ראש הישיבה שליט"א - פרשת מטות מסעי תשע"ג

בס"ד

'מצב תפילה'

סיכומי שיעורים בעניין התפילה שנמסרו בישיבה הקדושה בזמן הקיץ תשע"ג

תלמידים רבים מתלוננים על כך שאין להם 'טעם' בתפילה .

אכן זו בעיה נפוצה הדורשת הדרכה מפורטת, ותרגול אישי. אך בעוד ספרים רבים נכתבו והדרכות רבות נמסרו אודות מעלת התפילה חיוביה וגדריה ההלכתיים,הדברים ברובם נכתבו ונאמרו כדי לענות על שאלות ה-למה מתפללים? כמעט ונעדרים ההדרכות המעשיות  אודות ה-איך מצליחים בפועל להתפלל ולהרגיש בכך טעם .

כל בר בי רב יודע על חיובי התפילה, על נוסחי התפילה, על האפשרויות הרבות והמעלות שאפשר להשיג דרך תפילה, אך כשאנו מגיעים ל-איך מתפללים בפועל, ומה עלינו להרגיש בשעת התפילה, מתקשים רבים מאד לענות על כך באופן מוגדר וברור.

אם ננסה לשאול את עצמנו מה ההרגשה הבסיסית שאנו אמורים להרגיש בשעת התפילה, נתקשה לענות על כך. מפני שכדי לענות על שאלה זו אנו אמורים לתאר בעיקר רגשות עמוקים, ולתאר רגשות הוא דבר לא פשוט.

מפני  שתפילה ביסודה איננה רק בקשת דברים מה' או תיאורי שבח של ה' ונתינת תודה על כל טובו האין סופי של ה' .

הרבה לפני כל זה, תפילה ביסודה היא "עמידה לפני ה'".

רק לאחר שאנו מגיעים לידיעה שכלית, שגם הלב שלנו מרגיש אותה, שאנו ניצבים לפני ה', ומרגישים מחוברים אליו, רק  אז אפשר להתחיל לבקש או לומר לפניו כל דבר שנרצה.

מצבו הבסיסי של האדם בשעת תפילה אמור להיות, שהוא ניצב ועומד לפני בורא עולם ומרגיש קרוב אליו, ומשוחח איתו ככל העולה על ליבו וה' שומע את דבריו.

למצב בסיסי זה אנו קוראים "מצב תפילה"!

כדי שנצליח להגיע למצב הבסיסי שבו אנו מרגישים שאנו עומדים לפני ה', אנו חייבים לתאר  לעצמנו לפני שאנו ניגשים להתפלל מהן הרגשות הבסיסיים והמחשבות האמורות למלא אותנו כשאנו עומדים לפני מלך עולם, עוד לפני שביקשנו ממנו דבר.

לאחר שהכנסנו למודעות שלנו את ההרגשה הבסיסית של התפילה ותיארנו לעצמנו את ההרגשה הזו  עוד לפני שהתחלנו להתפלל, עלינו לתרגל הלכה למעשה, בשימוש בהנחיות שהורו לנו חז"ל, כיצד להגיע להרגשה הבסיסית של 'מצב התפילה' האידיאלי.

בשלב הראשון והבסיסי, כל הדיבורים אודות כיצד מצליחים להתפלל כמו שצריך , אמורים להיות  בעיקרם לא על הכיצד הטכני: האם עומדים או יושבים, כורעים או משתחווים, לבושים בלבושים כך או אחרת, ובעיקר באיזה נוסח מתפללים ומה אומרים בשעת תפילה.

הדיבורים של איך מתפללים אמורים לעסוק בעיקרם בהרגשות של האמונה, הדביקות, החיבור הכיסופים והגעגועים של העומד בתפילה להתקשר ולהתחבר במחשבה עם בורא העולם הנמצא בכל מקום והכי קרוב אל המתפלל – דהיינו בתוך ליבו ואז לבוא אליו בדברים קרובים מעומק הלב. 

רק לאחר שנתלמד להגיע אל אותה נקודת חיבור בסיסית של דביקות רעיונית עם אלוקים והמחשבה אודותיו הממלאת את הלב, ובאמת נרצה להידבק ולהתרפק בגעגוע לאלוקי ישראל, או אז נוכל להתחיל לבקש על כל דבר וענין בשעת תפילה, ופשוט לשוחח עם ה' על כל שמעיק לנו, על תקוותינו ורצונותינו בחיים.

סביר להניח שכדי 'להתלמד' כיצד לעמוד לפני ה', נצטרך לשבת עם עצמינו באומץ ובכנות, ולחשוב מחשבות אמיתיות על הקשר שיש לנו באופן כללי עם בורא עולם.

