם סיפור על נפוליון, שהגיע לחצר בית הכנסת בשעת קידוש לבנה, וראה יהודי מתפלל בכוונה: יהי רצון מלפניך, למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. שאל הקיסר אותו, האם בביתך הכל בסדר? אשתך והילדים בריאים? וכששמע נפוליון את המצב הקשה ששורר בביתו של האיש, תמה תמיהה גדולה: ואחרי כל זאת, האם מה שחסר לך זה שהירח יהיה שלם? מדוע היהודי איננו יכול לצמצם את מבטו לד' אמות הפרטיות של כאן ועכשיו?

אז כנראה שיש בנו משהו שהוא לא לגמרי נתפס. היהדות קושרת אותנו אל משהו שהוא גדול בהרבה מאיתנו, ולא כל כך ניתן להכניס אותנו אל תוך המסגרות הרגילות בעולמנו. אולי לכן אמרו לנו חז"ל שאת שמחת פורים עושים באופן ובצורה של עד דלא ידע.

אז אם תראו אותי בפורים במצב צבירה לא כל כך מאוזן, רוקד ושר בלי שום גבול, תבינו מה עובר עלי. וגם אם בטעות אתחיל לשיר 'אם יהודי היה יודע', תסלחו לי. זה לא לגמרי באשמתי. 

אבי פורמן - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

תורה או תרבות?

אבי פורמן

13/02/2013, שעת צהריים בכנסת ישראל. תקופה פוליטית מאתגרת. טיוטות נכתבות במשרדים חבויים, כתבים פוליטיים סוערים לקולה של כל בחישה פוליטית. הקואליציה האמורה לקום אינה מנפיקה בליל של מידע והאתגר מרתק.

חדורי מוטיבציה מדדים כוכבים חדשים במליאת הכנסת. דורכים את אורם (או את חשכתם), ניגשים בחרדה למלא את חובתם הפוליטית בנאום ראשון מעל בימת שליח הציבור (לדבריהם) ומצביעים על דרכם, המיתולוגית ומחוברת למשהו מן העבר, או הפלורליסטית, החדשנית, מנותקת משורשי עבר.

תשומת לב מרובה תופסת אחת מהם, פעילה וותיקה במחוזות אחרים משאנו מכירים, ד"ר רות קלדרון. הגברת, דוקטור לתלמוד ומייסדת בתי מדרש לנשים וגברים, פותחת בדבריה את התלמוד במסכת כתובות, מספרת על רבי רחומא ועל פמיניזם במשנת חז"ל. כמורה וותיקה קוראת את הטקסט "בשביל המנגינה" ומבארת אותו בפרשנותה שלה.

האוזן המביטה מן הצד מתקשה לחזות בשורות המוקראות, העיניים חופפות דווקא על הילך הרוח. את תשומת הלב תופסת המנגינה. מנגינה חדשה זו העלתה תוגה על פני. המילות שאמרתי חרש בליבי הועלו אבק בראי-המודרניזציה. משתייכות הן למאה הקודמת. אבל המתחולל במליאת הכנסת חייב הבעה עצמית שלי. אכן הגב' מביעה במילותיה "השכלה חדשה" במיטבה.

באופן אקראי, מבין תחושותיי עלו אי-אלו מילים תוהות: השכלה חדשה בימינו? הגברת הקריאה טקסט, פעלול פוליטי עלוב, טוב לשעתו, נשכח לאחר זמן. אולם כותרות חדשות באינטרנט צדו את עיני והזכירו מציאות ששכחנו ברבות השנים. מפלגה חדשה התעוררה בישראל, מבקשת להמיט אסון על אוהלה של תורה. אך גרוע מכך התיימרותה לשלב את הטקסט התלמודי בתכני החינוך החילוני ולהעניק מבט חדש ל"איך יעשה אדם לעצמו את התורה לתורת חיים".

חורף 2006, בחוץ גשם. היכל סינמטק סיטי בת"א מתמלא עד אפס מקום. "בוגרי" תרבות חרדית, ראשי שלטון, אישי רוח, ואנשי תקשורת נכנסים זה אחר זה. מכל קצוות הבוהמה החילונית השתתפו שם. חם בפנים. התקווה בלב הנוכחים לעולם חדש, עולם בו מסירים סטטוס קוו ומנתקים מדינה יהודית מזיק של אידישקייט.

