ראש הישיבה שליט"א - סוכות ושמחת תורה

סוכות ושמחת תורה - חגי תנועת התשובה

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

חכמי העבודה, בשעת כניסתם לסוכה, נושאים תפילה ואומרים: "ובזכות צאתי מביתי החוצה, ודרך מצוותיך ארוצה, יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד".

הבה ונבין: מדוע מבקשים מקיימי מצוות סוכה "להרחיק נדוד" בשעה שהם יוצאים לסוכתם?

כנראה, בקשה זו, מבוססת על מה שאמרו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת אמור) "אמר רבי אלעזר, למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא שבראש השנה יושב הקב"ה על באי עולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינם של ישראל לגלות? ועל ידי כן עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל". ע"כ.

אנו מבקשים טעם, מדוע חוששים ישראל דווקא לעונש גלות הניתן דווקא להורג נפש בשגגה?

זאת ועוד. הכיצד גלות מתוקה שכזאת, שבה אנו יושבים נינוחים בסוכתנו, נחשבת היא לגלות שמכפרת עוון?

הסוכה - שיאם של ימי התשובה

מדברי חז"ל אלו, ובעוד מקומות, אנו לומדים על הקשר ההדוק שיש בין כל חגי חודש תשרי, וכדאי לנו להתבונן ולמצוא את החוט המקשר, בין כל שרשרת פניני החגים, וליהנות מפניני זמן שמחתנו שבשרשרת זו.

בפרקי המאמר הקודמים, למדנו על תנועת התשובה שלנו שיצאה לדרך בחודש אלול, והכינה את עצמה להמלכתו המחודשת של בורא עולם בראש השנה. זו הייתה המלכה רגשית חדשה שבה נדלק בליבנו "ניצוץ קדוש" שמכוחו הכרנו את הבורא מחדש.

בעשרת ימי תשובה עברנו תהליך של תשובה רגשית, שגולת הכותרת שלה היה ביום הכיפורים, בו עיצומו של יום האיר את ליבנו, והרגשנו שלא רק אנחנו שבנו אל ה', אלא גם הוא מצידו שב אלינו, טיהר אותנו, וחיבר אותנו מחדש אל 'רוח קדשו' ששב למלא את ליבנו.

כאמור, שאיפתנו 'לחזור בתשובה', היא לחזור לימי קדם קדמונים, טרם יציאתנו לעולם מרחם אימנו, שבהם סיפרו לנשמה שלנו על תפקידה הייחודי בעולם שאותו עליה למלא. שם גם גילו לנו דרך לימוד תורה, את אופן ביצועו הנכון של התפקיד, ע"י הארה של נר רוחני שהאיר את משעולי חיינו מתחילתם ועד סופם. אלו היו ימים נהדרים, שהכול היה ברור לנו והיינו מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של אלוקים (ע"פ הגמרא במסכת נידה, ל' ע"ב).

אל ימים אלו אנו מבקשים לחזור, ועליהם אנו מבקשים: "חדש ימינו כקדם".

בחייהם המשותפים של הגוף והנשמה, מטשטש הגוף והנאותיו את הארתה של הנשמה ואת קולה הקורא לאדם למלא את ייעודו.

לאחר שנטהרנו ביום הכיפורים, והתחברנו מחדש אל הקב"ה בחיבור אוהב, תנועת התשובה שלנו זקוקה מעתה לבהירות מעשית, בתוך חיינו הגשמיים, לאן לפנות ומה לעשות כדי לממש את עצמנו?

בצומת דרכים זו, של ביקוש דרך חדשה ובהירה, ניתנת לנו מצוות סוכה!

הסוכה - מקום ידיעת האמת

טעמה של מצוות סוכה מבואר בתורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

ידיעה בלשון המקרא היא הפנמה וחיבור עמוק אל ערך או דבר כלשהו, ואנו מבקשים 'לדעת' מה הידיעה המיוחדת שגילו לנו הסוכות בשעת יציאת מצרים, ומהי אותה ידיעה שאמורה מצוות הסוכה ללמד אותנו בזמן שאנו יושבים בה.

כוונת מצוות סוכה התבארה בגמרא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי... – הם ענני הכבוד, שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש, ועלינו לכוון בישיבתנו שהיא לזכר ענני הכבוד" (שו"ע סי' תרכ"ה).

מהו עניינם של ענני הכבוד, ומדוע נקראים העננים הללו בשם 'ענני כבוד'?

הסוכה - ענן של כבוד

עלינו להבין, שמלבד הסיוע הגשמי שהעניקו ענני הכבוד לעם ישראל, מהותם של עננים אלו הייתה למטרה נוספת וחשובה הרבה יותר.

כל אירועי ההתגלות של הקב"ה לעם ישראל בזמנים השונים של התגלותו, היו בצורת ענן. פעמים רבות מתארת זאת התורה ואומרת "וירד ה' בענן" (שמות ל"ד, ה), "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שם כ"ד, כ"ט), "ויבוא משה מתוך הענן" (שם י"ח) ועוד.

מהותו של ענן היא שפע הגשם האצור בו, ולמרות שכלפי חוץ הגשם אינו נראה בעליל, אך הוא קיים בתוך הענן.

אנו מבינים אפוא שבתוך ענן ההתגלות נמצא האלוקים בכבודו ובעצמו, כמו שאמרה התורה: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', ל"ד).

כבוד ה' היא אותה תכלית רצויה שאליה מבקש הקב"ה להוביל דרך ההתגלות שלו בענן - גילוי שיוצר קירבה אדירה וחיבור בין הקב"ה לבין אלו שהתגלה אליהם ה'.

