כן. לא. שחור. לבן.

מפלגת 'יש עתיד' הציעה למפלגות החרדיות להקים ביחד ממשלה, לקחת או לא לקחת?

 בועז בק: כל בן אדם נורמלי כאשר יחטוף סטירה מחברו בפומבי בתוספת צעקות גידופים ושאר ירקות, יזכור לו זאת ולא יסלח עד לאחרונה שבנשימותיו. אדם שיושפל עד עפר, יוחרם, ינודה ויהפוך מוקצה מחמת מיאוס, רק בגלל השתייכותו למקום פחות אהוב, זה ייחרט בתודעתו לנצח ויתרחק מהמשפיל כמטחווי קשת.

אלא אם תאווה מסוימת תניע אותו ותסנוור אותו, עד ליעד סמוי שהוא מחפש מה שנקרא אינטרס, או אם הוא מושחת.  השחיתות, יודעים להסביר אנשים היא מניע מצוין ומנוע שכחה אדיר ממדים. שהרי המושחת יעשה הכל ע"מ להשיג את רצונותיו.

כאלה הם פוליטיקאים וחבריהם, 'אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו' יש שיגידו שתולים לו בכח ויש כאלה שנולדים כך טבעי.

לפני שבוע בדיוק התראיין מספר 1 ברשימת ש"ס המפוארת לשעבר, וסיפר שעד רגע לפני הפיצוץ הקואליציוני עוד הציעו לו תמורת נזיר עדשים ועוד מספר מאכלים טובים מבית אבא (מאכלים מרוקאים, כן? המפלגה המציעה היא חבורה של אשכנזים. דילים הם יודעים להכין, לא אוכל)להצטרף לממשלה בניסיון נואש ואחרון למנוע את המשבר. אוי לו ואבוי לו אם היה מסכים לכך. אבל לכל מי שמסתכל דרומה מהיום יודע שהאיש לא אחד שמסרב להצעות להנהגה בכירה.

במהלך מבצע צוק איתן, אמר שוב ושוב שיתמוך ביו"ר מפלגת השמאל לראשות הממשלה, והיום הוא אפי' לא מעז לחשוב על כך, ביודעו שאם אכן יעשה כך ימצא את עצמו שוב מורחק ומנודה. ואת הנידוי הוא אוהב לשכוח מהטעמים הנזכרים לעיל.

וזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, כאשר חוברים שני גורמים בחבירה שהיא מעל הטבע נגדו, אסור לו לשכוח את זה לנצח. כי זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. או כמו שדרעי אוהב להגיד את זה, 'לא נמחל על הדרת הספרדים מהממשלה רק כי הם ספרדים', רק בשם ההיגיון שהוא טוען עליו בוקר וערב כי הרוב הלבנבן שולט פה. בן אדם כמוהו חייב להתעלות על עצמו ולא לעשות את מה שהוא בד"כ עושה וזה בסוף כן "להיכנע" לאירופאים' וכן להזדחל אליהם בכדי להיות בעמדה בכירה שהוא כה רגיל ונהנה ממנה.

יש דברים שהם חסרי היגיון, אבל הפוליטיקה כמו שראינו היא מעל ההיגיון הנורמטיבי שלנו כבני אדם פשוטים. באם היה ח"ו מסכים להצעה זו או אחרת שטען שהביאו לו במהלך החצי שנה האחרונה, היה מפסיד את שארית הכבוד שנשארה בכיסו המחורר. למרות שכך  נוהג הוא מימים ימימה, הוא היה חייב להתעלות על עצמו וכך עשה וטוב שכך, לא בגלל צדקתו אלא בגלל ה'ברית' שנקשרה בינו לבין חבריו מיהדות התורה ומהדגל המונף לצידה. דבר זה ייזכר לו, לטובתו. כי עכשיו יותר מתמיד הוא צריך את זה במיוחד שהוא בשפל שגם בימי 'שאגת אריה' ז"ל לא היה בו. טוב שעצר את עצמו. כל חבירה לכוחות שהיו נגדו אתמול, הייתה מראה לנו שוב שהאיש חזק ואיתן כבד יוטה בשעת סערת ענק. ואותו מעניינת רק הנוחות והטובות המתלוות לכך. עכשיו אחרי שהוא מנופף מעל כל במה שהוא זה שהוצע לו להיכנס לממשלה הזאת ולהציל אותה והוא הוא הגיבור הגדול שבזכות שעמד על דעתו נפלה הממשלה אולי יוטב לו.

יש כלל אחד בחיים 'אם סטר לך אדם ברבים, אל תזחל אליו גם אם יחבק אותך כי זאת רק הכנה לסטירה הבאה שתהיה כואבת יותר'. טוב שהבין זאת ולא התפתה.

יעקב אבינו מכיר את מקומו ואומר עם כל גדלותו 'קטנתי' אבל בכל זאת 'הצילנו נא מיד אחי' שיושפל הוא ולא ע"י מכה שאביא לו או אחבור לו ואהיה החלק החסר בפוסטר החמוץ שהיה עד היום.

שבת שלום.

אבי פורמן: השבוע הארוך הזה עדיין לא נגמר, כל שעה מפתיעה אותנו בתהפוכה פוליטית חדשה ומבשרת לנו על עוד דיל שנרקם בחדרים אפלים אפופי עשן סיגריות (זה באמת ככה, או שזה רק בסרטים?),  או עוד תרגיל פוליטי מחוכם שנחשף לאור השמש.

מה שאותי תפס הייתה אחת ההצעות היותר מעניינות שעלו על השולחן, מהכיוון הכי פחות צפוי . הצעה שהגיעה ממפלגה שחרטה על דגלה את הדרת החרדים מהעוגה התקציבית, ואת הסרת החיוך מפניהם של שומרי התורה. יודעי דבר יודעים לספר מה כלול ב'דיל',  אתם תתמכו בנו להרכבת הממשלה ובתמורה תקבלו שליטה, כספים, ועוד. אם התרגיל היה יוצא לדרך, יוזמי ורוקחי התרגיל המסריח המפורסם היו מתהפכים בקברם על שתפסו להם את הכס בהיכל התהילה המפוקפק לטובת עורמה ונוכלות ברמה יותר גבוהה.

ציבור שרמסת את כבודו, גררת אותו לפת לחם כפשוטו אתה מחזר אחריו ומציע להם לחבור אליך??? הבטן מקרקרת בהחלטיות לא חזק ומהדהד לתעלול פוליטי זה.  אבל הראש אומר שאולי הגיע הזמן לפרוע את החשבון, לאותו אחד שתחתיו ובמשמרתו חוקקו חוקים שהפכו את התורה ולומדיה לאסקופה נדרסת. נכון קשה יהיה לשבת כתף אל כתף עם אויבים – אחים, מריר וחמוץ יהיה לסעוד מעוגת התקציב עם שותפים קואליציוניים שעד אתמול שלהבו יצרים לפרוע בנו ושיסו בנו את בוחריהם. אבל בשביל מה יש לנו ייצוג בפוליטיקה אם לא כדי להמתיק את הגלולה שנקראת מדינת ישראל החילונית, נכון בעוד כמה חודשים אולי יהיה לנו שני ציפורים על ה'עץ', אבל עכשיו קיבלנו הצעה ליד אולי לא היה נכון לדחות אותה בשני ידיים.

