מורנו ראש הישיבה - א'

"ספירות"

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"..

 עלינו להתבונן במהותה של ספירה זו. הרי בכל דבר שטעון ספירה כדוגמת כסף, לא ידוע לו לספור את מספרם המדויק של המעות ולשם כך הוא עורך ספירה שמבררת לו כמה כסף יש ברשותו, אך בספירת ימי העומר אנו מצווים לספור את הימים והשבועות שידועים לנו מראש כמה הם. איזה עניין של 'ספירה' יש כאן, וכי ספירה זו היא רק הצגה חיצונית של מעשה ספירה, לדבר שהוא ידוע מראש?

ברור הדבר שאיננו סופרים את היום שעבר,אלא את היום העומד לפתחנו שהרי אנו סופרים בתחילתו של יום ולא בסופו,ומהי אפוא עניינה של ספירת ימים הידועים לנו במספר החמישים יום שמחג הפסח ועד השבועות?

כותרת משנה:תיקון הספירות

בנוסח התפילה הנהוג לומר אחרי ספירת העומר נאמר: "ובכן יהי רצון ה' אלוקינו וא"א שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה  (פלונית – ספירה השייכת לאותו לילה) ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה".

מהן אותן 'ספירות' שעלינו לתקן שתיקונם נעשה ע"י ספירת העומר?

 הספירות הן ביטוי לעשרה הנהגות שבהן מנהיג הקב"ה את עולמו בצורה מתוקנת ומושלמת.למשל: מידת ההטבה האין סופית של ה' נקראת ספירת החסד והמידה המגבילה את החסד האלוקי להשפיע בלי גבולות הכרחיים היא ספירת הגבורה. המידה המאזנת בין השפעת החסד לבין הגבלותיה של הגבורה נקראת מידת התפארת. אין כאן המקום לפרט את מהותן של כל הנהגות האלוקיות אך ממה שלימדו אותנו חז"ל על קיומן, אנו למדים על מידותיו והנהגותיו המדויקות של הקב"ה בעולמו.

מדוע מידות אלו נקראות 'ספירות'?

מהותה של ספירה היא ייחודו של דבר במסגרת של רצף אחד אחרי השני והפיכתן של הנפרדים לסכום כולל.

ההנהגות של הקב"ה, כל אחת בעניינה – נקראת ספירה, כדי לייחד אותה בתוך המסגרת הכוללת של הנהגת ה' המושלמת בעולם.

 עיקרון יסודי באורחות חייו של היהודי מצווה אותנו את מצוות "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו'".

על האדם ללמוד מהנהגותיו של הקב"ה, הנהגות החסד, הגבורה, התפארת ושאר מידות ההנהגה, כיצד יש להתנהג בכל מצב ממצבי החיים.

למשל, אם יהודי עשה חסד עם חברו הוא יאמץ את מידת החסד האלוקית .אם החסד הזה יהיה חסד נכון ואמיתי ולא חסד מיותר ומזיק כמו למשל החסד עם איש אכזר שינצל את החסד לרעה יהיה בכך אימוצה של הנהגת החסד הנעשית באופן מושכל כשהנהגות הגבורה והתפארת מאזנות אותה.

כותרת משנה:ספירת הימים

אכן, אנו יודעים מראש כמה ימים של ספירת העומר לפנינו ואין טעם לספור ספירה שתוצאותיה ידועות מראש. אך ספירת העומר היא ספירה שמייחדת  ומגדירה את הימים החולפים כל יום ויום לעניינו המיוחד במסגרת הרצף של הימים שלפני חג השבועות.

בימים אלו אנו סופרים את הימים ובכל יום אנו חושבים אודות תפקידו המיוחד של היהודי, תפקיד המחייב אותו לפעול בעולם באופן מדויק בדוגמא להנהגותיו המדויקות והמאוזנות של האלוקים בעולם.

ספירת הימים משמעותה היא הגדרת ויחוד הימים כל אחד לעניין מיוחד של עשייה ותיקון מדויק ומאוזן של החיים.ימים  אלו הם ימים של הזדמנות לתקן את מה שפגמנו באותם ספירות אלוקיות כשלא אימצנו אותם לחיינו, ספירות החסד, הנהגות הגבורה ומידת התפארת שעניינם אחד-הנהגה מושלמת ומאזנת בחיים לאור הנהגותיו של ה' בעולם הנלמדות בתורה ובדברי חז"ל.

מורנו ראש הישיבה - ב'

חכמת האמת הנצחית

"...נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו [תלמידי רבי עקיבא] מלמות (שו"ע סימן תצ"ג).

ומרבים בו קצת שמחה (לשון הרמ"א שם)..."

יש להבין, מה יש בעובדה זו, שפסקו מלמות עשרים וארבעת אלף התלמידים כולם, כדי שננהג שמחה ביום זה, והרי הפסיקו למות, מפני שנגמר הדין איתם וכולם לצערנו מתו, ולא שנעצרה איזושהי מגיפה באמצע, כשהיא מותירה חלק גדול בחיים, שאז אולי היינו שמחים על כך שלא מוצה הדין עם כולם.

להילולא דרבי שמעון!

ברור הדבר שאל העובדה המשמחת שפסקו מלמות, מצטרפת עוד סיבה שנשמח ביום זה, והיא בקשתו של התנא האלוקי רשב"י זיע"א לשמוח ביום פטירתו ולקיים הילולא.

מקור השמחה הוא בדברי הזוהר הקדוש אודות יום זה: "שמעו קלא, עולו ואתי ואתכנסו להילולא דרבי שמעון". וכבר נהגו מקדמת דנא לקיים צוואת הרשב"י ולשמוח ביום ההילולא שלו, ולהדליק מדורות לעילוי נשמתו ולזכר תורתו. דבר זה טעון הסבר. הלא דבר הוא, שביום פטירתו של אדם, שנוהגים קרוביו להתענות ולהתעצב על אובדנו של הנפטר, ציוה דווקא הרשב"י שנשמח ונעלוז על קברו.

תקופה חדשה

נראים הדברים, שבשמחת ישראל ביום ל"ג בעומר יום פטירת הרשב"י, מבוטאת גם השמחה על כך שפטירתן של תלמידי ר"ע לא היה סוף תקופה וחורבן כללי של התורה, אלא תחילתה של תקופה חדשה בעם ישראל, וכמו שסיפרו לנו רבותינו שכיון שהיה העולם שמם לאחר פטירתן של התלמידים, העמיד ר"ע חמשה תלמידים, ובראשם הרשב"י, כדי שיעמידו תורה חדשה בעם ישראל.