אנו אמורים לתת את הדעת האם הידיעות שלנו על האלוקים הם ידיעות שכליות ותיאורטיות בלבד, ידיעות שעיקרן הן מציאות ה', הנהגתו והשגחתו על העולם, נתינת התורה וכו', או שאנו יכולים להצביע בכנות על רגשות  עמוקים שאנו מרגישים בתוך הלב שלנו שה' קיים והוא משגיח עלינו באופן אישי ורואה ומתחשב במעשינו.

זוהי אינה ידיעה שכלית שאלוקים קיים, זו ידיעה חושית ופנימית שאנו מסוגלים להרגיש וגם  לשחזר את ההרגשה הזו בכל פעם שנרצה.

רק לאחר שהגדרנו לעצמינו את מסגרת ההבנה הבסיסית שלנו במציאות ה' בתוך ליבנו,נוכל להמשיך לשלב הבא של תרגול "מצב התפילה" הרצוי של הרגשת הלב כשאנו עומדים לפני ה', ומדברים אליו כדבר איש אל רעהו, ומסוגלים להרגיש שהוא שומע ומקשיב.

טכניקות רבות ומגוונות אנו מוצאים בדברי חז"ל כיצד יוכל היהודי המתפלל להגיע לאותו מצב חוויתי של "מצב התפילה" האידיאלי ובהמשך נרחיב אודות הטכניקות הללו.

"מצב התפילה" האידיאלי אמור להעביר את המתפלל חוויה רוחנית של פגישה עם בורא עולם.

זו חוויה מדהימה ומרגשת ושאנו אמורים לשאוף אליה, ולהרגיש בסופה של תפילה חווייתית שכזו שהיא השאירה בנו חותם, עד כדי כך שנרגיש שממש השתתפנו באירוע רוחני שמאד נרצה לחזור ולחוות אותו שוב.

חז"ל הדריכו אותנו במספר רב של שיטות ודרכים כיצד ניתן להגיע אל אותו מצב אידיאלי שמאפשר לנו את אותה פגישה – כן, פגישה אישית – עם בורא עולם.

הרצון 'להתחבר' לאלוקים והמודעות של מה שאנחנו הולכים לעשות ולחוות בשעת התפילה, אמורות להיות מאד ברורות שכלית ומאד מורגשת בלב עוד לפני שאנו נעמדים בתפילה.

הנה אמרו לנו חז"ל במסכת ברכות: "וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל"

מהי כוונתם לדעת לפני מי אתה מתפלל? הרי ברור הדבר שאני יודע אל מי אני מתפלל! שהרי אני מתפלל כבר! על איזה מצב דיברה הוראת חז"ל זו?

על כורחנו אנו למדים על המודעות הפנימית שאנו אמורים לשאוף אליה עוד לפני שאנו מתפללים.

אנו חייבים להניח שבבסיסה של כל תפילה חייבת להיות אצל המתפלל מודעות מיהו בורא עולם כלפיו באופן אישי, ועל האפשרויות העומדות לפני היהודי להרגיש את האלוקים באפן מוחשי בתוך הלב, ולהתחבר אליו במעשים, במחשבות ובדיבורים.

בבואנו לבחון את עצמינו בסופה של כל תפילה האם הגענו למצב התפילה הרצוי,נצטרך לבדוק את עצמינו האם 'פגשנו' את הקב"ה שלנו בתוך הלב באמצע התפילה והתרגשנו מכך? או שרק דיברנו אליו ו"שלחנו לו למעלה" כל מיני דיבורים או בקשות ואנו מאמינים בשכל שהקב"ה בוודאי  שומע אותנו והוא יעשה עם התפילה הזו משהו...

ככל 'שנרגיש' בתוך ליבנו  "מצב תפילה" יותר חוויתי ומרגש, כך נדע שהצלחנו להתפלל!

לימוד המקרא - פרשת מטות מסעי תשע"ג

צורת לימוד המקרא 

לאור שיעור הגאון ר' אילהו זילברמן שליט'א השבוע בישיבתינו הקדושה

התורה שבכתב, שהיא דבר האלוקים הנמסר לנו בטהרתו, חייבת להיות נר לרגלינו ולהילמד על ידינו בצורה המתוקנת שתחבר אותנו אל דברי התורה עצמה, בדרך הוראת חז"ל :"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".(שבת,סג,ע"א) 

עובדה מצערת היא,שאצל רוב בחורינו המתבגרים,כמעט ולא ניתנה להם הדרכה נכונה כיצד ללמוד  חומש. במקרים רבים מהווה החומש על פסוקיו "רקע" לוורט עסיסי על שולחן השבת,שהקשר בינו לבין המקרא עצמו,הוא מקרי בלבד.

