ראש הישיבה שליט"א - פרשת יתרו תשע"ג

מעמד הר סיני – יסוד אמונתנו

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

בפרשתנו אנו לומדים על המאורע המרכזי ביותר העומד בבסיסה של אמונתנו היהודית, מעמד הר סיני. על מעמד היסטורי זה שהיה חד פעמי בתולדות האנושות, מצווה התורה בספר דברים: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב".

ציווי זה הוא, לא רק שלא נשכח את  התורה שניתנה במעמד זה, אלא בעיקר את עצם המעמד, גודלו ותוקפו. כך היא לשון הרמב"ן בספר המצוות שלו: "שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עיננו ולבנו שם כל הימים... והוא יסוד גדול בתורה... כי היא מצווה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו עניין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אוזניהם, ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם".

הבה נחשוב באמת כיצד מצווה עלינו התורה ש"יהיו עיננו ולבנו שם כל הימים" הרי אנחנו לא היינו באותו מעמד נפלא ונורא, אלא קיבלנו אותו במסורת מאבותינו הראשונים שהיו למרגלות הר סיני, ואיך מבקשת מאיתנו התורה שלא נשכח מעמד שלא היינו בו, ושיהיו עינינו וליבנו שם כל הימים?

עוד מבקשים אנו להבין, לשם מה חשובה לנו זכירתו של המעמד עצמו, והרי עיקרו של המעמד הייתה התגלותו של האלוקים ופרסום עשרת דברותיו, ובדברים אלו אנחנו מאמינים לגמרי ומראים בכך שאנחנו מאמינים בה' ומקיימים את מצוותיו, ומדוע אפוא יצוונו ה' על זכירתו של המעמד עצמו, והצורה שבה פרסם הקב"ה את אמונתו, צורה שזכירתה כלשונו של הרמב"ן לעיל "הוא יסוד גדול בתורה"?

כאילו ראוהו כל הדורות!

הרמב"ן בפירושו לתורה )דברים ד, ט) עונה על הארה זו ואומר: "והתועלת במצווה זו גדולה מאד", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידוע שהיה הדבר אמת בלא ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דברי הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותינו שראינו כולנו בעינינו וכל מה שסיפרנו להם.

לאור דברים אלו אנו מבינים לכאורה שצורתה וקיומה המעשי של מצוות זכירת מעמד הר סיני היא להעביר מדור לדור את העובדה שהקב"ה התגלה לכל עם ישראל, דיבר עם כולם פנים בפנים וגילה לכולם את רצונותיו. בהעברה זו מדור לדור, אנו מונעים את האפשרות של פקפוק וספיקות, שהרי אבותינו לא ישקרו לנו ויעבירו לנו את מה שלא ראו בעיניהם, והרי הדבר כמו שראינו כולנו בעינינו!

מצוות זכירת מעמד הר סיני אינה רק זכירת עשרת הדיברות שנאמרו במעמד, אלא זכירת המעמד עצמו, מעמד ההתגלות האלוקית אל עם ישראל. מטרתה של התגלות זו היא לא רק לתת לבאי עולם ודאות מוחלטת בקיומו של בורא העולם, ולא רק לתת ודאות מוחלטת באמיתותה של התורה שמקורה הוא אלוקי, אלא לגלות את אפשרות החיבור של האדם לאלוקים, ללמד את כל הדורות ש"הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גדלו, ואת קולו שמענו מתוך האש, היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי" (דברים ה, כ). את זה עלינו לזכור, את האפשרות של האדם להתחבר עם אלוקים - ולחיות!

חז"ל מגלים לנו שבמעמד הר סיני השתתף העם היהודי לדורותיו, כל נשמות ישראל חוו את ההתגלות הזו. המשמעות של ההשתתפות הזו היא שבאותו מעמד נחקקה בכל נשמות ישראל האלוקות, וניתנה האפשרות לכל אחד, בכל דור, להתחבר אליה ולחיות איתה.

לחוש, להרגיש, לחיות

אך מהו אופן קיומה המעשי של מצוה זו? איך נעשה שיהיו עינינו וליבנו שם כל הימים? הרי בכל זאת רק שמענו ולא היינו שם בפועל?

מלשונו של הרמב"ן בביאורה של מצווה זו אנו למדים שהמצווה כוללת את החובה שיהיו עיננו וליבנו שם כל הימים, ושמשמעות ציווי זה למעשה הוא, שנחיה את עוצמת המעמד ונרגיש בליבנו כאילו אנחנו שם למרגלות ההר שהיה בוער באש עד לב השמים, ומסביבו חושך ענן וערפל, "ויחרד כל ההר מאוד".