אני יוסיף משהו בנימה אקטואלית מהפרשה. יעקב אבינו חוזר לבית אביו לאחר ששנים היה רחוק, רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות, מבית יצחק, ממשרדי הממשלה. עשיו חושב שהיום, אחרי שכל המקורבים של יעקב כבר לא בתפקיד, אין לו את רבקה שתדליף לו סודות מהחדר. שתספר לו מתי יש חלוקת ברכות או שתבריח לו בגדי חמודות, אבימלך מלך גרר כבר פרש לפנסיה, ואפילו אליעזר לא בשטח כדי להפעיל את חברי מועצת שדה אדום.

בשלב הזה יעקב לכאורה בנקודת שפל מול עשיו, אבל מספרת לנו הפרשה שיעקב שולח מסר תקיף לעשיו "נראל'ך שתוכל לחגוג על חשבוני, שתוכל להשתמש בי לצרכיך,. לגזול ממני את משפחתי או המקנה והרכוש? הייתי עם לבן שנים ארוכות, אני חוזר אחרי סדרת שיעורים בבית הספר לתרגילים מלוכלכים. אתה יכול לשכוח שאני יבוא בתמימות ויאכל את כל הלוקשים שלך". נתחבק, נתנשק, כן. אבל אחרי כמה ימים שסימן הנשיכה יעבור לי והצוואר ישתחרר, תגלה שאת השיניים השבורות ייקח לך עוד הרבה הרבה זמן לשקם.

אבל שימו לב עם כל הביטחון העצמי של יעקב, עדיין הוא מרים ידיים לשמים בתפילה מיוחדת ואומר 'הצילני נא מיד אחי..' עם כל הנכלוליות אולי אני עוד יצליח להסתדר, אבל מ'אחי' אני צריך שמירה מיוחדת. הכי חשוב זה שאחי לא ינעץ בי את הסכין בגב, אם לא תהיה אחדות בנינו אנחנו באמת בבעיה קשה, אותו הטעם המריר של המחלוקת מהבחירות לרשויות עדיין מעורר בי בחילה. כולי תקווה שהפעם זה הולך להיות שונה.

אבי פורמן - פרשת דברים חזון תשע"ג

"אין מחיר לחופש"

מאת: אבי פורמן

"אין מחיר לחופש אבל יש לו תאריך".

באמרה זו נפגשתי לפני כמה שנים כשבאתי להגיש את הדיחוי משירות בצבא בלשכת הגיוס.

בכניסתי למתחם ראיתי חייל שיושב בפתח, מתפקידו היה לבדוק את הנכנסים, אבל אפילו את ההנהון שלי הוא פספס. הייתה לו תעסוקה אחרת, מביט בגוש עץ גדול ומנסה בשני ידיו השמאליות באמצעות אולר לחרוט משהו. אני נכנסתי פנימה לטפל בענייני, אבל מתברר שבאותו יום זימנו הרבה משתמטים יחד בכדי לצמצם את ביטול התורה בישיבות, והדבר יצר טור ארוך מאוד. אל מול שני פקידות שגם כך לא היו להוטות במיוחד לזרז את עניינינו, כשבקצב העבודה האיטי שלהם אם היו מוכרות בסופר, אנשים היו מתים מרעב ליד הקופות חלילה. אם היו עובדות בבנק, מרגע בקשת משיכת הכסף עד שתתבצע הפעולה, עלולים לעבור משקל חדש לשקל מחודש. כך יצא שידעתי את מספר העציצים בכניסה, את כל השלטים המרתקים על חשיבות הגיוס שיננתי בעל פה.

בדרכי החוצה לסיגריה השלישית נפגשתי שוב בחייל החורט בעץ, כבר אפשר היה לראות מה הוא מכוון בחריטה, האמרה המופיעה למעלה כבר הייתה כמעט ערוכה בשלבי סיום של המלאכה הקשה. מהחייל הבנתי שכבר עובד עליה כשבוע. לדבריו, אטוטו הוא משתחרר וזה מעביר לו את ספירת הימים לאחור.

ניסיתי להבין ממנו מה רע לו בחופש הזה, שהוא יושב ומשתעשע לו עם גושי עץ, למה הוא כל כך מחכה לתאריך החופש, האם באמת שאר השירות שלו היה יותר קשה, ולאיזה חופש בדיוק הוא מצפה אחרי השחרור. מהמעמסה הכבידה והאחראית של לשמור על... לשכת הגיוס שממוקמת במרכז ירושלים שחלילה לא יכבשו אותה לגיונות של הצבא הטורקי או שמא הבריטים יחליטו לחזור.

אני לא אלאה את הקוראים בשיחתנו הארוכה שבסיומה השליך החיל את העץ המסותת המצחיק שלו והתחיל לתכנן לעצמו חופש אחר מהחופש שהוא מאחל לעצמו - משהו עם קריירה. זאת הייתה שיחה אקראית כזאת, אבל מהסוג שנחקקות לך זמן רב בראש. זה שהגענו למסקנה שלחופש יוצאים רק אם באמת לא היה חופש כל הזמן, אצל חייל ג'ובניק שכל השירות שלו הוא בדיחה אחת גדולה אין משמעות מיוחדת לשחרורו יש יותר משמעות אם הספיק משהו בזמן השירות ואם אני באמת רוצה ליהנות מחופש והשיחרור זה רק מחופש שבא אחרי עבודה קשה.

יש לי קטע מעניין, שבחופש אני עדיין משאיר את השעון שיצלצל בשעה שמונה בבוקר שזו השעה שאני קם כל יום, אני משאיר אותו על מנת שיצלצל. אבל כשאני קם בחופש אני מסתכל על השעה 8:00, מחייך לעצמי חיוך קטן מכבה את השעון, מסתובב לצד השני ואומר איזה כייף שחופש וממשיך לישון.

אני צריך לחוות שזה חופש, בזכרוני היו ימים שלא הייתה לי עבודה. הייתי מתעורר באחד עשרה, מביט בשעמום בשעון אה עוד יום, ונותן לו להתפוגג עד השקיעה, יוצא מהמיטה כשאני רעב, בחוץ כבר חושך אני מחפש מקום פתוח לאכול בו ארוחת בוקר. אין לאן למהר, מקסימום יש איזה בורקס טורקי שפתוח עד חמש. מה יהיה מחר לא משנה הרבה. אה, מחר מתחיל החופש באמת?