אל לנו ללמוד את פסוקי התורה,"מלמעלה" ,באופן שטחי וכוללני,המסתפק בהבנת העניין הנלמד רק באופן כללי.עלינו לקרוא את כל דברי האלוקים במדויק,ולשאול את עצמנו בכנות האם אנחנו מבינים את הדברים היטב בתוך הפסוקים עצמם והאם הם "מסתדרים" לנו בראש ובלב.

כל פירוש שנאמר, או כל דרשה שנדרוש  בעומק פשוטם של דברי התורה, יהיו חייבים להיות ברורים ולהאיר  מתוך הפסוקים עצמם, ובישוב הלב של לומד התורה ש'דיברה תורה בלשון בני אדם', כדי שהאדם יתחבר ויבין את דבר ה' המאיר מתוך פסוקי התורה באופן מדויק.

עלינו להתלמד להתרגל לשמוע באוזן שלנו, ובהבנה שלנו, את המנגינה המתנגנת מתוך פסוקי הפרשה לאור הבנתנו האישית את הפסוקים בלשונם המדויקת.

כמובן, דרכם של דברי תורה שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אם נרצה להבין את הפרשה היטב, עלינו לחפש היכן דיברה תורה על עניין זה ואיך בדיוק היא כתבה זאת, ומה היא הוסיפה באותם מקומות. לדוגמא: פרשת ערי מקלט הופיעה בפרשתנו נמצאת בתורה ארבעה פעמים, וכדי ללמוד את הפרשה לאשורה, צריך ללמוד על ערי המקלט בשאר המקומות המופיעים בתורה.

בלימוד זה ניתן דגש:

א. על המסר הכללי העולה מן הפרשה הנלמדת.

 (הכוונה היא לפרשיות הסתומות והפתוחות, שבדרך  כלל יש בכל אחת מהן נושא נפרד, ולא על פרשיות השבוע).

    ב. על הבנת הפסוקים בפשוטו של מקרא, לאור המסר הכללי שלמדנו מהפרשה, באופן שכל המילים

           בפסוק מובנות היטב ומדויקות.

ג. למידת דרשות חז"ל בפרשה שהובאו בדרך כלל בפירוש רש"י, דרשות הקשורות לגוף הפרשה ולמסר המרכזי שבה, והצמדתן לדברי הפסוקים עצמם.

 (בפירוש רש"י יש את פירושי פשטי המקראות ,יש את דרשות ואגדות חז"ל שהביאם רש"י, שנצרכים לדעתו להבנת הפשט לאשורו של כל פסוק ופסוק באופן נפרד, ויש את דרשות ואגדות חז"ל שהביאם רש"י, והם קשורים להבנת המסר הכללי היוצא מן הפרשה. פירושו של הרשב"ם ,נכדו של רש"י,נצמד בדרך כלל לביאור פשוטו של מקרא וכדאי להתרגל בלימודו.

    

צורת לימוד המקרא,המומלצת  הלכה למעשה:

השלב הראשון: קריאת הפרשה כולה בטעמים וללא הפסק בשימת לב.

השלב השני:     סיכום בעל פה של עיקרי הדברים שלמדנו בפרשה זו,בשפה ובצורה שאנחנו הבנו.

השלב השלישי: בחינת כל פסוק ופסוק מהפרשה, האם מילותיו מובנות לנו לגמרי.

בשלב זה נוכל להיעזר ברבותינו הראשונים, רש"י ,האבן עזרא הרשב"ם ועוד, כדי שיסייעו לנו  בפירוש המילות הצריכות ביאור.

השלב הרביעי:  לאחר שעמדנו על ביאורם המדויק של הפסוקים, נחזור ונתבונן בהם, ונבדוק את

הבנתנו בהם, לאור הבנתנו את המסר והרעיון הכללי שמלמדת הפרשה. כאן גם נשאל את עצמינו ,האם גם אנחנו היינו כותבים כך את הדברים,או האם הדברים חוזרים על עצמם,ונחשוב כיצד ליישב את הדבר.

השלב החמישי: לימוד דרשות ואגדות חז"ל בפירוש הפרשה, המובאים בדרך כלל בפרש"י, והכנסתם' אל תוך הפסוקים עצמם.

שלב זה הוא השלב שבו אנו יכולים להרחיב את ההתבוננות בפרשה ולהעמיק בה לאור דברי חז"ל ורבותינו הראשונים, דוגמת הרמב"ן והספורנו שבדרך כלל חשפו בפנינו את צפונות הפרשה ועמדו על הדברים הצריכים ביאור לאחר העיון בפשוטו של מקרא.

