ראש הישיבה שליט"א - פרשת שלח תשע"ג

המקושש ואנחנו...

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרון ואל כל העדה... ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים..." (טו, לו)

הבה נתבונן מדוע מצאו לנכון המוצאים את המקושש להביא אותו "אל כל העדה"? מדוע לא הספיק הדבר להביא אותם אל משה ואהרון? וכי מה עניינם של 'כל העדה' לחטאו של אותו מקושש?

גם עונשו של המקושש יצא לפועל ע"י 'כל העדה', ואנו מבקשים להבין מדוע שלא יבצעו רק שלוחי בית דינם של משה ואהרון את עונשו של המקושש ולמה נדרשו 'כל העדה' לעונשו של המקושש?

תשובה לכך נוכל לתת על פי מה שלימדו אותנו חז"ל בביאור המילים הראשונות של פרשה זו: "ויהיו בני ישראל במדבר" - "בגנותן של ישראל דיבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחיללה" (רש"י)

מעשה היחיד - איתות לכולם

בואו נבין, האומנם 'בני ישראל' כולם לא שמרו את השבת?! והרי רק המקושש לבדו חילל את השבת, ומדוע יש במעשהו גנות לכל ישראל?

כנראה, שאם מסוגל היה המקושש להרשות לעצמו לחלל את השבת בתוך מחנה בני ישראל, יש  במעשה זה להצביע על כך שהשבת אצל כל עם ישראל בעומק נפשם וברבדים העמוקים של הנפש, לא הייתה שמורה מספיק. אם  עניין השבת  היה שמור בליבם של כל העם בצורה מוחלטת ומושלמת, גם המקושש לא היה מעז לחלל את השבת בתוך בני ישראל.

משום כך דיבר כאן הכתוב בגנותן של ישראל "שלא שמרו אלא שבת ראשונה". אכן, גם את השבת השנייה הם שמרו. אך הייתה זו שבת שנשמרה רק מבחינה חיצונית והלכתית טהורה, אך מעשהו של המקושש גילה שיש לכל ישראל פגימה כלשהי במדרגת השבת הרצויה, ולכן גם המקושש עצמו העז לחללה.

נבין מעתה שכשמצאו המוצאים את המקושש, הם לא הסתפקו בהבאתו אל בית דינם של משה ואהרון, אלא הביאוהו גם אל 'כל העדה'. מפני שמעשהו של המקושש נופל בעומק העניין גם על כתפי כל העדה, וחילול השבת שלו מגלה שבעצם 'כל העדה' צריכה להתחזק בשמירת השבת בדרגה המושלמת ביותר והביאוהו אל "כל העדה" שיסתכלו על המקושש ובעצם יגלו בו את עצמם...

בהבאה זו של המקושש אל כל העדה, הייתה קריאה ל'כל העדה' להתחזק בעניין השבת, ומשום כך נצטוו 'כל העדה', לבער את הרע "מקרבם" ממש ולהוציא לפועל הם בעצמם את גזר דינו של המקושש.

פרשה זו מעניקה לנו מבט אמיתי כיצד יש להתייחס לעוולות ומאורעות שליליים הקורים סביבנו.

מעבר לכך שראיית הרע והיחשפותנו לדברים שליליים משפיעה על נפשנו לרעה וכדברי חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", בנוסף לכך ישנה כלפינו אמירה נוספת בעצם הימצאותו של הרע בסביבתנו.

פרשת המקושש מלמדת שאם מתגלה לידינו רוע אנושי ונעשים עבירות במחיצתנו, עלינו להתבונן כיצד התאפשר הדבר. עלינו לשאול את עצמינו האם אנחנו בעצמינו לא שידרנו לסביבתנו שזה לא נורא כל כך אם יקרו כאן עוולות כאלו או אחרות..

אין זה עידוד מודע מצידנו לעשיית רע- חס וחלילה- אלא שאם אנו עצמינו היינו חזקים ומתוקנים לגמרי בעבודת ה' שלנו, לא היה אף אחד בסביבתנו  מעז לעשות עוול ולעבור עבירה, ואם קרה לידינו עוול, אנו צריכים לבדוק את עצמינו, מדוע העז מישהו מאיתנו לפרוץ גדר ולעבור על אחת מהמצוות, ועלינו לראות בעוולה זו קריאה לחשבון נפש ולהתחזקות שלנו באותם עניינים הזקוקים לתיקון.

חובתנו האישית כחלק מהכלל

בתקופה זו כשמרשיעי בית ה' מבקשים להצר את רגליהם של לומדי התורה, עלינו לראות בכך קריאה אלוקית המכוונת אלינו, להתחזק ולהתחבר מחדש אל מצוות תלמוד תורה.

כאמור, אם אנו כולנו היינו מתוקנים בלימוד תורתנו ורואים בתלמוד תורה את מקור חיותנו שבלעדי התורה אין לנו חיים, אף אחד סביבנו לא היה מעז לערער על זכותנו ללמוד כאוות נפשנו. אם נשמעים קולות מלחמה על לומדי התורה, חובתנו לשמוע את הקולות הללו נכון ולהתחזק בלימוד התורה כל אחד כפי כוחו.