למה זה מזיז לי, אצלי כל יום אותו דבר. כך לאטם צמחו לי קרניים, מלראות כל יום כל היום את אותם קירות, התחלתי לעבוד כמה חודשים בהתחלה עבדתי בלחפש עבודה.. שזה סיוט. אבל אחר כך שאתה לוקח יום חופש מהעבודה, אתה מעריך אותו, כל שעה שווה כסף והרבה, יום חופש נהיה שווה לך הרבה יותר מיום עבודה.

שמעתי איש חכם שפירש את המאמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שרק מי שעובד כל השבוע וכמה שהוא עובד יותר קשה כך הוא אוכל בשבת, המנוחה שלו והחופש שלו בשבת יותר איכותית, יותר מהנה, לחופש לא יוצאים בלי עבודה לפני.

תגובות לאבי פורמן והלל עזרא - פרשת במדבר תשע"ג

בעד או נגד?

יוני פוירשטיין

הנצחת הויכוח! או, ויכוח לשם ויכוח

ליל שישי. אני חוזר מרמי לוי ונכנס ללמוד קצת בישיבה. בסיום, בדרך החוצה אני רואה את העלון ומיד קופץ לי ה"ראש בראש". הופה, השתדרגנו! "ישראל היום סטייל" (כמו שאומר פיל). מעלים שאלה אקטואלית וכל צד מחווה דעתו ואני קורא בעיון. (יש לציין שפסיכולוגית זה נורא מגרה לקרוא כשאתה רואה "ראש בראש"...)

מה אני אומר לכם, פשוט מקסים. אתה מהטור הימני, הייתי איתך חזק בקטע של האש בעיניים, ממש תחושת העם הנבחר (או העם הנרדף? יש לומר!) בסיפור עם הזקנה, הבאת אותה במספרים, והדובדבן הגיע בדמות המזרוחניק בעושה שלום או בנפאל...

עכשיו לתגובות. תגיד, מה נסגר? אתה מאמין למה שכתבת? ככה כותבים רעיון? סיפור וחצי ושרפנו את כל המועדון?

ועכשיו לעובדות (שגם אתה מכיר טוב). על כל גברת כזו אני אביא אחת שעצרה ואמרה "איזה יופי אתם חוגגים, הלוואי על הילדים שלי". בוא אני אכיר לך אצלנו בבית כנסת לפחות איזה חמישה ששמים כיפה ובאים עם הבן לתפילה בליל שבת, צמאים לקצת רוחניות (שוב, כמו שאומר פיל). עשרות סטודנטים שיושבים עם אברכים בכל הארץ ורוצים להתקרב וללמוד, תשאל כמה רמי"ם בישיבה... ולקטע של "המזרוחניק", רק אומר שלאחרונה אני שומע יותר ויותר על חרדים שמחפשים את בניהם הישיבישער'ס הטהורים שקפצו לחיזוק בתאילנד-ברצלונה... ורק ממש לאחרונה במקרה שמעתי על איזה ישיבה וחצי שנפתחה כמו "מרכז הרב" או הר המור או רמת גן וכו', שמעת על זה? החברה שם לא שמעו על נפאל (בתשלומים, ע"ע שלושה מפגשים ארבעה תשלומים-רזאל), באחריות! 

ואתה מהטור השמאלי, אתה חזק בקטע הרומנטי "רוצה להתגלץ' יחד..?!", וטומי לפיד בכלל סבל מבורות ומת על חרדים וכו' וכו'. אתה ממש אוהב את כולם. (ומה עם נביאי הזעם החרדים? אולי גם הם בסה"כ בורים...?)

לענייננו, משנאיך ה' אשנא! למרות ש"יתמו חטאים מן הארץ" ולא חוטאים. רק שזה לא ענייננו, ברור שיש אנשים משומדים כופרים ובוגדים ששונאים כל דבר שבקדושה - תורה, עם ישראל, וארץ ישראל, ולא מהססים לומר זאת מעל כל במה. נגדם צריך להילחם בכל הכוח למרות שחלקם אולי בורים (בנוסף לכל הצרות), וברור שמהצד השני יש כל כך הרבה יהודים טובים שבאמת בסה"כ לא נולדו במקום הנכון ובעיקר, לא זכו עדיין לראות את האור ואותם אנו צריכים לחבק ולקרב בכל כוחנו. או במילים "פשוטות" נלך גם בחסד וגם בגבורה - איפה שצריך. וברור ששניכם יודעים את כל העובדות הללו.

אני שואל את עצמי מה גרם לכם, שני בחורים מוכשרים כ"כ, לכתוב את הרעיונות האלה?... וזה הרי ברור! כבר בכותרת 'הוכרחתם' להיות בצד אחד. משום מה זה מזכיר לי את הבדיחה/אמרה על היהודי שתקוע באי בודד ובונה שני בתי כנסת וד"ל.

ההמלצה שלי: במקום לייצר ויכוח ששתי הדעות שבו מוכתבות מראש מעצם הכותרת, אפשר לאמץ את הרעיון של אחד העיתונים ששם מביאים שאלה אקטואלית וכל אחד עונה לפי רצונו והגיגיו בחופשיות! ובלי הכרח לתפוס צד אחד בדווקא, אלא עם הבנה שכשמדובר באנשים יש פה המון מורכבות וצדדים לכאן ולכאן!

מי יודע, אולי בטעות אנשים עוד יחשבו אותו דבר לא עלינו...

                                                                                     

תגובתו של כותב הטור הימני:

ראשית, מבורך הויכוח שמעורר ומחדד עמדות והשקפות, ומבורכת הבמה המכובדת שבה הבירור מתקיים. במהלך השבוע האחרון, מרגע ירידת העלון לתיבות המייל ועד עכשיו, מהדהדים הקולות המצדדים לכאן ולכאן, אלו שחיזקו את ידי ואלו שרוצים לשוברם.

ברור שכאשר מפנים את אלומת הפנס אל תוך עיני השונאים זה לא נעים. באותן פינות לא רואים את היופי של הציבור המתקרב, המעריץ והמעריך. אבל הפינות קיימות ולא ניתן לעגל אותן כל עוד יש להן ייצוג בן 19 ח"כים במפלגה שבפירוש מכריזה על הצרת צעדי החרד במדינה.

עם זאת ברור שהמודל של השנאה שאני ציירתי במאמרי אינו בהכרח השולט במצביעי מפלגה זו, שכן כל עוד מדובר באנשים כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם. אבל ברור שהדעה שהצגתי קיימת ואנו סובלים ממנה, ומן הנדרש להעלות זווית זו של ראייה. אציין רק שיש זוויות קיצוניות ממנה, כפי שהסיק עיתונאי חרדי השבוע בטורו, אבל לא רצוי להרחיק לכת עד כדי כך שזה כבר מרחיק גם את הקוראים מהדברים.