אנו מצווים לעיין בפסוקי התורה ומדרשיה המתארים בפירוט את השתלשלות המעמד, ולנסות להרגיש ולחוש שותפים למעמד ההוא שאבותינו כולם חוו בעצמם, והעבירו לנו לא רק את התורה שקיבלו, אלא גם את הרגשתם ותחושותיהם בשעה שהקב"ה התגלה להם בנבואה, ברמות הגילוי והקירבה הכי גבוהים ומושלמים שבן אנוש מסוגל להגיע אליהם, והודיע להם "אנוכי ה' אלוקיך". עלינו לחוש את "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" ולשמוע "קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד", ולנסות לחוש במקצת את "ויחרד כל העם אשר במחנה". מפני שאם נבין ואולי נזכה להרגיש את עוצמת החוויה שחוו אבותינו באותו מעמד, נזכה גם אנחנו להיפגש עם אלוקי אבותינו, ולהרגיש בכל ישותנו את קירבת אהבתו והשגחתו, ויהיו עינינו וליבנו שם כל הימים.

הקולות שלא פסקו

"את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גבול לא יסף" (דברים ה, יח). את המילים "ולא יסף" מפרש אונקלוס – "ולא פסק", כי קולו חזק וקיים לעולם )רש"י(, ואנו מטים את אוזננו ומנסים לשמוע, היכן הם הקולות הגדולים מאותו מעמד שלא פסקו והם קיימים לעולם?

כאן מגלה לנו התורה הנצחית שלנו שמעמד הר סיני הוא מאורע מתמשך, שקולותיו עדיין מהדהדים ונשמעים. דרך לימוד התורה הקדושה, יכול כל יהודי הרוצה לשמוע ולחוש את קירבת האלוקים, ולהתחבר אל מעמד הר סיני. יכול כל יהודי ללמוד ברצינות את פסוקי התורה המדברים אודות המעמד ההוא, בפרשתנו וגם בספר דברים, ואז יוכל לשמוע את הקולות... ולקבל וודאות באמונתנו היהודית.

יסוד המצוה לזכור את מעמד הר סיני, הוא לתאר כיצד הייתה נראית ההתגלות האלוקית, והמטרה של מצוה זו היא שנפנים את היסוד הגדול בעבודת ה' שלנו שהוא החיבור עם אלוקים, שאנו יכולים לחוות אלוקים ולחיות חיים של חיבור. ככל שנעבוד יותר על עצמנו ונשקיע בזה, נוכל לזכור את מעמד הר סיני ולהתחבר לאותה התגלות שמשפיעה על חיינו עד היום הזה.

הרב הלל חסידים - פרשת יתרו תשע"ג

הכנה לקבלת התורה

הרב הלל חסידים

על הפסוק הכתוב בפרשתנו "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", כתב האור החיים הקדוש – "אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלושה ענינים, הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת ש-די, היא תורתנו הקדושה".

א) "התגברות והתעצמות בעסק התורה" – חז"ל ביארו לנו שברפידים רפו ידיהם מן התורה, והתורה נקנית מתוך זריזות וחריצות, ובמילים "ויסעו מרפידים" רומזת לנו התורה שהם התגברו על הרפיון ועסקו בתורה מתוך שקידה וחריצות.

ב) שפלות וענווה – המדבר שונה הוא מהעיר, בעיר בתים ובנינים גבוהים ואילו המדבר כולו שטוח, כולם דורכים עליו, והתורה רומזת לנו במילים "ויחנו במדבר" שהדרך להשיג את התורה היא להיות כמו המדבר, דהיינו להתנהג בשפלות וענווה ומתוך כך נוכל להשיג את התורה.

ג) אחדות וזהירות במצוות שבין אדם לחברו – על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" דרשו חז"ל שבחניה זו היו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, ואילו שאר החניות היו בתרעומת ובמחלוקת. חז"ל לימדונו שהדרך להשיג את התורה היא להתנהג במידת האחווה, להיזהר בכבודו של החבר, ובלשונו של האור החיים הקדוש: "יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה".

בשבת זו שנקרא על מעמד הר סיני וקבלת התורה נזכור את יסודות "עיקרי ההכנה לקבלת התורה", שלמדנו מתורתו של האור החיים הקדוש, ובעז"ה נזכה להיות ראויים לקבלת התורה.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת יתרו תשע"ג

כפיה דתית

שאלה:

לכבוד הרב זאבי היקר. קודם כל תודה על הפינה המוצלחת שלך. רציתי להעלות נושא אולי חריג, מה הסיבה שאנחנו כציבור חרדי מתנגדים להפעלת תחבורה ציבורית בשבת בערים חילוניות? האם אנו מונעים בזה חילולי שבת? כלל לא בטוח. אז למה בעצם לא לאפשר לחילונים לעשות מה שהם רוצים? אנחנו מחפשים לכפות עליהם לשמור מצוות?

הרב זאב קצנלבוגן:

שלום לך. ראשית אני שמח שאתה נהנה מן הפינה. תודה על המחמאות, תמיד נעים לשמוע.