נבין מעתה, שענני הכבוד היו התגלויות שמימיות, שבהן הקב"ה הכניס את עם ישראל לתוך מחיצתו האלוקית בקרבה מוחלטת, ובהתגלויות אלו חיבר אותם אליו וגילה להם את תכליתם בעולם.

כך אנו משוררים בשיר השירים: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (א, ד).

"הם מזכירים לפניו חסד נעורים, אהבת כלולות, לכתם אחריו במדבר... והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענייניו בעודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניים וצרתם ומשתעשעים בתורה" (רש"י).

מעכשיו אנו מבינים, שהסוכה שאנו יושבים בה לזכר ענני הכבוד, מטרתה לגלות לנו בגילוי שמימי של כבוד ה' את מטרתנו האמיתית בחיים.

זוהי איפוא אותה 'ידיעה' שאליה אנו רוצים 'להתחבר', כשאנו יושבים בתוך הסוכה ומוקפים מכל עבר בצילא דמהימנותא - צל האמונה והחיבור לה'.

"למען ידעו דורותיכם"

הסוכה - שיבה אל ימי הקדם

כשאנו 'התחברנו מחדש' לאלוקים בימי ר"ה וניטהרנו ביום הכיפורים, מאירה הנשמה בזמנים אלו יותר מתמיד. היא מבקשת להביא את הגוף כולו, למקומו הטבעי הראוי לו מקדם - מאותה שעה קדמונית שבה התגלה לאדם תפקידו בעולם.

בזמן נפלא זה, מושיב אותנו הקב"ה במחיצתו, בחיבור מקרב בתוך הסוכה - "וימינו תחבקני" (שיר השירים) [שתי דפנות וטפח - מספר הדפנות הכשר לסוכה, דומים לחיבוק שנעשה ע"י הגוף, הזרוע וכף היד...]

בחיבוק מקיף זה יכול היהודי לזכות לגלות את תפקידו בעולם. הגוף אז מבין, יותר מתמיד, בהיותו תחת ענן של כבוד ה', שאנחנו ארעיים בעולם, ויש לנו תפקיד ידוע וקדום שאותו עלינו למלא.

הסוכה - עיר מקלט

זוהי משמעותה של הגלות המתוקה שאנחנו 'מרחיקים נדוד' אליה ביציאתנו מביתנו הקבוע למגורים בצילו של ה'.

מהותה של גלות היא היציאה של האדם מסביבתו הקבועה,ומאורח החיים הקבוע שהתרגל אליו, לעבר מקום אחר שאינו מוכר לו, ועליו להסתגל לחיות שם את חייו מחדש.

לאחר שעברנו את ר"ה ויום הכיפורים והכרנו את הקב"ה מחדש, עמדנו בפני האמת שהתגלתה לנו, שהנה וכנראה "הרגנו" את נפשנו שלנו עצמנו בשגגה. בהריגה זו פספסנו את החיים, וכדינו של כל הורג נפש בשגגה עלינו לברוח ולחפש עיר מקלט, כדי לכפר על מעשינו. אנו זקוקים נואשות לבנות את חיינו מחדש במקום חדש.

הגלות אל הסוכה היא אותה עיר מקלט מכפרת, ואותו מקום חדש שאותו אנו רוצים לבנות. שם, מתחת לענני כבוד ה', בונה אדם את סוכת חייו מחדש, ונכנס לגור שם עם כל הגוף החומרי ותשוקותיו. בסופה של תקופת ההסתגלות המיוחדת הזו, הוא יחזור לביתו הקבוע עם תובנות חדשות לחיים חדשים. על גלותנו זו, אנו מבקשים בכניסתנו לסוכה, שתחשב לנו כאילו הרחקנו נדוד, ונמצא בתוך ענני הכבוד שנכנסנו אליהם את מקומנו האמיתי בעולם.

הישיבה בסוכה היא בעצם התחנה האחרונה במסע התשובה, שאליו השתוקק בעל התשובה להגיע, מתחילת חודש אלול, כשביקש בסליחותיו ללא הרף: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" . ביושבו בסוכה, זוכה הבעל תשובה לדעת ולהתחבר, אל ימי הקדם הנפלאים במחיצתו של ה', שאליהם כאמור השתוקק איוב ואמר: "מי יתנני כירחי קדם - כימי אלוק ישמרני" (איוב כ"ט).

אלו ימים אלוקיים, שבהם משתלטת מחדש הבהירות על חיינו, ואנו מתחברים אל מהותם האמיתית של החיים.

סוכות - זמן שמחתנו

מלבד המצווה לשמוח בכל חג ומועד, כנאמר בתורה: "ושמחת בחגך", קיימת שמחה מיוחדת בחג הסוכות. וכך כותב הרמב"ם: "אך על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים... ומצווה להרבות בשמחה זו...".

מה משמעותה של תוספת שמחה זו?

אין זו אלא שמחת תשובתם של בעלי התשובה של ר"ה ויוה"כ, שזכו להגיע ל"מקומם" הטבעי והנכון בעולם, 

המקום שהוא "לפני ה".

אין זו רק שמחתו של מועד חג אסיף התבואה, אלא היא שמחה על ההכרה שהכתה בנו ביום הכיפורים, הכרה שדפקה על ליבנו, על חטא שחטאנו לפניך, מציאות שנהפכה ע"י התשובה שלנו למציאות של חיים - לפני ה'.

סוכות - חג ה'

נשים לב, שאת כל מועדי השנה, מצווה התורה לחגוג אותם לכבוד ה': "חג המצוות לה'..." "לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" וכו'.. , אך את חג הסוכות מתארת התורה לא רק כחג סוכות שבעת ימים ל-ה', אלא היא קוראת לנו "תחוגו את חג ה' שבעת ימים" .