ואכן, נתגלתה ע"י הרשב"י אור יקרתה של חכמת האמת, וכל מהותה של חכמה נפלאה זו היא לתת לנו טעם ולעשות לנו סדר בדברים רבים שנראים לנו נסתרים, סותרים ולא מובנים.

אור יקרתו של הזוהר שופך אור בהיר על כל חלקי התורה ומקרב את לב ישראל, הלומדים תורה זו, אל אביהם שבשמים. בלימוד פנימיות התורה אנו מרגישים איך שלימוד זה מאיר לנו את נשמתנו, ואנו מתמלאים בלימודה של חכמה זו רגשות קודש, כיסופים וערגה לטפס מעלה מעלה במעלות קירבת ה'. רגשות קודש אלו ברורים לכל מי שטעם אי פעם את הלימוד בחכמה נסתרת זו.

זוהי כוונתו של הרשב"י כשציווה את כל תלמידיו לקיים ביום פטירתו הילולא. רשב"י מלמד אותנו כאן לימוד יסודי: שאין בפטירתו של אדם ענק כרשב"י סוף וקץ לאישיותו ותורתו, אלא "תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו". הזוהר הקדוש בוער בלב לומדיו, והוא משמש לנו עדות חיה "כי לא תשכח מפי זרעו" – [סופי תיבות: "יוחאי", אבי רבי שמעון].

אותם תלמידים – שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא יכלו להעמיד תורה נצחית שקיימת לעד, הם אלו שאיבדנו את זכרם. אך ביום זה ממש שנגמר דינם העצוב, העמיד רבי עקיבא רבם, רבי חדש לכלל ישראל שתורתו החדשה והמתוקנת הוסיפה נדבך בתורתנו הנצחית.

לכל אחד תפקיד משלו!

הבה ונבין מהו יסוד תורתו של הרבי החדש – רשב"י, שבכח תורה חדשה זו תמשיך התורה העתיקה לפרוח ולא תשתכח מפי ישראל.

כנראה, שרק בכוח לימודה של "חכמת האמת" יכול היהודי להגיע להכרה בכוחו הייחודי ובמטרתו הפרטית בעולמו, מפני שחכמת האמת מגלה לנו את צפונות העניינים ואת עומק הדברים הנמצאים בדברי התורה ובסדרי הנהגת העולם. או אז, כשמגלה היהודי את עומקם של הדברים ואיזה מהכוחות פועלים בכל דבר, ממילא ידע שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ולכל יהודי תפקיד משלו. ואזי כל אחד ינהג בחברו כבוד, ולא תפרוץ שוב מגיפה...

ייאמר מעתה שהכוונה בכך שפסקו מלמות היא בכך שביום זה התחילה גם צמיחה מחודשת. זהו לימוד גדול עבורנו האוחזים בחיים הנצחיים של התורה, שבכל זמן שנאחז בה ולא נרפה, היא תיתן לנו כוחות מחודשים של צמיחה גם לאחר נפילות ועצירות.

בהעלותנו את אישי מדורתנו, לזכרו הטהור של רשב"י, נלמד את העובדה שהקב"ה המשגיח עלינו שולח לנו בכל תקופה הארות חדשות, הבנות חדשות, ומדריכים רוחניים חדשים שהוראותיהם הנראות חדשות בנויות על דברי התורה העתיקים שנמסרו לנו מסיני.

 לכל תקופה יש את המהלך המיוחד שלה בעבודת ה' שמתאימה לאופי המיוחד של הדור וניסיונותיו.

הבה ננסה לטעום מעט מחכמת האמת הפנימית העומדת ביסוד דרך ה' האמיתית והברורה, ונדליק בה את נשמותינו באור חדש שיאיר את דרכנו בעתיד!

הרב ארי מור

ממתי מותר להסתפר?
שבוע הבא יום חמישי בבוקר ל"ג בעומר כמנהג האשכנזים יום ששי כמנהג הספרדים

שמעתי שצריך לשטוף את הכבד כשצולים אותו 
שמעת נכון, יש להדיח את הכבד קודם צלייתו למלחו מעט לצלותו עד שישחים משני צידיו ולהדיחו לאחר הצלייה

האם צריך רשת נפרדת לכבד?
כן, הרשת שצלו בה כבד אין לצלות בה דברים אחרים מלבד כבד.

אני עובד עד מאוחר האם לספור ספירת העומר מיד בצאת הכוכבים או להמתין עד שאתפלל ערבית?
תספור מיד כשאתה יכול! ואל תמתין.

האם מותר להשמיע או לנגן מוזיקה בסעודת מצווה כסעודת סיום או אירוסין?

 אסור לרוב הדעות

האם מותר לקנות וויסקי בחנות הדיוטי פרי בנתב"ג?
אסור, מכירת החמץ שלהם אינה רצינית מכיוון שהם מוכרים חמץ בפסח וכל הוויסקי או כל אלכוהול מדגנים כגון וודקה ובירה הרי הוא חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה.

דבר העורך

בכלי התקשורת ומערכות החדשות שאותם צורכים רוב אזרחי ישראל, נוהגים לסקר אירועים פליליים ולאחרונה הם אוהבים לדווח (נראה שבהנאה) על התנהגויות מכוערות של האזרחים.

כמעט תמיד מדווחים בהרחבה מיהו אותו אדם אלא אם כן יש צו איסור פרסום.

גם התורה מדווחת לנו על אירועים כאלה, כשיש לנו מה ללמוד מאותם אירועים.  השבוע יש לנו מקרה כזה בפרשה עם "מברך" ה', אבל יש משהו מוזר בסיקור של התורה על הפרשייה הזו, השם של הגיבור לא מוזכר בכלל, רק השם של האמא שלו ומאיזה שבט הוא, וזה לא מובן.

הרש"ר הירש נותן הסבר מעניין למה התורה מספרת לנו את זה בצורה כזו. האבא של אותו 'מברך' היה מצרי ובאותה תקופה במצרים האמא, שלומית, הייתה היחידה בעם ישראל שעברה כזאת עבירה חמורה, קלקלה מוסרית עם איש מצרי.

בעצם התורה רואה באם את הגורמת העיקרית למעשה של בנה, רק אחרי שהבן שלה חטא התורה מספרת לנו את שמה, כי היא טמנה את הזרע לפשע בכך שאביו של הילד היה מצרי.

אפשר לראות פה את האחריות שיש לכל אחד ואת הכוח שטמון אצלו, לא בטוח ששלומית חשבה שהמעשה שלה כזה נורא, אולי היא אמרה לעצמה "אני בסך הכול עוד אחת בעם ישראל" ובאותו רגע זה לא היה נראה לה כזה נורא, אבל רק אחרי כמה שנים היא גילתה את ההשפעה העצומה של החטא שלה.