דרכה של פוליטיקה שהיא עשויה להציף אפילו נושאים אמיתיים... אין ספק שרבים מן הנושאים הצפים בתקופת בחירות הם פופוליסטיים וכל מטרתם היא גריפת קולות, אך למרות כל זאת לא מן הנמנע שיצופו גם נושאים אמיתיים הדורשים הבנה. כזה הוא הנושא שאתה מעלה שצף על פני השטח לאחרונה מסיבות כאלו או אחרות, אבל בכל זאת כדאי להבינו.

חשוב לי להדגיש, כל מה שאכתוב מגיע ככיוון חשיבה בלבד. איני מתיימר להיות שופרם של... ואיני מתיימר להקיף את הנושא מצדדיו ההלכתיים.

דומני שבמציאות העכשווית, בה לצערנו מרבית עם ישראל היושבים בציון אינו שומר שבת כהלכתה, אין זה מתפקידנו לשמור שלא ייסעו בתחבורה ציבורית בשבת. כמובן שנשמח כולנו שבניו של הקב"ה יעשו את רצונו מתוך שמחה, אך הדרך לפעול לכך עוברת כנראה בצירים אחרים ולאו דווקא במניעת דברים שהם יעשו אותם בלאו הכי בצורות אחרות. אך הייתי מעוניין להסב את תשומת לבך לדבר אחר, שאולי בקלחת הבחירות קצת נשכח. רבים נוטים להציג את המפלגות החרדיות כמפלגות סקטוריאליות העסוקות אך ורק באינטרסים פנימיים שלהם. זה נכון כמובן שהמגזר החרדי עסוק בשמירה על עצמו, אך דומני שלא הרבה מודעים לכך שלחרדים כמגזר (לא כמגזר פוליטי) יש אג'נדה לגבי כלל החברה הישראלית. כאנשים תורניים יש לנו תפיסה כוללת של עם, יש לנו תפיסה רחבה כיצד העם הזה צריך להיראות. תיכנסו לביתם של גדולי ישראל באשר הם ותראו את האכפתיות הכנה שלהם מכל אדם יהודי באשר הוא. גם אם המצב אינו ממש כפי שהיינו מצפים יש לנו תפיסה כיצד צריך להתנהל המצב הקיים.

מגדל אייפל בצרפת, פיזה באיטליה, מגדלי התאומים (זיכרונם לברכה) ולהבדיל הכותל המערבי, מהווים כולם נכסי תרבות. נכון, נכסי תרבות מתורגמים גם לכיס בכך שהם מושכים המוני תיירים ומניבים ברכה כלכלית, אך יש להם ערך מוסף החשוב לעיתים הרבה יותר מכסף. הם מגבשים את האומה, נותנים לה את הכבוד הלאומי שלה והופכים להיות חלק בלתי נפרד מן הייצוג שלה. מדינות משקיעות סכומי עתק ללא כל פרופורציות בנכסי התרבות שלהם על חשבון משלמי המסים ועוד דברים אחרים, אך ורק כדי לעצב נכון את תדמיתה של מדינתם. נכסי תרבות אינם רק פיזיים וגיאוגרפיים, הם גם - ואולי בעיקר - נכסי רוח.

לרבים מאד במדינת היהודים חשוב צביונה היהודי של המדינה. אנשים אלו אינם בדווקא שומרי מצוות, אך צביון יהודי חשוב להם. כאשר דמות ייצוגית של מדינת ישראל מתארח בארמון האליזה בצרפת או בבית הלבן בוושינגטון, תמיד יגישו בפניו ארוחה כשרה. יתכן מאד שבביתו שלו הוא אינו מן המקפידים הקיצוניים בענייני כשרות... אבל כרגע הוא מייצג, הוא אינו אדם פרטי, הוא מייצג מדינה שיש לה צביון יהודי, ויהודים אוכלים כשר!

שבת היא צביון יהודי! כל גוי בכל חור בעולם מודע לכך שאחד מן המאפיינים הבולטים של העם היהודי זו השבת. באופן פרטי שכל אחד יעשה מה שהוא מבין, אבל חשוב לנו מאד ולא רק בשבילנו אלא כתפיסה רחבה של עם ושל תרבות, שמבחינה ציבורית תיראה מדינתנו בעלת צביון יהודי!

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת יתרו תשע"ג

שאלה:

האם יש סיבה הלכתית שאנשים מקפידים לומר "יוד קיי ואו קיי", כשהם אומרים את אותיות השם, במקום את האותיות "יוד... הא..." וכו' ברצף?

תשובה: 

כן. יש איסור להזכיר את השם ככתבו, כלומר לומר את אותיות השם ברתף, ולכן אומרים "יוד קיי ואו קיי".

שאלה:

נסעתי בכבושי יו"ש וערבים זרקו עלי אבנים. בס"ד יצאתי בלי פגע. האם עלי לברך "הגומל"? וכן כשאני עובר באותו מקום האם עלי לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"?