האומנם, חג הסוכות הוא חגו של ה'?

פשר הדבר מפליא ומלהיב. חג הסוכות הוא חג אהבת ה' המתחדשת עלינו, היהודים החדשים שהתחברו מחדש אל ה', והגיעו למקום חדש בתוך ענני הכבוד של הסוכה.

חג הסוכות הוא חג שבו אנו לא רק חוגגים לפני ה', אלא הוא חג ה' ממש, מפני שבחג זה, חגינו הוא בעצם חגו של ה', שהרי אנו מחוברים בזמן שמחתנו זה אל ה', ומעתה אנחנו ביחד ממש, אנו שבנו אליו, והוא מצידו יתברך שב אלינו, וכשאנו מחוברים אל ה' אין שמחה גדולה מזו לאלוקינו, והרי לנו, חג ה".

ידידים יקרים. הבה ונתפוס בחג האהבה הנפלא הזה של סוכות, כמה רגעי שקט קדושים בתוך הסוכה, שבהם ננסה "להרגיש" את הלב שלנו, מתמלא ברגשות אהבה ואמונה באלוקים, אלוקי ישראל שעוטף אותנו בענני כבודו. אם נזכה בחג, לכמה רגעים של אמונה ממלאת לב, שאין עוד מלבדו, ואנחנו מרגישים את "החיבור הקדוש" לאלוקים, שעמלנו להשיגו בתקופת התשובה, נתמלא כל כולנו בשמחה גדולה פורצת גבולות, שמחת לב שתותיר חותם של חתימה טובה לכל השנה הבאה עלינו לטובה.

שמחת תורה - לרקוד עם ה'

"תנועת התשובה" שלנו, שדיברנו עליה כה רבות, מתחילת חודש אלול, עבור דרך חגי תשרי, מגיעה לשיאה ביום השמיני של החג, שאנו חוגגים אותו יחד עם שמחת התורה.

מהותו של חג "שמיני עצרת" מדהימה ומרגשת ביותר. יום זה הוא השיא של המפגש החדש שלנו עם ה', בו אנו חוגגים ביחד עם ה', ללא שום סיוע חיצוני של מעשי מצוות כלשהן, שיעזרו לנו להרגיש מחוברים לה'. אנחנו נמצאים בשלב מדהים שבו גילינו אלוקים בליבנו, ואנחנו והוא שמחים ומאושרים.

על יום מיוחד זה אנו אומרים "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו" – בו, באלוקינו, שמעתה אנו חבוקים יחד ויוצאים לשנה חדשה.

ביום זה, אנו מבטאים את חגיגתנו עם ה' בעצמו, ע"י ריקוד עם התורה. אין כמו החיבור מחדש אל התורה, כדי לבטא את החיבור החדש שלנו עם ה', שהרי "הקב"ה, אורייתא וישראל – חד הם", וכשאנו מחובקים עם התורה, זהו בעצם ריקוד וחיבוק כביכול עם ה'.

הלוואי וחיבוק מחבר זה ביום שמחת התורה, ישפיע על כל השנה הבאה, ואורם האוהב של חגי תשרי, ימשיך להאיר את כל ימינו באור ה', שיאיר מנשמתנו ואותנו לנצח!

דבר המערכת - יום כיפור תשע"ג

אחים יקרים!

חודש תשרי הוא חודש מופלא שעובר מהר מדי...

עברנו את ראש השנה ועוד לפני שהספקנו להתאושש אנחנו מגיעים ליום כיפור, יום כפרה וסליחה, יום שבו אנו מיטהרים ומתרוממים, יום שבו נפשנו מצטיידת בעוצמות שמשפיעות, במודע או שלא במודע, על כל השנה הקרובה.

בימי הסליחות זעקנו שוב ושוב את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה. ביום כיפור נמשיך לחזור עליהם עוד פעם ועוד פעם. מדוע? חכמים שתיקנו לנו את אמירת י"ג מידות רצו שנחזור עליהן כל כך הרבה פעמים, כדי שנכניס אותן לליבנו ונהיה בטוחים בחסדו ובטובו של אלוקים, וברצונו להיטיב עימנו אם רק נפתח לו פתח קטנטן.

אחת מאימרותיו הידועות של גדול התנאים רבי עקיבא, שייכת במובהק לימים אלו, ונשנתה בסיומה של מסכת יומא העוסקת בעבודת יום הכיפורים: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר 'מקוה ישראל ה'', מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל".

מי שזכה לטעום פעם טעמו של מקווה טוב... אחח... רק הוא מסוגל לדמיין קצת במה מדובר. ההרגשה הנפלאה כשאתה עולה מהמים, כמו חדש, כמו תינוק שנולד, כמו אדם בלי עבר, טהור. זוהי ההרגשה שאמורה ללוות אותנו לאורכו של יום כיפור. הרגשה כזו מעמעמת את תחושת הצמא, את כאבי הרגליים מהעמידה הממושכת ואת העייפות. יש לנו מקווה שקוראים לו אבינו שבשמיים! מקווה שמטהר אותנו ובורא אותנו מחדש.

ומיד לאחר יום כיפור... נחיתה... מה נחיתה? צניחה חופשית! ישר לבלגן של ערב סוכות, ריצות, סידורים, קניות, פטישים וסכך. אחר כך סוכות, רצים משמחת בית השואבה אחת לשנייה, פה רוקדים קצת, שם טועמים משהו, כאן פוגשים חברים...

אז מה באמת נשאר מהטהרה של יום כיפור? נשאר בכלל משהו?