אנו צריכים להבהיר לעצמינו שאין במלחמתם של שונאי התורה מלחמה רק בלומדי התורה שמוסרים את כל חייהם לתורה, אלא זהו מאבק איתנים של אותם תועים מבני עמנו שרצו  ועדיין רוצים לבנות את דמותו של היהודי-ישראלי החדש ולרוקן אותו מכל תוכן אלוקי-תורני.

במלחמת מצווה זו, ברור לכולנו, גם לאלו מאיתנו שזוכים ללמוד רק חלק מהיום, ומיותר לומר לאיזה צד אנו שייכים, כי המלחמה בעיקרה היא על מעמדה של התורה בעמינו, ואנו כולנו, כל אחד כפי כוחו ורמתו, ייאבק עד כלות כדי לשמר את התורה ולומדיה מכל משמר.

גם אנו, הזוכים ללמוד את התורה הקדושה רק בחלק מסדר יומנו, גם אנו צריכים לראות במלחמה על התורה קריאה אלוקית לחשבון נפש פנימי על יקרתה וחשיבותה בחיינו. אנו צריכים לשאול את עצמינו בכנות, האומנם אנו רואים בשעות לימודינו לימוד הכרחי לקיומינו או שאנו לומדים באופן מאולץ ולאה. האם אנו מסוגלים לעבור יום אחד בלי תלמוד תורה רציני?! האם התורה משמחת אותנו?! האם אנו מרגישים אל התורה קשר נפשי עמוק עד כדי כך שנלחם בכל מי שינסה לקחת מאיתנו את אהבת חיינו?...

מי יודע, אולי, אולי אם אנחנו, כן אנחנו! אלו שקובעים רק עיתים לתורה, היינו מרגישים שהתורה שאותה החלטנו שאנו כן מסוגלים ללמוד, היא מרכז חיינו - נשמת אפינו ואיננו יכולים בלעדיה, אולי היו שונאינו התועים חושבים שוב, האם לצאת למלחמה חסרת סיכוי שכזו, שהרי קל וחומר הוא, אם מול בני דרך ה' אין לנו סיכוי, קל וחומר שמול המוסרים את כל חייהם למען התורה בוודאי ניפול שדודים...

סכנתה של חגביות

בפרשת המרגלים שאנו קוראים השבוע, מתארים המרגלים את הרגשתם ליד ענקי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" אנו מסוגלים להבין כיצד הרגישו המרגלים ליד הנפילים בני הענק. הרגשה נמוכת קומה של חגב. אך מהיכן ידעו המרגלים שגם בעיני הענקים הם נראים כחגבים? חוץ מזה, ידידי, מדוע הם הרגישו דווקא הרגשה של חגב ולא של בע"ח אחר, נמלה למשל?!

כדרכו של חגב השונה מנמלה, הוא מנתר מעל הקרקע ומנסה לעוף קדימה אך אינו מצליח. ממש כך הרגישו המרגלים ליד בני הענק, כל מה שניסה משה רבנו להכניס בהם כח ועצמה, כיבוש הארץ ע"י שיתרוממו לגובה ברמה רוחנית ויצאו מהתפיסות הטבעיות- הארציות שלהם אין בכך מספיק כח להפיל את ענקי הארץ. סופם יהיה כחגב הנופל לארץ שוב לאחר שקיפץ לגובה. ניתור חסר משמעות... או אז כשהרגישו בעצמם הרגשת חגביות, בטוח הדבר שכל הסביבה מסתכלת עליהם כחגבים. מפני שאדם המרגיש כחגב נראה כמו חגב...

אחים יקרים, הבה נמלא את ליבינו באמונה ודאית שאנו, כן גם אנחנו, תורמים לקיומו של עולם עם קביעת העיתים שלנו לתורה. אל נא נרגיש חגבים מול "נופלי הארץ".

נרגיש ענקים- יראו בנו ענקים!

"ויאמר דוד אל הפלישתי, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם השם אלוקי צבא-ות אשר חירפת. היום הזה יסגרך השם בידי והכיתיך... וידעו כל הארץ כי יש אלוה-ים בישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע השם, ונתן אתכם בידינו!"

אם נאמין באמונה שלימה בהכרזתו זו של דוד מול גליית, אין ספק שננצח את המלחמה!

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת שלח תשע"ג

שאלה: 

האם מותר לברך ליד אישה נשואה ששערה אינו מכוסה?

תשובה: 

יש להימנע מכך.

שאלה: 

התחלתי לשתות קפה בלי חלב ואח"כ הגיע חלב, האם עלי לברך שוב על החלב?

תשובה: 

אינך מברך. חשוב להדגיש: בהלכות ברכות אין להקיש ממקרה לחברו.

שאלה: 

אם אני אוכל סעודה שלישית בשבת בלי נטילת ידיים (מזונות), אני יכול להמשיך לאכול אחרי השקיעה?

תשובה: 

כל זמן שלא בירכת ברכה אחרונה ואינך מברך ברכה חדשה אתה רשאי להמשיך.

שאלה: 

האם זה נכון שיש עניין שעדיף לא ללמוד תורה שבכתב בלילה?

תשובה: 

נכון, אבל אינו איסור. ואם לומד עם מפרשי המקרא בעיון ודאי שיש להקל.

שאלה: 

עד מתי אני יכול להשלים פסוקי דזמרה שדילגתי בשחרית?