תשובה: 

עליך לברך הגומל, וגם ברוך שעשה לי נס במקום הזה.

שאלה:

אם מישהו נעמד להתפלל מאחורי בתחילת חזרת הש"ץ, מותר לי לפסוע לפניו כשאני מסיים את תפילת שמונה עשרה?

תשובה: 

אסור לפסוע לפניו.

שאלה: 

האם יש חובה ללמוד ללמוד גמרא, או שמספיק ללמוד תנ"ך והלכה? אם כן, למה?

תשובה:

חובה על האדם לדעת כל התורה כולה. מלבד זאת נפסק בשו"ע שחייב אדם לשלש זמן לימודו בכל יום, מקרא משנה (בזמן הזה הלכה) ותלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומימרות האמוראים, ואם אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין נקרא בור, ולכן יש אוסרים להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד, ולימוד התלמוד הוא מה שמביא את האדם להבנת התורה ולעמלה והוא מה שנותן לאדם שכל ישר בקיום מצוות ה', ובעיקר במצוות תלמוד תורה.

ארי וינברג - פרשת יתרו תשע"ג

לשמוע, ולהבין!

ארי וינברג

מעשה באדם שנולד אי שם בכפר נידח, ושם גם עברו עליו כל חייו. יום אחד הגיעה לאוזניו שמועה שבעיר הגדולה יש הרבה דברים מעניינים שמעולם לא ראה. הסתקרן הכפרי מאוד, אסף את כל כספו, ארז את מיטלטליו ויצא לעבר העיר הגדולה. לאחר מסע מפרך בכרכרה רעועה הגיע סוף סוף אל העיר והחל לטייל בה. עיניו לא שבעו מהמראות החדשים והמרתקים, הכל היה חדש ולא מוכר, הרחובות והשווקים המו אדם שלא כמו בכפרו המנומנם. החנויות היו גדולות מאוד ואפילו האנשים עצמם נראו לו שונים ממה שהכיר עד אותו יום.

בעודו מסתובב ברחוב הראשי קלטו עיניו לפתע את פסי הרכבת. האיש שמעולם לא ראה דבר דומה לזה, רכן מיד לעבר הקרקע והחל לבחון את הפסים מקרוב. בעודו רוכן לעבר הפסים שם לב לברגים המחברים את הפסים אחד לשני, האיש שלא ידע מה משמעותם של הפסים וודאי לא יכל לדעת מה תפקידם של הברגים, החל לשחק בהם. פתח, סגר, שוב פתח ושוב סגר... באותו זמן התקרבה הרכבת לעברו, והקטר שראה מרחוק את האיש הרוכן מעל הפסים החל לצפור בחוזקה לאות אזהרה. הכפרי שמע את הצפירה ולא הבין מה פשר הרעש שהוא שומע, לאחר שניתח את הדברים במוחו הגיע למסקנה שזה בטח תזמורת של העיר, שמוזרה ושונה כמו כל הדברים שראה, כיון שכך החל האיש לרקוד מעל הפסים!!...

שני אנשים הביטו מרחוק במחזה המוזר והמפחיד ואחד אומר לשני "תראה את המשוגע הזה הוא הולך להידרס למוות". עונה לו חברו, "מסכן, הוא בטח חרש שלא יכול לשמוע את צפירת הרכבת"... והאמת היא, שהאיש שמע טוב טוב את הצפירה, הבעיה הייתה שהוא לא הבין את משמעותה...

במשל נפלא זה הסביר ר' שלום שבדרון את הקושיה העצומה שמתעוררת בפרשתנו. ננסה לתאר לעצמנו שאנו שותים כוס מים ולפתע המים נחלקים לשנים!!! או אישה שבאמצע לרחוץ כלים רואה לפתע ללא הודעה מוקדמת שביל שנוצר בתוך המים!! חז"ל מספרים לנו שכך ארע בעת מעמד קריעת ים סוף - כל המים שבעולם נחלקו! וכן בשעת מתן תורה, הגמרא מספרת שהעולם נזדעזע כולו ובאו כל מלכי אומות העולם אל בלעם הרשע לשאול אותו האם ה' מביא מבול על העולם? משענה להם שה' נשבע שלא יביא שוב מבול על העולם, שאלוהו שוב בחשש, אולי מבול של מים אינו מביא אבל של אש כן... אמר להם בלעם: "שוטים! ה' לא מביא מבול אלא נותן לישראל את התורה". מיד אמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" וחזרו לבתיהם!

ולכאורה עולה כאן תמיהה רבתי: העולם כולו שומע על הניסים הגדולים שנעשים לעם ישראל ורק על יתרו כתוב "וישמע יתרו", שמע, בא, ונתגייר. היכן כל העולם? למה הם לא באו?! הלא גם הם שמעו! מוסר השכל גדול טמון פה: יש שמיעה ויש שמיעה! אפשר לשמוע להבין ולהתעורר, ואפשר לשמוע ולהמשיך בשגרה...