תגובתו של כותב הטור השמאלי:

קראתי את תגובתו של ידידי המלומד וקצת הסתחררתי. לא האמנתי שדברי יוצאו מהקשרם עד כדי כך ויוצגו בעלון המכובד הזה באופן הזה. אני מביט סביבי ואני מגלה, לתדהמתי, שהוא לא היחיד שחשב כך. כמעט כל אחד מהקוראים היה בטוח שהמאמר נכתב על מנת לטהר את השרץ/לפיד ולהציגו באור חיובי, ולא היא! משנת 2009 אני עוקב אחר טוריו של מר לפיד, ואני יכול להעיד שלא עבר שבוע בודד ללא שהוא ירה על החרדים בעטו השנון. מעולם לא הייתי בטוח בעצמי כמו בעובדה שיאיר לפיד מאוד! לא מחבב חרדים!

המאמר משבוע שעבר בא לחדד את הנקודה שהחרדים צריכים להבין שיש עוד כמה סיבות הגיוניות לכל מיני חוקים המועלים לדיון בכנסת מעבר לשנאת חרדים. ומה לעשות, ידידי היקר, אני אוהב להיות אקטואלי, והדוגמא הרלוונטית ביותר בשבוע שעבר נסבה אודות חוק שלגמרי במקרה הוצע ע"י יאיר לפיד. לחוק הזה יש תומכים רבים גם מצד אנשים שאינם חשודים בשנאת הדת וכדו' כי החוק הזה בראש ובראשונה הגיוני (ע"פ תפיסתם). אז אנא ממך, בפעם הבאה התעלם מהדוגמאות והתרכז בתוכן.

נ.ב.

בקשר להצעה שהעלית בסוף דבריך: בפעם האחרונה שפנו אלי אנשי מערכת עיתון 'בשבע' עם השאלה "האם אני מצדד בחוק שנשות הכותל יסדרו קידושין בקתדרלת "הדורמיציון" בכל יום אי זוגי שחל להיות בשבת" ואמרתי שנראה לי שלא, ענו לי שהתשובה הזאת כבר תפוסה...

תגובת הרב אברהם ליפשיץ למאמר מהשבוע שעבר:

נהניתי ממאמרו של הלל ברובו. אכן בנקודת ההתייחסות ליהיר ולמתנשא הפוליטי התורן – שהיווה נתח מרכזי במאמר – דומני שלפני פרסום פומבי למאמר שכזה כדאי לבדוק, לעיין וטיפה גם להעמיק, ללמוד את העובדות ואת המציאות בפועלו של האדם, במעשיו, בדיבורו, בסגנונו בעריכת חוקים ותקנות שהם סמכותו החוקית, כדי לתת תשובה לשאלה ולקובלנה שהציב הלל במאמרו.

  

אבי פורמן והלל עזרא - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

ויכוח או שנאה?

אבי פורמן והלל עזרא בטורים מיוחדים

שונאים? שונאים!

אבי פורמן

זו הייתה בהחלט תקנה ראויה של הרבנות הראשית לדחות את ל"ג בעומר ליום ראשון, ובכך להציל רבים מחילולי שבת. אבל אנחנו במשפחה, ומסתבר שגם כל שכנינו בשכונה, יודעים שאם ספרו בבית הכנסת שלושים ושלושה יום אז מותר מיד במוצאי שבת להעלות באש את כל הרפסודות של הירקן, שלא לדבר על הקרשים של השכן ממול שבדיוק הרחיב מרפסת... כך שיצאנו כל המשפחה לחגוג את ל"ג בעומר 'של החרדים', שחל בתאריך שונה מהל"ג בעומר הדתי והחילוני שנחגג למחרת.

בעודנו חוגגים סביב המדורה שהודלקה בגן העירוני, על פי ההלכה שנטיעות ט"ו בשבט צריכות לבעור בל"ג בעומר, התקרב לכיווננו רכב שנהגה בו גברת מבוגרת לא דתיה. היא עוצרת לידנו, פותחת את החלון וצועקת/שואלת האם אנחנו ננקה אחרינו. שאלנו אותה בעדינות האם היא חדשה בשכונה, ולידיעתה זהו המקום הקבוע מזה שנים שבו מדליקים מדורות. תשובתנו גרמה לה לצאת משליטה. "מה זאת אומרת קבוע? קבוע אתם מלכלכים ואני משלמת המיסים משלמת שינקו אחריכם!"

אנחנו רק הבטנו בה ברחמים. ידענו שהיא עוד אחת שרוח השנאה המנשבת גרמה לה לפרוק עלינו את הכאב שיש לה, לראות אותנו, השונים ממנה, עדיין מביטים בה אחרי שהיא צועקת ומגדפת, ומחייכים אליה בהבנה שרק יותר הציתה אותה. רציתי לשבת ולהסביר לה שאנחנו עשירית מהאוכלוסייה ואם אנחנו משלמים מע"מ על כל דבר שאנחנו קונים אז עשירית מהתקציב של מדינת ישראל שהוא כ-300 מיליארד ש"ח אנחנו שילמנו, ואנחנו צריכים גם ליהנות מאותו יחס שהוא כשלושים מיליארד ש"ח. אז אם סך כל ההטבות בארנונה, בדיור, בחינוך, בתרבות ובקצבאות השונות אינו מגיע לעשירית מכך, המתלוננים והצועקים צריכים להיות אנחנו!

אבל הגברת הזו וגם כל אותם האנשים שמסתכלים עלי שאני עומד לידם ברמזור, או אפילו המזרוחניק שהבטתי עליו אם אני יכול לפסוע לאחור כשסיימתי שמונה עשרה, יש להם משהו אחר בעיניים, וזה לא משהו שרוצה להבין, זה משהו שרוצה לשרוף, רוצה להשמיד את השאננות ואת הביטחון שלנו תמיד יהיה בסדר. למה כשהוא בלחץ ופחד מעוד מבצע צבאי, לנו יש אמונה חזקה? למה כשהוא מטרטר את שגרירות נפאל שיתנו לו אות חיים מבתו שעושה טיול אחרי צבא, האחיות שלנו כבר יושבות בגינה השכונתית צופות מרותקות בקטנצ'יק בקרוסלה? למה שהוא כמו 50% מהציבור בישראל במינוס, יושב אצל מנהל הבנק מתחנן לפרוס את ההלוואה על הרכב ליותר תשלומים, וכל עשירי לחודש הוא בלחץ האם הויזה תחזור, ובו בזמן האברך יושב ומסביר בחיוך לפקיד שמציע לו מסגרת אשראי שיש בזה חשש ריבית והוא ישיג עוד תלמיד לערב להשלמת הכנסה?

כשאתה מסתכל להם בעיניים אתה רואה שהם היו רוצים לא לראות אותך בכלל, לא בצבא, לא בעבודה וגם לא שוטף את רצפות ביתם, כל עוד יש לנו את המבט המאמין הזה בעיניים. ואם הם יצליחו לכבות לנו את זה, לא יהיה אכפת להם גם אם נהיה ל"נטל" כמו מיעוטים אחרים במדינה, למשל אוכלוסיית הזרים שהם 5% מהמדינה אבל זוכים להטבות מפליגות.