אם אנחנו רוצים שהזיכרון המתוק של היום הנפלא הזה ישאר בנו לאורך זמן, יש לזה עצה אחת בלבד. קבלה. משהו קטן שנקבל על עצמנו, משהו שיהיה אפשר להתמיד בו ויהיה מזכרת מיום כיפור לכל התשע"ג הארוכה שלפנינו.

המגיד הנודע, ר' שלום שבדרון זצ"ל, מספר שכשהוא למד בצעירותו בישיבת חברון, כינס אותם המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל לפני יום כיפור, וביקש מכל אחד לחשוב על קבלה כלשהי שהוא יכול לקבל על עצמו לשנה הקרובה. כשהם חשבו והחליטו, אמר להם המשגיח: עכשיו, תורידו מהקבלה הזו חצי, וכשהם חשבו והורידו חצי מהקבלה אמר להם המשגיח: עכשיו, תורידו חצי ממה שנשאר ואת זה תקבלו על עצמכם...

כי היצר הרע הוא חכם גדול, והוא מפתה אותנו לחשוב על קבלות גדולות ונשגבות שיומיים אחרי יום כיפור לא נשאר מהם זכר... לכן, נחשוב על משהו קטן, ממש קטן, שאנחנו יכולים להתקדם בו, ואנחנו מסוגלים להיאחז בו ברצינות ולהשאיר בפינו את טעמה המתוק של טהרת יום כיפור לאורך זמן!

בהצלחה!

חנוך והלל

ראש הישיבה שליט"א - יום כיפור תשע"ג

תשובה – הכרות חדשה עם ה'! (חלק ד)

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

א. תשובה הדדית

לאחר שאומרת לנו התורה בפרשת התשובה: "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל, ב), מוסיפה התורה ואומרת "ושב ה' אלוקיך את שבותך".

לומדים אנו מכך דבר מדהים: לאחר שאנו מתאמצים לחדש את השיבה הרגשית שלנו אל ה' בתוך הלב, אנו מוצאים בתוך הלב פנימה שגם הקב"ה מגיע למולנו, עוזר לנו להתקרב יותר, ושב אלינו - אל אותו מפגש נכסף, שבו הוא מאפשר לנו להרגיש אותו. רק אם נרגיש בליבנו נקודת חיבור דרמטית עם בורא עולם, נדע שתשובתנו התקבלה והרי היא תשובה שלימה.

תפילתנו בימים אלו: "רבש"ע, החזירנו בתשובה שלימה לפניך", שאכן נדע תשובתנו הרגשית נפגשה איתך רבש"ע, והרי היא ל פ נ י ך!!!

ב.  טהרת יום הכיפורים

יומה הגדול של "תנועת התשובה" הוא יום הכיפורים.

ביום זה, אנו חוגגים את תשובתנו אל ה', ומתייחדים איתו במקסימום האפשרויות שאנו - עם גופנו החומרי - מסוגלים להתייחד ולהרגיש אותו.

על יום זה הבטיחה לנו התורה - "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תיטהרו". עיון בפסוק, מלמד אותנו על טהרה כפולה והדדית, שמתבצעת משני כיווני התשובה: האחת - היא המעשה המטהר מצידו של הקב"ה, והטהרה השנייה היא - מעשה הטהרה הנעשה מצידינו: צידם של בעלי התשובה.

הבה נתבונן ובעיקר נרגיש: מהי בעצם הטהרה המדוברת, המתרחשת ביום הכיפורים?

גילו לנו חז"ל, שביום הכיפורים, יורדת מהשמים "הארה" מופלאה של כפרה, המסייעת לתשובתנו להתקבל, ובלשונם של חז"ל היא נקראת  – "עיצומו של יום מכפר". הבה נבין, מהי בעצם השפעתו של "עיצומו של יום"?

ג. מזונה של נשמה

כאמור לעיל, נשמתנו שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, מבקשת "להאיר" דרך גופנו הגשמי. היא מתקשה לעשות זאת בכל ימות החולין, שבהם אנו עסוקים מאוד וטרודים, קולה של הנשמה נבלע בתוך שאר הקולות הרעשניים של עומסי החיים.

גם מעשינו הרעים במשך השנה תרמו לא מעט להנמכת קולה של נשמתנו, ולהרגשות של ריחוק וניתוק.

זאת עלינו לדעת: בדיוק כמו שגופנו צורך טיפול נאות ומזון ראוי כדי שנחיה בצורה תקינה, כך בדיוק זקוקה נשמתנו למזון רוחני הגון, כדי שתצליח למלא את תפקידה המיועד בגופו של האדם. מזונה של הנשמה המאפשר לה "לחיות ולהאיר", הוא האמונה באלוקים וקיום התורה והמצוות, שמאפשרים חיבור נכון עם האלוקים.

וכשם שמזון מקולקל גורם נזק לגופינו, כך בדיוק גורמות העבירות נזק רוחני לפעולתה התקינה של הנשמה, וליכולת שלה "להאיר" אותנו ולאפשר לגוף שלנו להרגיש רוחניים וקרובים יותר לאלוקים.

"נזק" רוחני בנשמה, הוא מעטה ומסך, החוסם את הנשמה מלהאיר, ולמרות שאנו מקיימים מצוות שבוודאי תורמות "להארתה" של הנשמה, עדיין מעשינו המקולקלים מהעבר מפריעים להתנהלותה הנורמאלית של נשמתנו, ובגלל זה גופנו מתקשה גם הוא לתפקד רוחנית.

ד. טהרת הגוף

רק כשאדם מרגיש את אלוקים בליבו, הוא יכול ומסוגל להרגיש, כיצד מעשי המצוות מעצימים את החיבור הרגשי שלו עם האלוקים, וכיצד העבירות מרחיקות אותו רגשית מאלוקים.