לעיתים אנו שומעים דברים שמעירים אותנו משגרת חיינו. לפעמים זה חלילה טרגדיות מזעזעות או לחילופין ניסים גדולים שקרו, ואנו שומעים, נפעמים וממשיכים בשגרת החיים. זה חבל, כי זו הזדמנות נפלאה לעצור להתבונן ולקחת את התובנה הזו לחיים.

אסיים בוורט ששמעתי בשם סבי: על הפסוק "וישמע יתרו" יש מחלוקת מה שמע, יש אומרים קריעת ים סוף, יש אומרים מתן תורה ויש אומרים מלחמת עמלק. לכאורה הדעה האומרת מלחמת עמלק לא מובנת, הרי עמלק היה הראשון ש"קירר את האמבטיה" ונלחם ראשון עם ישראל, א"כ מה בשמועה זו גרם ליתרו לבוא ולהתגייר? אלא שיתרו למד מזה שאם לא יבוא עכשיו, זה כבר לא יקרה אף פעם. מה שנקרא "יפספס את המומנטום". לכן עזב הכול ובא להתגייר.

יעזור לנו ה' שנדע לשמוע את המסרים שהוא שולח לנו, נבין אותם, וניישם אותם בחיים.

אבי פורמן - פרשת יתרו תשע"ג

"היום שאחרי..."

אבי פורמן

עד שלא הורכבה הממשלה זה עדיין "היום שאחרי הבחירות", כך שעדיין רלוונטי לתאר לכם קצת את מוצאי יום הבחירות במטות של המתמודדים השונים.

בשעה שמונה מתחילים להתפרסם התוצאות של המדגמים השונים, במפלגה מסוימת יושבת קבוצה של 28 אנשים, שיודעים שעוד כמה ימים יצטרכו לוותר על הכסא בלשכה ועל הכסא באוטו שהאזרחים קנו להם באמצעות תשלומי המע"מ. אותה קבוצת אנשים חושבת איך בדיוק הם מודיעים לכל המקורבים להם שמהיום הם מחפשים עבודה, ואולי הם גם התחילו לחשוב איך הם הגיעו למצב הזה. החכמים יותר שביניהם התחילו לשאול את השאלות כבר כשהורגשה הירידה בסקרים, אבל לכולם ברור שהיום כבר מאוחר, האזרחים אמרו את דברם. עכשיו כבר מאוחר מידי לשנות, כך המערכת עובדת, יש את הזמן של העשייה ויש את הזמן שאוכלים את מה שמבשלים. בשעה עשר או קצת יותר מאוחר האנשים מתפזרים בתחושות החמצה, עד שהאחרון מכבה את האור על המפלגה.

במטות המתמודדים האחרים יש את אלו שעכשיו תופרים לעצמם חליפות שרים, ומיד כשהחלו לזרום התוצאות המשמחות הם התיישבו לכתוב את נאומי הניצחון שלהם, וכלי התקשורת מתייצבים לשמוע את הדרך שהגיעו להישגם. בשבילם אותו יום היה סיום של תקופה מאומצת במרוץ להשיג כמה שיותר מצביעים וכוח פוליטי שיעמדו מאחוריהם ביום שאחרי. מה שדחף אותם קדימה הייתה הציפייה לעתיד.

הציפייה לעתיד והחכמה לעשות מעשים היום שישפיעו על העתיד לטובה, זהו סוד ההצלחה. מהצצה בפרשת השבוע ניתן לראות את יתרו מייעץ למשה על הקמת גוף שישפוט את העם בצורה יעילה, שאם לא - "נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר איתך". כמובן שראיית העתיד חייבה את משה להתנהל בצורה חכמה ולקבל את דבריו. מעשה זה היה כה גדול שזכה יתרו שנקראה פרשה על שמו. לאחר שראה יתרו שנעשתה עצתו קם והלך לו, ובזה הסתיימה לה תקופה מסוימת שיתרו ליוה את העם החדש והבלתי מנוסה.