אבל את הניצוץ הזה בעיניים, השתקפות הגיצים ממדורת ל"ג בעומר שבוערת בנו שומרי הגחלת, אין לאף אחד!

"שונאים, שונאים..."

הלל עזרא

היה זה יום צהרים לוהט. אני, ילד קטן כבן חמש, צועד יד ביד עם אימי לכיוון הגינה השכונתית. כשהגענו לגינה, עזבתי את ידה של אימי ורצתי לכיוון המגלשות. טיפסתי למעלה, ודהרתי לכיוון ה"מגלצ'ת שופר" כשמבלי מישים אני נתקל בילד גלוי ראש שישב על המגלשה בתנוחה של 'היכון הכן גלוש'. ממרחק של 18 שנה מאז, אני עדיין יכול לחוש בצמרמורת שהזדחלה במעלה גווי, מי יודע מה החילוני הזה יעשה לי, הרי מאז ומתמיד החדירו לי מה רבה השנאה של ילדים כמוהו לחרדי כמוני... הילד החילוני, "משום מה" לא היה שותף לחששותיי והסתובב אלי כשהוא מצחקק. "רוצה להתגלץ' ביחד?!" הוא שאל...

***

שנים ארוכות  חייתי תחת צילם של נביאי הזעם החרדים שהרבו לזעוק מעל כל במה אודות "שנאת החילונים". אפילו  כילד קלטתי את הדיסטנס והשתדלתי שלא לבוא במגע ישיר עם אנשים גלויי ראש. זה התחיל במורים בחיידר, זה המשיך בהאזנה גנובה לשיחותיהם של המבוגרים והתעצם בגיל מאוחר יותר כאשר התחלתי לקרוא עיתונות חרדית והושפעתי מרוח הדברים שנשבה שם. זכור לי במיוחד אותו כתב, שמפאת כבודו לא אצטט את שמו, שלא הפסיק לקטר בנושא. מבחינתו, כל דבר רע שקרה לחרדים, מקורו, ישירות, בשנאתם העיוורת של החילונים. מחיר הלחם עלה - בגלל שהם שונאים את החרדים. החליפו את שיטת ההצבעה משני פתקים לאחד - כדי לצמצם את כוחם של החרדים. ילד חרדי הפסיד את ההסעה - בגלל שנאת החילונים. גורילה ברחה מהספארי ברמת גן, מקווה שניחשתם, איך לא, בגלל החילונים...

אמנם, אין חולק על כך שלא כל חוק העובר בכנסת מתיישר בקנה אחד עם השקפת היהדות החרדית וישנם כאלו המנוגדים לה באופן מוחלט. אך אין זה אומר שהדבר נובע משנאת החילוני את אחיו החרדי. יום אחד עולה הצעת חוק הגיור. למחרת, החוק הזה מקבל ציון עשר בסולם התדהמה של העיתונות, צבוע באדום בעמוד הראשי, תחת הכותרת "שונאי הדת הרימו ראש". איך זה קשור לשנאת הדת?! למה אי אפשר לחשוב, למשל, שיש כאן אדם חסר הבנה בסיסית ביהדות ומה שעומד מול עיניו זה סיפור של זוג שעלה מברית המועצות ומתחנן להקים בית בארץ. למה ישר צריך להפנות את הסיבה לשנאת החרדים?! האם אבד ההיגיון?!

כנ"ל בסוגיית בני הישיבות. ואני רואה חובה להדגיש: אני מעריך בכל ליבי לומדי תורה ומאמין באמונה שלימה שהם אלו הנושאים על כתפיהם את קיומו הגשמי והרוחני של העם היהודי.

עומד לו שר האוצר על הפודיום, מישיר מבט אל מדינת ישראל ואומר בצורה ברורה: "אזרח נאמן שחי במדינה הזאת חייב לשאת בנטל ולהתגייס למען הגנתה של מדינתו!" הנאום שיחרר את הרסן האחרון מעל פיהם של העיתונאים החרדיים שמיהרו להכתיר את לפיד כשונא מושבע של החרדים. אף אחד מהם לא ניסה לחשוב שאין לאדם שלא גדל על ברכי הדת סיבה הגיונית להאמין שאדם הלומד תורה מחזיק את עם ישראל. האם ישנו אחד, ואני מתכוון גם לאחד הכתבים שכינה אותו "רשע להכעיס", שיכול לבוא לאדון לפיד החילוני ולהסביר לו שבחור הלומד בישיבה שווה יותר מחייל קרבי המחרף את נפשו למען הגנת מדינתו?!

אומר הבחור החילוני לעצמו, ערב גיוסו לצה"ל: אני לוקח שלוש שנים מחיי והופך להיות רכושה של מדינת ישראל (אין מדובר כאן במטאפורה), אין לי חיים משלי, אני כפוף לממונים עלי ואת שנותיי היפות ביותר אני תורם למען ביטחונה של המדינה. מאידך, הבחור החרדי יושב לו בישיבה, משנן טקסטים בארמית עתיקה ועוד מקבל על זה כסף..."

כך בדיוק הוא רואה את זה!

האם ישנו מישהו שלא שומע את זעקת ה"למה?". אין כאן שום דבר משום שנאה לדת או לחרדי. יש כאן הרבה חסך במושגים ביהדות. יש כאן הרבה חסך בהערכה ללומדי התורה. אבל בשורה התחתונה, לא צריך לתלות כל דבר בשנאת חרדים. יש מספיק סיבות אחרות.

אבי פורמן - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

תורה או תרבות?

אבי פורמן

13/02/2013, שעת צהריים בכנסת ישראל. תקופה פוליטית מאתגרת. טיוטות נכתבות במשרדים חבויים, כתבים פוליטיים סוערים לקולה של כל בחישה פוליטית. הקואליציה האמורה לקום אינה מנפיקה בליל של מידע והאתגר מרתק.

חדורי מוטיבציה מדדים כוכבים חדשים במליאת הכנסת. דורכים את אורם (או את חשכתם), ניגשים בחרדה למלא את חובתם הפוליטית בנאום ראשון מעל בימת שליח הציבור (לדבריהם) ומצביעים על דרכם, המיתולוגית ומחוברת למשהו מן העבר, או הפלורליסטית, החדשנית, מנותקת משורשי עבר.

תשומת לב מרובה תופסת אחת מהם, פעילה וותיקה במחוזות אחרים משאנו מכירים, ד"ר רות קלדרון. הגברת, דוקטור לתלמוד ומייסדת בתי מדרש לנשים וגברים, פותחת בדבריה את התלמוד במסכת כתובות, מספרת על רבי רחומא ועל פמיניזם במשנת חז"ל. כמורה וותיקה קוראת את הטקסט "בשביל המנגינה" ומבארת אותו בפרשנותה שלה.