תשובה: 

י"א כל היום, וכן ראוי.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת שלח תשע"ג

מה זה ללמוד תורה

שאלה:

הרב זאבי שלום. כמה פעמים כתבת כאן על "למה ללמוד". קראתי וזה היה כתוב יפה והגיוני. אבל במציאות זה לא עובד אצלי. אני אומר את זה במילים גלויות: אני לא אוהב ללמוד. נקודה. עכשיו תסביר לי בבקשה מה אני עושה. בישיבה רוצים שאני אלמד אבל אני לא נהנה מזה. איך אני אמור להתמודד עם זה? למה לא משלימים עם העובדה שיש אנשים שהלימוד הוא לא בשבילם? האם אתה מסכים איתי שזה אבסורד לדרוש מבן אדם לעשות דבר שהוא לא אוהב ולא רוצה לעשות?

תשובה:

ראשית אני רוצה להצדיע לך על האומץ והכנות בהם אתה מציג את הדברים. אני בטוח שאתה משמש לפה לכמה בחורים יראים ושלמים נוספים. אבל בא ננסה להבין את הדברים שאתה אומר. אתה אומר שעובדה היא שיש אנשים שהלימוד הוא לא בשבילם. ידידי, אני לא מכיר אותך באופן אישי, אבל יש לי תחושה שאתה קצת רדוף. מי ביקש ממך לעשות דברים שאתה לא אוהב? מי ביקש ללמוד כל היום? (אני לא מתכוון לאנשי הצוות בישיבה הקודמת בה למדת... כוונתי לומר, ברמת האידיאל התורני.) בוודאי שיש ערך עליון בללמוד כמה שיותר, אבל אין ספק שערך עליון כזה לא מתאים לכולם.

את הכלל "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה" קבעו חז"ל (חולין כ"ד). אם אני מבין נכון את המאמר, חז"ל אינם מתכוונים לומר שלמרות שהתלמיד אינו מצליח בלימודיו עליו להמשיך. הם לא התכוונו לעשות לו רק אבחון מקצועי ולהמשיך את החיים כאילו לא קרה שום דבר. יש כאן הוראה מעשית. כל אדם יבדוק את עצמו במשך תקופה מסוימת האם הוא שייך לערך העליון הזה שנקרא תלמוד תורה. התקופה שנקבעה שם בגמרא היא חמש שנים (לדעת רבי יוסי שלש שנים) לאחר תקופה זו יש לעשות הערכת מצב, אם הוא רואה סימן יפה במשנתו, אדרבה שימשיך, הוא נועד לגדולות. אבל אם הוא אינו רואה סימן יפה, ככל הנראה המסלול אותו הועיד לו הקב"ה בעבודת ה' אינו כולל את הקדשת רוב שעות היממה ללמוד תורה אלא בדברים אחרים.

אבל ישנה גם זווית שונה והיא חשובה לא פחות.

המדרש מספר (תנחומא פרשת וילך) על אליהו הנביא שהיה מהלך בדרך. אני אמנם לא פגשתי את אליהו הנביא, אבל פגשתי אנשים מקסימים עם זקנים לבנים שבתור ילד כאשר הייתי מדמיין את אליהו הנביא הייתי מדמיין אותו ממש כמוהם... האנשים האלה תמיד עסוקים בלימוד תורה גם כשהם בדרך. אז ככל הנראה גם אליהו הנביא באותו סיפור כאשר היה מהלך בדרך סביר מאד שהיה עסוק בלימוד תורה. אדם אחד שראה אותו החל ללגלג ולהתלוצץ עליו. ככל הנראה העיסוק האובססיבי בתורה היה נראה לו כבר מוגזם. שאל אותו אליהו מדוע אתה אינך לומד תורה? השיב לו האיש, אין לי בינה ודעת ולב. או בשפה של ימינו, אני מאלה שלימוד הוא לא בשבילם... שאל אותו אליהו במה אתה עוסק? השיב האיש בציד דגים ועופות. וכיצד אתה עושה זאת? המשיך אליהו להקשות. ואז האיש החל להסביר לו תיאוריות שלמות כיצד בונים רשתות דיג וציד. מתברר, אומר לו אליהו שיש דברים שהם כן בשבילך... אם כך בוודאי לימוד תורה.

יש המון מה לדבר על מדרש מקסים זה אבל הייתי רוצה לדבר על נקודה אחת פשוטה. אליהו לא בא להראות לאיש הנחמד שהוא דווקא כן מוכשר... אליהו בא להסביר לאיש הנחמד מה זה לימוד תורה. אצל הרבה אנשים לימוד תורה נתפס כישיבה ממושכת ליד סטנדר, גב כפוף, אותיות קטנות ושפה מסובכת מתוך כרך עב כרס. זו בהחלט אופציה אבל לא היחידה. לימוד זה רכישת ידע. מסתבר, אומר אליהו לאיש, שאין לך אדם נורמאלי בעולם שלא רוכש ידע. לא חשובה רמת הכישורים שלו, לא חשובה מידת הסבלנות שלו, החיים מחייבים כל דייג מתחיל לרכוש ידע. את הידע הוא לא ירכוש דווקא עם גב כפוף ליד הסטנדר, יש אלף דרכים ללמוד באוניברסיטה של החיים... כשם שהחיים מחייבים אותנו לרכוש ידע על מנת לשרוד ברמה הטכנית כך הם מחייבים לרכוש ידע ברמה הרעיונית, כלומר מה התוכנית שבורא עולם נתן לי. זה נקרא לימוד תורה! איך נעשה זאת? כל דייג יעשה זאת בדרכו. ניתן לעשות זאת כמובן כבן ישיבה אבל העובדה היא, כך אמרת (וגם אני סבור כמוך), שזה לא בשביל כולם. אז ניתן לעשות זאת גם בצורות שונות, הספרים יכולים להיות אחרים, האותיות נעימות יותר לעין, השפה קריאה יותר ונגישה יותר, תנאי החדר מותאמים יותר, סביבת הלימוד ידידותית יותר, בזמן המתאים, נושאים רלוונטיים יותר, או אתה יודע מה? אפילו שיחה טובה עם חבר על איזה שפת נחל מפכה, שיחה שתעסוק במה תוכנית החיים שבורא עולם נתן לי. בתחום הזה חייבים לרכוש ידע!