גם אצלי מסתיימת תקופה בחיים, בדרך לתחילתה של תקופה אחרת, והמעבר הזה מעורר אותי לסכם ולהסתכל האם קיבלתי דברים משמעותיים? האם יש לי מטען לקחת איתי? השבוע התחלתי לאסוף מהארון בישיבה דברים, כשאני חושב על כל פריט איפה אני שם אותו בבית החדש שלי, איכשהו קרה שנעצרתי לחשוב גם איפה אני שם את כל הדברים הרוחניים שקיבלתי בישיבה, איזה דברים אני באמת רוצה לקחת איתי, וגיליתי שיש המון! ישנם דברים שלא ידעתי שהם קיימים בכלל והופתעתי שיש לי אותם, דברים שקיבלתי בלי ששמתי לב מעצם זה שהייתי בישיבה ו"בסביבה התורנית". מאידך מצאתי עוד הרבה דברים שהייתי רוצה לאסוף מהם עוד ועוד. אם אכנס לפרטים, למאמר הזה יהיה סוף רק בעוד עשר גיליונות של זו דרכנו, אבל אני רק יכול להמליץ לחבר'ה: תנסו לחשוב מידי פעם גם על היום שאחרי ולנסות לאסוף כמה שיותר מהשיחות בישיבה, מאנשי הצוות המובחר שיש להם הרבה להעניק לנו, מהאווירה החברתית המעולה שיש במקום הקדוש הזה, מהקשר הבלתי האמצעי עם הרב שמאיר פנים לכל בקשת תמיכה ועזרה. זכינו להיות בחממה שיכולה לתת לנו את הפירות המשובחים ביותר שנוכל להפיק מעצמנו, תתחילו לקטוף כי ביום שאחרי אפשר רק לכתוב רק נאום הפסד...

עכשיו אני מרגיש צורך לכתוב נאום ניצחון... ואני מודה לכל אנשי הצוות שעזרו לי להגיע אליו ובמיוחד לרב שעזר לי להגדיר מהו ניצחון, וכמובן לכל החבר'ה - שלעמוד על קו הסיום בלעדיהם היה בלתי אפשרי. בעז"ה אל קו הסיום שלי אגיע ביום שני, ואני גאה להגיע אליו אחרי שסימנתי וי ענק על הרבה מאד מטרות. אני מאחל לכולם להגיע לרגעים אלו, עם אותן תחושות של סיפוק ומיצוי ואף יותר, ולא חלילה כאותם אנשים שבמוצאי הבחירות מחפשים לעצמם עבודה חדשה.

שבת אחדות בצפת - ט"ו בשבט תשע"ג

          

יום חמישי י"ג שבט, שעה 11:00

יוצאים לשבת בצפון?

כמה חבר'ה?

לא יודע, נגיד חמישה בחורים.

איפה נישן?

נשכור צימר.

איך יוצאים?

רכב.

סגור...

שעה 12:00

מה? לצאת עם יותר חבר'ה.

כן , נגיד איזה 10-12...

אז בא נבקש לקחת את האוכל שיש בישיבה בשבת.

אלי בר עזר: צריך אישור מהרב כדי להזמין אוכל.

שעה 13:00

הרב גרינבוים: מימון לאוכל רק אם יבואו 30 בחורים לפחות!

יהודה: אבל אין סיכוי ל-15 חבר'ה, מאיפה נביא 30 בחורים?!?

בועז: בא ננסה לפחות להתחיל.

איתמר: אם תרצו תוכלו להשיג.

יהודה: אתה הזוי, אין סיכוי.

שעה 14:30

יש שלושים בחורים, יש מקום, נוסעים!

מוצ"ש פרשת בשלח

אפשר לסכם את השבת שעשינו בצפת במילה אחת: "שמח".

היה טוב בס"ד!

הצלחנו לעשות את זה כולנו יחד, בשיתוף פעולה.

באחדות והרבה הרבה מצב רוח!

יהודה

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בשלח תשע"ג

הרבה שלוחים יש למקום

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא... ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה... וילקטו המרבה והממעיט... ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו, ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר" (שמות טז, ד-יט)

בפסוקים אלו אנו למדים על כך שהמן היה 'ניסיון' עבור בני ישראל, ואנו מבקשים להבין מהו הניסיון בכך, ומדוע הורשו לאסוף מן רק לאותו יום ולא הורשו להשאיר מן מיום ליום?

עוד אנו שמים לב לנס הגדול שנעשה במן, שלמרות שהיו אנשים שניסו לקחת ממנו כמות גדולה או כמות קטנה, תמיד היו מוצאים בכליהם בדיוק את הכמות הקבועה שנקבעה עבורם, ואנו נדרשים להבנת המסר הגדול שבנס זה.

בלשון הפסוק אנו מוצאים שמטרת 'ניסיון המן' היה "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

לאיזו תורה מתכוון הפסוק, והרי תורה עדיין לא ניתנה באותו זמן? רש"י פירש לנו שהניסיון במן היה לראות האומנם ישמרו עם ישראל על 'הלכות המן' המחייבות שלא להותיר ממנו עד בוקר, ולפי זה תתפרש המילה 'תורתי' במובן של 'הוראתי' המסוימת והממוקדת שלא להותיר מהמן.

דבר זה טעון הסבר, שהרי מובנה של המילה 'תורה' בא בדרך כלל לבטא הוראות כלליות ויסודיות יותר בעבודת ה', הוראות רחבות ומקיפות שכוללות את עיקרי יסודות הדת, ולא רק הוראה פרטית לדור מסוים, ולכן מתבקש הסבר רחב יותר על ניסיון המן, כיצד השימוש הנכון במן מלמד את הדורות כולם על ההליכה לאור התורה.