האוזן המביטה מן הצד מתקשה לחזות בשורות המוקראות, העיניים חופפות דווקא על הילך הרוח. את תשומת הלב תופסת המנגינה. מנגינה חדשה זו העלתה תוגה על פני. המילות שאמרתי חרש בליבי הועלו אבק בראי-המודרניזציה. משתייכות הן למאה הקודמת. אבל המתחולל במליאת הכנסת חייב הבעה עצמית שלי. אכן הגב' מביעה במילותיה "השכלה חדשה" במיטבה.

באופן אקראי, מבין תחושותיי עלו אי-אלו מילים תוהות: השכלה חדשה בימינו? הגברת הקריאה טקסט, פעלול פוליטי עלוב, טוב לשעתו, נשכח לאחר זמן. אולם כותרות חדשות באינטרנט צדו את עיני והזכירו מציאות ששכחנו ברבות השנים. מפלגה חדשה התעוררה בישראל, מבקשת להמיט אסון על אוהלה של תורה. אך גרוע מכך התיימרותה לשלב את הטקסט התלמודי בתכני החינוך החילוני ולהעניק מבט חדש ל"איך יעשה אדם לעצמו את התורה לתורת חיים".

חורף 2006, בחוץ גשם. היכל סינמטק סיטי בת"א מתמלא עד אפס מקום. "בוגרי" תרבות חרדית, ראשי שלטון, אישי רוח, ואנשי תקשורת נכנסים זה אחר זה. מכל קצוות הבוהמה החילונית השתתפו שם. חם בפנים. התקווה בלב הנוכחים לעולם חדש, עולם בו מסירים סטטוס קוו ומנתקים מדינה יהודית מזיק של אידישקייט.

התרבות החדשה לפי אמונתם, תהא טבולה במאפייני מסורת וותיקה. "תיקון ליל שבועות" באווירה רפורמיסטית. "ליל הסדר" כחוויה משפחתית. תרבות יהודית ללא יהדות.

בקדמת הבמה פאנל "נכבד" של אנשים שעברם נטוי בעולם החרדי, הם באו לשוח על הרפתקת חיים עצמית ועל השאיפה להפכה 'נחלת כלל'. ישיבה חילונית, חבירה אל מסודות רפורמים וקונסרבטיביים מצטיירת בדמיונם כאידיאל נערץ.

אברהם פורז – אז יו"ר ועדת החינוך בכנסת, בוגר משרד המשפטים. האיש החזק בשינוי, מפלגה שחקקה על לוח ימיה את המאבק בחרדיות, יושב יחד עם רעייתו וחברים לתנועה בקהל. מאפייניו הם: אמונתו בכוחה של השנאה, שנאת החרדים. בטחונו בשיכרון הכוח ובניגוח הדרך התורנית.

דרכם של אלו נחלה כישלון רבתי. סופם הפוליטי של מפלגה זו ואנשיה הלא הוא כתוב בספרי דברי הימים. תקופה קצרה לאחר אותו אירוע הושלך פורז בבעיטה ממפלגתו ופרץ דרך למותה של מפלגת שינוי, כמו גם של דרכה. בודדים המשיכו את דרכו במפלגות הציוניות האחרות, דרכם כידוע לא צלחה.

שנת 2012, יאיר לפיד, הבן של, העומד בראשות המפלגה בה חברה גב' קלדרון, מבין שהמציאות שונה. ממלל שעל טעויותיו של אביו טומי אסור לו לחזור. הוא יוצא לדרך חדשה. מדבר בעד ופועל נגד. מגלה לנו שהסערה שמאחורי השקט עלולה להיות מסוכנת מהסערה הגלויה.

המציאות הפוליטית הופכת את הימים לימי מלחמה, 'מלחמת תרבות'. כמה נאה לה לתקופה זו להיות צמודה לימי הפורים. "אשר קרך בדרך" - עמלק קירר את האמבטיה הרותחת. המלחמה של ימינו היא על האמבטיה.

14/02/2013 מקימה גב' קלדרון יחד עם ח"כ חובש כיפה סרוגה בית מדרש בכנסת. הרצון שלה ושל חבריה להפוך את תורתנו הקדושה מתורת אלוקים לתרבות, הוא הריגת המשמעות התורנית, משמעותה של התורה.

מקומנו כישיבה המשלבת בין עולמה של הישיבה – לבין שילוב תורה ודרך ארץ הוא בצומת הדרכים בין החזיתות, בשאלת השייכות. הם אומרים – אנחנו אנשי המערב, אך יש לנו מסורת תרבותית בעלת שפה עשירה. אנחנו אומרים – בני עם אחד נחנו, קבלנו תורת חיים מסיני, העבודה היא אמצעי.

הידיעה שלנו חשובה מכל. את עולם הישיבות הם לא ינצחו. אותנו הם מבקשים להכחיד. את החוליה שנראית בעיניהם רפויה, פחות יושבת בהיכל ביהמ"ד (קדושתו גדולה מקדושת ביהכ"נ) הם מבקשים לנתק ממקור חיותה. הניצחון שלנו עליהם יהיה ניצחון ישראל על עמלק. זהו המבחן שלנו.

זכרו: הסערה שמאחורי השקט הוא הדבר היותר מסוכן. הדרך השקטה שלנו, החיבור שלנו לעולם התורה והיציאה אל שוק העבודה בשקט ובאופן הנכון יביא את הניצחון המטאורי על "ההשכלה החדשה" החפצה לאיים על היהדות האורתודוקסית.

חורף 2014 יכול להיות ההיסטוריה שאנחנו נרשום. בימים אלו, כשאנו יוצאים לנקוש על הפתחים, לבקש תמיכה, נזכור שאנחנו גם ואולי בעיקר "מייצגים" את דרך התורה, גם בהיותנו מחוץ לישיבה, את ההכרה שלנו שהתורה היא תורת חיים, היא תורה אלוקית, היא לא רק נפח תרבותי.

אבי פורמן - פרשת יתרו תשע"ג

"היום שאחרי..."

אבי פורמן

עד שלא הורכבה הממשלה זה עדיין "היום שאחרי הבחירות", כך שעדיין רלוונטי לתאר לכם קצת את מוצאי יום הבחירות במטות של המתמודדים השונים.

בשעה שמונה מתחילים להתפרסם התוצאות של המדגמים השונים, במפלגה מסוימת יושבת קבוצה של 28 אנשים, שיודעים שעוד כמה ימים יצטרכו לוותר על הכסא בלשכה ועל הכסא באוטו שהאזרחים קנו להם באמצעות תשלומי המע"מ. אותה קבוצת אנשים חושבת איך בדיוק הם מודיעים לכל המקורבים להם שמהיום הם מחפשים עבודה, ואולי הם גם התחילו לחשוב איך הם הגיעו למצב הזה. החכמים יותר שביניהם התחילו לשאול את השאלות כבר כשהורגשה הירידה בסקרים, אבל לכולם ברור שהיום כבר מאוחר, האזרחים אמרו את דברם. עכשיו כבר מאוחר מידי לשנות, כך המערכת עובדת, יש את הזמן של העשייה ויש את הזמן שאוכלים את מה שמבשלים. בשעה עשר או קצת יותר מאוחר האנשים מתפזרים בתחושות החמצה, עד שהאחרון מכבה את האור על המפלגה.