וזה נכון כל אחד, למעשים שלנו יש השפעה לטוב ולרע, אז בואו ונפעל טוב.

גוט שאבע'ס,

דודי.

1X1

איך אתה מגדיר את עצמך?

אני איש שאוהב עשייה, זה לא אני לשבת בחוסר בטלה ואני תמיד נכון לנסות אתגרים חדשים ומעניינים.

במה אתה עובד?

אני מנהל שיווק ותפעול בעיתון 'רב מכר' בקרית ספר, זה עבודה מעניינת ומאתגרת, אם זה להביא לקוחות חדשים שיפרסמו בעיתון, או לעבוד מול הלקוחות הקיימים ולדאוג שיישארו מרוצים, טיפול בבעיות הפצה ועוד אלף ואחד דברים קטנים שיוצרים בלגן גדול שהתפקיד שלי זה לסדר את זה.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

שלקוח מגיע עצבני וטעון ואחרי פגישה איתו לראות איך הוא יוצא עם חיוך, מרוצה, ויש לו על מי לסמוך.

מהי הישיבה בשבילך?

אני אמנם יחסית חדש בישיבה, אבל בזמן שאני פה הספקתי להרגיש שמדובר במקום שמתווה דרך לחיים, מקום עם גישה חיובית וקו לחיים שלא מצאתי בשום מקום אחר, וזה לא שלא ניסיתי...

איפה אתה רוצה להיות בעוד 20 שנה?

להיות אבא אוהב לילדים, ולהקנות להם כלים לחיים מהניסיון שרכשתי במהלך חיי ואת הכלים שאני מקבל בישיבה.

מוטו לחיים:

בחיים תמיד תתכונן ותהייה מוכן למשהו שיפתיע אותך.

תובנה לחיים:

אין לי מושג מה יקרה איתי הלאה בחיים, אבל אני יודע שיש מישהו שאחראי עליהם ואני סומך עליו בעיניים עצומות.

מי המודל לחיקוי שלך?

חברי הכנסת של 'יהדות התורה'. כי גם שהם לא נמצאים על כסאות העור המרופדים יש להם מטרות ברורות בשליחות שלהם והם יעבדו קשה בשביל להשיג אותם.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

מאפרות על השולחנות.

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

מהוועד של הרב ביום חמישי, זה זמן קצר בשבוע שבו אני מקבל טיפים וגישה לחיים. כל שבוע אני ממהר לצאת ממשרדי העיתון כדי להספיק להגיע בזמן.

מה התחביב שלך?

בזמני הפנוי אני מתנדב במד"א כנהג אמבולנס. אין כמו התחושה שממלאת אותך אחרי עוד החייאה מוצלחת.

משהו שלא ידענו עליך?

בשעות העומס בכבישים, תמיד יש שוליים, צ'קלקה וסירנה.

זווית אישית לחיים

"שקיעה תמיד יותר יפה מהזריחה"

זה כמו בחיים עצמם רק בסוף הטיול אנחנו מבינים כמה טוב היה לנו
רק שנפרדים ממישהו מבינים כמה הוא היה משהו בחיים שלנו
רק שנגמר היום אנחנו מבינים את שעבר עלינו
שהיינו צריכים יותר לשמוח
פחות לקחת ללב
יותר לחייך פחות להתלונן
לשמוח על מה שיש
השקיעה כנראה באה להזכיר לנו את זה
השקיעה מראה לנו את הצבעים שהיו איתנו כל היום
ומחר חוזרים שוב !

#שקיעה  #ציפורים #צבעים #ירושלים

רעידת האדמה הקשה שהתרחשה בשבת האחרונה בנפאל גרמה לאלפי הרוגים, אנשים איבדו את כל מה שהיה להם, במקרה הטוב את הרכוש ובמקרה היותר גרוע את החיים, כעת הם צריכים להתחיל הכול מחדש, חיים ושנים ששקעו אל מתחת האדמה.

כמובן שהמדינה שלחה משלחת חילוץ. חשבתי לעצמי, מה אם ח"ו יקרה פה כזה אסון, האם מישהו יבוא לעזור לנו כמו שאנחנו באים לעזרה? האם מישהו בכלל יסתכל לכיווננו, או ששוב איכשהו יאשימו אותנו שאנחנו לא דואגים לערבים ואנחנו האשמים?
מישהו אמר השבוע בהומור שרעידת האדמה הייתה כי היו שם הרבה ישראלים והיה עומס משקל וודאי שזהו דבר מגוחך ביותר והעולם יודע טוב מאוד להאשים אותנו בכל דבר שזז שלא כרצונם.
אנחנו פריירים שכל דבר שזז בעולם אנחנו מגעים לעזור במקום שנעזור לאנשים שחיים אצלנו לכל העניים ולטפל בבעיות בבית.
כמה שזה נראה קשה אני לא מאחל לאף אחד להיות שם כשזה קרה, התמונות מזעזעות מספיק ,אנשים נותרו בלי משפחה וקורת גג. גם צריך להגיד תודה לרבי מחב"ד שגרם שיהיו בתי חב"ד בעולם במקומות הכי נידחים בעולם אפשר למצוא את היהדות וגם עכשיו בית חב"ד בקטמנדו פתח את שעריו לכל אילו שהיו בלי אוכל ימים שלמים. אז תודה לרבי מחב"ד, ואני לא חבדנ"יק...

שנתבשר רק בשורות טובות,

שבת שלום.

הרב זאבי קצלנבוגן

אני כן סופר אותך – ספירת העומר

  מדי שבוע אני כותב רעיון קצרצר בהודעת SMS על פרשת השבוע לקבוצה של אנשים. זו מלאכה מעניינת. אני צריך לקחת רעיונות שלמים ולדחוס ולצמצם אותם לתוך הודעה כתובה קצרה אחת המוגבלת במס' התווים שלה. לאחר שמתבשל במוחי הרעיון אני מתחיל לכתוב. את השלב הבא, כולכם בוודאי מכירים כל אחד מן הזוית שלו. אני מתחיל לכתוב כאילו אין לי הגבלה של תוים, רק כאשר אני מזהה שהמקום עומד להסתיים אני מתחיל למחוק ולבדוק על איזו מילה או איזה פסיק אני יכול לוותר... ככה זה כשמתחילים פגישה חשובה, ככה זה כשיוצאים לקניות, ככה זה כשמוסרים שעור או אפי' כאשר מתחילים לנקות לפסח. אנחנו מתחילים כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו, מסוגלים לבזבז זמן יקר על דברים פחות חשובים ורק כאשר השעון מתחיל לתקתק אנחנו נכנסים ללחץ ומנסים להכניס את כל מה שלא הספקנו. נשמע מוכר? קוראים לזה תכנון זמן.