חרטה אמיתית על מעשי העבר, יכולה להיות כנה ומתקבלת, רק אם באמת נרגיש בליבנו, שעבירות גוררות בעקבותיהן ריחוק רגשי מבורא עולם. חרטה שלמה תהיה בליבנו רק אם נתוודה: על חטא שחטאנו לפניך, ואכן נרגיש שהחטא התרחש "לפניו", ויצר ממנו יתברך ריחוק.

בכיו המטהר של בעל התשובה, יכול לפרוץ רק ממעמקי לב שהרגיש, עד כמה נפשו המרוקנת זקוקה לחיבוק רגשי חדש עם אלוקי ישראל, הנמצא במעמקי ליבו של כל יהודי, שהיא נשמתו - חלק אלוה.

אך אבוי. גופנו, שכל השנה צרך תאוות גופניות, "התלכלך" ובנה מסך מול רגשות הקודש הבוקעות מהנשמה. גופנו מתקשה עתה להשלים עם "הניצוץ הקדוש" שהדליק את תנועת התשובה שבלב, והוא מסרב להרגיש שהוא אכן מסוגל לחיות בבית אחד עם הנשמה.

דרושה לו לגוף שלנו, פעולה מטהרת, שתנקה אותו מהשפעתם השלילית של המעשים הרעים, שכאמור "עיבו" אותו, וחסמו את הנשמה מלפעול.

מול מאמצינו האישיים לשוב אל הרגשת אור האלוקים בליבנו, מגיח אלינו משמים סיוע ענק בדמותו של - "עיצומו של יום הכיפורים". עוצמתו של היום היא בעצם הארה שמימית מטהרת, גדולה ומופלאה, המעדנת את גסותו של הגוף ומאפשרת לנשמה להאיר.

עוצמתו של היום אינה רק "מכפרת" במובן של סליחה על חטאי העבר, וויתור על העונשים המגיעים בעקבות החטא. גדלותו השמימית של יום הכיפורים היא בהיותו "מטהר": טהרה זו היא העצמה אלוקית חזקה מאוד של נשמתנו. העצמה שמביאה אל גופינו המרוחק והאטום [טומאה - אוטם...] הרגשות של ידידות, אהבה, וקירבת אלוקים.

ה. תשובה מאהבה

שתי "תשובות" הן: תשובה מיראה, ותשובה מאהבה.

התשובה הראשונה - מיראה - היא תשובה שכלית, הבאה מהכרה של האדם בתוצאותיהן השליליות של מעשי העבירה, ובהכרה השכלית שעלינו לשמוע בקול האלוקים וללכת לפי הוראותיו, כי אין לנו אפשרות אחרת של חיים אלטרנטיביים. מול סוג תשובה שכלית שכזו, "מכפר" האלוקים על חטאי העבר ופותח עם האדם דף חדש ביחסים.

אך תשובה מאהבה באה ממקום רגשי ועמוק, שהכיר את ה' מחדש ו"פגש" את האלוקים. זו תשובה שבה איננו מכירים רק בגנותן של עבירות, אלא אנו מתחילים להרגיש את קירבתו של אלוקים שכל כך חסרה בחיינו. אנו מרגישים אותו בתפילותינו, חשים בו בשבתותינו, ומרגישים חיבור אמיתי אליו בשעה שאנו לומדים ומקיימים מצוות. או אז כשאנו מגלים אהבה חדשה בליבנו לאלוקים, מתקבלת תשובתנו גם היא מאהבה, ותשובה זו  איננה רק "מכפרת", אלא בעיקר "מטהרת". בטהרה זו, נשטף ליבנו בגל של אהבה וקירבת אלוקים, ונשמתנו מוצפת באור ה', הבוקע את מסכי הגוף.

מעתה לא יהיו יחסינו עם הקב"ה כבעבר. הם יהיו מעתה יחסים רגשיים קרובים ואוהבים. יחסי ידידות שבהם שני הצדדים - כביכול - מחפשים קירבה הדדית ושמחים זה עם זה...

"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ מרוחק ומתועב, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... היום הוא מודבק בשכינה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז)

השומעים אנו היטב?

לחזור בתשובה מאהבה, זה לפתח מערכת ידידות חדשה עם האלוקים, ידידות של אהבה, קירבה, דבקות ושמחה. רק אם נרגיש בליבנו, ידידות חדשה ואוהבת עם אלוקינו, נדע שמסע התשובה שלנו התקבל, ואכן "נטהרנו".

זהו שאמר הכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" – אך לא רק ניקוי השולחן מעבירות העבר יהיה כאן, אלא עוצמתו של היום תפעל  גם "לטהר " אתכם ולמלא את ליבכם טהרה גדולה מאד. טהרה שמביאה את האדם "לפני ה' " ממש.

ו. רוח הקודש

בימי רחמים אלו, מבקשים אנו פעמים רבות: "אל תשליכנו מלפניך, ורוח קדשך אל תיקח ממנו".

האומנם, אנו מתיימרים לבקש, במצבנו הרוחני הנמוך, לזכות לרוח הקודש? הלא 'רוח הקודש' היא מנת חלקם של צדיקים מושלמים?

'רוח הקודש' שאותה אנו מבקשים, אינה רוח הקודש המגלה את העתידות. רוח הקודש שאנו מבקשים היא רוח של קדושה והתקרבות לה', שאותה אנו מבקשים להרגיש, כשאנחנו מקיימים את מצוות ה', מתפללים לפניו והולכים בדרכיו. כשאנו מרגישים מלאי סיפוק ממעשה מצווה שעשינו, אמונה ממלאת את ליבנו, ואנו מרגישים טוב בעבודת ה' שלנו, ידוע נדע, ששורה עלינו רוח קדושה, ואותה אנו מבקשים.