השלב השישי: זהו השלב המסכם, ובו כדאי לשוב ולקרוא ללא עצירה את הפרשה כולה בפנים,  לסכם בראש את הבנתנו הסופית בפרשה בכלל, ובמבנה הפסוקים בפרט,וליהנות!

אלחנן גולדברג - פרשת מטות מסעי תשע"ג

"לא יחל דברו"

מאת: אלחנן גולדברג

לפני שנים רבות חי בסין גנב פשוט, כמעט כל ימי ילדותו עברו עליו תוך כדי שהוא מכלכל את עצמו באמצעות 'משלח ידו'.

לרוע מזלו הוא נתפס באחת הגניבות והושלך לכלא לשארית חייו.

הוא כבר איבד את התקווה לצאת משם אי פעם, כשיום אחד הוא קיבל בנוסף לארוחה הדלה של הכלא גם אפרסק.

הוא היה בחור פיקח מאוד ובמוחו נצנץ רעיון.

הוא הכניס את גרעין האפרסק לכיס, קרא לסוהר שהיה סמוך לתאו וביקש ממנו להיפגש עם המושל.

הסוהר כמובן לא התייחס לבקשה ברצינות, אך היא חזרה על עצמה יום יום ושעה שעה עד שלסוהר נמאס והא ביקש מהממונים עליו להפגיש ביניהם.

הגיע יום הפגישה, הבחור מגיע ללשכתו של המושל שם מחכים לו כל צמרת הממשל בסקרנות וכולם מתיישבים על הכורסאות הנוחות של חדר הישיבות.

"ובכן מה רצונך" פותח המושל.

"ברצוני להעניק לכבודו מתנה" אמר הבחור, מוציא מכיסו את גרעין האפרסק עטוף בנייר ומגיש למושל.

המושל הסתכל על האסיר וה'מתנה' חליפות ומבט של רוגז נשקף מעיניו.

"זו המתנה שרצית להעניק לי, חרצן פשוט של אפרסק? אינך מתבייש?"

"זה חרצן מיוחד" השיב הבחור, "קיבלתי אותו לפני שנים רבות, ואם שותלים אותו באדמה יצמח עץ עם אפרסקים מזהב"

"ולמה לא שתלת אותו בעצמך?" שאל המושל,

ואז הבחור החל מסביר למושל על העניין, הוא מסביר לו כי על מנת שהפעולה תצליח החרצן חייב להיטמן באדמה על ידי אדם ישר ונקי כפיים ומכיוון שהוא לא רואה את עצמו מתאים פוחד הוא שלא יצמחו האפרסקים המיוחלים.

"הגעתי למסקנה שמכיוון שאתה, אדוני המושל אדם ישר דרך אתה היחיד שמתאים למשימה"

המושל חשב מעט ונזכר איך בדרך למעלה אל משרת המושל שיקר ורימה אנשים, "לא אינני יכול גם אני" התחיל לגמגם המושל "מכיוון שיתכן ויש משהו בעברי שיפריע לי לקצור את פירות הזהב. אני מציע שתיתן את הגרעין לראש הממשלה שלנו".|

כל העיניים הופנו לעבר ראש הממשלה שישב בצידו השני של השולחן הוא הסמיק במבוכה "לא, אינני חושב שאני האדם המתאים" מלמל, תוך כדי שהוא חושב על השוחד שהוא מקבל מדי חושד מבעלי אינטרסים בכדי שישפיע על המושל בעניינם. "אני חושב שצריך להעביר את החרצן לידי מפקד הצבא",

מפקד הצבא שצפה את הצד הזה כבר היה חיוור כסיד, בעברו נתן מספר פעמים הוראה להרוג מספר אנשים חפים מפשע שעמדו בדרכו, הוא הציע מיד שיעבירו את החרצן לידי שר הפנים, שבתורו ויתר גם הוא על החרצן הוא הרי מקבל שוחד מהאיכרים כדי שיאשר להם לעבוד באדמתם הדלה.

וכך עברה ההצעה מאחד למשנהו בכל צמרת המדינה כשכל אחד ויתר בנימוס על ההצעה המפתה.

באולם השתרר שקט, והמושל הבין את המסר שניסה הבחור להעביר, בו הוא הוכיח לכולם כי אין ולו אחד מהם שאינו נגוע בשחיתות ובאי יושר ואילו הוא משלם עונש כבד על מעשיו. לא הייתה לו ברירה והוא שחרר אותו לחופשי תוך שהוא מזהיר אותו שלא לחזור לסורו ומודה לו על שהאיר את עיניו.

