הקטע שלי בפרשה

הרב זאבי קצלנבוגן

מבט אל החיים

זה לא סוד שיעקב אוהב את יוסף. עוד כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה בלבד קנה לו יעקב כתונת פסים. עשרים ושתים שנה יעקב סבור שיוסף נטרף בידי חיה רעה והוא ממאן להינחם. הוא לא מוכן להמשיך את החיים ללא ילדו האהוב, ולאחר המפגש המרגש הוא מרגיש שהוא הגשים את משאת חייו ומוכן למות – "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי." אהבתו ליוסף בולטת לכל אורך הדרך.

אך האם יעקב לא הפיק לקחים? האם יעקב לא ראה כיצד יחס מועדף ליוסף מוביל את שנאת האחים ומלבה אותה עד כדי כך שהם מוכנים למכור אותו?

"ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (פרק מ"ח פסוקים ג' – ה')

יעקב נותן לשני בניו של יוסף מעמד של שבטים. אף נכד אחר של יעקב אינו מקבל מעמד כזה, רק שני בניו של יוסף האהוב משודרגים למעמד של שבט. למה? מדוע יעקב מייצר שוב העדפה של אח אחד על פני אחיו האחרים?

אבל זה לא נעצר כאן. גם בתוך משפחתו הפרטית של יוסף מייצר יעקב סדרי עדיפויות. בשעה שבאים שני הנכדים מנשה ואפרים לקבל את ברכתו של יעקב לפני פטירתו מניח יעקב את יד ימינו על אפרים הבן הצעיר ואילו את שמאלו מניח יעקב על מנשה הבן הבכור, וזה בניגוד לצורת עמידתם.

"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך אותם... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...(פרק מ"ח פסוקים י"ג – י"ט)

יעקב מתעקש לתת יחס מועדף לאפרים בתוך ביתו הפרטי של יוסף וגם כאשר הוא רואה שהדבר חורה ליוסף הוא ממשיך ומתעקש. מדוע?

יתכן מאד שכפיצוי על הסבל האדיר שגרמו האחים ליוסף, הם גם יסכימו עם ההעדפה המתקנת שנותן יעקב ליוסף. במיוחד כעת אחרי שלכולם ברור שבורא עולם מסבב הנסיבות כולם מראה באופן ברור שאכן ראוי הוא יוסף למלוכה. אך מדוע ממשיך יעקב עם ההעדפה הזו בתוך משפחתו של יוסף?

מה מיוחד בהם במנשה ואפרים? מה מיוחד בהם שאחרי שיוסף מנסה "לתקן" את טעותו של אביו ולסדר את ידיו ממשיך יעקב ומברך אותם ברכה נוספת – "בך יבורך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה."? במשך דורות יברכו הורים את ילדיהם. הם לא יאמרו ישימך אלוקים כמשה רבנו, גם לא כאברהם אבינו, כל הורה שיברך את ילדו יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" מה יש בהם באפרים ובמנשה שכל כך אנחנו רוצים שבנינו יהיו כמוהם? אבל גם אם נבין מה מיוחד בהם, מדוע רק כעת לאחר "התיקון" של יוסף נזכר יעקב להוסיף את התוספת הזו?

מנשה ואפרים נולדים ליוסף בארץ ניכר. הם משהו אחר, הם תוצרת חוץ. יוסף נמצא לבד, רחוק מבית הוריו ומתמודד עם הגדולים שבפיתויים. לתוך כל הספור הזה נולד לו תינוק חמוד. יוסף כאיש שמחובר מאד למציאות מעניק לתינוק שם שמבטא אולי יותר מכל את מצבו – "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי." – הקב"ה השכיח ממני את העבר, אני עומד מנותק מכל מה שהיה לי. והנה בן נוסף נולד לו ליוסף בניכר – "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עוניי." הקב"ה לא רק ניתק אותי מן העבר היפה שהיה לי, אלא בונה לי במקביל הוה מקסים, אפי' בארץ עניי הוא מפרה אותי.

מנשה ואפרים אינם סתם שני ילדים. הם ילדים של מאורעות החיים. אין אדם שלא עובר מאורעות, אין אדם שלא עובר קשיים משמעותיים בחייו, ניתן להסתכל אחורה ולהצטער, וניתן להתבונן קדימה ולבנות. שני המבטים נכונים, שני המבטים מחויבים, זה לא בריא רק להצטער על העבר כמו שזה לא בריא להתעסק רק בבניה המנותקת מכל רגשות. מנשה ואפרים הם שני כלים איתם עובד היהודי בהגיבו למצבים, מבט אחד אחורה, וקדימה לתנופה...

סוף סוף זכה יעקב לראות באיחוד המשפחה. כעת הם יוצאים לדרך, והדרך של היהודי אולי יותר מכל אחד אחר עוברת דרך הגלות, דרך מאורעות החיים. איחוד המשפחה קורה דווקא במצרים ומשם הם יוצאים לדרך, כי העם היהודי נועד למסלול עם הרבה אתגרים וקשיים. יעקב רוצה לתת כלי משמעותי למשפחה המאוחדת. הכלי הזה נקרא 'מנשה ואפרים' ,הם חלק בלתי נפרד מספורו של העם היהודי.

אך על מה לשים דגש חזק יותר? על ההיפרדות בצער מן העבר, או על הבניה של העתיד? כאן יעקב מתעקש לחדד את הדברים. למרות שמנשה הוא הבכור, למרות שהשלב הראשוני הוא צער, לא כדאי לשים עליו דגש חזק מדי, הכוח המשמעותי יותר הוא חלק הבניה. היכולת לבנות בתוך עולם עם קשיים הוא הכוח המשמעותי יותר.

יעקב כיוסף גם הוא עובר קשיים בחייו, גם הוא מתמודד עם מצבים לא פשוטים, אך המסקנה שלו היא ברורה: חייבים מבט אחורה, אך את האנרגיה המרכזית יש להשקיע דווקא בבניה המחודשת... 

עושים חיים

מורנו ראש הישיבה שליט"א

עושים חיים

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מה, ג-ד).

יש לנו לברר, מה פשר שאלתו של יוסף "העוד אבי חי"? והרי כל המשא ומתן של האחים עם יוסף היה אודות אביהם הזקן שעודנו חי, ומספר פעמים סיפרו האחים על חובתם לשמור על אביהם הזקן שלא יפגע. כמו כן יש להבין את הקושי של האחים לענות ליוסף על שאלתו.

עוד יש להבין, מה הוסיף להם יוסף כשאמר להם שוב "אני יוסף אחיכם", הלא כבר הודיע להם שהוא יוסף, ואם רצה לפייס אותם, די היה שיקרא להם לגשת אליו ויאמר להם את המשך דבריו המופיעים בהמשך "ועתה אל תעצבו וכו' ".

"ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג ליבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (מה, כה-כז).

כשמעיינים בפסוקים אלו, עלינו לברר מדוע יעקב אביו לא מאמין להם בתחילה כשהם מספרים לו שיוסף חי, ורק לאחר שהם מספרים לו את "דברי יוסף" והוא רואה את העגלות, רק אז הוא מאמין. ואם חשדם יעקב בתחילה בשקר, הרי הם יכלו לשקר הלאה ולהמציא גם את דברי יוסף שלא נאמרו, ומדוע מאמין להם יעקב לבסוף?

חיים רוחניים

הגמרא במסכת ברכות (יח, ב) נותנת לרשעים בעודם בחיים את התואר 'מתים' - רשעים בחייהם קרויים מתים - ולהיפך לצדיקים את התואר "חיים", שאפילו במיתתם נקראים חיים.