  "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום..." (פרק כ"ג פסוקים ט"ו ט"ז)

   לפעמים יכולים לשמוע משפט כזה: "כמה כסאות יש בחדר? בערך מאה. לא, אני לא רוצה בערך, תספור בבקשה." מה משמעותה של הספירה? משמעותה של הספירה היא התייחסות. ספירה נותנת יחס מיוחד לכל פריט בנפרד. כאשר נאמר מאה כסאות בערך, נתכוון לומר שלא חשוב לנו כל כסא במיוחד אלא צריכים אנו לדעת 'בגדול'. כאשר אנו סופרים, אנו נותנים יחס אישי לכל פריט. כל פריט הוא משמעותי מבחינתנו. איך אומרים זאת בעברית מדוברת? 'לא סופר' אותך. לא סופר, הכוונה לא מתייחס.

  אבל מעבר להתייחסות יש בספירה משהו נוסף, היא מחברת. עד עכשיו הייתה לי תפזורת של כסאות, כרגע יש לי קבוצה אחת של מאה כסאות.

  את מה היא מחברת לנו ספירת העומר? את חג הפסח עם חג השבועות. את יום צאתנו מארץ מצרים עם יום קבלת התורה. ואיך אנו מחברים? על ידי התייחסות נכונה אל הזמן. לכל רגע ורגע יש משמעות. בכל רגע נתון ניתן להספיק ולעשות משהו חשוב נוסף. תכנון זמן בצורה יעילה יוכל לקדם אותנו באופן משמעותי. כשיצאנו ממצרים, יצאנו לחרות. אף אחד לא מחליט בשבילנו, כל אחד הוא אדון לעצמו. הזמן עומד לרשותנו. אך מה אנחנו הולכים לעשות עם הזמן הזה שקיבלנו במתנה?

  חיים ציגלר היה סטודנט לפילוסופיה בצרפת של שנות השבעים. באותם ימים הייתה מהפכה גדולה בצרפת שנקראה מרד הסטודנטים. ציגלר היה שותף פעיל במהפכה ובעקבותיה הפך להיות מפורסם בתקשורת המקומית. יום אחד חוזר ציגלר לביתו ובתיבת הדואר הוא רואה הזמנה לחתונה מחבר קרוב. ציגלר פותח את ההזמנה ואת עינו צד משפט קטן הנמצא בשולי ההזמנה "לבוש צנוע יהלום את האירוע." ציגלר לא מתאפק ומרים טלפון לחבר, מה עובר עליך? הוא שואל. אני לא מכיר אותך כרבי גדול... החבר עונה בשקט אך בבטחה "אני מתחתן עם בחורה דתייה." מאותו הרגע היה ברור לציגלר שהוא לחתונה הזו חייב להגיע... בעודו יושב ומביט בהצגה הכי טובה בעיר ניגש אליו הרב סיטרוק (מרבני צרפת) ופונה אליו, אתה חיים ציגלר הסטודנט לפילוסופיה? ציגלר משיב בחיוב. אפשר לשאול שאלה? מבקש הרב. בשמחה, משיב ציגלר. תגיד לי, מה תפקידו של הקרבורטור? ציגלר מרים גבה. לתומו הוא חשב שהרב יעסוק בענייני פילוסופיה והנה הרב הופך אותו למוסכניק. אך משום כבודו של הרב הוא משיב, תפקידו של הקרבורטור הוא ליצור שילוב נכון של בנזין ואויר על מנת להניע את הרכב. ומה תפקידו של הדיסטרבוטור? ממשיך הרב. ציגלר כבר מאבד סבלנות אך עדיין משיב ומסביר לרב בנועם את תפקידו של המפלג. לאחר שהרב מסיים לעבור כמעט על כל חלקי הרכב, הוא פונה לציגלר ואומר, הבנתי אמנם מה תפקידו של כל חלק וחלק, אך האם תוכל להסביר לי מה התפקיד של מכונית בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה? ציגלר מחייך ואומר, אם לא הייתה לי מכונית הייתי מגיע לחתונה בעוד שבועיים וכמובן שהיא כבר הייתה נגמרת... הרב כמו להכעיס לא מרפה וממשיך לגוף האדם. מה תפקידו של הלבלב? שואל הרב. ציגלר כובש את כעסו ועונה בנימוס, הלבלב מסייע לעיכול נכון ומשפיע על רמת הגלוקוז בדם... ותפקידן של הריאות? לשאוף אויר ולמסור את החמצן אל תאי הדם האדומים... עונה ציגלר ביובש. אך כאשר הרב ממשיך בשאלותיו המטרידות, ציגלר כבר מבין לאן זה הולך. שאלה אחרונה מכריז הרב, הבנתי נפלא למה משמש כל איבר בנפרד, אך מה תפקיד האדם בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה?...

  אנחנו יודעים כל כך יפה להסביר את מטרתו של כל חפץ. אך מה המטרה שלנו כבני אדם? מה היא מטרת החיים? את זאת מסבירה לנו ספירת העומר. היא מחברת אותנו לקבלת התורה. ספירת העומר מלמדת אותנו לקחת את הזמן שקיבלנו במתנה ולהתחבר דרכו לאלוקים...

הרב חנוך רוזנברג

{קודש וחול}

לפני כשבועיים הלך לעולמו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון. לא הכרתי את האיש, אבל קראתי את ספרו 'באור פניך יהלכון' (מומלץ בחום) וקראתי לא מעט על דמותו.

יש לי הרגשה שהרב ליכטנשטיין הציע גישה שיכולה לעזור ללא מעט מאתנו, ואנסה לכתוב עליה כאן במילים ספורות.

אנחנו רגילים, ובצדק לדעתי, לחלק את העולם לקודש וחול. יש ספרים קדושים וספרים 'חוליים', יש מקומות קדושים וכאלה שלא, יש ימים קדושים וימי חול, יש מקומות קדושים ומקומות 'רגילים', יש עיסוקים קדושים ועיסוקי חולין.

מי שלא חי רק בתחומי הקודש, ועוסק – לא כמשהו טכני אלא כחלק מאישיותו - גם בתחומי החול, מסתובב לעיתים בתחושה של 'חציו זכאי וחציו חייב', כלומר, יש בו חלק בעל ערך (הלימוד, התפילה, המצוות) וחלק חסר ערך (העבודה, החברה, תחומי התעניינות שונים וכו').

