חדש ימינו כקדם – חלק ב'
את חלקו הראשון של
המאמר פתחנו בשאלה הבאה:
"השיבנו ה' אליך
ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת
בפי כל, ואפילו מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה
ונבהיר לעצמנו - לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור ?
התחלנו להבהיר את מקומה
של הנשמה בגופנו ובמאמר זה נמשיך להגדיר את תפקידה של הנשמה.
הבה נלמד סוגיה עמוקה
ויסודית במהותה של נשמה.
אם נרצה לעקוב אחרי
רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם, עלינו ללמוד בשימת לב את
דברי הגמרא הבאים (נדה ל ע"ב):
"דרש רבי שמלאי:
הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך
ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר "מי יתנני כירחי קדם כימי
א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדים אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם
בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו,
תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן
בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".
בדברי חז"ל אלו יש
להתבונן במספר דברים:
א. מהו עניינו של הנר
הדלוק על ראשו של העובר?
ב. מדוע מלמדים את
העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכול?
ג. מהי פישרה של השבועה
שמשביעים את העובר?
ד. מהו עניינה של
הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?
תפקיד אישי
אנו מגלים בדברי
חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.
לכל אחד מאתנו, לפני
לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא.
בהיותנו ברחם אימנו,
מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון.
גילוי זה נעשה ע"י
הארה של נר רוחני, נר שהוא בעצם תלמוד תורה - ("נר מצווה ותורה אור").
רק תורה יכולה להאיר את
משעולי החיים האישיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.
כמו כן, הראו לנו שם את
תפקידנו האישי כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית וטבעו
בנו את הידיעה, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן
מושלם.
ימים קדמוניים אלו היו
ימים נהדרים. ימים של תענוג מושלם. הכול היה ברור לנו, הכול האיר!
אנו הרגשנו אז מחוברים
לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכול היה לנו ברור וודאי, לא היו
לנו ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.
כיון שתפקידנו בעולם
הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאתנו מרגע לידתנו את הידיעות
החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.
אך כל ההשכחה הכפויה
הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, הזיכרון של הגוף הגשמי, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו.
אך בתת המודע, וברבדים
העמוקים של האישיות, נמצאת ופועלת הנשמה שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, ובה נשארו
מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה.
ידיעות עמוקות אלו,
הצרובות וחתומות בנשמה האלוקית שלנו במשך כל חיינו, יכולות להנחות את היהודי באופן
טבעי, למלא את ייעודו בחיים.
אכן, יעוד זה יכול
להיות מוסתר על ידי הפרעות מגורמים חיצוניים; בלבולים, התעיות ויצרים, המסיטים את
מחשבותיו של האדם ואת רצונותיו מייעודו האמתי.
אך על האדם לזכור בכל
זמן את עניין יעוד נשמתו, ולחפש אחר קרבת האלוקים, שיעזור לו למלא את התפקיד שיועד
לו.
רק קירבת אלוקים
המיוצרת ע"י עמל לימוד התורה וקיום המצוות יכולה לאפשר לנשמה, שהיא החלק
האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו ולהחזיר לו את האבדות הרוחניות שאיבד בהגיעו
לעולם.
(זה לשון הזוהר
(בתיק"ז תלו, ב): ואי אשתדל בה, אדכיר ליה כל מה דהוו אולפין ליה במעי
אמיה" ובתרגום ללשון הקודש - ואם ישתדל בלימוד התורה, יזכירו לו כל מה שלימדו
אותו במעי אמו).
משמעותה של השבועה
הנוראה שמשביעים כל עובר ברחם, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו, לא ימצא היהודי מרגוע
אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים.
("וגם הנפש לא
תמלא" (קהלת פ"ו) - משל לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם
אינם חשובים לה כלום לפי שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם
כלום לה, למה? לפי שהיא מן העליונים" - מסילת ישרים פ"א).