פירושם של דברים הוא, ש'חיים' ו'מיתה' משמעותם חיים רוחניים של אמת ואמונה, חיים של צדקות, או חלילה חיים נטולי רוחניות, חיי שקר, שאינם מובילים לשום מקום, חיים מבוזבזים!

הנביא שמואל קורא לאיש האמת והצדק "איש חי רב פעלים". חייו של ה"איש החי" מלאי חוויה רוחנית, חייו מלאי יצירה אמיתית, חייו מלאים בקשר חי עם בורא עולם. תורתו של הצדיקהיא, תורה חיה ומאירה - "תורת חיים", דברי הקב"ה אצל הצדיק "כדברי אלוקים חיים", והקב"ה שהוא "אל חי וקיים" חי ורענן בליבו, בחיי יהדות רעננים, מלאי מוטיבציה וסיפוק רוחני פנימי.

חיים שכאלה אינם פוסקים. הם חיים נצחיים, חיים שמשאירים חותם לדורות. אלו חיים מאושרים מול חיים של "כאילו", חיים שאין בהם ממש, חיים של ספק וחוסר סיפוק תמידי, חיי נהנתנות שאינם משאירים שום חותם, אפילו לזמן קצר, אלו חיים מלאי אכזבות.

העוד אבי חי?!

שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא באה לברר שיעקב חי ונושם באופן הרגיל, את זה הוא כבר שמע, אלא הייתה זו שאלה נוקבת, האם בעקבות כך ש"אני יוסף" דהיינו יוסף שהיה אהוב ליעקב מכל בניו, ויוסף זה נעדר כל כך הרבה שנים מבית אביו אוהבו, האם אבי עודנו "חי" כאמור לעיל חיים רוחניים אידיאליים ושלמים, או שהיעדרותו של יוסף גרמה לכך שתסתלק ממנו שכינה בעקבות כך שהתאבל על בנו ימים רבים.

בשאלה זו, אף היתה תוכחה כואבת לאחים, שעד עתה השתמשו מול יוסף בטיעון המרכזי על דאגתם לחייו של יעקב אם בנימין ישאר במצרים, אך עתה ניצבים הם מול השאלה הכואבת, מדוע לא דאגתם לחייו האמיתיים, חייו הרוחניים של יעקב אביכם כשמכרתם אותי - את יוסף למצרים.

מול שאלה נוקבת שכזו, לא יכלו האחים לענות, מפני שהם ידעו את האמת המרה, שחייו של יעקב השתנו מאז היעלמותו של יוסף ואכן פרשה ממנו שכינה, והם אשמים בכך.

אמירתו הנוספת של יוסף לאחים "אני יוסף", לאחר שאמר להם כבר "אני יוסף", באה לומר לאחים שלמרות שהוא נמצא במצרים ומלך במצרים, ומוקף במ"ט שערי טומאה, עדיין הוא נשאר "יוסף אחיכם", דהיינו יוסף הצדיק, האח של השבטים הקדושים, "והראה להם שהוא מהול" (רש"י), דהיינו הראה להם שהוא "חי" ושלם ביהדותו.

"חי" במצרים

כשמגלים האחים ליעקב ש"עוד יוסף חי", הם אינם מתכוונים לבשר לו רק שיוסף אכן לא מת, בשורה שכזו אינה משמעותית מספיק אצל יעקב. עיקר בשורתם המשמחת היתה שעוד יוסף "חי" ברוחניותו והוא מושל בכל ארץ מצרים, דהיינו שהוא שולט על עצמו ועל כל מה שארץ מצרים (מלשון מיצר - מיצריו של אדם...) מייצגת. כך היה יעקב מתקשה להאמין, שאחרי כל כך הרבה שנים של ריחוק וניתוק עדיין יוסף "חי" במצרים הטמאה.

רק לאחר שסיפרו האחים ליעקב את כל דברי יוסף, ואת העובדה ששם השמים השגור על פיו, ואת הסימן שמסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה (רש"י), רק אז – 'ותחי רוח יעקב אביהם'. רק כשראה סימן מובהק שיוסף "נשאר בלימוד" במצרים, והוא מחכה ליעקב הצדיק שיבוא אליו, רק אז האמין שיוסף "חי", כאמור לעיל חיים רוחניים תוססים ושלמים.

באותו רגע של גילוי, כשנודע ליעקב שרוחניותו של יוסף לא נפגעה, והוא נשאר "חי" במצרים, גם חייו שלו, חזרו להיות "חיים", כפי שפירשו לנו חז"ל "ותחי רוח יעקב" - ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. (רש"י).

חוויה יהודית

נשים לב לנקודה מעניינת. אלוקים נקרא בתורה במספר מקומות "אלוקים חיים", ובתפילה אנו אומרים "אל חי וקיים". גם דבריו של הקב"ה נקראים "דברי אלוקים חיים", "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים". כמו כן, התורה עצמה, "תורת חיים" היא נקראת – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".

גם עם ישראל מקיימי התורה נקראים 'חיים' – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", והנביאים קראו לאיש השלם – "איש חי רב פעלים".

מהו פירושם של חיים אלו, האומנם הם מבטאים חיות שאינה מוות גרידא? ברור שלא, ואין צורך להסביר זאת. כוונתנו באמרנו "אלוקים חיים", שאנו מסוגלים לחוש בחיינו שלנו את האלוקים, את דבריו, ואת תורותיו ומצוותיו בצורה רעננה ותוססת, ובכך להיות אנשים חיים.

היהדות אינה דת תיאורטית. היא דת החיים, אלוקים הוא אלוקי החיים, ואנו מצווים להכניס אותו אל תוך ליבנו, ושם הוא יאיר לנו, ואת נשמתנו באור חי, הפועל אצלנו קדושה והתעלות.

החיים האמיתיים

כשאנו מדברים על "חיים", אנו מתכוונים לחיי יהדות שיש בהם חוויה, חיים רעננים ותוססים, מלאי הרגשת עשייה, סיפוק ושמחה החוויות שאדם חווה הם עיקר חייו. רק כשאדם חווה דבר או ערך ברמה הרגשית 'עם כל הלב', חוויה שגורמת לו התפעלות רגשית, רק אז הוא מרגיש שהוא באמת חי. ישנם כאלו שלא זכו "לחיות", ולמרות שהם מקיימים את התורה ושומרים את המצוות הם אינם מרגישים חוויה ביהדותם. יהדותם זו אינה "חיה". היא יהדות נגררת ונטולת חיים. קיום היהדות רק מכוח שהורינו או סבינו היו יהודים טובים, כאשר הדברים אינם באים מתוכנו, קיום יהדות שכזה הוא מייגע, נטול טעם אישי ואינו ממלא את היהודי סיפוק "חי". אלו חיי הישרדות גרידא.

לעומת זאת, קיום המצוות מתוך חוויה ומתוך טעם והרגשה אמיתית של חיבור ושייכות, רק הוא נותן לאדם את ה"חיות", את החיים התוססים, הרעננים, מלאי המשמעות והסיפוק. את החיים האמיתיים.

עלינו לחפש בכל דרך כיצד להפוך את לימוד התורה שלנו ואת קיום המצוות שלנו למשהו חוויתי שימלא אותנו אתגר ושמחה. רק חיים שכאלו יהיו חיים של 'עוד' – עוד אבינו חי.

חמור - אינו רואה!

מורנו ראש הישיבה שליט"א

בואו ונבחן את העובר על יוסף הצדיק בימי בחרותו, דברים המתוארים בפרשתינו:

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"... "ויגער בו אביו"... "ויתנכלו אותו להמיתו"... "וישליכו אותו הבורה"... "וימכרו את יוסף לישמעאלים"... "ויוסף הורד מצרימה"... "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"... "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"...