אבל על כזה לימוד אין דייג שיגיד "זה לא בשבילי"...  

הרב חנוך רוזנברג - פרשת שלח תשע"ג

לא לפחד, ה' איתנו!

הרב חנוך רוזנברג

אחד הדברים שלומד התורה שבכתב נתקל בהם פעמים רבות הוא ה'ויכוח'. כוונתי לויכוח בין שני בני אדם או שתי קבוצות, כשבדרך כלל התורה מציגה צד אחד כצודק וצד שני כטועה. לדוגמא, רק בשבוע שעבר (פרשת בהעלותך) קראנו על סוג של ויכוח בין משה לחותנו בקשר להמשך הצטרפותו לעם ישראל, וקראנו על ויכוח בין יהושע למשה בקשר לאלדד ומידד. בשבוע הבא נקרא על ויכוח של קורח עם משה בנוגע לצורת ההנהגה של עם ישראל. השבוע אנו קוראים על ויכוח שהתרחש בפומביות רבה בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב בן יפונה. מה שיפה במיוחד בויכוח הזה הוא שהוא מתואר בתורה בפירוט רב, כשכל צד מעלה טיעונים לטובת עמדתו ומסיק מהם מסקנות מעשיות.

על מה היה הויכוח של המרגלים עם כלב ויהושע? לכאורה שני הצדדים הסכימו שארץ כנען היא "ארץ זבת חלב ודבש", והויכוח היה האם העם יכול לסמוך על ה' שיכניס אותו לארץ כנען למרות חוזק העמים המתגוררים בה, או שעל העם להתחשב בשיקולים המציאותיים של היכולת הצבאית מול עמי כנען ולסגת מהמחשבה שיש בידו יכולת לכבוש את הארץ.

התבוננות קצת יותר מפורטת בטענות המרגלים מעלה תמונה יותר מדויקת של הטיעון שלהם.

הם טענו כך:

א) ארץ זבת חלב ודבש היא – ויש בה פירות ענקיים ומשובחים.

ב) העם היושב בארץ הוא עז.

ג) הערים בצורות גדולות מאוד.

ד) ארץ אוכלת יושביה היא.

ה) תושבי הארץ הם ילידי ענק, נפילים בני ענק, אנשי מידות.

במבט ראשון שתי הטענות האחרונות סותרות. הרי אם ארץ אוכלת יושביה היא, איך יתכן שהיושבים בה הם אנשים ענקיים וחזקים?

עוד צריך להבין מדוע המרגלים הודו בתחילה שהארץ היא זבת חלב ודבש ופירותיה משובחים, הרי הם רצו להניא את העם מכיבוש הארץ, והטענה הזו דווקא מפתה לנסות לכבוש את הארץ למרות כל הסיכונים?

בביאור הטענה ש"ארץ אוכלת יושביה היא" הביא רש"י את דברי חז"ל שהקב"ה רצה להעסיק את יושבי הארץ שלא ישימו לב אל המרגלים, ולכן המית רבים מהם כדי שהשאר יהיו טרודים בקבורת מתים, והמרגלים פירשו את זה שהארץ גרועה וממיתה את הגרים בה. זה עדיין לא מיישב את הסתירה בין שתי הטענות האחרונות, שהרי המרגלים היו אמורים לשאול את עצמם איך יתכן שתושבי הארץ הם כ"כ חזקים וגדולים וזאת אע"פ שהארץ ממיתה את תושביה.

הרמב"ן והספורנו מיישבים את הסתירה הזו באופן הבא. הם מבארים שהמרגלים טענו כך: הארץ הזו היא ארץ מיוחדת, היא ארץ שהאקלים שבה מתאים רק לאנשים חזקים וגדולים במיוחד, אבל אנשים רגילים – כמו עם ישראל – ימותו בארץ הזו. במילים אחרות, זו ארץ של 'מידות גדולות'. זה מתאים מאוד לענקים ונפילים, אבל בני אדם נורמלים לא ישרדו שם.