הרגשה זו מציקה לפעמים. האם אכן כל מה שאנחנו עושים מחוץ לתחומי הקודש הוא חסר ערך?

יש כאלו שמנסים לפתור את הבעיה על ידי שכנוע שגם החול הוא בעצם קודש. בדרך כלל הם אלו שגם יאמרו שבכל חילוני יש אמונה פנימית נסתרת, שבמדינה חילונית יש קדושה עליונה וכדומה. מה לעשות, אותי זה לא משכנע. ההבחנה בין קודש לחול קיימת וניצבת בתוך הלב בעוצמה רבה.

הרב ליכטנשטיין, שהיה תלמיד חכם גדול, ירא שמים מרבים, צדיק ועניו, לא ניסה לטעון שגם החול הוא קודש. להיפך, הוא הבחין היטב בין קודש לחול.

ויחד עם זה, ומתוך יראת שמים צרופה וכנה, הוא סבר שיש ערך גם לחול. הוא היה ד"ר לספרות אנגלית (נשמע לי משעמם להחריד) ולא ניסה לטעון שתחום ההתעניינות הזה יש בו קודש כלשהו.

התחושה שלי כלפי הגישה שלו היא שהוא ראה את העולם, ואת האדם, כמו מבנה בעל שתי קומות. קומה של חולין שעל גביה, ודווקא על גביה, נבנית קומה של קודש. כדי שהקומה של הקודש תהיה יציבה, גם קומת החולין צריכה להיות יציבה היטב.

זו גישה מפתיעה, לא מקובלת במחוזותינו, וגם חשודה. אבל הרב ליכטנשטיין שהיה תלמיד חכם גדול וירא שמים מאוד, האמין בה.

אולי גם אנחנו ננסה להאמין בה?

דברים שרציתי לומר

התפילה האפקטיבית

אז למה אנחנו מתפללים בעצם?

ליטאי אדוק יגיד "כי כך ציווה השם". אין בתשובה הזאת כדי לספק כל אחד – במיוחד לאלה שמחפשים את הסיבה בגינה ציווה השם להתפלל. בשביל מחפשי טעם שכאלו יש את התשובה מבית מדרשו של הרב זאבי קצנלבוגן: "השם ציווה עלינו להתפלל כדי שנתחבר איליו ונהנה מקרבתו". עדיין, שני ההיבטים הללו – מעניינים ככל שיהיו – לא מתיישבים בליבם של רוב המתפללים הרואים בתפילה כלי להשגת חיים טובים בעולם הזה. כמדומני הרוב המוחלט באמת מאמין שתפילה נועדה "לקנות" את ליבו של היושב בשמיים שיספק לברואיו את צרכיהם הבסיסיים יחד עם תוספות – כל אחד לפי עניינו.

ההסתכלות הפשטנית הזאת על תפילה מולידה שאלה שחובה עלינו לשים עליה את הדעת. האם באמת התפילה היא הכלי שלנו להשיג את חפצינו? אם הנתונים יצביעו על שלילת הדבר, לכאורה, כדאי אולי שנפסיק להתפלל...

אני, למשל, עובד במקום עבודה המעסיק אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אנשים הפוקדים את הבית כנסת פעם במחזור שנתי במקרה הטוב, או כאלה שהפעם אחרונה שראו ארון קודש היה בסיור בר מצווה של הבן שלהם במסגרתו הם זכו לרקוד ברחבת הכותל עם "מפעיל" מייד אין דרך השם יחד עם ספר תורה שנשכח שניה אחרי שתמו צלילי "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך". הקיצור, הם לא מתפללים. אותם אנשים, כמה מפתיע, סיימו תואר בהצטיינות, נישאו לבחירת ליבם, נפקדו בזרע של קיימה + כלב, התקבלו למקום עבודה, מכניסים יחד עם רעיותיהם משכורות של חמש ספרות ומעלה, נוסעים לחו"ל יחד עם ריקי כהן מחדרה פעם בשנה, נהנים מהחיים ומעלים חיוך על פניהם לפחות כמוני.

כל האנשים הללו הגיעו לאן שהגיעו גם בלי מרשם הפלא הזה ששמו תפילה. אני שהזעתי להוציא במבחן ציון עובר ע"י תפילות, תחנונים, תרומה לוועד הרבנים, הבטחה שלא אצביע למחנה הציוני, הקבלת פני רבי, ארבעים יום פרק שירה ושישים יום שיר השירים הגעתי יחד עם כל ה"כופרים" הללו לתוצאה זהה. הם מתים פחות או יותר כמו כולם, חולים באותם המחלות, רבים עם השכנים שלהם בדיוק כמוני ו'משום מה' חשבון העו"ש שלי לא מראה על יתרון ביחס אליהם.

אז למה? – ישאל התועלתן את עצמו – למה להשקיע כל כך הרבה זמן בתפילות ותחנונים אם אפשר לחסוך את כל זה ולהגיע לתוצאות זהות? למה?

השאלה הזאת אכן הטרידה אותי לא מעט. בשלב כלשהו נחשפתי להסבר אותו הזכרתי בתחילת הטור והדבר אכן יישב את דעתי. אממה – כאן עולה שאלה אחרת. ומה יקרה אם החיבור האלוקי לא מעניין אותי? אם האנרגיה שבתפילה לא מצדיקה את התחושה הטובה אותה התפילה אמורה לספק אולי לא שווה להתפלל? וגם אם נניח בצד את הפן ההלכתי אשר לא מסתפק בסימבוליקה שמאחורי כל הלכה ומחייב לקיים אותה גם כשזה לא מתאים לי, מה נעשה עם התפילות שמעבר למתחייב? יש מבחן/ מישהו חולה/ מחפש עבודה – בכל המקרים האם אין סיבה להתפלל? אין כאן מסגרת הלכתית מחייבת ואף לא את העניין הרגשי למי שזה לא מעניין אותו. האם באמת אדם כזה לא צריך להתפלל?

קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ערכה מחקר בנושא. בחרו אלפיים חולי לב מבית החולים איכילוב וערכו עליהם את הניסוי הבא: חילקו אותם לשתי קבוצות – על אלף חולים התפללו אנשים מרחבי הארץ ועל האלף הנותרים לא (לפחות לא שהיה ידוע עליהם לעורכי המחקר).