כשאנו עוקבים אחרי מסעותיו הסוערים של יוסף, עלינו לשאול את עצמנו מהו הדבר המרכזי שהחזיק את יוסף בכל המצבים הקשים אליהם הוא נקלע לבדו, ללא הורים ומשפחה תומכת, ללא אחים לדרך, כשהוא חי את חייו בחברתם של גויים נמוכים, אסירים בבתי כלא, ובתוך סביבה טמאה לגמרי?

מכל מאורעותיו הקשים של יוסף, אנו מבחינים שאת עיקר גדלותו מביא יוסף לידי ביטוי בעמידתו האיתנה מול פיתוייה של אשת פוטיפר. עמידה זו בנסיון קשה כל כך, היא זו שהקנתה לו את מעלותיו הגדולות, כמאמרו של יעקב אבינו אליו בפרשת ויחי "משם רועה אבן ישראל" (מט, כד), ודרשו חז"ל: "משם – מעמידתו בנסיון זכה ונעשה רועה ישראל".

במדרשי חז"ל אנו מוצאים תיאורים קשים על גודל נסיונו של יוסף שהיה נער צעיר, יפה תואר ויפה מראה, עם אשה זו, במשך תקופה ארוכה, ואת עמידתו הנועזת מולה. גם כאן אנו מבקשים לדעת את סוד כוחו של יוסף שנתן לו את העוצמה לעמוד מול כל הפיתויים.

דמות דיוקנו של אביו

מעיון בפסוקים אנו למדים, שיוסף עם כל כוחו וגדלותו, היה קרוב מאד ליפול ברשתה של אשה מפתה זו. כך נאמר "ויבוא הביתה ואין איש מאנשי הבית שם בבית", ופירשה הגמרא במסכת סוטה (לו:) "שבא לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו אביו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?".

מהי אותה 'דמות דיוקנו של אביו' שהצילה את יוסף מעבירה? ומהו המסר שהעבירה אותה דמות אל יוסף באותה שעה, מסר שהשפיע עליו ועצר אותו מעבירה?

דבר ברור לגמרי שלא יעקב אבינו בעצמו הופיע לפתע בחלונו של יוסף כדי להצילו, ואנו מבקשים להבין איפוא, מהי כן אותה דמות שהופיעה בחלון?

אני מן הרואים!

מדרש מעניין אנו מוצאים בפרשה זו: כיון שבא יוסף ליזקק לה, בא אליו הקב"ה בדמות אביו. אמרה לו [אשת פוטיפר], מה קרה לך? אמר לה, את אבא אני רואה. אמרה לו, היכן הוא? אמר לה, את בת חמורים, דכתיב "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל ג), וחמור אינו רואה, אבל אני מן הרואים שנאמר "וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב).

אנו למדים מכאן, שלא יעקב הופיע בחלונו של יוסף אלא הקב"ה בעצמו הופיע שם, בדמותו של יעקב, וכדי לזכות לראות את הקב"ה ברגעים המכריעים של החיים, צריכים אנו לזכות להיות "מן הרואים". מהי אותה ראיה נכספת, שיוסף זכה לה, ואשת פוטיפר - שהיא בת החמור שאינו רואה – לא זכתה לה?

ראיה למרחוק

פעמים רבות, מתגנבת בלב רבים מאיתנו הרגשת חידלון, נמיכות קומה ויאוש. יאוש מעצמנו. אנחנו מרגישים שאיננו שוים, מעשינו הטובים אינם נחשבים, ולעולם לא נצליח באמת להיות טובים. אנו מסתכלים על תקופות ארוכות אחורנית, ולא מוצאים שם יציבות רוחנית, קמים ונופלים, קמים ונופלים, וכשאנו מביטים קדימה אנחנו לא נותנים לנו סיכוי של התקדמות ממשית ותקוה אמיתי לעליה על דרך המלך.

בדיוק בנקודה זו, אנו זקוקים לכוחם של "רואים". אנשים רואים אלו, אבותינו הקדושים, ראו בבהירות את הדרך. הם האמינו בכל ליבם, שאחרי הכל ולמרות הכל, מתוך החושך יתגלה האור הגנוז, אור שיגלה את המשמעות של החושך, דוקא ממנו ובגללו הם רכשו את כל מעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות שזיכו אותם בשכר הניצחי. זהו עולם של נסיונות שעלינו כאנשים עם כח של בחירה, לצלוח אותו בשלום.

דוקא בתוך הנסיונות הקשים, מתגלה לו הקב"ה ליוסף בצורת דמותו של יעקב, ויוסף שהינו בן עם "הרואים", מקבל כח של ראיה למרחוק, שאומר לו להביט רחוק ולוותר על נפילה קרובה רגעית. בראיה זו רואה יוסף להיכן על בן העם הנבחר להגיע, ומהו תפקידו המיוחד שיביא אותו להיות כתוב על ליבו של כהן גדול, בתוך תפקידיהם של שאר שבטי י-ה החקוקים על אבני האיפוד, תפקיד מיוחד שיראה לכולם את ה"יסוד" שמעמיד את האדם בנסיונות ונותן לו כח להתגבר בכל מצבי החושך.

יש תפקיד!

ברגעים אלו, מקבל יוסף משמעות לחייו, הוא מקבל חשיבות, הוא מוצא לו מקום... באותו הרגע כשמגלה יוסף שרק הוא רואה, ובת החמור שלידו אינה רואה, הבין יוסף שיש לו תפקיד גדול שאסור לו לפספס. בראיה זו, ידידי היקרים, הרגיש יוסף את המשמעות האמיתית של חייו. ראיה זו למרחוק נתנה לכל פעולה שלו, אי שם ברחובה הטמא של מצרים, בליבה של סערת יצרים, משמעות גדולה של עתיד ותקוה.

עלינו לדעת שראיה זו לא הגיעה ללא רקע קודם. כח זה ניתן ליוסף בבית מדרשו של יעקב, לפני שיצא לדרכו הארוכה, כש"כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף" (רש"י). אהבתו הגדולה של יעקב את יוסף, באה לידי ביטוי בכך שהוא דאג שדמותו של יעקב האב הזקן, דהיינו דרכו האלוקית ומה שהוא מייצג, דמות זו תהיה חקוקה במוחו של יוסף, ותתן לו את הכח והעוצמה לעמוד בכל המצבים, כשיעקב עצמו לא יהיה לידו כדי לשמור עליו.

רק ידיעה אמיתית על חובותינו בעולמנו, ידיעה ברורה על מהותה של עבודתינו היהודית שתשען על דברי התורה ועל דברי הנביאים, לאורם של חז"ל, בלימוד רציני בישיבה, תתן לנו את העוצמה לעמוד במצבים קשים. או אז, כשנזדקק ל"דמותו של יעקב", נזכה גם אנחנו שיתגלה לנו הקב"ה בכל אורחות חיינו, ויעצים אצלנו את כח הראיה למרחוק, כוחם של רואים!