ניתן להוסיף על דברי הראשונים ולומר שגם תחילת דברי המרגלים כוונו לאותה מטרה. הם אומרים שהארץ היא אמנם 'זבת חלב ודבש', אבל יותר מדי! עובדה, תראו את אשכול הענבים שהבאנו משם, שמונה אנשים היו צריכים לסחוב אותו. זה לא מתאים לאנשים רגילים, רק ענקים ונפילים מסוגלים להסתדר עם ארץ כזו ועם פירות כאלו. יוצא לפי זה שהטיעון של עשרת המרגלים היה מושלם, הם טענו שהארץ משובחת יותר מדי, הפירות שלה ענקיים בלי שום פרופורציה לבני אדם רגילים, התושבים בה הם ענקיים וחזקים, הערים שלהם בצורות וגדולות מאוד, ואנשים רגילים לא שורדים בה – הארץ הזו פשוט 'גדולה' על עם ישראל.

יש מקום לפרש את המשך הויכוח באופן הבא. במישור העובדתי יהושע וכלב לא התווכחו בכלל עם שאר המרגלים. הם אומרים לעם "טובה הארץ מאוד מאוד". הביטוי "מאוד מאוד" הוא חריג, הוא בא להדגיש שמדובר במשהו בלי שום פרופורציה. ביטוי כזה מופיע בתורה בארבעה מקומות נוספים. האחד במבול, שם המים "גברו מאוד מאוד על הארץ"; השני בהבטחת ה' לאברהם שירבה את זרעו "במאוד מאוד" (שם הביטוי הזה מופיע שלושה פעמים); השלישי בתיאור העושר של יעקב בבית לבן – "ויפרוץ האיש מאוד מאוד"; הרביעי בתיאור ההתרבות העל-טבעית של בני ישראל במצרים – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". יתכן שגם כאן הביטוי הזה בא לומר שהארץ הזו טובה יותר מדי! יהושע וכלב אינם מתווכחים כלל על העובדות. זו אכן ארץ מיוחדת שסיכויי השרידות בה באופן טבעי הם לא גבוהים.

גם על הטענה שיושבי הארץ הם גדולים וחזקים יהושע וכלב אינם עונים. לכאורה הם מסכימים על העובדות שבאופן טבעי הארץ הזו אינה מתאימה לעם ישראל, ושבאופן טבעי הכיבוש שלה אינו בר השגה.

אבל, וכאן מגיע א-ב-ל גדול, יהושע וכלב בכל זאת טוענים "עלה נעלה וירשנו אותה". מה הביא אותם למסקנה הזו לאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת? הם היו חדורי אמונה בה', ונראה לי שמילות המפתח של הטענה שלהם הן "אם חפץ בנו ה'". כלומר, הם מדברים בהיגיון וטוענים כך: הרי זה ידוע לכולנו שהמטרה של הוצאת עם ישראל ממצרים הייתה כדי להביא אותם אל ארץ כנען. כבר בפגישה הראשונה של משה רבינו עם היהודים במצרים (לאחר השליחות בסנה) הוא הבהיר את המטרה הזו. עכשיו, טוענים יהושע וכלב, נכון, הארץ הזו נראית לנו בלתי כבישה ולא ראויה למגורים עבורנו, אבל הרי ה' רוצה להביא אותנו אל הארץ! ואם הוא רוצה את זה הוא כבר ידאג לסדר את העניינים בצורה שתאפשר לנו לכבוש את הארץ ולחיות בה. אם כן, אין סיבה לדאוג ולפחד – "ה' איתנו".

***

יופי, אז הבנו את הויכוח של המרגלים עם יהושע וכלב. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

נראה לי שכל אחד מאיתנו נתקל לפעמים במצבים דומים מאוד לזה של המרגלים. אנחנו רוצים "לכבוש" איזו מטרה, להתגבר על משהו או להתאמץ ולעשות משהו נכון וטוב. אבל אנחנו מסתכלים על הנתונים ומגיעים למסקנה שזה 'גדול עלינו'. זה יותר מדי. אולי המטרה הזו מתאימה לאנשים גדולים, לתלמידי חכמים, אבל בשבילי, איש פשוט וקטן, זה בלתי ניתן להשגה. יותר מכך, אם אני אלך על זה, אני יכול בכלל ליפול לגמרי. הארץ הזו שאני רוצה לכבוש היא טובה מאוד מאוד, ודווקא לכן בשביל אנשים כמוני "ארץ אוכלת יושביה היא".

אבל יש שיקול נוסף שעלינו לקחת בחשבון. אפשר לקרוא לזה אמונה, אבל האמת היא שזה הגיון די פשוט. כשהמטרה נראית גדולה מדי, עלי לשאול את עצמי "האם ה' רוצה שאעשה את המאמץ הזה?" – אם התשובה היא חיובית, אז למרות הנתונים המפחידים אני אקח בשיקול את הנתון הבא: אם "חפץ בנו ה'", אם הקב"ה רוצה שאגיע אל המטרה הזו, הוא כבר ידאג לסדר את כל הבעיות, הוא יתן לי כוחות, איכשהו הוא יעזור לי לעשות את זה. כי הוא רוצה, והוא גם יכול, אז ממה יש לדאוג?

נוסקה נוישטט - פרשת שלח תשע"ג

שליחים או מכריעים?

נוסקה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק "אל תהרוג את השליח".

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בודאי לא למשלוחי פיאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכל שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...

דודי קיאק - פרשת שלח תשע"ג

הלו, נסחפתם!