אקדים ואומר: אם אדם מאמין בתפילה ומשוכנע שתעזור לו באיזושהי דרך, או אפילו עצם העובדה שיש מישהו שמתפלל עליו וחושב עליו משפרת את הרגשתו ובעקבות כך את רפואתו המהירה. אבל אם בהשפעות פסיכולוגיות עסקינן הרי אין זה משנה אם התפילה היא לאלוקים, כל עוד החולה מאמין בהשפעה של התפילה על מצבו, ואין זה משנה למי כוונה התפילה, זה מוציא את הפואנטה מרעיון המחקר.

לכן החולים נבחרו באקראי ולא יודעו מראש על העובדה שהם משתתפים בניסוי התיאולוגי הזה. הדבר נועד להבטיח שלא תהיינה השפעות פסיכולוגיות נלוות לניסוי ומאידך לנטרל את הטענה שבקבוצת אלה שהעתירו בעדם נמנו אנשים בריאים יותר (הם נבחרו באקראי). את השפעות התפילה בדקו בעזרת שלושה פרמטרים: א. מת/לא מת ב. הבריא/לא הבריא ג. דיווח על שיפור בהרגשה/דיווח על הרעה. חשוב לי לציין שמבחינה סטטיסטית המחקר הזה נחשב לאמין בדרגה הגבוהה ביותר שמחקר אמפירי יכול לספק. בדרך כלל מסתפקים החוקרים בקבוצות ניסוי קטנות בהרבה (20-30 נסיינים) כדי להגיע לתוצאות מרחיקות לכת. קבוצה כל כך גדולה של משתתפים נועדה למקם את אמינות המחקר בדרגה הגבוהה ביותר – כמובן בתוספת הפרמטרים הנדרשים של אקראיות והחוסר ידיעה של החולים.

אני משאיר לכם לנחש מה היו תוצאות המחקר ואשמח להקדיש להם טור נוסף בשבוע הבא. הישארו עימי.

שבת שלום בינתיים

הודעה משמחת. הננו להודיע על פתיחת 'כולל בוקר' דרך ה' לבוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם.הכולל ילווה ע"י ראש חבורה תלמיד חכם מיוחד.במסגרת הכולל יהיו חברותות, שיעורים ומגוון פעילויות תורניות והוא יתחיל בארוחת בוקר משותפת לחברים.חברי הכולל יקבלו מלגת לימוד מכבדת.לפרטים והרשמה: חברנו יוסי קול:0545287222. בברכת אחים לדרך.

ברכת מזל טוב מעומקא דליבא נשגר למורנו

הרב אברהם ליפשיץ שליט"א ולמשפחתו הדגולה

לרגל אירוסי בנם יהודה אריה שיחי' מבכירי ישיבת  נחלת הלווים

יזכו ההורים הדגולים לרוב נחת מכל משפחתם בראותם את הבית החדש נבנה כבית נאמן בישראל לתפארת המשפחה הדגולה. מאחלים רבני הישיבה בוגריה ובניה

ברכת מזל טוב לבחורי ישיבתנו משה שינפלד וישראל ויטו הי"ו לרגל שמחת ארוסיהם בשעטו"מ

ייתן ה' ויזכו לבנות בית נאמן על אדני הדרך

הרבנים הבוגרים והחברים

ברכת מזל טוב
לבוגר ישיבתנו היקר
הרב יהודה דלבקוביץ
לרגל הולדת בנו בשעטו"מ
תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים
וללכת בדרך הנכונה - דרך ה'
מאחלים
משפחת דרך ה'

הודעה משמחת.הננו להודיע על פתיחת 'כולל בוקר' לבוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם. שעות הלימוד יהיו מהשעה 10.00 עד 12.00 בצהרים.הלימוד יתקיים במבנה ישיבת דרך ה' בגבעת שאול והוא ילווה ע"י ראש חבורה תלמיד חכם מיוחד. במסגרת הכולל יהיו חברותות,שיעורים ומגוון פעילויות תורניות והוא יתחיל בארוחת בוקר משותפת לחברים. חברי הכולל יקבלו מלגת לימוד מכבדת. לפרטים והרשמה : חברנו יוסי קול:0545287222. בברכת אחים לדרך.

מורנו ראש הישיבה

קדושת ה' וקדושת ישראל

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"

בואו נבין, ידידים יקרים, את הסיבה שציינה התורה למצוות הקדושה שלנו – "כי קדוש אני ה'". האם הקב"ה קדוש באותו מובן שאנו תופסים את מושג הקדושה? ודאי שלא. הרי הקב"ה אינו גוף ואין לו שום דמיון אלינו בעלי הגוף, ובמה איפוא מתבטאת קדושתו שהיא זו שמחייבת את קדושתנו?

את מצוות הקדושה פירש לנו רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ושוב אנו תמהים, איזה יסוד של פרישות מצאנו אצל בורא עולם שאינו חומר וגוף וממילא לא שייכת בו פרישות? הרי פרישות שייכת רק אצל מי ששייך בעניינים של גוף וחומר, אבל הקב"ה שאין לו כמובן שום שייכות אל הגוף וטבעיו הגופניים, לא שייך אליו כלל עניין הפרישות.

ואם כן אנו תמהים, איזו סיבה היא זו שנהיה אנחנו קדושים ופרושים מפני שהקב"ה פרוש ומובדל? וכי מציאותו הנעלמת של האלוקים שודאי אינה אוכלת או נהנית מן העולם כפי שאנו קרוצי החומר נהנים, מחייבת אותנו גם כן לנהוג כך? בודאי שלא! ולכן אנו מבקשים להבין את גדרה של מצוות הקדושה שאנו מחוייבים בה בגלל הסיבה שה' הוא קדוש.

אני ה'!

בפרשתנו אנו שמים לב לסיומת מעניינת, שהתורה חותמת בה עשרות פעמים את המצוות הרבות המובאות בפרשיות אלו, כשהפסוקים מסיימים בחותמת הדרמטית האומרת "אני ה'".

עלינו להבין, וכי איננו יודעים באופן מוחלט את עניין "אני ה'" שמחייב אותנו בכל אמונתנו, שהיא יסוד כל התורה? ומדוע מזכירה לנו התורה שוב ושוב את מציאותו של ה' ואת היותו של ה' כל יכול?

תוכנית ברורה ומסודרת

הבה ניזכר לרגע בתחילתה של יציאת מצרים, בתחילת פרשת וארא, כשאומרת התורה "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני י-הוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי י-הוה לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה, והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי... אני י-הוה".

ברור לנו שהאבות הכירו את הקב"ה, האמינו בו ועבדו אותו, ומהו שם י-הוה שלא נגלה אליהם עד עתה? מפרש לנו רש"י: ושמי י-הוה לא נודעתי להם - לא ניכרתי להם במידה האמיתית שלי שעליה נקרא שמי י-הוה, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי, לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה - הנאמן בהבטחתי.