התרבות החדשה לפי אמונתם, תהא טבולה במאפייני מסורת וותיקה. "תיקון ליל שבועות" באווירה רפורמיסטית. "ליל הסדר" כחוויה משפחתית. תרבות יהודית ללא יהדות.

בקדמת הבמה פאנל "נכבד" של אנשים שעברם נטוי בעולם החרדי, הם באו לשוח על הרפתקת חיים עצמית ועל השאיפה להפכה 'נחלת כלל'. ישיבה חילונית, חבירה אל מסודות רפורמים וקונסרבטיביים מצטיירת בדמיונם כאידיאל נערץ.

אברהם פורז – אז יו"ר ועדת החינוך בכנסת, בוגר משרד המשפטים. האיש החזק בשינוי, מפלגה שחקקה על לוח ימיה את המאבק בחרדיות, יושב יחד עם רעייתו וחברים לתנועה בקהל. מאפייניו הם: אמונתו בכוחה של השנאה, שנאת החרדים. בטחונו בשיכרון הכוח ובניגוח הדרך התורנית.

דרכם של אלו נחלה כישלון רבתי. סופם הפוליטי של מפלגה זו ואנשיה הלא הוא כתוב בספרי דברי הימים. תקופה קצרה לאחר אותו אירוע הושלך פורז בבעיטה ממפלגתו ופרץ דרך למותה של מפלגת שינוי, כמו גם של דרכה. בודדים המשיכו את דרכו במפלגות הציוניות האחרות, דרכם כידוע לא צלחה.

שנת 2012, יאיר לפיד, הבן של, העומד בראשות המפלגה בה חברה גב' קלדרון, מבין שהמציאות שונה. ממלל שעל טעויותיו של אביו טומי אסור לו לחזור. הוא יוצא לדרך חדשה. מדבר בעד ופועל נגד. מגלה לנו שהסערה שמאחורי השקט עלולה להיות מסוכנת מהסערה הגלויה.

המציאות הפוליטית הופכת את הימים לימי מלחמה, 'מלחמת תרבות'. כמה נאה לה לתקופה זו להיות צמודה לימי הפורים. "אשר קרך בדרך" - עמלק קירר את האמבטיה הרותחת. המלחמה של ימינו היא על האמבטיה.

14/02/2013 מקימה גב' קלדרון יחד עם ח"כ חובש כיפה סרוגה בית מדרש בכנסת. הרצון שלה ושל חבריה להפוך את תורתנו הקדושה מתורת אלוקים לתרבות, הוא הריגת המשמעות התורנית, משמעותה של התורה.

מקומנו כישיבה המשלבת בין עולמה של הישיבה – לבין שילוב תורה ודרך ארץ הוא בצומת הדרכים בין החזיתות, בשאלת השייכות. הם אומרים – אנחנו אנשי המערב, אך יש לנו מסורת תרבותית בעלת שפה עשירה. אנחנו אומרים – בני עם אחד נחנו, קבלנו תורת חיים מסיני, העבודה היא אמצעי.

הידיעה שלנו חשובה מכל. את עולם הישיבות הם לא ינצחו. אותנו הם מבקשים להכחיד. את החוליה שנראית בעיניהם רפויה, פחות יושבת בהיכל ביהמ"ד (קדושתו גדולה מקדושת ביהכ"נ) הם מבקשים לנתק ממקור חיותה. הניצחון שלנו עליהם יהיה ניצחון ישראל על עמלק. זהו המבחן שלנו.

זכרו: הסערה שמאחורי השקט הוא הדבר היותר מסוכן. הדרך השקטה שלנו, החיבור שלנו לעולם התורה והיציאה אל שוק העבודה בשקט ובאופן הנכון יביא את הניצחון המטאורי על "ההשכלה החדשה" החפצה לאיים על היהדות האורתודוקסית.

חורף 2014 יכול להיות ההיסטוריה שאנחנו נרשום. בימים אלו, כשאנו יוצאים לנקוש על הפתחים, לבקש תמיכה, נזכור שאנחנו גם ואולי בעיקר "מייצגים" את דרך התורה, גם בהיותנו מחוץ לישיבה, את ההכרה שלנו שהתורה היא תורת חיים, היא תורה אלוקית, היא לא רק נפח תרבותי.