הבחור יצא לחופשי נשא את הנערה לאשה ושינה את דרכיו, בכיסו נשא תמיד עד ליום מותו את אותו חרצן כדי שיזכיר לו לא לסטות מדרך הישר לעולם

***

השבוע הזדמנתי באחד הימים  לכפר ישמעאלי כלשהו ע"מ לסדר משהו ברכב. תוך כדי השהייה במוסך שמעתי מבחוץ שריקות וקריאות רמות, הרגשתי שמשהו קורה, משהו לא טוב. יצאתי מיד לרחוב שהתרוקן לפתע, רכבים שעומדים לתיקון הוכנסו בחופסה לתוך המוסכים ואחריהם נסגרו תריסי הברזל בטריקה. באויר היה תחושת פחד לא ברור.

שניות אחר כך לנגד עיניי חולפת שיירת רכבים ארוכה. המשטרה הפלסטינית.

השיירה מורכבת מעשרות רכבים ומשאיות גרר, הרכבים ממוגנים ברשתות ברזל, נראים כמו כלובים גדולים ומאיימים, בתוכם יושבים שוטרים פלסטינים במדים ועליהם אפודי מגן. כל האירוע מזכיר פשיטה מאורגנת של לוחמי גרילה במדינת עולם שלישי כלשהו.

המוסכניק, שעמד מאחוריי כל העת מביט גם הוא על השיירה, ולא מפסיק לסנן קללות כנגד הרשות והעומדים בראשה.

המטרה, כך מסתבר, היא החרמה מרוכזת של רכבים שהורדו מהכביש ועדיין משמשים לנהיגה, הרשות הפלסטינית מרוויחה מיסים בסדר גודל עצום ממכירת רכבים וממס על נהגי המוניות ולכן נלחמת ברכבים הלא חוקיים מלחמת חורמה, ופעם בתקופה פושטת על מגרשים שלמים של רכבים כאלה ומרוקנת אותם.

"אז על מה המהומה?" שאלתי את המוסכניק, "למה האנשים פה כל כך כועסים עליהם?

"גנבים אלה" הוא עונה לי, את כל הרכבים המוחרמים השוטרים בעצמם מוכרים לחלקים ומשלשלים את הכסף לכיסם.

****

כהמשך לשיעורו המרתק של הרב אליהו זילברמן שליט"א השבוע בישיבה, על לימוד המקרא, אני מוצא את עצמי מתבונן בפסוק שבכותרת ובפירוש רש"י במקום " לא יחל – כמו לא יחלל דברו לא יעשה דברו חולין" וחושב על ההתייחסות הישירה של התורה למעלת דיבור האמת בעם ישראל וההתרחקות מכל דבר שאיננו ישר.

הלוואי שנזכה וההתנהלות שלנו תהווה דוגמא לאומות העולם, לסמל של טוהר מידות ויושר.

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א - פרשת מטות מסעי תשע"ג

אבילות על מה?

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א

שאלה:

בימים אלו כשעם ישראל מתרכז ומתפלש באבל על חורבן שחוותה האומה עולה שאלה שמציקה לי ואני מאמין שגם לעוד רבים כל שנה מחדש. אקדים שהשאלה צצה במפגש חברתי שהתקיים השבוע כשהעלנו מס' חברים זכרונות מהעבר, בימים שלמדנו יחד באותה ישיבה. נזכרנו בימים נפלאים שעברו עלינו יחד, כשקשיי היום יום נשכחו וכלל לא עלו במחשבותינו. השאלה אולי גם בתור 'עם' אנחנו נהנים להיזכר ביופי של בית המקדש, בשירת הלויים, כשאת התככים, הפוליטיקה, חילוקי הדעות והפילוגים בעם שתמיד היו ויהיו אנחנו שוכחים. או אולי באמת היו אלו ימים זוהרים יותר, נעלים יותר. ואין לנו היום שום אפשרות לחוות את החסר?

תשובה:

שאלתך יפה ומרשימה ומעבר להתבוננות הראויה שהביאה לשאלה, מוכיחה שאלתך על ידע היסטורי לא מעט בנבכי אותה תקופה.

אכן מחלוקות ותככים לא חסרו באותם שנים – שלהי בית המקדש השני – לא רק מהזווית המדינית והפוליטית – אלא ובייחוד מהזווית התורנית – האמונית , כשהגדולה שבהם , היא המחלוקת שבין ה'פרושים' ל'צדוקים' שערערו על אמינות 'תורה שבעל פה'. אין ספק כי 'עובדי האדמה' ו'עמי הארצות' – 'עמך' שהיוו את הרוב הדומם באותה התקופה נקלעו למחלוקת עמוקה ונוקבת ומצאו את עצמם חשופים לתעמולה אנטי תורתית המערערת את יסודות המסורת שקיבל מאבותיו ורבותיו ושעלול היה לעקרו משורשי אמונתו ומיסודי דתו .