במטות המתמודדים האחרים יש את אלו שעכשיו תופרים לעצמם חליפות שרים, ומיד כשהחלו לזרום התוצאות המשמחות הם התיישבו לכתוב את נאומי הניצחון שלהם, וכלי התקשורת מתייצבים לשמוע את הדרך שהגיעו להישגם. בשבילם אותו יום היה סיום של תקופה מאומצת במרוץ להשיג כמה שיותר מצביעים וכוח פוליטי שיעמדו מאחוריהם ביום שאחרי. מה שדחף אותם קדימה הייתה הציפייה לעתיד.

הציפייה לעתיד והחכמה לעשות מעשים היום שישפיעו על העתיד לטובה, זהו סוד ההצלחה. מהצצה בפרשת השבוע ניתן לראות את יתרו מייעץ למשה על הקמת גוף שישפוט את העם בצורה יעילה, שאם לא - "נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר איתך". כמובן שראיית העתיד חייבה את משה להתנהל בצורה חכמה ולקבל את דבריו. מעשה זה היה כה גדול שזכה יתרו שנקראה פרשה על שמו. לאחר שראה יתרו שנעשתה עצתו קם והלך לו, ובזה הסתיימה לה תקופה מסוימת שיתרו ליוה את העם החדש והבלתי מנוסה.

גם אצלי מסתיימת תקופה בחיים, בדרך לתחילתה של תקופה אחרת, והמעבר הזה מעורר אותי לסכם ולהסתכל האם קיבלתי דברים משמעותיים? האם יש לי מטען לקחת איתי? השבוע התחלתי לאסוף מהארון בישיבה דברים, כשאני חושב על כל פריט איפה אני שם אותו בבית החדש שלי, איכשהו קרה שנעצרתי לחשוב גם איפה אני שם את כל הדברים הרוחניים שקיבלתי בישיבה, איזה דברים אני באמת רוצה לקחת איתי, וגיליתי שיש המון! ישנם דברים שלא ידעתי שהם קיימים בכלל והופתעתי שיש לי אותם, דברים שקיבלתי בלי ששמתי לב מעצם זה שהייתי בישיבה ו"בסביבה התורנית". מאידך מצאתי עוד הרבה דברים שהייתי רוצה לאסוף מהם עוד ועוד. אם אכנס לפרטים, למאמר הזה יהיה סוף רק בעוד עשר גיליונות של זו דרכנו, אבל אני רק יכול להמליץ לחבר'ה: תנסו לחשוב מידי פעם גם על היום שאחרי ולנסות לאסוף כמה שיותר מהשיחות בישיבה, מאנשי הצוות המובחר שיש להם הרבה להעניק לנו, מהאווירה החברתית המעולה שיש במקום הקדוש הזה, מהקשר הבלתי האמצעי עם הרב שמאיר פנים לכל בקשת תמיכה ועזרה. זכינו להיות בחממה שיכולה לתת לנו את הפירות המשובחים ביותר שנוכל להפיק מעצמנו, תתחילו לקטוף כי ביום שאחרי אפשר רק לכתוב רק נאום הפסד...

עכשיו אני מרגיש צורך לכתוב נאום ניצחון... ואני מודה לכל אנשי הצוות שעזרו לי להגיע אליו ובמיוחד לרב שעזר לי להגדיר מהו ניצחון, וכמובן לכל החבר'ה - שלעמוד על קו הסיום בלעדיהם היה בלתי אפשרי. בעז"ה אל קו הסיום שלי אגיע ביום שני, ואני גאה להגיע אליו אחרי שסימנתי וי ענק על הרבה מאד מטרות. אני מאחל לכולם להגיע לרגעים אלו, עם אותן תחושות של סיפוק ומיצוי ואף יותר, ולא חלילה כאותם אנשים שבמוצאי הבחירות מחפשים לעצמם עבודה חדשה.

אבי פורמן - פרשת ויגש תשע"ג

כולנו באותה עגלה

אבי פורמן

בוקר, אמצע סדר א'

גונב לעצמי כמה דקות בזולה על הספה. קפה של בוקר. מתעדכן קצת מה אמרו בבני ברק על התנועה הירושלמית להנהגת הדור ועוד כל מיני קשקושי פולטיקה מכותרות החדשות. תוך כדי, נדחף גם משהו מנושא הלימוד בישיבה. מהר מאוד חוזרים לליברמן ואישומיו. כמה דקות נוספות ואני כבר חזרה מול הרב, מגרש את הנודניק התורן שמתנצל שלא קם/שלא הצליח להעיר לשחרית. מריצים עוד כמה שורות...

כמה שעות מאוחר יותר. צהריים

אוטובוס צפוף. אברכים אוחזים בחזקה בעמודים, נדחפים ומקפצים כולם ביחד מעל כל בור ברחוב גבעת שאול. הצלחתי לאתר מקום פנוי והשתחלתי אליו. רגע לפני שהאוזניות שכבר מנגנות פול ווליום גלגלצ נצמדות לי לאוזן, אני שומע מעלי שיחת אברכים שגורמת לי להקשיב...

ערב

ביקרתי חבר שעובד בגאולה. דיברנו, נהיה מאוחר כך שצריך לקפוץ למעריב בזיכרון משה. אחרי התפילה אני נזכר שיש שם מכונת קפה במחיר חרדי, שזה חובה. יורד מתחת לבית הכנסת, נעמד מול המכונה כדי לגלות ששוב ילדים דחפו ברזלים במקום שמכניסים את הכסף. די צפוי. בדיוק יוצאים קבוצת כובעים עגולים וחליפות ארוכות מאיזה שיעור, ואיכשהו הנושא נשמע לי מוכר...

זה אותו נושא מהאוטובוס כשויתרתי על שמיעת מוזיקה, וזה גם אותו נושא מהזולה בבוקר. עכשיו עליתי על זה. כולנו אוחזים באותו מקום, כולנו מאזינים לאותה תחנה. נכון גם שהרדיו שלי מאוד שונה משלהם, אבל אנחנו מעריצים את אותם שדרנים...

בלילה הגעתי לישיבה. מישהו דיבר על פרשת שבוע שיוסף שולח לאבא שלו עגלות, וכל מה שהוא רוצה להגיד לו זה שאני עדיין באותו דף שלמדנו ביחד, והנקודה הזאת  בלימוד שמחברת אותנו עדיין קיימת.