נמצאנו למדים שעד עתה התגלה הקב"ה אל אבות העולם בשם האלוקים, והם הכירו את מה שאנחנו יודעים מהפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אלוקים - משמעותו שה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. אך התגלותו של האלוקים בתואר "י-הוה" שזוהי מילה המקצרת את משמעותו של הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה, באה לבטא את מגמתו של האלוקים בעולם, שיש לו תוכנית ברורה ומסודרת, שעל פיה יתנהג העולם.

את התוכנית והמגמה המסודרת הזו, תפקידו של עם ישראל לגלות. לאחר שהכירו האבות את האלוקים והבינו שהעולם צועד בתוכנית מסודרת, הם קיבלו על עצמם להיות אור לגויים ולפרסם את תוכניתו של האלוקים בעולם. תוכנית זו מתבטאת בשם "י-הוה".

ביציאת מצרים התחילה להתגלות בפועל התוכנית המסודרת של העולם, וכן התגלתה העובדה ההיסטורית שאנו עם ה' המגלים והמייצגים לכל העולם את התוכנית האלוקית. זו בדיוק הנקודה שסירב פרעה להכיר בה באומרו "מי י-הוה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את י-הוה וגם את ישראל לא אשלח". פרעה האמין באלוקים אך סירב להאמין שלעולם יש תוכנית מסודרת ואחידה שיש בה הרמוניה בין עבר הווה ועתיד – היה הווה ויהיה, ובודאי שלא הכיר בעם ישראל כמייצג של אותה תוכנית "הויה אלוקית" לתיקונו של עולם.

אנו שונים מאומות העולם, שברובם מאמינים באלוקי השמים והארץ שברא את העולם אך אמונתם זו אינה מחייבת אותם דברים ברורים ומוחלטים וכל אחד מהם סבור שהוא מבין כך או אחרת את רצון האלוקים. לעומתם, אנו עם ישראל קיבלנו לידינו את הצופן של שם "י-הוה" וכך דיבר אלינו האלוקים בדיברה הראשונה בעשרת הדיברות "אנוכי י-הוה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שם ביציאת מצרים התגלה הקב"ה כשלקח אותנו גוי מקרב גוי, ונתן לנו את התפקיד ההיסטורי של גילוי כבוד שמים בעולם.

בדיוק משום כך, טורחת התורה במצוות מרכזיות שכנראה מבטאות יותר ממצוות אחרות, וחותמת עליהן את הכותרת "אני י-הוה", ובכך מזכירה לנו שוב ושוב את היותן של מצוות אלו מרכזיות מאד ויסודיות במגמתו של י-הוה בהנהגת עולם.

קידושין וקדושה

בשעה שאדם מקדש אישה הוא משתמש בלשון "הרי את מקודשת לי". בקידושין אלו ישנן שתי משמעויות. האחת, שהחתן מפריש את כלתו הטריה מכל אנשי העולם, והשניה, שהוא מייחד אותה אליו. בעקבות הבנתנו זו במושג "קידושין", נמשיך ונאמר שעומק מצוות הקדושה הוא פרישותו של היהודי מכל דבר שמסיט אותו מאותו תפקיד היסטורי שהוא קיבל כבן אברהם יצחק ויעקב - לפרסם את שמו של הקב"ה בעולמו.

יהודי שפרוש מענייני גוף ותאוות עולם ומייחד את ליבו וגופו לעבודת ה', הוא היהודי הקדוש. כשאנו אומרים שהקב"ה קדוש, אנו מתכוונים לומר שהקב"ה גילה לנו שהוא מיוחד לעולמו, ויש לו כאן מגמה ותכלית מאוד ברורה, וכיון שאנו קיבלנו את תפקיד המייצגים של בורא עולם בעולמו, הקב"ה מתייחד אלינו באופן מיוחד ומגלה לנו את תוכנית עולמו יותר משאר אומות העולם.

כאשר יהודי מכריז את ההכרזה הדרמטית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", משמעותה של הכרזה זו היא שאין אנו מאמינים רק במציאותו של האלוקים בעולמו שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אלא אנו מצהירים בכך שאנו - עם ישראל - מאמינים שבורא העולם התגלה דווקא אלינו - עם ישראל - בשם ה' שהינו אחד ומיוחד, כלומר בהנהגה אחידה ומיוחדת ומגמה אחת וברורה ומסודרת, שתתגלה במהרה בימינו, ביום שבו יהיה י-הוה אחד ושמו אחד.

מבינים אנו מעתה את מצוות הקדושה ואת הסיבה שהתורה מצווה אותנו בכך - "כי קדוש אני י-הוה".

זוהי משמעותו של הפסוק בפרשתנו "ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם, אני י-הוה מקדישכם". אני הוא שמקדש ומייחד אתכם אל המגמה והתכלית המיוחדת שלי שעבורה בראתי את העולם.

שמעו נא יהודים יקרים. מצווים אתם להיות מופרשים מכל דבר או עניין שמסיח את דעתכם מגילוי כבוד שמים בעולם. שהרי בורא עולם עצמו גם הוא מתייחד אל עולמו וכביכול מפריש עצמו משאר אומות העולם ומיוחד הוא אליכם - "אני י-הוה אלוקיכם".

מורנו ראש הישיבה

להתחבר לחיים!

"וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (פרק י"ח  א' - ג').

בימים אלו, שבין חג הפסח לחג השבועות, אנחנו נמצאים בשלב שלאחר יציאת מצרים, בדרך לקבלת התורה, כשפנינו מועדות לאחר מכן, לצעוד בעקבות פרשיות התורה אל עבר הארץ הקדושה – ארץ ישראל.

בפסוקים האמורים כאן, אנחנו מצווים להתנתק מ'טומאת מצרים' ולאחר שניכנס לארץ ישראל,ניזהר שלא תידבק בנו טומאת מעשיה של 'ארץ כנען'.

הבה ונגדיר לעצמנו מהן שתי טומאות מרכזיות אלו שעלינו להישמר מפניהן.

* * *

על טומאת מצרים נאמר "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג כ').

וכוונת הדברים לטומאת הזימה והתפרצות התאוות החומריות.

בגלות מצרים היינו שקועים בטומאה זו, והקב"ה הוציא אותנו משם, וחייב אותנו לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו.מטרתה של מצוות הזכירה, כדי שנזכור להתרחק מטומאת הגוף, ונקיים בעצמנו את מצוות התורה בפרשתנו "קדושים תהיו".