אך, כפי שאמר הגאון ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל לרבינו החפץ חיים – שאמר שרבים וטובים ניסו להניאו מלעקור מגולת אירופה , ולעלות לארץ ישראל . והשיבם [החפץ חיים]: זקן ותשוש כמוני כבר לא יכול להשפיע על העם . אך על זה הוסיף הגאון ר' חיים עוזר וטען : אכן כך , אך כשהסבא יושב בראש השולחן אף כשאינו מתפקד הנכדים מתנהגים בסדר .

אף בעניינינו הדבר כן , ידע אותו כפרי מהדרום , וידע אותו חקלאי מהצפון . שבירושלים - נמצאת טריטוריה אלוקית ,  ובעיר ציון – קיימת אוטונומיה רוחנית מקום בו חוקי הטבע אינם שולטים אתר בו חוקי הגשמיות אינם קיימים . אף אם לא הגיע אותו חקלאי לחזות באופן אישי בנפלאות אלו , הרי שהידיעה שקיים מקום כזה , חיזקה בו את המסורת היהודית האמונית , העמיקה ואימתה את זהותו היהודית , יצרה תחושת התעלות והתרוממות בתחושתו ובחוויתו התורנית .

וא"כ כשנשב לארץ בעוד כתריסר ימים – במידה וח"ו לא יבנה הבית עד אז – הרי שניזכר באותן ימים ובאותו מקום מקודש ומרומם שהצליח להמיס את הספקות שכרסמו , ניזכר באותה תקופה ובאותו מקום רווי הוד ותפארת שהצליח למגר את המחלוקות, ניזכר באותו מקום עטוי הילה וקדושה שהצליח לסלק את התככים והאינטריגות ועל חורבן מקום עילאי ומרומם זה נשב ונקונן, תוך כמיהה ושאיפה לבנייתו המהירה והשלמה במהרה בימינו אמן.

טיפ לשבת - פרשת מטות מסעי תשע"ג

כן יהיה לשבת הבאה

מוצ"ש מגיע ואתה מוצא את עצמך ממש מתגעגע לשבת שהרגע נגמרה. נכון, היא הייתה ארוכה, שעון הקיץ לא דילג גם על השבת הזו אבל בסופו של דבר זה היה יום מוצלח. יום שהיית רוצה לחוות שוב. לפעמים זה גם אחרת...

והשבת היוצאת מפנה את מקומה לתקווה שהשבת הבאה תהיה איכותית ומרגיעה יותר. מה עושה את ההבדל? האוכל הביתי עם הטעם השבתי המדהים? תפילות השבת המיוחדות? המפגש המשפחתי יחד? השלווה השבתית הצובעת את היקום באור מיוחד? ואולי כל המכלול הזה יחד? כיצד ניתן לשחזר שבתות מצוינות שעוברות עלינו?

להתכונן מראש. שבתות טובות לא עוברות עלינו במקרה ואם נפיק לקחים מהשבתות העוברות עלינו ונסכם אותן בבהירות יחד עם נוות ביתנו, נוכל להתכונן לשבתות טובות ביתר יעילות ולשחזר הצלחות של שבת, כמו שולחן שבת מדהים, תפילה מיוחדת שחווינו, זמן לימוד או שיחת נפש טובה שקיימנו. זהו טיפ מצוין למי שחשובות לו השבתות ורוצה למקסם את המתנה האדירה הזו שקיבלנו שקוראים לה שבת קודש.

הלל עזרא - פרשת מטות מסעי תשע"ג

"כשאלוהי הזירה פוגש את שייקספיר"

מאת: הלל עזרא

בשנת 1598 הועלה לראשונה על בימת התיאטרון בלונדון המחזה 'הסוחר מוונציה'. המחזה שנכתב ע"י אחד מגדולי המחזאים מאז ומעולם וויליאם שייקספיר, נחשב אז, כמו גם היום, לאחד ההצגות המרתקות שהועלו אי פעם על במות התיאטרון בבריטניה ובעולם כולו. במשך מאות שנים המחזה הזה מנותח לפרטי פרטים ע"י טובי הבמאים ושמו נקבע בפנתיאון של היסטורית התיאטרון לדורות.