דברים שרציתי לומר

דוד מור

כשמסתכלים בפרשות האחרונות רואים נקודה מעניינת. יעקב אבינו, היה צריך לעבוד מאד קשה בשביל להתפרנס, "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיניי". ורק לאחר מכן יכל לשבת וללמוד. לעומת זאת, אברהם ויצחק, היו להם עבדים ושפחות ומקנה רב, ולא ידוע לנו שעבדו עבורם ביזע ויגע כמו יעקב. שמעתי תירוץ יפה מרב שדיבר השבוע באחד מהאירועים שצילמתי השבוע. אברהם ויצחק היו שונים מיעקב, הם היו מחוברים לבאר שבע שזה היה חיבור שמימי של שפע, שכתוב "באר לחי רועי". לעומת זאת, יעקב אבינו, ה' אמר לו ללכת להר המוריה, שזהו מקום החיבור שלו, כמו שראינו בסוף מסכת סנהדרין פרק חלק, "מעשה בערבי אחד שאמר לרבה בר בר חנה בוא וראה מקום שהשמים נושקים לארץ והראה לו את הר המוריה". הר המוריה שבו הייתה עבודת המקדש, הקרבת הקורבנות ואכילתם, אלו מעשים ארציים שפועלים פעולות רוחניות למעלה, וזה הקשר של יעקב אבינו להר המוריה לכן הוא היה צריך לעמול הרבה שנים אצל לבן, כדי שיוכל לשבת וללמוד מעשים ארציים שעיקרם עבור פעולות רוחניות. וסימן לזה, הסולם שמוצב ארצה ומלאכים עולים ויורדים בו, הסולם הוא מחבר בן השמים לארץ, והמלכים הם תוצר של מעשים ארציים, עולים ויורדים בו בן השמים לארץ.

לכן חברים, נכון שאנו צריכים לצאת ולעסוק לפרנסתנו, אך אסור לנו לשכוח את העיקר, מדוע אנו משתדלים כל כך עבור פרנסתנו, מדוע אנו עושים מעשים ארציים אלו, אם לא בשביל הפעולות הרוחניות,  שהם המשולש של לימוד תורה, תפילה, ועשיית מצוות מתוך הבנה שזהו העיקר ולא התפל.

שבת שלום 

חלף עם הרוח

הרב יוסף קורנפלד                                                                                          

 התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה..." כך מספר בדרך משל המדרש רבא (וישלח פ"ג : ה') הויכוח בין אומות העולם ובין ישראל.

הוויכוח הזה נראה כמו שיח פוסט מודרני של נרטיבים מתחרים, שבו לכל אחד יש את הנרטיב משלו ואת האמת שלו כדי להצדיק את עמדתו הפוליטית. אפשר לדמיין את הטענות של הצדדים בויכוח. המוץ יכול לטעון שהשדה נזרעה בשבילו כדי לספק אוכל לבהמות. התבן טוען שהוא התכלית של גידול השדה, כי הוא מספק אוכל יותר טוב לבהמות. יתכן שהקש טוען שהוא יודע שבעל השדה הוא איש עסקים מבריק, ובטח צריך אותו להקים חברת קש. החיטים לא טוענים כלום, רק אומרים בסבלנות שכעבור הזמן האמת יצא לאור.

ממשיך המדרש: "באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו" כל אחד משלשת המתווכחים קבלו את התשובה שלו. למוץ, כמו שאומרים... התשובה נושבת ברוח. התבן יצא מן העפר, ואל העפר ישוב. הבעל הבית לא היה מה לעשות עם השאר ויאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.  

המדרש ממשיך: "נטל את החטים ועשה אותן כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, היך מה שאת אמר (תהלים ב', י"ב):  'נַשְׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף'. כך אומות העולם, הללו אומרים אנו עיקר, ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג' י"ט) 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּועֵר כַּתַּנּוּר'. ועליהם הוא אומר (ישעיה מ"א, ט"ז) 'תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָֹּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אותָם' אבל ישראל (שם) 'וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל' עכ"ל המדרש.
והוא מליצה נפלאה בסוף סדרא, להורות כי התכלית ניכר רק מסוף, וראשית הדברים המה רק הכנות ושמירות לסוף הדברים (אשד הנחלים)

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב" מכאן עד סוף התורה יש לנו הסיפור של התולדות יעקב, ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. (כפרש"י) מה כתוב למעלה מן הענין? 'וְאֵלֶּה תּולְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם'׃ (בראשית ל"ו, א') האומות העולם נמשלו לקש, תבן, ומוץ – דברים לא עיקריים, שבמקרה הטוב ראוי למספוא  לבהמות, ואין להם קיום או המשכיות, או יכולת פוריות. בסוף לא יהיה להם קיום בעולם. 'לא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמּוץ אֲ‍שֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רֽוּחַ' (תהילים א', ד')

לעומת זאת, יהיה ברור לכולם בסוף שהעולם נברא בשביל עם ישראל. וכמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים ל"ב, ט') 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתֽוֹ'  פרש"י: יעקב חבל נחלתו: והוא השלישי באבות המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק. 

מורנו ראש הישיבה שליט"אי

ישראל - כי שרית!

"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר... ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" (ל"ב, כ"ה).

חז"ל גילו לנו שהאיש הנאבק עם יעקב היה בעצם מלאך - שרו של עשו, ולפיכך אנו מבקשים להבין מהי עניינה של הברכה שביקש יעקב ממלאך זה?

חז"ל עונים על כך ואומרים שבברכה זו ביקש יעקב מ'השר' "הודה לי על הברכות שבירכני אבי שעשו מערער עליהם" (רש"י). ועדיין דרושה כאן הבנה מהי התועלת שיצאה מהודאה זו והרי ההלכה הנוראית שלימד רשב"י " הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י ל"ג, ד'), נשארה לדורות גם אחרי ששרו של עשו הודה ליעקב על הברכות. ואם כן מה עניינה של ברכה זו?

עוד עלינו לבאר היכן ההודאה הזו של עשו שנותנת תוקף לברכות נמצאת במשמעות הברכה שביקש יעקב מהמלאך?

בעצם אנו צריכים לברר מהו בכלל עניין הברכה בכלל שמברך איש את רעהו, הרב את תלמידו וההורה את ילדו, מאיזה כוח פועלת הברכה ואיך היא פועלת בחייו של המתברך. אמנם בברכות הצדיקים מצאנו שהיא פועלת גם מכוח "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אך עניין הברכה במובנה הרחב ודאי אינה פועלת מכוח גזירת הצדיקים וגם לברכתו של איש פשוט את חברו יש כוח לפעול כדברי חז"ל (ברכות ז') "אל תהיי ברכת הדיוט קלה בעינך" ואפילו לרשעים יש כוח בברכותיהם דוגמת ברכת לבן לרבקה שנאמר: "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה וכו'", ועלינו לברר איפה את עניינה של 'ברכה'.

"ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (שם).

פלאי פלאות! שרו של עשו –הוא ולא אחר- זיכה אותנו בשם התואר העליון 'ישראל', ומאליה עולה השאלה מדוע? וכי לא היה מתאים יותר שגילוי השם 'ישראל' על כל משמעויותיו יתגלה ליעקב ע"י הקב"ה בעצמו כמו ששינה ה' את שמם של אברהם ושרה וכמו שקבע לאברהם את שם בנו יצחק?

זאת ועוד, מדוע במענה לדרישת יעקב מן המלאך שיברך אותו, עונה לו המלאך בתוספת השם 'ישראל' על שמו, הרי יעקב ביקש רק ברכה?

"וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה תשאל לשמי ויברך אותו שם" (שם).

מדוע אכפת ליעקב מה שמו של המלאך ומהי התשובה שעונה לו המלאך?

רש"י מפרש את תשובתו של המלאך: "למזה תשאל, אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו הכל לפי מצוות עבודת השליחות שאנו משתלחים".

תשובתו של המלאך אינה התחמקות אלא היא תשובה ברורה, ועלינו להבין מדוע מתנסח המלאך בתשובתו "למה תשאל לשמי" מילים המלמדות שאין לו ליעקב לשאול בכלל מהו שמו של המלאך כי זה בעצם לא מלמד על כלום ואין לו צורך לדעת את השם.