שבועה זו שנשבענו,
עומדת ביסוד המצפון היהודי שפועם בכל אחד מאתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת
חוסר השקט והנחת מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.
"כקדם"
מעתה אנו מבינים,
שהבקשה שלנו מאלוקים "שיחדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים
קדמוניים, ימי קרבת אלוקים, ימי הבהירות הגדולה של תפקידנו בעולם, המתוארים בדברי
חז"ל שזה עתה פירשנו.
אל ימים אלו מתגעגע גם
איוב במאמרו הנ"ל ואומר: "מי יתנני ירחי קדם כימי אלו-ה ישמרני",
ימים נפלאים במחיצתו של אלוקים.
אם נרצה להבין יותר
ו"להוריד" אלינו את האמור נוכל גם להבין שימי קדם אלו הם כלשון רבותינו
הראשונים (רבנו תם ב"ספר הישר" - שער ו') "ימי האהבה".
בימים אלו אנו מרגישים בקרבת אלוקים ובאהבתו. בימי אהבה אלו חש האדם שהוא הולך
בדרך הנכונה והוא מלא שמחה וסיפוק בעבודת ה'.
כאמור, ההרגשה הזו
נובעת מהיותה של הדרך הראויה לנו מתוקף תפקידנו הייחודי בעולם, טבועה ומושרשת
בנשמתנו.
הנשמה היא "מצפן
טבעי" המאותת לנו כשאנו צועדים בדרך הנכונה. היא רגועה ומגיעה אל סיפוקה רק
כשהיהודי "מזין" אותה באוכל הרוחני המתאים לה.
משמעותם של החיים בחטא,
היא ההתנתקות שלנו מהאלוקים הנמצא בתוכנו, ובעקבות כך אנו מתנתקים גם מעצמנו,
מהאני האמתי שלנו, מהאני הטוב והטהור שרוצה לעשות רק טוב.
בכל פעם שאנו עושים
עבירה או נכשלים במידות רעות של כעס, גאווה וכדומה. אנו "מעבים" את הגוף
ואז לנשמה הטמונה בנו קשה להאיר לנו את הדרך הנכונה.
העבירות משכיחות מאתנו
את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו והן גורמות להתנתקות מעצמנו
ומהאני הטוב והאמתי שלנו.
כאמור, תפקידנו הושתת
על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו בהיותנו ברחם אמנו, אשר למרות ששכחנו אותם, הם
קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.
אם איננו הולכים לאורה
של נשמתנו ואיננו נשמעים לקולה הבוקע מתוך הלב, אנחנו מתרחקים מהדרך שנקבעה לנו
בראשית יצירתנו ומאבדים כיוון.
קריאה אלוקית להתחדשות
ימים אלו של התנתקות
הרחוקים מהרגשות של אמונת הלב נקראים גם "ימי השנאה".
בימים אלו אנו מרגישים
שלא הולך לנו, אנו עצובים, עבודת ה' שלנו נעשית בעייפות ולאות ואין לנו "טעם
רוחני" בתפילה ובשאר מצוות.
חשוב להדגיש שתקופות
אלו בחייו של אדם הן דבר טבעי ומצוי שאין צורך להיבהל מהן.
אנו צריכים לראות בימים
אלו "קריאה אלוקית" להתחדשות ולהתרעננות.
פסק זמן וחשיבה מחודשת
על אורחות חיינו אמורים להחזיר את החשק והטעם בעבודת ה' שלנו.
אך כשימי השנאה הללו הם
ארוכי טווח, עבודת ה' שלנו חדלה להיות מלאת רגשות אמונה ודבקות, והמעשים שלנו
רחוקים מחוקי החיים שאלוקים השריש בנשמתנו, אז דרושה כאן חשיבה אמיצה ומאומצת
שתעצור ותבדוק מחדש את היסודות המוכרים לנו באמונה שעליהן מושתתת כל עבודת ה' שלנו.
"תפקידה של הנשמה":