דודי קיאק

השבוע הייתי צריך להסדיר עניין כלשהו בשכונת גאולה המפוארת. מטבעי אני אדם סקרן (יהיו שיגידו חפרן) ולכן כשאני מזדמן למקומות כאלו בדרך כלל אני בודק מה מופיע על גבי לוחות המודעות. אחרי זמן קצר זה התחיל לשעמם, כי כמה זמן אפשר לקרוא מודעות על פשעי הציונים המשומדים והחטאים בנפשם עד מאוד, ופתאום תפסה לי את העיניים מודעה צבעונית עם ציורים. הופה... השתדרגו הנטורי קרתא... כמעט כמו זו דרכנו. ניגשתי לקרוא וראיתי שהפעם זה לא נטורי קרתא אלא אנשים מאד עסוקים שדואגים לכלל ישראל ומנסים להציל את נשמתם של אנשים שנפלו ברשת התעתועים של צבא הכופרים (רמז: חרדק"ים). אותם אנשים מסורים גם דאגו שכל מי שלא קרא את הרמז שלי יבין במה מדובר, והוסיפו קריקטורות צבעוניות והסברים מפורטים מהו חרד"ק בעיניך ומהו גורלו של החרד"ק. אחר כך גם ראיתי מודעות "הכניסה לחרדקי"ם אסורה" ו"אזור זה נקי מחרדקי"ם" ועוד מודעות כמו אלה שקוראות לאנשים לא לצרף למניין חרדקי"ם או אנשים עם נגיעות חרדקיו"ת.

עזבתי את לוח המודעות כשכולי מהורהר במחשבות ואמרתי לעצמי, וואלה, אלה השקיעו בכסף ובציור ובגרפיקה ובמחשבה והדבקה, טוב, בטח יש איזה מישהו שכבר תרם לכל העניים במדינה ולכל החולים פה ולכל מי שצריך עזרה, ועכשיו הוא רוצה לתרום את הכסף שלו למטרה מאד נעלה, אחלה, אחרי הכל זה הכסף שלו וזכותו לממן מה שהוא רוצה. אבל הסיסמאות האלה, מאיפה הם הביאו אותן? אין מצב שהם כאלה חכמים לחשוב על זה לבד, אז מאיפה הם כן הביאו את זה?! המשכתי ללכת אבל זה ממש הציק לי בפינה של המוח, אחרי כמה צעדים זה פתאום צץ לי, כמעט קפצתי באוויר באמצע גאולה, אני יודע מאיפה הם הביאו את זה, הם באמת לא כאלה חכמים (אפילו לא קרוב אם אתם שואלים אותי), הם פשוט העתיקו את זה מהנאצים, גם שם היו כאלו מודעות בדיוק "הכניסה ליהודים אסורה". אני מאמין שאחרי שהם סיימו לטהר גטו הם שמו שלט "הכניסה לחרדקי אופס... סליחה... ליהודים אסורה".

אתם מבינים מה קורה פה?

יש אנשים שבסך הכל רצו אפשרות לפרנס את המשפחה שלהם בכבוד ובהיתר, והלכו למסגרת שמאפשרת להם ללמוד מקצוע ולהחזיר טובה למדינה, כן להחזיר טובה למדינה שבשורה התחתונה עם כל הטענות שיש לנו על המדינה זה הארץ שלנו והיא נותנת לנו מקום לחיות וגם למות (טוב... בעצם זה רק לעשירים) ומותר להחזיר טובה. והאנשים האלה, יכול להיות שהיה להם קשה לעזוב את בית המדרש ואת הסביבה התורנית שלהם, והם עשו את זה רק אחרי שהם התייעצו עם הרב שלהם. אז קודם כל אני חושב שהם נוהגים כשורה וזו חוצפה לבוא אליהם בטענות.

שנית, גם אם נאמר כמו אותם אנשים "שומרי משמרת היהדות הנאמנה" שחושבים שלכת לצבא במסגרת שמיועדת לחרדים ובאישור של רבנים זה חטא חמור מאוד, עדיין יש לי אליהם כמה שאלות: האם זה חטא חמור עד כדי שמתיר לכם להלבין פנים??? ורדיפה אישית עד כדי תליית מודעות שטנה על דלתות של אנשים??? או לזרוק ולדחוף בן אדם מבית כנסת תוך כדי קריאות "צא טמא"??? או לזרוק אבנים על חייל ששומר על יהודים מערבים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה???

מישהו כאן נסחף, ורחוק מדי! יש לו סיכוי טוב לטבוע...

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בהעלותך תשע"ג

אחרי חג השבועות - כתינוק הבורח

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'... והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר... ועתה נפשנו יבשה אין כל... וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו (בוכים על העריות שנאסרו להם – רש"י)...

"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך... לשום את משא כל העם הזה עלי, האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק... לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני...

"ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, א-לה)

עיון בפסוקים אלו מגלה על כמה תלונות של עם ישראל ועל תפילתו של משה אל ה'. הבה נתבונן בתפילה זו ובמענה שענה לו ה' על תפילתו.

כמו כן אנו מבקשים להבין, האם קיים מכנה משותף בין כל התלונות המתוארות בפסוקים אלו, או שכל אחת מהתלונות אינה קשורה לחברתה.

חטא – פורענות!

כמה פסוקים לפני המתואר לעיל, מספרת לנו התורה "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם... לתור להם מנוחה... ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו'".