סודה של ברכה

בפרשת ויחי אנו מוצאים את ברכת יעקב לבניו "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מ"ט, כ"ח) חז"ל לומדים על כך שלמרות שבמציאות יש מהשבטים שיעקב לא בירך אותם, אלא קינטרם כמו ראובן שמעון ולוי, בכל אופן לכולם היו דבריו של יעקב ברכה.

דבר זה מלמדנו שעניינה של הברכה, אינה אמירה כללית של עניינים נצרכים וטובים הנדרשים לחייו של המתברך, אלא עניינה האמיתי הוא העצמה ונתינת כוח של המברך למתברך במגוון הצרכים של המתברך, העצמה ועידוד שנותנת כוח למתברך להתאמץ ולהאמין בה' מקור הברכות שימלא את חייו של המתברך בברכה.

כך גזר הקב"ה שיהיה כוח בין האנשים לברך איש את רעהו בברכות שיעצימו את כוחו ובטחונו של המתברך לפעול ולהצליח בחייו, לא לוותר ולהתייאש עד שיצליח המתברך להשיג את מבוקשו. ודאי שהברכה ניתנת מפיו של צדיק יש לברכה כוח גדול יותר, מפני שאינה סתם העצמת כוח ודברי תקווה וחיזוק אלא שהצדיק המכיר ברוח קודשו את נפשו של המתברך ומתאים את מילות ברכותיו לשורש, נפשו של המתברך ודבריו יוצאים מקרב לב צדיק, הדברים משפיעים יותר על נפשו של המתברך ומעצימים אותה להמשיך לפעול בכוח רב כדי להשיג את העניינים שעליהם הוא ביקש ברכה.

יעקב אבינו ידע את כוחות בניו וביודעו אותם הוא התאים את מילות ברכותיו אל שורשי נפשם של בניו ותפקידם בעולם. בכך גילה יעקב לבניו - כולל ראובן שמעון ולוי - מה תפקידם ותיקונם בעולם וכיצד עליהם לפעול בעולם מכוח תפקיד זה, וכשיודעים בניו את תפקידם ואת אשר עליהם לתקן בעולם ולפעול, אין לך ברכה גדולה מזו המעצימה את כוחם לפעול בעולם ביתר שאת.

ברכת השר

נבין מעתה שיעקב אבינו אינו מבקש סתם ברכה משרו של עשו. הוא מבקש ממנו לגלות מהו עניינו ומה תפקידו בעולם של עשו בחייו של יעקב. יעקב שם לב שמיום בואו לעולם, גודלת לידו עוד בריאה אלוקית בדמותו של אחיו עשו שלא מפסיקה להתנכל לו ולהערים עליו קשיים בעבודת ה' שלו. במאבק זה עם שרו של עשו ביקש יעקב מהשר שיגלה לו מה הוא סוד כוחו. ידע יעקב שאם יידע משרו של עשו מה הוא עניינו זה יעזור לו מאד בידיעת תפקידו שלו עצמו בחייו. בקשה זו היא משמעותה של הברכה שביקש יעקב מהמלאך. אין בכוחו של מלאך לברך סתם ויעקב אינו זקוק לברכות משרו של עשו. הברכה שהוא מבקש זה גילוי עניינו של עשו בחייו של יעקב, גילוי שיעזור ליעקב להבין את תפקידו שלו בעולם ולפעול בו יותר בעוצמה.

סוד השם - ישראל

תוספת השם 'ישראל' שמוסיף המלאך ליעקב היא הגילוי הכי גדול ליעקב שבעצם יש ליעקב כוח ענק שניתן לו מהקב"ה שאתו הוא יכול להילחם ולנצח את כל המפריעים שיש לו בעבודת ה' בעולם. גילוי זה הבא לידי ביטוי בתוספת השם ישראל היא ברכה גדולה ליעקב שמבין יותר טוב את יכולותיו האלוקיות לנצח את אויביו והוא בעיקר מאמין בכוחו זה.

או אז כשליעקב ברור יותר מהו שמו ומהו עניינו, מבקש יעקב לא רק לדעת ולהבין כמה - הוא יעקב גדול שיכול לנצח, אלא הוא מבקש גם גילוי על כוחו של עשו.

על שאלה זה עונה לו המלאך סוד נורא. בכך בעצם הוא מגלה לו שלעשו אין שם ואין לו כוח אמיתי אלא כל מציאותו היא מציאות דמיונית משתנה שכל תפקידה לגרום ליעקב להילחם ולטפס עוד ועוד באותו סולם המוצב ארצה שראה יעקב בחלומו שראשו מגיע עד השמיימה. "למה זה תשאל לשמי" שואל המלאך ובכך הוא בעצם עונה ליעקב על שאלתו. בתשובה זו מלמד המלאך את יעקב שאם רק הוא יידע את סוד השם 'ישראל' הוא יצליח בכל האתגרים שעשו מעמיד לפניו. כל מציאותו של עשו ליד יעקב היא מציאות שפושטת צורה ולובשת צורה בכדי לייצר ליעקב אתגרים חדשים ומשתנים בעבודת ה' שלו. אכן 'הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב', וההודאה על הברכות אינה משנה מציאות זו. כל הודאה של עשו על הברכות הייתה הודאת בעל דין ו'מלאך רע בעל כורחו יענה אמן' שליעקב יש כוח של 'ישראל' לגבור על כל אתגרי התקופה שמעמיד בפניו עשו.

דווקא שרו של עשו – הוא ולא אחר, יחדש ויגלה לנו את שם 'ישראל' מפני שכל מציאותו של עשו בעולם - שהוא בעצם הסמל של השטן והיצר הרע - נברא כדי לגרום לנו ניסיונות שאיתם נעפיל מעלה מעלה, וכשהרע בעצמו מגלה לנו את כוחנו אין לנו ברכה שמעצימה את כוחנו יותר מכך.

בכל פעם כשאנו פוגשים את ניסיונות החיים עלינו לשמוע מהניסיונות בעצמם את הברכה והקריאה אלינו: "לא ייקרא עוד שמך יעקב" אלא "ישראל - כי שרית", כי בתוכנו פועל כוח של "שרית" שאיתו נשתמש בניסיון עצמוכדי לצמוח ממנו יותר -  'ותוכל'! 

דבר העורך

כשקראתי את פרשת השבוע, נתקלתי בפסוק שבו יעקב אומר לאנשיו לרווח את העדרים כדי שעשו יחשוב שיש הרבה כבשים, כשבאמת לא היה. חשבתי לעצמי, מה הטעם? הרי עשו יגיע ויראה שאין באמת הרבה כבשים, והדבר הראשון שיעלה לו לראש זה, "עוד פעם האח הקטן הזה עם הקומבינות שלו מנסה לעבוד עלי..." ומיד יצופו כל רגשות הזעם והאיבה שיש לעשו כלפי יעקב. אלא שיעקב הבין דבר פשוט, אפשר לומר הרבה מילים ולעשות המון מעשים, אבל זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה הצורה שבה אומרים את המילים ומבצעים את המעשים. ולכן יעקב חילק את העדרים, הוא הכיר את עשו וידע מה צריך לעשות כדי לרצות אותו, ובצורה שהוא הגיש את המנחה לעשו, זה מה שהרגיע את האח הזועם שרוצה המון.