בשעת נעילה, כשאנו מבקשים: "פתח לנו שער – בעת נעילת שער", אנו מבקשים על פתיחתו של שער קבוע בתוך גופנו, שממנו תוכל נשמתנו האלוקית לצאת ולבוא ולהאיר את חיינו הגשמיים באורה הבהיר.

אנא רבש"ע, אל תשליכנו מלפניך, וכשאנו מבקשים להתקרב אליך, תן לנו "להרגיש אותך קרוב", ותמלא את ליבנו בכל השנה הבאה, בתחושה של סיפוק ועשייה רוחנית, שאכן מעשינו נחשבים לפניך, שאנחנו באמת רצויים, תשובתנו נתקבלה, ורוחה הקדוש והטהור של נשמתנו לא יפסיק להאיר!

בוגר כותב (עזרא רוזנצוייג) - יום כיפור תשע"ג

עזרא רוזנצוייג

ראש השנה עבר בהתעלות עצומה בחברת בני הישיבה, התפילות בטעם, האוירה השמחה שעושה חשק לעוד. תחושה שחבל שנגמר...

יום לאחריו, שגרה: קם קצת באיחור, רץ להתפלל משתלב מימין ככה במניין שכבר התחיל, מסיים בזריזות, עולה על הקטנוע ולוקח שמאלה לעוד יום עבודה. עדיין מנומנם למחצה, עוקף בספונטניות טור בלתי נגמר של רכבים העומדים בפקקי הבוקר, ולפתע... כאילו משום מקום הופיע רכב סורר, שקוטע את חוט חלומותי. לאחר שהפציעה בי התובנה שתהיה פה תאונה, עדיין אני מנסה בלימה של הרגע האחרון, אך ללא הצלחה... עוצם עיניים בתחושה שמה שיקרה יקרה, ואז באה התנגשות חזיתית. מוצא אני את עצמי בתעופת בוקר בלתי מתוכננת שלאחריה זחילת גחון על כביש לוהט...

עוד לפני שחשתי כאב כל שהוא, טסה במוחי המחשבה "זה ראש השנה וזה שכרו??" הרי כל כך השקעתי, הגעתי לירושלים, התפללתי בישיבה, חשבתי שאני מבוטח כמה ימים קדימה... זה מה שמגיע לי ביום הראשון של השנה?!

אני יושב מדוכדך על המדרכה, מחכה לגרר שיגיע לאסוף את קטנועי המת, וכשמגיע הגרר יורד ממנו טיפוס גרר סטנדרטי, ראסטות גופיה ידיים שחורות... מסתכל על הקטנוע, מסתכל עלי וחוזר חלילה, ואז הוא אומר לי: בואנ'ה אחי אתה היית על הקטנוע? את'לארציני, אם להסתכל על הקטנוע שלך היית אמור להיות מפוזר פה ברדיוס של כמה עשרות מטרים!! ועדיין לא קלטתי.

אחרי הצהריים אני פונה בכוחות עצמי לבית החולים, אחרי הכל עברתי תאונה צריך לבדוק אם לא קרה כלום באמת או שזה רק נראה. עשיתי צילומים הכל בסדר ב"ה. ואז זה היכה בי, יצאתי בחיים שלם ובריא (חוץ מכמה שיפשופים כמובן) מתאונה שאחרים, לא עלינו, קיפחו בה את חייהם!! כלומר ה' רצה לנער אותי, להעיר. להזכיר לי שהחיים שלי, הבריאות שלי הפרנסה וכו', כלום לא מובן מאליו!! נכון שהתפללתי, נכון שהמלכתי עלי את הקב"ה, אבל מה זה אומר לגביי? איך זה משפיע עלי ביום יום, מה עם איזו קבלה לעתיד, חרטה על מעשים מהעבר? מהעניין הזה איך לומר, קצת שכחתי... וה' בחסדיו עשה זאת בעדינות, בליטוף של אב לבנו עם כל החיבוק והאהבה הזכיר לי שאני בנו ואכפת לו ממני, וכי הוא רוצה אותי חי ובכל זאת קרוב אליו.

עכשיו אני מרגיש שאני יכול להיכנס ליום כיפור. עכשיו אני יודע שגם אם לא אהיה ביום כיפור בישיבה, יום הכיפור שלי יהיה קרוב יותר, חזק יותר.

שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו ולכל עם ישראל

הלכות ליום כיפור (הרב ארי מור) - יום כיפור תשע"ג

יום הכיפורים

כתוב בתורה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", וקיבלו חז"ל שמצווה מכאן לאכול ביום התשיעי ערב יום כיפור, ונחשב כאילו התענה. ולכן יש לאדם למעט בלימודו ובעסקיו בערב יום כיפור כדי שיוכל לאכול ולשתות.

נהגו לטבול בערב יום כיפור במקווה טהרה קודם תפילת מנחה, ויש שנהגו לטבול לאחר הסעודה המפסקת כדי לסמוך את הטבילה ליום הכיפורים.

המנהג לטבול שלוש פעמים, ויפה יעשה אם יוכל להתוודות שם.

חייב אדם מן התורה להתוודות על חטאיו, וחייבונו חז"ל לומר חמישה וידויים ביום כיפור, במעריב, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. אמנם חששו חז"ל שמא ייחנק אדם או שתיטרף דעתו בסעודה המפסקת, ולכן חייבונו לומר וידוי בתפילת מנחה קודם הסעודה המפסקת.