בספר התורה, מופיעות סימניות לפני ואחרי הפרשה הקטנה הזו של "ויהי בנסוע", וחז"ל פירשו לנו את משמעותן ואמרו "עשה לו סימניות מלפניו ומאחריו לומר שאין זה מקומו [של פרשה זו], ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות" (רש"י).

בואו ונבין, הכיצד פרשה קטנה שבתורה של "ויהי בנסוע" מפסיקה בין הפורענויות, ובכך מלמדת אותנו שעם ישראל לא הוחזקו בפורענות, הרי רצף הפורענויות המתוארות בפסוקים הנ"ל הם מציאות שהיתה, ומה יש בכוחה של פרשה זו, שרק נכתבה בתוך הדברים, כדי להפסיק בין הפורענויות? מה פשרה של הפסקה זו ומה היא גורמת?

בשלב זה, עלינו להבין מהו רצף הפורענויות שאותן באה פרשת "ויהי בנסוע" לקטוע?

הפורענויות ש"לאחרי" מתוארות במפורש, אך במבט שטחי, איננו מוצאים את הפורענות שלפני "ויהי בנסוע".

על שאלה זו ענה רבינו הרמב"ן כך:" מצאנו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו "ויסעו מהר ה'", שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה. והפסיק (בפרשת "ויהי בנסוע"), שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא הכתוב החטא הזה (שנסעו מהר ה' בשמחה) "פורענות", אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד" עכ"ל הרמב"ן.

אנו למדים מדברים אלו כמה דברים נפלאים. אנו לומדים שעצם חטאו של אדם הוא עצמו, הוא האסון והפורענות, ולא רק התוצאות שלו, מפני שעצם החטא גורם ליהודי ריחוק וניתוק מבורא עולם, ומצב זה של מרחק מאלוקים – הוא עצמו הוא העונש הכי גדול שיכול האדם להביא לעצמו, מלבד העונשים שיקבל על חטאו בעולם הבא.

גילו לנו חז"ל שבנסיעתם של עם ישראל מהר סיני, היה צד נפשי של שמחה ובריחה, בריחה שביטאה את החשש מקבלת מצוות נוספות, והתורה רואה בכך חטא.

ואנו שואלים: הכיצד? כיצד יתכן שלאחר שהצהירו עם ישראל "נעשה ונשמע", נפתחו להם השמים וראו ש"אין עוד מלבדו", "וכל העם רואים את הקולות", הכיצד ברחו משם כתינוק הבורח? וכי הם לא האמינו לגמרי שמצוות ה' הם "לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה" (דברים כד, כה)?

האמנם מדרגתו של עם הקודש שראה מראות אלוקים חיים, שווה לתינוק הבורח מבית רבו אל משחקיו?

הבריחה מהיובש והשיעמום

בעבודת ה' שלנו, אנו נתקלים במציאות לא פשוטה עבורנו. על כל יהודי עוברים בימי חייו תקופות של התעלות רוחנית גדולה וזמנים שבהם הוא מרגיש וחווה חוויות רוחניות חזקות. כשעוברים חולפים להם הזמנים האלו, מוצא האדם את עצמו ביובש רוחני וחוסר חשק וסיפוק בעבודת ה' שלו, והוא שואל את עצמו לפשר מצבו ה"חשוך" רוחנית שרק ביום אתמול "האיר" ב"אורות" גדולים. 

ניקח לדוגמא את ימי השבתות ואת הקדושה המורגשת בהם. השבתות מעניקות לכל יהודי שחפץ להרגיש בכך, הרגשות רוחניות מיוחדות של אמונה וכיסופים לקרבת ה'. בימי השבת מרגיש היהודי שלווה פנימית, מתענג על ה', מתפלל ברוגע ובדבקות, "מתחבר" אל התורה בצורה מיוחדת ושונה מימות החול, שר שירי קודש בערגה, ומרגיש רגשות אמונה חזקים.

כשיוצאת לה השבת, מורגשת לה אצל רבים וטובים הרגשה פנימית של ריקנות, חוסר מנוחה ומועקה לא מפוענחת. כפי שלימדונו חז"ל הרגשה זו מקורה ב'נשמה יתירה' הניתנת ליהודי ביום השבת, שהיא היתה מקור רגשות הקודש שליוו את היהודי במשך השבת, ובמוצאי שבת היא עוזבת.

ניתן לומר על זאת הדרך, שכנראה, לאחר שחוו עם ישראל את "חווית הר סיני" ואת החיבור הטוטאלי עם אלוקים שהרגישו באותו מעמד עד שפרחה נשמתם, או אז הבינו את מהותו של החיבור וידיעת האלוקים שיהודי מסוגל להרגיש, ולאחר שנגמר המעמד והם "ירדו" מרמת החיבור המורגש לאלוקים, נוצר בליבם חסר שמכוחו הם לא יכלו לשאת את מציאותם באותו מקום, בלי אותה עוצמת חוויה רגשית, ופשוט "ברחו" משם. לא מפני שברחו כי חשבו ח"ו שהקב"ה אינו רוצה בטובתם, אלא חששו שיקבלו עוד מצוות בלי שירגישו אותן בכל העוצמה שהרגישו את מצוות ה' בשעת מעמד הר סיני, וכשאדם מקבל מצוות שהוא לא חי אותם ומרגיש אליהן חיבור נפשי, הוא משתעמם ופשוט רוצה לברוח... מכירים את זה??