ראינו השבוע את הפוליטיקאים מתרוצצים מאולפן לאולפן ומתזזים בין מיקרופון לאוזניה כדי לומר לעם ישראל שהקטע של לחיות על חשבון הציבור, ממש קסם להם וחבל שזה ייפסק, ומה שיפה זה הטיעונים, יש את האלו שממשיכים עם הטרנד שבעיניי עבר זמנו, שצריך להציל את המדינה מהחרדים ורק הם יודעים לעשות את זה, יש את האלה שידאגו לאזרח הפשוט שעובד קשה ומה שהוא לא יודע, זה שבכל מקרה הוא ימשיך לעבוד קשה, יש את "מר ביטחון" ו"מר כלכלה" שבמקרה שלנו אותו שחקן משחק את שני התפקידים, ואחרון חביב זה האח הקטן והחורג שיקסים את כולם.

זה לא שאני ממליץ להיות פוליטיקאי או להתנהג כאחד כזה, אבל יש משהו שאני יכול ללמוד מהם (באמת שקשה לי לכתוב את זה) גם אם יש לי משהו להעיר לחבר או סתם הערה לומר למישהו, אז יש דרך לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה בצורה שהבן אדם שאליו מכוון המסר לא יגיע למצב שבו הוא מרגיש לא נעים, אלא יבין שבאמת שיש רצון לתקן ולעשות טוב.

גוט שאבעס

דודי.

דברים שרציתי לומר

יעקב גרשוני

ההקשר של ההפטרה לפרשה שמנבאת על מפלת אדום שהוא עשו

"והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם"  (הפטרת השבוע)

הביאור של הפסוק מתבאר על פי רש"י בפרשת ויצא (ל', כ"ה) שאחרי שנולד יוסף, יעקב ביקש ללכת אל ארצו, מכיוון שיוסף נקרא להבה והוא יוכל לכלות את אדום, והביאור הוא, שיעקב זה המצב של עם ישראל לפני שיתגלה משיח בן יוסף, ונחשב לאש שעומדת במקומה ולא מתפשטת לרחוק, אבל בזמן שיתגלה המשיח שהוא משויך ליוסף, האש תהפוך ללהבה שמתפשטת, ולכם עשו שהוא נמשל לקש, שקש אפילו שנראה כמות גדולה מאד, וכן היום במצבנו הנוכחי שנראה שכוחו גדול, למעשה,  הוא רק קש, שלהבה קטנה שורפת את כולו (וכן המשל גם על היצר הרע שכוחו נראה גדול, אבל עם האש והלהבה של התורה שורפת את הקש בקלות) וזה ביאור הפסוק היה "והיה בית יעקב"

שנזה לגאולת משיח בקרוב,

שבת שלום.

הקטע שלי בפרשה

מאבק האיתנים של ההיסטוריה

זה מתחיל אי שם ממש עם שחר ההיסטוריה. שני אחים חמודים נולדים בביתם של אדם וחוה. לאחד קוראים קין – הוא איש של קניינים ורכושנות. ולשני קוראים הבל – הוא מהביל את עולם החומר ומעדיף להתעסק בעולם הרוח. לשניהם ברור ממה האדם מורכב, מצד אחד גוף חומרי ומן הצד השני נשמה רוחנית. אך הוויכוח המתנהל ביניהם הוא היכן לשים את הדגש, האם על עולם הרוח או שמא על עולם החומר. לקין הייתה שיטה כיצד לנצח בוויכוח, הוא פשוט יוריד את הבל מן הכביש. ואז יום אחד ללא כל הודעה מוקדמת "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו." אך לקין לא היה מזל. הוא לא היה אסטרטג טוב, הוא ראה רק חצי תמונה. אמנם את הבל הוא הצליח להזיז מן הזירה אך בביתם של אדם וחוה נולד תינוק חמוד נוסף, שת קראו לו. ואם הבל היה מעצבן, שת היה מעצבן פי שניים. הוא מדי הזכיר את אדם הראשון והחיבור שלו לעולם הרוח היה חזק ומאוזן.

למעלה מאלפיים שנה מאוחר יותר נולדים להם זוג תאומים נוסף בביתם של יצחק ורבקה. בתחילה הם משחקים בחצר בתופסת וקצת קשה לזהות לעומק את אופיו של כל אחד מהם, אך בגיל חמש עשרה כאשר הפרחים קצת נפתחים ניתן יותר לזהות.  "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה" עשו הוא איש שמה שאתה רואה זה מה שקיים. אין עומק. אתה יכול לראות את כל השדה במבט אחד, אין שום דבר שמסתתר. הוא מביט על החיים מן הצד (כציד העומד תמיד מן הצד) בסוג כזה של אדישות. זה לא נראה שיש לחיים הללו משמעות עמוקה מדי. אך לעומתו "ויעקב איש תם יושב אוהלים."  יעקב הוא איש של מסגרות. מסגרת היא דבר שאתה מעניק לתוכו תוכן. ליעקב אין מסגרת אחת בלבד, אוהל אחד. יש לו מסגרות רבות, אוהלים רבים עומק לפנים מעומק. יעקב מבין היטב שהחיים הם מסגרת של משהו הרבה יותר פנימי והוא מתאמץ להשקיע בכך. גם בין שני אחים אלו מתנהל מאבק. יעקב קונה מעשו את מעמדו הרוחני ועשו בז לו. יעקב מתאמץ לקבל מיצחק את ברכתו של אברהם, כלומר את ייעודו הרוחני של העם היהודי. אך עשו כועס נורא, גם הוא מעוניין להוריד את יעקב מן הכביש ובכך לנצח את הוויכוח. אך הוא אסטרטג טוב יותר מסבא קין. הוא לא יחזור על הטעות של סבא קין וייתן אופציה שיולד ילד נוסף ליצחק שאולי יהיה מעצבן פי שניים מיעקב. "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי." יש סבלנות, יש לו נשימה ארוכה, הוא לא יהרוג את יעקב מיד אלא רק אחרי שאבא יצחק ימות ואז כבר בטוח לא יולד ליצחק תינוק נוסף... אך גם עשו כשל באסטרטגיה, עד שיצחק נפטר ליעקב נולדה משפחה ולא סתם משפחה אלא משפחה חרדית מרובת ילדים... וכשעשו לא מצליח הוא מגייס עזרה...

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל. (פרק ל"ב פסוקים כ" – כ"ח)

מי הוא האיש האלמוני שמחליט לצאת עם יעקב למאבק שאינו ברור? יעקב העביר בדרכו את כל משפחתו ורכושו במעבר יבק. כולם נמצאים בצד אחד של הנחל והוא נמצא בצדו השני. מה רוצה ממנו האיש? הוא הרי נמצא כאן נטול רכוש. אבל האיש אינו איש פשוט, הוא מלאך.

"ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי." (פרק ל"ב פסוק ל)

יעקב מבין שאין זה איש פשוט, זהו מלאך. אז כנראה שמלאך אינו רוצה כסף. אם זה מלאך כנראה המאבק הוא על משהו רוחני. זהו כנראה הניסיון האחרון של עשו להכריע את הוויכוח. כאשר הוא רואה שהוא מפספס את המערכה, מגייס עשו כוחות רוחניים שליליים שיעשו במקומו את העבודה. לכל אומה ואומה יש מלאך בשמיים שמשתדל לשרת את האינטרסים שלה ועשו מגייס אותו. אך גם שרו של עשו אינו מצליח. הוא נאבק עם יעקב כל הלילה ולא מצליח להכריע את יעקב.