בוידוי שאומר בלחש מן הראוי שיפרט חטאיו הידועים לו ויזכיר כל חטא לפי סדר הא' ב' של סדר 'אשמנו', לדוגמא, אם אכל מאכלות אסורות יתוודה אחרי שאומר 'אשמנו' ויאמר "אכלתי מאכלות אסורות", וכמו שסידר סדר הוידוי בספר חיי אדם.

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ומכל מקום צריך להתוודות עליהן אפילו אם כבר ריצה את חברו.

טוב להתנות קודם שאוכל סעודה מפסקת שאם ירצה יחזור ויאכל אף לאחר ברכת המזון.

מצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקודש בערב יום כיפור, ולכן יאמר לכתחילה חצי שעה קודם השקיעה שמקבל על עצמו קדושת יום הכיפורים, ומשעה זו נאסר במלאכה ובחמשת העינויים.

מי שאיחר מחמת אונס ולא היה יכול להתפלל אחת מן התפילות ביום כיפור, צריך להשלים גם את תפילת השמונה עשרה וגם את הוידוי, כדי שיהיו לו לפחות עשרה וידויים.

בוידוי הנאמר בקול רם יחד עם הש"ץ, אין לפרוט את חטאיו בקול רם.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - יום כיפור תשע"ג

ספירלת התשובה

שאלה:

שוב ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כפור. בדיוק כמו בשנה שעברה. בדיוק כמו בשנה הבאה... על מי אנחנו עובדים? הימים האלה מקפיצים אותנו גבוה, אבל מיד אחר כך אנחנו נוחתים לאותו מקום שהיינו בו לפני זה. אז למה? בשביל מה? בשביל מי? בתכל'ס, מה זה מוסיף לנו להמשך, לחיים, ליום יום? מישהו באמת עושה סוויצ' רציני בעקבות הימים האלו? האם הציפיה לשינוי היא סתם אשליה מתוקה?

הרב זאב קצנלבוגן:

האמת היא שמתחשק לי לענות ברמה אנושית פשוטה. בשביל מה אתה עושה טיפול עשר במכונית? כדי שהשמן שוב יתלכלך? כדי שהפלגים שוב ישרפו? כנראה שכן. כי אם היינו ממשיכים לנסוע על השמן המלוכלך והפלגים השרופים כנראה שהיינו שורפים גם ראש מנוע... בקיצור, לימים האלו יש ערך אדיר לפחות של שימור הקיים. עשיית התשובה כמוה כביקורת עצמית הבאה למנוע הידרדרות נוספת מעבר לתיקון. נדמיין לעצמנו שדקה לאחר שהשופט גוזר את דינו של הנאשם לחמש עשרה שנה בכלא יאמר הנאשם לשופט: "כבוד השופט, בכל מקרה אני רץ מכאן לנשיא על מנת לבקש חנינה ואף גם אקבל אותה, אז בבקשה ממך תחסוך לי את הריצה ותוותר לי אתה בעצמך..." כולנו מבינים שויתור מצדו של השופט ייצור אנרכיה מוחלטת. כלומר כל אדם בשלב מסוים צריך להתאים את עצמו לכללים.

רציתי לענות ברמה האנושית הפשוטה, אבל לא אעשה זאת. משום שלגבי השאלה היפה הזו אמר הנביא ישעיהו שלא ניתן לחשוב בצורה אנושית. "יעזוב רשע דרכו.. וישוב...". וכאן הבן שואל, על מי אנחנו עובדים? היינו בסרט הזה כבר. עונה הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם..." ברור לכולם שבפעם השמונים שאבקש מאשתי סליחה על אותו הדבר, היא תענה בנימוס ותאמר, ידידי אני סולחת אבל אולי תרד ממני כבר?! אבל אצל הקב"ה במקרה הזה זה עובד אחרת. וממשיך הנביא "כי כאשר ירד הגשם והשלג ושמה לא ישוב". דמיינו לעצמכם, מגיע אורח מהמאדים ביום גשום, הוא רואה את כמויות המים האדירות היורדות ומחפש לאן הן הולכות וראה זה פלא, הן נבלעות באדמה כאילו לא היו. לא חבל על כל המים? אין לכם בעיות כינרת? שואל ידידנו מהמאדים. אך מה התשובה? "כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה...". חכה בסבלנות, נאמר לו. זה רק תחילתו של התהליך. תבא בעוד חצי שנה תראה לבד איזה שדות מוריקים יהיו לנו כאן. "כן יהיה דברי... לא ישוב אלי ריקם... והצליח אשר שלחתיו". הבנו? שום טיפת מים אינה הולכת לאיבוד, זה פשוט ענין של תהליכים. הרווח גם אם אינו נראה לעין כעת, מובטח. שווה לנסות. הקב"ה בעצמו חתום על הצ'ק הזה...

בהצלחה רבה!

    

הלל עזרא - יום כיפור תשע"ג

לבקש מהמלך

הלל עזרא

בחודש דצמבר 1938 לאחר אירועי ליל הבדולח בגרמניה ואוסטריה, ולאחר שהיה ברור לעולם על כוונותיה האמיתיות של גרמניה הנאצית. החליטה משלת בריטניה בראשותו של נוויל צ'מברליין ובהוראתו של המלך ג'ורג' השישי לצאת במבצע אשר נקרא לימים ה"קינדר טרנספורט". מדובר היה התכנית שהתפרשה על פני שנה שלימה כאשר כל אזרחי הממלכה המאוחדת נרתמו למשימה. התכנית הייתה לתת אשרות כניסה למספר עצום של ילדים אשר חיו באותה העת בשטחי הרייך ולשכנם בביתם של המקומיים הבריטים.