'הסוחר מוונציה' מספר על נוצרי בשם בסניו שנחלץ לעזרת חברו הקרוב אנטוניו הנזקק בדחיפות לכסף נזיל. בסניו מנסה לגייס את הכסף ללא הצלחה ובצר לו הוא פונה ל'שיילוק', היהודי המלווה בריבית. שיילוק נענה לבקשתו של בסניו, אך בפיו בקשה מוזרה ביותר. הוא מתנה את ההלוואה בתאריך מסוים, והיה אם לא תוחזר ההלוואה באותו התאריך, יהיה זכאי שיילוק לקחת ליטרת בשר מגופו של בסניו מכל מקום שייבחר היהודי. בסניו מזועזע עמוקות מדרישתו החייתית, ללא ספק, של המלווה אך נענה לאלתר לבקשה כשהוא בטוח שיוכל לפרוע את ההלוואה בזמנה. בעיקר הסתמך על העובדה שספינות הסוחר שבבעלותו השטות להם בים, אמורות לשוב לחופי וונציה עוד לפני מועד הפירעון.

מכאן ואילך מתפתחים העניינים בצורה לא רצויה. ביתו היחידה של שיילוק, 'יסכה', בורחת הרחק מגבולות איטליה עם 'שייגץ' נוצרי כשבאמתחתם כל רכושו של שיילוק ומשאירה אותו עם המכנסים למטה. במקביל מקבל בסניו את הידיעה המרה שבאורח בלתי צפוי טבעו כל ספינותיו בים עד לאחרונה שבהם וחושפות אותו לתביעתו המסוכנת של שיילוק. הוא מנסה לדבר על ליבו של המלווה אך נתקל בעקשנות בלתי מוסברת. שיילוק לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על דרישתו האחרונה. משהגיע מועד הפירעון ובאמתחתו של בסניו, כצפוי, לא היה את הסכום הדרוש, פנה שיילוק בתביעה לפרוע את חובו כפי שנכתב כדת וכדין ע"י ה'דוג'ה' של וונציה.

המשפט בין שיילוק לבסניו שנערך מול הדוכס בהשתתפות כל נכבדי העיר עורר סערה רבה. במיוחד לאחר שהוצע לשיילוק כפליים מהסכום המקורי ושיילוק עדיין עומד בתביעתו, לקחת ליטרת בשר מגופו של בסניו. כעת הוא גם ספציפי יותר, המקום שבחר היה סמוך לליבו של הלווה האומלל, דבר שישאיר אותו ללא רוח חיים לאחר האופרציה המסוכנת הזו. ברגע האחרון נקלע לדיון משפטן צעיר בשם בלת'זאר שהגיע מפורטוגל בדיוק באותו היום. בלהטוטים משפטיים ווירטואוזיים מצליח בלת'זאר להפוך את הקערה על פיה ולהשאיר את שיילוק עם הלשון בחוץ. הוא הוכיח ששיילוק אינו אלא רוצח שפל ולמסמך אין כל תוקף מציאותי. לא רק זאת אלא הוא מצליח לגרום לדוכס להחרים את רכושו של שיילוק ולתת את חייו של היהודי נתונים לחסדיו של בסניו.

המחזה מסתיים בהתנצרותו של שיילוק, בעוד הקהילה היהודית מוקיעה אותו לדיראון עולם.

עד כאן המחזה בקווים כלליים כפי שנכתב ע"י שייקספיר.

במשך מאות בשנים הוצג המחזה בצורה אנטישמית ביותר. עלייתו של שיילוק לבמה גררה קריאות בוז מהדהדות וזריקת פירות וירקות רקובים לכיוון השחקן. שיילוק המשיך את תפקידו מול הצופים, מעוטר בפירות הביאושים שנזרקו עליו לאורך כל המחזה, והוסיף בכך נופך לדמותו העלובה כפי שעוצבה ע"י הבמאים ששמחו לתוספת ה'מרעננת' הזו לדמות. כך זה התנהל עד למחצית השניה של המאה ה-19 שאז חל במחזה מפנה מהותי. אפשר לומר שזה בגלל הרצון לרענן את המחזה הישן, אפשר לתלות את זה בשחקן 'אדמונד קיין' שהיה אוהד יהודים ואפשר לומר שזה בגלל שינוי התפיסה בעולם לגבי גזענות. כך או כך, לראשונה הוצג המחזה בצורה אוהדת יותר. שיילוק הפך להיות דמות אנושית וסובלת ודרישתו לנקמה בנוצרים שהציקו לו מיום היוולדו הפכה למעוררת הזדהות.