לילה הוא הכינוי לתקופת הגלות. לילה זהו זמן שהדברים אינם בהירים, הדברים מטושטשים והדרך אינה ברורה. ובכל אותה תקופה מאבק האיתנים הזה בין רוח לבין חומר, בין שטחיות ובין עומק ומשמעות בחיים ימשיך במלוא עוזו. לא תהיה הכרעה ברורה, אך בשום פנים ואופן עולם החומר לא יצליח למחוק את עולם הרוח. הוא ינסה בכל הכלים העומדים לרשותו אך עולם הרוח ישרוד. עולם הרוח אמנם ישרוד, אבל צולע. את זה כן הצליחו עשו ושרו. הם הצליחו בכל דוד ודור מתקופת הגלות החשוכה להפיל כמה חללים, לאבד עוד כמה בנים טובים מן העם היהודי שישימו את עולם החומר המנותק מאלוקים בראש מעיניהם. אך כל זה הוא ספור של זמן, זה רק עד עלות השחר. יום יבא והדברים יתבררו לעין כל. וגם שרו של עשו יודה ליעקב על הברכות. גם עשו ושרו יסכימו שכל קיומו של עולם החומר מותנה בכך שמכניסים בתוכו את עולם הרוח. כאשר לכל מציאות חומרית מכניסים מימד של רוח ומשמעות.

כן. לא. שחור. לבן.

מפלגת 'יש עתיד' הציעה למפלגות החרדיות להקים ביחד ממשלה, לקחת או לא לקחת?

 בועז בק: כל בן אדם נורמלי כאשר יחטוף סטירה מחברו בפומבי בתוספת צעקות גידופים ושאר ירקות, יזכור לו זאת ולא יסלח עד לאחרונה שבנשימותיו. אדם שיושפל עד עפר, יוחרם, ינודה ויהפוך מוקצה מחמת מיאוס, רק בגלל השתייכותו למקום פחות אהוב, זה ייחרט בתודעתו לנצח ויתרחק מהמשפיל כמטחווי קשת.

אלא אם תאווה מסוימת תניע אותו ותסנוור אותו, עד ליעד סמוי שהוא מחפש מה שנקרא אינטרס, או אם הוא מושחת.  השחיתות, יודעים להסביר אנשים היא מניע מצוין ומנוע שכחה אדיר ממדים. שהרי המושחת יעשה הכל ע"מ להשיג את רצונותיו.

כאלה הם פוליטיקאים וחבריהם, 'אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו' יש שיגידו שתולים לו בכח ויש כאלה שנולדים כך טבעי.

לפני שבוע בדיוק התראיין מספר 1 ברשימת ש"ס המפוארת לשעבר, וסיפר שעד רגע לפני הפיצוץ הקואליציוני עוד הציעו לו תמורת נזיר עדשים ועוד מספר מאכלים טובים מבית אבא (מאכלים מרוקאים, כן? המפלגה המציעה היא חבורה של אשכנזים. דילים הם יודעים להכין, לא אוכל)להצטרף לממשלה בניסיון נואש ואחרון למנוע את המשבר. אוי לו ואבוי לו אם היה מסכים לכך. אבל לכל מי שמסתכל דרומה מהיום יודע שהאיש לא אחד שמסרב להצעות להנהגה בכירה.

במהלך מבצע צוק איתן, אמר שוב ושוב שיתמוך ביו"ר מפלגת השמאל לראשות הממשלה, והיום הוא אפי' לא מעז לחשוב על כך, ביודעו שאם אכן יעשה כך ימצא את עצמו שוב מורחק ומנודה. ואת הנידוי הוא אוהב לשכוח מהטעמים הנזכרים לעיל.

וזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, כאשר חוברים שני גורמים בחבירה שהיא מעל הטבע נגדו, אסור לו לשכוח את זה לנצח. כי זה דבר שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. או כמו שדרעי אוהב להגיד את זה, 'לא נמחל על הדרת הספרדים מהממשלה רק כי הם ספרדים', רק בשם ההיגיון שהוא טוען עליו בוקר וערב כי הרוב הלבנבן שולט פה. בן אדם כמוהו חייב להתעלות על עצמו ולא לעשות את מה שהוא בד"כ עושה וזה בסוף כן "להיכנע" לאירופאים' וכן להזדחל אליהם בכדי להיות בעמדה בכירה שהוא כה רגיל ונהנה ממנה.

יש דברים שהם חסרי היגיון, אבל הפוליטיקה כמו שראינו היא מעל ההיגיון הנורמטיבי שלנו כבני אדם פשוטים. באם היה ח"ו מסכים להצעה זו או אחרת שטען שהביאו לו במהלך החצי שנה האחרונה, היה מפסיד את שארית הכבוד שנשארה בכיסו המחורר. למרות שכך  נוהג הוא מימים ימימה, הוא היה חייב להתעלות על עצמו וכך עשה וטוב שכך, לא בגלל צדקתו אלא בגלל ה'ברית' שנקשרה בינו לבין חבריו מיהדות התורה ומהדגל המונף לצידה. דבר זה ייזכר לו, לטובתו. כי עכשיו יותר מתמיד הוא צריך את זה במיוחד שהוא בשפל שגם בימי 'שאגת אריה' ז"ל לא היה בו. טוב שעצר את עצמו. כל חבירה לכוחות שהיו נגדו אתמול, הייתה מראה לנו שוב שהאיש חזק ואיתן כבד יוטה בשעת סערת ענק. ואותו מעניינת רק הנוחות והטובות המתלוות לכך. עכשיו אחרי שהוא מנופף מעל כל במה שהוא זה שהוצע לו להיכנס לממשלה הזאת ולהציל אותה והוא הוא הגיבור הגדול שבזכות שעמד על דעתו נפלה הממשלה אולי יוטב לו.

יש כלל אחד בחיים 'אם סטר לך אדם ברבים, אל תזחל אליו גם אם יחבק אותך כי זאת רק הכנה לסטירה הבאה שתהיה כואבת יותר'. טוב שהבין זאת ולא התפתה.

יעקב אבינו מכיר את מקומו ואומר עם כל גדלותו 'קטנתי' אבל בכל זאת 'הצילנו נא מיד אחי' שיושפל הוא ולא ע"י מכה שאביא לו או אחבור לו ואהיה החלק החסר בפוסטר החמוץ שהיה עד היום.

שבת שלום.

אבי פורמן: השבוע הארוך הזה עדיין לא נגמר, כל שעה מפתיעה אותנו בתהפוכה פוליטית חדשה ומבשרת לנו על עוד דיל שנרקם בחדרים אפלים אפופי עשן סיגריות (זה באמת ככה, או שזה רק בסרטים?),  או עוד תרגיל פוליטי מחוכם שנחשף לאור השמש.

מה שאותי תפס הייתה אחת ההצעות היותר מעניינות שעלו על השולחן, מהכיוון הכי פחות צפוי . הצעה שהגיעה ממפלגה שחרטה על דגלה את הדרת החרדים מהעוגה התקציבית, ואת הסרת החיוך מפניהם של שומרי התורה. יודעי דבר יודעים לספר מה כלול ב'דיל',  אתם תתמכו בנו להרכבת הממשלה ובתמורה תקבלו שליטה, כספים, ועוד. אם התרגיל היה יוצא לדרך, יוזמי ורוקחי התרגיל המסריח המפורסם היו מתהפכים בקברם על שתפסו להם את הכס בהיכל התהילה המפוקפק לטובת עורמה ונוכלות ברמה יותר גבוהה.

ציבור שרמסת את כבודו, גררת אותו לפת לחם כפשוטו אתה מחזר אחריו ומציע להם לחבור אליך??? הבטן מקרקרת בהחלטיות לא חזק ומהדהד לתעלול פוליטי זה.  אבל הראש אומר שאולי הגיע הזמן לפרוע את החשבון, לאותו אחד שתחתיו ובמשמרתו חוקקו חוקים שהפכו את התורה ולומדיה לאסקופה נדרסת. נכון קשה יהיה לשבת כתף אל כתף עם אויבים – אחים, מריר וחמוץ יהיה לסעוד מעוגת התקציב עם שותפים קואליציוניים שעד אתמול שלהבו יצרים לפרוע בנו ושיסו בנו את בוחריהם. אבל בשביל מה יש לנו ייצוג בפוליטיקה אם לא כדי להמתיק את הגלולה שנקראת מדינת ישראל החילונית, נכון בעוד כמה חודשים אולי יהיה לנו שני ציפורים על ה'עץ', אבל עכשיו קיבלנו הצעה ליד אולי לא היה נכון לדחות אותה בשני ידיים.