ניסיון המן

בואו ונבין, מדוע באמת ניתן המן בהוראה לאסוף ממנו רק לאותו יום? מדוע שלא יוכל כל אחד לקחת ולאסוף אותו לתקופה ממושכת, ולאחר שיגמר לו המן בביתו, יבוא שוב לאסוף אותו?

אם נתבונן במהלך הדברים, נשים לב שמשה העביר לעם את הידיעה הכללית שהם אמורים לקבל 'לחם מן השמים', אך לא פירט להם בדיוק איך יראה אותו לחם, עד שעם ישראל פגשו את ה'לחם' בעצמם בתדהמה, ולא ידעו מהו, ורק אז אמר להם משה: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה".

מדוע בעצם שלא יכין אותם משה רבינו מראש, על אותו הלחם המשונה שהם עתידים לפגוש למחרת? למה רק לאחר שפגשו אותו וביררו מהו לימד אותם משה שאכן, זהו הלחם המובטח?

גם את הנס ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", פגשו בני ישראל בעצמם, ללא שסיפרו להם על כך מראש, וללא שנצטוו שלא ללקוט יתר על המידה. מדוע לא אמר להם משה מראש שאין טעם באיסוף המרובה של המן?

המן – לקח לדורות

בסוף פרשת המן, אנו מוצאים את עניין השמירה לדורות של צנצנת המן: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו... למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר".

וחז"ל מספרים לנו: "בימי ירמיהו הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל למה אין הם עוסקים בתורה, והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו" (רש"י).

אנו לומדים מכך על מטרתו היסודית של המן, שבא ללמד את עם ישראל את יסודות האמונה הגדולה ואת גדרי הביטחון בה' בכל מה שקשור לפרנסתו ומזונותיו של האדם, שכולם בגזירת עליון.

מקובלים אנחנו שלמרות ביטחוננו הגדול בה', שהכל מגיע מה' יתברך, על האדם לעשות 'השתדלות' כדי לזכות בשפע האלוקי. השתדלות זו של האדם מחד, והשפע היורד אליו ממרום מאידך, זהו החיבור המושלם שמקשר את האדם אל בוראו. האדם פועל מלמטה וה' מצליח את דרכו מלמעלה.

אך כיצד ידע האדם את גבולות ההשתדלות, מה השיעור הראוי והסביר של ההשתדלות הראויה, ומהי ההשתלות שאינה ראויה, הדוחקת את רגלי האמונה בה' ועלולה ליצור אצל האדם את התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"?

גדרי ההשתדלות הראויה

כאן באה פרשת המן, ומלמדת אותנו את גדרי הביטחון בה', ואת גבולות ההשתדלות.

משה רבינו מודיע לעם ישראל שיבטח בה' שייתן להם לחם מן השמים, אך הוא אינו מספר להם בדיוק איך נראה אותו לחם... בכך הוא בונה בליבם את מידת הביטחון, שיסמכו על ה' שאכן ידאג לכל מחסורם, גם אם הם לא יודעים לעת עתה בדיוק איך זה יקרה.

למחרת, יוצא עם ישראל לחפש את אותו לחם מובטח, אך בניגוד למה שהם חשבו, שירד להם אותו לחם מוכר שאכלו כל הימים, הם פוגשים בדבר לא צפוי, שממש כפשוטו ירד מהשמים. רק אז, מודיע להם משה שזהו הלחם המובטח.

בכך הם למדו שהאמונה בה' תביא להם את מבוקשם, לאו דווקא מאותם דברים מוכרים שהם ציפו להם.

בשלב זה, מתבקש העם לאסוף מהמן את הכמות הנדרשת רק לאותו יום בלבד, כדי להמשיך ולפתח את מידת הביטחון התמידית בה', שייתן לאדם את פרנסתו הנדרשת מדי יום, ללא שיצטרך לדאוג את דאגת המחר, ובתנאי שיעשה השתדלות סבירה וראויה, השתדלות שלא תפגע בשאר חובותיו האחרות במסגרת החובות היומיות שלו.

מאותה סיבה ממש לא מצווה משה רבינו מראש שלא לאסוף יותר מדי, כדי להפגיש אותם עם מציאות ההשגחה הפרטית המושפעת לאדם רק לפי כמות ההשתדלות הסבירה, שהיא כאמור ההשתדלות שאינה פוגעת בשאר חובותיו הכלליות של האדם.

ירידת השפע – כגודל האמונה

גם אותם אלו שהרבו באסיפת המן לצורך המחר, מצאו בכליהם בסך הכל את הכמות הנדרשת לאותו יום. הם למדו מכך, שהשתדלות שאינה סבירה, הנעשית לצורך המחר, לא תעלה ולא תוריד, ובסופו של יום הועילה ההשתדלות רק לאותו יום, והם מצאו בכליהם את אותה כמות מדויקת הנדרשת לאותו היום.