כשאנחנו זוכרים את "יציאת מצרים", אנחנו מצתרפים  בעצמנו ליציאת מצרים.

זו לא רק זכירת העבר, אלא שע"י זכירה זו אנחנו עצמנו יוצאים מטומאת מצרים. ההצטרפות ליציאת מצרים שהינה יציאה ממיצרי חיינו, תהיה בכך שנחשוב ונעמיק בגילויי האמונה והשכינה שזכינו לקבל משם, ושממעמקי שפלות הגוף וטומאת החומר, הוציא אותנו הקב"ה, גילה לנו את אהבתו והשגחתו, ובעיקר גילה לנו את הידיעה שאנחנו "אחרים", גבוהים יותר, רוחניים יותר ומסוגלים להרבה יותר מחיים של תאוות פשוטות ומתכלות של גוף.

* * *

'טומאת כנען' מקבילה לטומאת מצרים, אלא שזו בחומריות הגוף השפלה, וטומאת ארץ כנען היא בכוחות הדעת.

טומאת כנען אינה עוסקת דווקא בזימה ובתאווה בפועל. ביסוד טומאה זו, עומדת ההסתכלות המעוותת על החיים ומטרתם, היא מסתכלת במבט שטחי ורדוד על כל ערך נעלה של דעות ותפיסות רוחניות, ומפריעה ל"דעת תורה" לגלות את האמת הפנימית על החיים ומטרתם הרצויה. טומאה זו אף מונעת מדברי תורה להיכנס למערכת הדעות של האדם היות והוא שקוע בתפיסות חומריות זולות של 'אכול ושתה כי מחר נמות'.

גם מול טומאה זו נאמר בתורה מצווה שבאה לתקן את המעוות, והיא המצווה שנצטווינו להרוג את שבעת עמי כנען, ככתוב "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ"ט - ט"ז). ואף שכתב הרמב"ם "כבר אבד זכרם" (מלכים ה' - ד') וממילא לא ניתן לקיים מצווה זו בפועל, הרי שמבחינת תוכן המצווה יש לה המשך וקיום בעניין הכתוב בתהילים (צ"ז – י'), "אוהבי ה' שנאו רע".עלינו לאהוב באמת את הטוב ולשנוא את הרע ותפיסות החיים שלו.

כשם שנצטווינו לאבד את גופם של ז' עממין, כך אנו מצווין להילחם בתפיסות הדעת המעוותות שלהם ולאבד את שיטתם ודרכם.

עלינו להתחנך לשנוא את הרע הדוגל בחומריות, להמאיס אותו ולהתרחק ממנו וכך נוכל לצאת מטומאות כנען.

* * *

לאחר הפסוקים האמורים לעיל מסיימת התורה ואומרת: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'".

פשוטו של מקרא, מוכיח שהאידיאל הגדול העומד בפנינו הוא 'לחיות' בדברי תורה.

ברור לנו שרק בכוחם של דברי תורה לקדש את האדם מטומאת מצרים – טומאת הגוף ולזכות את האדם בקדושת ארץ ישראל שאווירה מחכים ומסוגלת היא להביא את האדם להשקפה הנכונה על החיים – דעת תורה. אך זאת עלינו להפנים שיכול אדם לקיים את המצוות וללמוד את התורה, אך אם הוא עושה זאת ללא חיות פנימית, וללא חיבור אישי אל הדברים, הוא פיספס והפסיד את החיים.

כדי לזכות לצאת מטומאת מצרים ולזכות בקדושת הארץ, לא מספיק רק לעשות את הדברים, אלא מוטלת עלינו החובה לחיות אותם, 'להתחבר' אל תורת החיים, 'ולשמוע בדברי ה'',- דברי אלוקים חיים.

'וחי בהם' אמר לנו ה', ומבטיח לנו מיד לאחר מכן, "אני ה'" – נאמן לשלם שכר (רש"י), ואני ה' שדברי חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעולם.

לפני שבוע בשעת לילה מאוחרת, ערב יום השואה בשעה שאנשים בתוך ביתם, מכינים אוכל לילדיהם ומתארגנים לישון, הקדוש שלום שרקי הי"ד בן העשרים ושש בנו של הרב אורי שרקי מרבני הציונות הדתית, סיים באותה הזמן פגישה שהייתה אמורה לבשר על עוד בית שמוקם בישראל. כשהסתיימה הפגישה הם עשו דרכם לתחנת האבן בגבעת הצרפתית, שם המתינו לאוטובוס שייקח אותם לבית...עד שלפתע הגיח רכב שנהג בו אותו מחבל בן עוולה. בפיגוע נפצעה קשה גם הבחורה שלפי דברי הרופאים. שלום קפץ להציל אותה! זה מה שהוא היה, תמיד חשב על האחר.

כמובן שתוך דקות ספורות חזרנו לשגרה היומיומית שלנו בירושלים  סירנות ואורות מהבבים בכמויות.

מיד אם עליית השחר של יום חמישי כל כותרות העיתונאים והאתרים באותיות אדומות שמבשרות על עוד הרוג!

עד מתי נמשיך את השגרה הזאת? במהלך ימי השבעה יצא לי להסתובב בין העשרות אלפי המנחמים שהגיעו לנחם.. החברים החניכים והמחנכים כולם יצביעו על משהו אחד על אהבה שהיה לו לכל אחד! עזר תמך וחיזק  אבל עדיין היה חסר להם מישהו אחד שיבוא לנחם ויגיד זה פיגוע! אומנם יש את האלו שיגידו מה זה משנה? הרי הוא לא יחזור, אבל עדיין אנחנו חיים במדינה שחייבת בצורה ברורה להילחם בטרור שרק גובר. אחרי שלוש ימים הגיע הטלפון שבישר להם שאחרי חקירה מהירה של השב''כ מדובר בפיגוע לכל דבר! שמעתי את השיחה, אבל יש פה שאלה נוקבת, למה? למה הם לא מטפלים בכל המשפחות שמחכים לטלפון הזה, למה? בגלל שהתקשורת הפעם הייתה יותר קרובה אלינו! המשטרה חייבת לשים דגש על כל משפחה ומשפחה. כך גם האבא אורי אמר, זה מראה משהו אחד ברור זאת משפחת אמת. תמיד לדאוג לשני!

לכן לא לשכוח את אותם 23,320  שמתו על קידוש השם חללי מערכות ישראל ופעולות איבה )מתוכם 67 חיילים שנהרגו במבצע צוק איתן(.

לכן כל אחד מאיתנו ידאג לשני מתוך אהבה וחיבה ולא מתוך אינטרס!

יהי זכרם ברוך.

ממני, שלומי כהן.