בריחה זו מהר ה', הולידה שרשרת של תלונות לא ברורות שהמכנה המשותף שלהן היה "שביקשו עלילה איך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י).

אין הכוונה ח"ו שהעם רצה ללכת לרעות בשדות זרים. שם ודאי אין מה לעשות ומסוכן שם מאוד... אך כשעם ישראל מרגישים שבליבם לא 'בוערת' אש האלוקים כמו בשעת מעמד הר סיני, הם מחפשים תלונות ותאוות שונות ומשונות, כדי להרגיע את כיסופי הנפש לרוחנית ולספק את צרכי הנשמה שמבקשת כל הזמן קירבת אלוקים.

כאשר ישא האומן את היונק

יסוד תפילתו של משה רבינו שאומר לה' שהוא אינו יכול לשאת לבדו את צרכי העם, מפני שמשה רבינו מבין לאחר שורת התלונות והפורענויות, שיש מכנה משותף נפשי אחד בשורש כל הטענות והוא, שעם ישראל מבקש קירבת אלוקים בכל שעה "כאשר ישא האומן את היונק", והיונק הרי יודע וגם מרגיש שבכל רגע נתון הוא נישא על כפי האומן, שמספק לו את כל צרכיו. משה רבינו מרגיש שכבד הוא – המשא הזה – ממנו, והוא לבדו אינו יכול לספק את צרכיו הרוחניים והרגשותיו של כל אחד מעם ישראל, שרק אם ירגישו את האלוקים בצורה מושלמת, יפסיקו התלונות.

בית מדרשם של שבעים הזקנים

שמע ה' אל תפילתו של משה, ונתן לו כח מסייע בהצטרפותם של שבעים הזקנים, שקיבלו את רוח הקודש, ומעתה גם הם משמיעים את דבר האלוקים אל העם, בצורה שכל אחד מעם ישראל יכול לקבל ולהרגיש מחובר עם דברי האלוקים, באופן האישי שהוא זקוק לו וצריך להרגיש אותו.

אתם יודעים ידידי, מהיכן לוקחים חכמי התורה שבכל הדורות את הדרכותיהם המתחדשות בכל דור ודור? הם לוקחים זאת מתוך ארון ברית ה'.

משמעותה של פרשיית "ויהי בנסוע" שנכתבה בין הפורענויות, מלמדת שעם ישראל ביסודו הוא קדוש ונשמתו מחפשת תמיד קירבת אלוקים וטעם רוחני בחיים. עצם כתיבתה של פרשייה זו בתוך הפורענויות אינה משנה את המציאות שאכן היו פורענויות בעם ישראל, אך היא משנה לנו את המבט, שבאמת בני ישראל לא יהיו אף פעם 'מוחזקים בפורענות' למרות תאוותיהם וחטאיהם, מפני שביסוד נשמתם הם כל הזמן מבקשים סיפוקים רוחניים, ורק כשאינם מוצאים אותם הם מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.

מהותה של פרשיית "ויהי בנסוע" מלמדת שארון ברית ה' ובתוכו התורה נוסע לפני עם ישראל ומחפש להם מנוחה. מנוחה זו משמעותה היא המקומות הנכונים שאליהם עם ישראל צריך להגיע במסעותיו, ובכל מקום ומצב רוחני שאליו יגיעו, ימצאו החכמים והעם בארון ברית ה' כיוונים חדשים ורעננים ש"ירטיבו" את נפשם הצמאה לטעם רוחני והתחברות פנימית לעבודת ה'.

אנו לומדים מכך שבכל מצב נפשי של יובש ומרחק מהחיבור אל הקדושה, ובזמנים בהם איננו מוצאים טעם בעבודת ה', ואנו זקוקים לטעם חדש ומרענן ברוחניות (בפרט אחרי זמני התעלות שונים דוגמת שבתות, חגים, אירועים שונים), עלינו לחפש את בית מדרשם של "שבעים הזקנים" שבהם יושבים בכל הדורות חכמי התורה, שיוכלו לדבר אלינו בשפתנו המיוחדת, ורק הם יוכלו ליצור בקרבנו טעם רוחני בעבודת האלוקים, טעם נפלא שלא יתן לתלונות דמיוניות למלא את ליבנו בבלבול וספק.

אל לנו להיבהל ממצבים נפשיים – רוחניים אלו,של תקופות "נפילה ויובש" שאחרי זמנים טובים ו"מאירים", כמו לדוגמא, למחרת לילו המאיר של ליל שבועות שבו "נפתחו לנו השמים"... ועלינו לדעת שאחרי עליה גדולה וחוויה רוחנית גדולה, מגיעים מצבים שבהם עלינו לחפש טעמים רוחניים חדשים וחוויות חדשות, ולא לברוח...

ידוע נדע שקורא הדורות מראש הכין לנו את הדרך "כי הוא ידע יצרנו", והשאיר עבורנו בכל דור את ארון ברית ה' ואת "שבעים הזקנים" שאם נחפש אותם ברצינות, הם ימצאו במיוחד עבורנו מתוך התורה הנצחית שלנו, טעם חדש ורענן בעבודת האלוקים.