זהו אכן ניסיון גדול ומרכזי באמונה, לעשות השתדלות ראויה בעניין הפרנסה, השתדלות יומית, לאותו יום, השתדלות שמשאירה לאדם זמן ופניות לעבודת ה' ולשאר חובותיו האנושיות העומדות לפניו דבר יום ביומו. אם יהיה האדם טרוד היום בדאגת המחר, ויעשה היום השתדלות בשביל מחר, הוא פוגע בחובותיו היומיות המוטלות עליו היום, ומגלה בזה חיסרון באמונה שגם מחר תגיע הסייעתא דשמיא המיוחדת לאותו יום.

הניסיונות הניתנים לנו אינם בדיקה פשוטה האם אנו ראויים או לאו. דבר זה גלוי וידוע לפני ה' יתברך והוא אינו זקוק לראיה. הניסיון הוא בעצם האפשרות הניתנת לנו להשיג עוד מעלה ועוד התקרבות אל ה', כשמעמידים בפנינו כמה אפשרויות ואנו בוחרים באפשרות הנכונה. או אז, כשאנו בוחרים בטוב, עמדנו בניסיון, והגענו למקום גבוה יותר וקרוב יותר.

האמונה בה' שידאג לנו דבר יום ביומו, היא העמידה בניסיון, והביטחון הזה דבר יום ביומו, הוא זה שמוריד לאדם את השפע המגיע לו בדיוק לפי גודל אמונתו.

פרשת המן היא אכן ניסיון מרכזי, והעמידה בו היא הליכה לאור העקרונות היסודיים של התורה, המעמידה את האמונה והביטחון בה' במרכז חייו של האדם, ומלמדת את גבולות ההשתדלות הראויה. משום כך, מתאימה לניסיון זה האמירה היסודית: למען אנסנו הילך "בתורתי".

נוסקה נוישטט - פרשת בשלח תשע"ג

מה ששומר עלי

נוסקה נוישטט

עוד לפני שלקחתי את בני הקטן דודי לחיידר ביום שלישי, עברתי בקלפי שליד הבית ונכנסתי לקיים את דברי מרנן ורבנן.

הילד בן הארבע וחצי נכנס איתי לאחורי הפרגוד, וכשלקחתי את הפתק והכנסתי למעטפה, הוא קרא לי בקול "אבא, למה לקחת ג'? קח ד', כי דודי מתחיל באות ד'...". לא עניתי לו ויצאתי מאחורי הפרגוד.

אחד מהמשקיפים החילונים אמר לילד בסוג של צחוק, למה אתה מגלה מה אבא בוחר?

הילד לא באמת הבין.

הוא ילד חיידר יהודי מתוק.

אני חושב שעכשיו הוא צריך באמת למלא את הראש הטהור והנקי שלו בלימוד האלף בית, ולא באות השלישית...

ניסיתי להסביר לו בדרך שהרבנים אמרו להצביע דווקא לזה.

הוא לא באמת הבין. ילד!

אבל אחרי שהוא רץ בשמחה אל החיידר, פתאום נפל לי האסימון.

לא הייתה לי ברירה!

הייתי חייב להצביע ג', כי בלי זה הילד עוד היה מספר בחיידר כיצד אבא שלו הצביע לבל"ד או לעלה ירוק, ואז היה סיכוי שאכן הילד היה מבלה את שארית השבוע בחיפוש מקום לימוד חדש, ואולי חנין זועבי באמת הייתה עוזרת לי בזה...

ואולי דווקא הילד הקטן לא נתן לי לעשות שטויות, כי רק בגללו נשארתי נאמן לציות מוחלט לגדולי ישראל, ולא התפתיתי ללכת אחרי מפלגות ורעיונות שונים?

לכל בן אנוש שמגיע לבד מאחורי הפרגוד יש תחושה, שאין מי שישמור עליך שם מאחורי הפרגוד ואולי תעשה שם משהו שבסופו של דבר תתחרט עליו... כי הוא, הנציג שבו בחרת, לא באמת ישמור עליך ועל מה שחשבת שזה האינטרסים שלך.

מזל שהיה איתי הילד הקטן שלי, שבגללו הכנסתי מה שטוב לי ולאחי ולך ולכל בית ישראל.

אולי יש את הילד הקטן הזה, בכל שלב בחיים.

פעם זה מגיע בדוגמת הכיפה על הראש, שיש מעשים מסוימים שאני לא אעשה עם כיפה על הראש.

פעם זו החולצה הלבנה שאני לובש, ששומרת שלא אעשה דברים שבחור ישיבה לא צריך לעשות.

ופעם זו תפילה בכוונה קטנה, שלא נותנת לי אחרי זה לסור מהדרך.

ופעם זה הילד, ששומר שאבא שלו באמת הולך בדרך של סבא...

ואני תפילה שזה גם מה שישמור עליו...

ילד חיידר טהור שלי...