אני יוסיף משהו בנימה אקטואלית מהפרשה. יעקב אבינו חוזר לבית אביו לאחר ששנים היה רחוק, רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות, מבית יצחק, ממשרדי הממשלה. עשיו חושב שהיום, אחרי שכל המקורבים של יעקב כבר לא בתפקיד, אין לו את רבקה שתדליף לו סודות מהחדר. שתספר לו מתי יש חלוקת ברכות או שתבריח לו בגדי חמודות, אבימלך מלך גרר כבר פרש לפנסיה, ואפילו אליעזר לא בשטח כדי להפעיל את חברי מועצת שדה אדום.

בשלב הזה יעקב לכאורה בנקודת שפל מול עשיו, אבל מספרת לנו הפרשה שיעקב שולח מסר תקיף לעשיו "נראל'ך שתוכל לחגוג על חשבוני, שתוכל להשתמש בי לצרכיך,. לגזול ממני את משפחתי או המקנה והרכוש? הייתי עם לבן שנים ארוכות, אני חוזר אחרי סדרת שיעורים בבית הספר לתרגילים מלוכלכים. אתה יכול לשכוח שאני יבוא בתמימות ויאכל את כל הלוקשים שלך". נתחבק, נתנשק, כן. אבל אחרי כמה ימים שסימן הנשיכה יעבור לי והצוואר ישתחרר, תגלה שאת השיניים השבורות ייקח לך עוד הרבה הרבה זמן לשקם.

אבל שימו לב עם כל הביטחון העצמי של יעקב, עדיין הוא מרים ידיים לשמים בתפילה מיוחדת ואומר 'הצילני נא מיד אחי..' עם כל הנכלוליות אולי אני עוד יצליח להסתדר, אבל מ'אחי' אני צריך שמירה מיוחדת. הכי חשוב זה שאחי לא ינעץ בי את הסכין בגב, אם לא תהיה אחדות בנינו אנחנו באמת בבעיה קשה, אותו הטעם המריר של המחלוקת מהבחירות לרשויות עדיין מעורר בי בחילה. כולי תקווה שהפעם זה הולך להיות שונה.

בועז בק - פרשת וישלח תשע"ג

הזדמנויות

בועז בק

הזדמנויות חברים, הזדמנויות. כמה פעמים יצא לנו להיתקל במשהו שממש בא לנו לעשות ולא עשינו? כמה פעמים עשינו משהו שבדיעבד הסתבר לנו שעשינו את הדבר הנכון והתמורה הייתה טובה בלי שנבקש אותה? כמה פעמים ניסנו לחשבן משהו ובגלל שהתעמקנו מדי ולא הלכנו לפי השכל הישר נדפקנו?

מספרים על אדם בן 40 שמאס לו בחייו והחליט ללכת לאלוקים ולבקש ממנו חיים אחרים. בדרכו הוא פגש עץ זקן ושאל אותו "איך החיים"? ענה העץ: "על הפנים, אני מתייבש, המים לא מגיעים אלי".

"אני הולך לאלוקים", השיב האיש, "אדבר איתו גם בשבילך". באמצע הדרך לאלוקים פגש האיש בחורה עצובה יושבת ליד בית גדול. "איך החיים?" שאל אותה. "מאכזבים", השיבה, "אני יושבת לבד ואף אחד אינו רוצה להינשא לי".

"אני בדרך לאלוקים. אדבר איתו גם בשבילך", הבטיח לה.

לקראת סוף הדרך פגש האיש שועל כחוש, שהתלונן שאין לו מה לאכול. גם לו הבטיח האיש שידבר עם אלוקים בעניינו.

הגיע האיש לאלוקים ושטח לפניו את בקשותיו.

אמר לו אלוקים: "אני משנה לך את המזל לטובה, אבל תהיה מספיק חכם לתפוס אותו!".

אלוקים גם צייד אותו במכתב לכל אחד מהאומללים שפגש בדרך.

האיש מגיע לעץ היבש ומגיש לו את המכתב מאלוקים, העץ מעיין במכתב ואומר לו: "אלוקים כתב שלא מגיעים אלי מים כי יש שק מלא ביהלומים שתקוע בין השורשים שלי לבין המעיין. אולי אתה מוכן לעזור לי לחלץ את השקית?"

"אני מצטער", משיב האיש, "אין לי זמן, אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל ואני חייב למהר לתפוס אותו". 

בהמשך דרכו פוגש האיש את הבחורה שאומרת לו "אלוקים כותב לי שהגבר הראשון שיסכים להתחתן איתי יזכה לכך שאלוקים יהפוך את שנינו לעשירים ומאושרים. אולי אתה מוכן להיות בן זוגי?"

"אני מצטער", משיב האיש, "אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל, אני חייב למהר לתפוס אותו".

ואז פוגש האיש את השועל ומוסר לו את המכתב שלו. השועל מעיין במכתב ותופס את האיש בגרון. רגע לפני שהאיש מאבד את הכרתו, הוא רואה את מכתבו של השועל ובו נכתב: "כשיגיע האידיוט תאכל אותו"...

הנה לנו פרשה מעניינת:

שליחות מלאכית, בניית מערך הגנתי, תפילה להצלחת הפגישה בין שני האחים. לילה מתוח. מאבק בין יעקב למלאכו של עשיו. מכה היסטרית, ברכה היסטורית. בוקר. שתי המחנות הולכים להיפגש בעוד זמן קצר, יעקב מסדר את המחנה. מפגש.

וככה בשקט בשקט בלי שנשים לב מתחמק לו יוסף ממה שסידר יעקב ועוקף את רחל. הוא ניגש לפניה להשתחוות לעשו. תודה לריבונו של עולם זה לא באמת עובר חלק ובשקט, וכל אחד שקורא את הפרשה רואה שהיה פה משהו שונה. רש"י מיישב את זה מיד, יוסף אמר "אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה" מכאן, מוסיף רש"י – זכה יוסף לברכת "עלי עין".

כמה פסוקים לפני כן מספרת לנו התורה, ורש"י עוזר להבין, שבעת שיעקב עבר את נהר יבוק הוא החביא את דינה בתיבה, ועל זה נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב. ונפלה לידי שכם.

שני סיפורים, שניהם מספרים על שני אנשים, כל אחד עשה את המובן מאליו. יעקב אבינו מנהג אבותיו בידיו, ויוסף גם הוא ככה. יעקב ניסה לשמור על בתו, ולא חשב על התועלת שזה יכול להפיק. יוסף לעומת זאת מנע את המנוע. יעקב נענש, יוסף זוכה לברכה שהיא ברכת עם ישראל. יוסף תופס את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר. הוא עושה את מה שהוא חושב ומשנה מהסדר של אבא יעקב, ומצליח.

לא פעם הרי עולות לי לראש מחשבות ורצונות שאני רוצה לעשות אותם אבל נמנע בגלל דבר כזה או אחר, אין לי מושג מה תהיינה התוצאות, אבל אני בטוח שאם פעם הבאה אני אקפוץ על העגלה ואלך לפי האינסטינקט שלי, עם תפילה נכונה אני אצליח. ואם לא, אז נלמד לפעם הבאה.