מובן שגם בקהילה היהודית האורתודוקסית נערכו לקבלת אלפי הילדים שומרי המצוות שהתעתדו להגיע במסגרת משלוחי הילדים, וכל משפחה התעתדה לארח מספר נפשות. בשכונת סטמפורד היל התגוררה משפחה אמידה אשר ליבה הרחב הכיל עוד ועוד ילדים שבורים אשר נותקו מהוריהם בדמעות והייתה להם לבית חם. אם המשפחה הייתה יושבת שעות על גבי שעות עם ילד אשר לא נרדם בלילה מרוב געגועים לאימו שנשארה הרחק בגרמניה ודיברה על ליבו עד שנרגע. אבי המשפחה היה כאב דואג לילדים, ובמסירות ורגישות טיפל בהם ודאג לחינוכם. ככלל, אפשר לומר, שילד אשר זכה להגיע לידיהם של נדיבי הלב האלו, ידע שהוא בידיים טובות.

בלילה חורפי בשלהי ינואר הגיעו לבית המשפחה, מפוחדים ורועדים מקור, שני ילדים יהודים אשר הגיעו היישר מהרכבת שהובילה אותם מגרמניה לבריטניה ברגע האחרון. לאחד הילדים קראו טוביה, לשני מוישי. הם לא היו קרובי משפחה, אך הם היו חברים טובים והגיעו מאותה שכונה ולמדו באותו ה"חדר". כמו שאר הילדים שהגיעו מגרמניה, הם השאירו מאחוריהם משפחה חרדה ודואגת וגעגועם למשפחתם היו ללא נשוא. טוביה היה ילד שקט ומופנם, ואילו חברו מוישי היה תוסס ופעלתן יותר, דבר אשר עזר לו להשתלב בחברה מהר מאד ולשכוח, ולו לזמן קצר, את דאגותיו האישיות.

***

מלך בריטניה, שדאגתו לנתיניו הייתה מהמפורסמות, נהג בשנות המלחמה לערוך ביקורים רשמיים ברחבי הממלכה. גם שכונת היהודים לא נעדרה מרשימת השכונות אשר זכו לביקורו של המלך. ויום אחד קיבלו במשרדי הקהילה הודעה ממלכתית אשר בישרה על ביקורו של המלך אשר התעתד להיערך לאחר כחודש. ההתרגשות בקרב הקהילה הייתה, כמובן, גדולה מאד, ובכל רבדי האוכלוסייה התכוננו לבואו של המלך. הרחובות צוחצחו וקושטו בדגלי המלוכה, נאום מרשים מפיו של ראש הקהילה הוכן מבעוד מועד וילדי הבית ספר גם הם התכוננו לשיר במקהלה לכבוד האירוע הממלכתי. ביום המיוחל נעמדו כל הקהל בדריכות לאורכו של הרחוב הראשי וציפו לכניסתה של התהלוכה המלכותית.

בשעה היעודה, בדייקנות בריטית אופיינית, החלה לזרום תהלוכת החצוצרנים במדי המשמר המסורתיים המבשרת את בואו של המלך. לאחריהם הגיעו חיילי המשמר חמושים ברובים ארוכי קנה ונעולים במגפי עור מצוחצחות אשר ליוו את כרכרתו ההדורה של המלך. ג'ורג' השישי ישב בתוך הכרכרה כאשר לצדו יושבת ביתו הקטנה, לימים המלכה אליזבת' השנייה, ונופף בחום להמון אשר הריע לו ממושכות. כרכרת המלך הגיעה לכיכר המרכזית, ערכה סיבוב טווסי סביבה ונעצרה לקול יללות הסיום של החלילנים.

בהתפזר ענני האבק תחת פרסות הסוסים, ניתנה האות ומקהלת הילדים החלה לשיר ברגש את ההמנון הבריטי הלאומי "אלו-הים נצור את המלך". גם טוביה ומוישי עמדו ושרו יחד עם המקהלה. המלך, מרוגש כולו, נעמד על רגליו וירד מהכרכרה בעודו נעמד מול מקהלת הילדים שהמשיכה לשיר ביתר שאת. בסיום ההמנון קדו הילדים לעברו של המלך כאשר הוא משיב להם בנפנוף. באותו רגע קרה דבר בלתי צפוי. טוביה חשב שעיניו מתעתעות בו. אחד הילדים קפץ מהבמה, פרץ את טבעת הביטחון שהקיפה את המלך ונפל רגליו. המלך סימן לשומרים להניח לילד הנרגש והכניסו לכרכרה. היה זה מוישי. מוישי לא בזבז אף רגע, לאחר ברכות הנימוס המקובלים הביע את בקשתו הכנה לראות את הוריו אשר לא פגש אותם כבר ארבע שנים וליבו יוצא מגעגועים אליהם. המלך הנהן בכובד ראש לאות כי ייקח את הדברים לתשומת ליבו ונפרד ממוישי בחיוך.

לאחר כחודש נקרא מוישי למשרדי הקהילה. המזכיר קיבל את פניו במבוכה והורה לו לכיוון החדר הפנימי. מוישי לרגע חשב שהוא הוזה בהקיץ, אך זעקת האושר של אמו והחיבוק החם בו הסתער עליו אביו הבהיר לו שאכן החלום הפך למציאות והוא זכה להתאחד עם הוריו.

"אני", מסיים גאב"ד העדה החרדית הרב טוביה וויס שליט"א את סיפורו בדמעות, "לא זכיתי לפגוש את הורי שוב לעולם! משפחתי נספתה במלחמה ואיתם זכרונות הילדות היפים והתקוות והחלומות. אני לא זכיתי לקבל יותר ברכה מאבי! אני לא זכיתי יותר לחיבוקה החם של אימי! אני לא ניצלתי את ההזדמנות לבקש מהמלך!!!

גמר חתימה טובה