זה היה המסר שהכי הכי חשוב לו לשלוח לאבא שלא ראה במשך 22 שנה, ועוד לפני פגישתם. כך גם אצל יעקב, עד שהוא לא רואה את העגלות הוא חושב "בטח יוסף במצרים עובד כל היום ולא יתכן שהוא בכלל בעניין של לימוד...", ואז, דווקא כאן מגיע האושר הגדול שלו שילדו הצעיר והחביב הוא בכל זאת חלק מהמסורת הגדולה והמפוארת הזו של העם כולו וממשיך את השרשרת. אני משלים לעצמי את הרגשות השייכות והחיבור. גם לנו יש עגלות שמחברות אותנו. אנחנו פוגשים אותן לפעמים בעגלות של אגד וגם בעגלות בתור ב"יש". כמה טוב שאנחנו חלק מהעגלות המלאות!

אבי פורמן - חנוכה תשע"ג

להבות ואורות

אבי פורמן

הבית נעים וחמים, ריחות של מטוגן תורמים לאווירה, רעש חלש של שמן מבעבע במטבח שהסופגניות מיטגנות בו היטב, ואנחנו מפזמים מעוז צור. מבטי לחלון פונה, שם מקפצות להם  הלהבות בחנוכיה, נראות כאילו נרתעות לרגע מהגשם שמכה בכל כוחו מעל הקופסה הקטנה, אך הלהבות אינן חושבות לוותר. על כל מטח גשם נוסף הן מקפצות למעלה ביותר עוצמה, מתגרות בגשם ובכל מה שבחוץ, מנסות לבעוט. לפעמים נראה שיש בהן כוח לפרוץ למעלה אבל עדיין הן נשארות מחוברות לפתילה הקצרה, יונקות עוד שמן זית שמאפשר להן להמשיך להאיר בחורף החשוך והקר.

אני מתבונן בהשתקפות הלהבות באישוניו של אחי הקטן, איך האורות האלו מהבהבים, וחושב כמה כוח טמון באורות הקטנים הללו, כמה כוח יהודים שאבו במהלך הדורות מהגבורה ההרואית של קומץ מכבים שקראו תיגר על הכוח החזק ביותר בעולם, ממש כאותם אורות קטנים בחנוכיה שלי בחוץ שמנסים להתמודד עם איתני הטבע, ונראה שכל עוד הם במסגרת והם יונקים את החומר הנכון שום דבר לא יכול להם.

כמה שאני קטן ליד העוצמה והכוח של הכוחות הגדולים מסביבי שמנסים לכבות את האש או לפחות להטות אותה מהמסלול, עדיין יש באפשרותי לפרוץ קדימה ולהתמודד עם הכל, אם רק יש לי את המסגרת ומקום לשאוב ממנו כוח - שום דבר לא יוכל לעצור את האש הפנימית הדולקת.

מבט אחרון לחלון. אני רואה שהלהבות שם מהנהנות לי: כן, כן.

עוד הבזק אחרון שאני חייב להביט בו לפני שאני ממשיך לעיסוקי. אני שם לב שיש שם איזה ריקוד, אבל זה כבר בשפה שאני לא מבין. אני את הכוח והכיוון קיבלתי. ממליץ גם לכם אחרי שהדלקתם קחו חמש דקות רק להסתכל על הנרות האלו, יש בהם משהו. זה לא סתם "לשחק באש".

זוהי אש עם עוצמה!

אבי פורמן - פרשת וירא תשע"ג

בחירות

אבי פורמן

לפני כל בחירה קטנה שהאדם ניצב בפניה, ישנם ספקות רבים. אך לפני מערכת בחירות יוצרים לנו הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ספקות רבים שלא היו קיימים לפני מערכת הבחירות. לפעמים נוצרות דעות חדשות שזה דבר טוב, אלא שרוב הדעות לא יחזיקו ל"נצח" ואחרי הבחירות לא ישרדו. אין חולק על כך שכמות הספקולציות ותרחישי האינסוף אשר תופסים את מירב הכותרות בימים האחרונים כבר עברו את גבול הטעם הטוב (אם היה כזה). אנשים יוצרים קונסטלציות כמגדלים פורחים באוויר כמו: לו כחלון יתמודד עם ליבני, לו אולמרט יחבור ליחימוביץ, לו חיים אמסלם יחבור לחיים ברעם, ולחיים ארוכים, ליוסלה הגולם, ולפפ גווארדיולה גם יחד, ויקים את מפלגת זכויות האישה במשכן שילה.

עם זאת, אין ספק שהאפשרות לבחור נותנת לנו הזדמנות לדעת יותר בבירור איפה אנחנו עומדים, והעימות מול דעות שונות רק תורם להכרת הדרך שלנו. מצד שני, הסיכון הקיים במערכת בחירות הוא להתפתות ולבחור עמדה שרק לפני הבחירות מציגים אותה כרצינית, ומיד לאחר הבחירות תימחק.

במקרא אנו מכירים את סדום – בחירתו של לוט, במסע הבחירות הציעה סדום את מקומות המרעה הטובים ביותר, אבל למעשה השיטה נכשלה כי הסביבה שהייתה בסדום רצתה לקבל את האורחים בצורה שהם ידעו... הטעות של לוט הייתה שהוא לא בדק האם הסביבה האנושית תומכת ותורמת לערכים שהוא רכש בבית אברהם, וזה די ברור למה זה קרה לו, כי בבחירות - השלטים על הדשא היו גדולים יותר מהידיעות על השחיתות המוסרית, ובעיתונים היו רק תמונות ירוקות ויפות.

גם לנו יש כל הזמן 'בחירות' שהן די דומות למצבו של לוט, האם לבחור בגמרא בשחור לבן או במדיה הצבעונית? הבחירה בצבעוני הרבה יותר קלה ומובנת מהבחירה בגמרא שלפעמים משעממת. אכן בחירה קשה.

האפשרויות לבחירה הן תמיד רבות ומגוונות. כל חברה מציעה את האפשרויות שלה, שלא פעם מפתות הרבה יותר מ"הסביבה התורנית"... אבל ב"יום שאחרי" ברור לחלוטין שאקבל יותר בסביבה התורנית. אני מעריך יותר את אלה שגם בחרו כמוני והם הסביבה שלי, ומעבר לזה, אני בעיקר מעריך את אלו שעמדו בפני האפשרויות השונות - ובחרו, דווקא את אלו שעברו את תהליך הבחירה, ובחרו את הבחירה הנכונה.

אבל לפעמים מגיע מצב שכמעט אין אפשרות של בחירה. השבוע ראינו את זה בארה"ב, מערכת בחירות סוערת ותוססת ביותר הופסקה לכמה ימים כמעט לגמרי, יש אסון לאומי והבחירות וכל הרעש שמסביב פתאום עוברים למצב שקט, ואפילו המתמודדים בעצמם רק מטפלים באסון ולמסע הבחירות אין להם זמן, כי עכשיו הסופה מכה. גם אצל לוט הגיע הרגע שהוא ברח במקום לבחור, כשסדום נהפכה לוט לא חשב לבחור, הוא ברח מהכל. יתכן שגם לנו יש מצבים שאין בהם אפשרות לבחור. יש סופה, נבחר אחר כך.

עכשיו הזמן לברוח!