הטקסט לא השתנה. הוא נשאר במדויק כפי שכתב שייקספיר שהשאיר במחזה כר נרחב של משפטים שנותנים לדמותו הגרוטסקית של שיילוק מימד אנושי. ניתן לראות את זה במילה 'ריוונטש' (נקמה) המופיעה במחזה כמעט בכל משפט שני של היהודי. אפשר גם לראות את זה מבעד למונולוג המטלטל של שיילוק המנסה להסביר את עצמו: "ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? וכמו הנוצרי, מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?"

המונולוג המרטיט הזה, הנאמר בכאב אינסופי שמאחוריו מסתתרת היסטוריה יהודית רוויה מדם. כבוד שהפך למרמס במשך מאות על גבי מאות של שנים. נשים וילדים שעונו ונרצחו על לא עוול בכפם כשחטאם היחיד הוא אמונתם לדת משה. ואינספור יריקות מבזות אותם ספג שיילוק עצמו, לא פעם מבסניו ''הנוצרי אציל הרוח''. האם אחרי מילים כאלו אפשר להתייחס בשוויון נפש לדרישתו של היהודי?!... ולא! אין כאן כל עניין לטהר את מעשהו הנורא של שיילוק שמתכוון לעבור במודע על לאו של 'לא תרצח' ומשחית את מידותיו בצורה חסרת תקנה. אבל אפשר להבחין כיצד ניתן להפוך יצור, שכותב המחזה לא היטיב עם דמותו, לאדם אנושי שתביעתו לנקמה מוצגת כלגיטימית ביותר.

אין בכוונתי לנתח בטור הזה דמות בדיונית מהמאה השישה עשר, ישנם רבים וטובים העוסקים במלאכה ועושים זאת טוב ממני. גם אין בכוונתי לדון בכוונותיו האמיתיות של שייקספיר שכפי הנראה לא פגש יהודי מימיו. ברצוני להאיר נקודה אחרת אשר נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו. ואני מדבר על הצגה מסוג אחר, אך דומה במהותה. מחזה אותו ביים גדול הבמאים עלי אדמות ומשתרע על פני ששת אלפי שנים. מספר השחקנים בו גדול עשרת מונים מכל אנסמבל שחקנים שעלה אי פעם על במת התיאטרון והוא מורכב לאין שיעור. לכל אחד מאיתנו ניתן כרטיס כניסה חד פעמי למחזה, למערכה אחת בלבד. באפשרותנו לנתח את אשר רואות עינינו כאוות נפשנו ולפעמים אף להשפיע על מבנה המחזה עצמו. אבל מה אנחנו בוחרים לעשות?!

אני יושב עם ידיד טוב שלי על כוס קפה ושומע ממנו קובל על שותפו העסקי שגם הוא ידיד טוב שלי. לטענתו מפריע השותף להתנהלותו התקינה של העסק, לא איכפת לו מכלום, פחות נותן מאשר לוקח, מפסיד כספים לקופת החנות, מבריח לקוחות פוטנציאליים ולא מוכן לנקף אצבע לטובת המיזם המשותף שבנו שניהם בעשר אצבעות. אני שומע את הדברים ובא לי להטיח את ראשי בקיר. כי רק אמש פגשתי את השותף הסורר בשעת ליל מאוחרת. ושמעתי ממנו על כך שעבד בחנות עד שעה שאפילו הצרצרים מרשים לעצמם להניח את ראשם, רק כדי שביום המחרת יהיה יותר מסודר ונוח לעבוד יחד. אבל בצורה צינית מאין כמוה זכיתי לשמוע גם ממנו קובלנות זהות כמעט לחלוטין על ידידו היושב איתי כרגע לקפה ומקטר להנאתו.

אבל אז עולה בראשי שאלה מטרידה. ואם הייתי מקליט את שניהם ונותן להם לשמוע זה את זה?! ואם נניח אפילו ששניהם יושבים יחד לשמוע את טענותיהם ולדון בהם, האם לא היו נקלעים שוב לוויכוח מר?! ברור שאם לא ישנו שניהם את התפיסה בזווית הראיה שלהם אחד על חברו, שום דבר לא יזוז בניהם. הם ימשיכו להתקוטט להנאתם ואלוהי הזירה יביט שוב מלמעלה, יספוק כף אל כף באכזבה למראה הפרשנות המוטעית שנותן כל אחד לצורת ההתנהלות של חברו.

***

שיילוק ימשיך לרקד על הבמה לקול צלילי הבלדות האיטלקיות מעל במות התיאטרון. ואנחנו תפקידינו לקחת את השיילוק הטמון בכל מעשה הנראה לנו כשלילי ולהפוך אותו לחיובי, את העוול לצדק ואת המחוספס למלוטש.

לפחות לנסות...