מפגש עם פרשת דברים- הרב פייבלזון שליט"א

חומש דברים הוא בעצם נאום הפרידה של משה רבינו לפני שהוא הולך לעולמו, ונפרד מעם ישראל. לפני שעם ישראל נכנס לארץ, ונפרד ממשה רבינו, הוא נושא נאום ארוך מאד, שכולל חזרה וסיכום על כל מה שלמדנו בחומשים הקודמים, בדרך כלל עם תוספת ביאור.

פרשת מינוי הדיינים שמופיעה בפרשת יתרו, חוזרת בפרשתנו עם תוספת של משפט אחד, שהוא דרמטי ומשמעותי עד מאד: 'כי המשפט לאלוקים הוא'. הזהירות בעשיית המשפט בצדק היא לא רק מפני האינטרס הממוני של ראובן או של שמעון שעלול להיות יקר בשבילו. גם אם מדובר בסכום קטן ופעוט ערך, יש כאן עיקרון אחר לגמרי 'המשפט לאלוקים הוא'. המשפט הנכון אינטרס אלוקי טהור. זהו עניין שכביכול כואב לקב"ה בעצמו. הקב"ה אוהב חסד צדקה ומשפט ולכן הוא מעוניין שהמשפט יהיה נכון. 'אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוהים ישפוט" זה אומר לנו שאלוקים מופיע בבית המשפט- בית הדין כאשר דנים ועושים צדק, כי המשפט הוא עניין מקודש. הוא עניין של הקב"ה בעצמו.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת מסעי- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת מסעי מופיעה פרשת רוצח בשגגה וחיוב גלות המוטל עליו. העיקרון שבא כאן לידי ביטוי הוא שהאדם אחראי למעשיו, גם לאלו הנעשים שלא בכוונה. החטא היחידי שיש עליו עונש ממשי גם כשנעשה בשוגג רק קרבן חטאת, הוא הריגת אדם. ההורג בלא דעת מחויב לעזוב את ביתו ולעבור לגור בעיר מקלט. חשיבותם של חיי אדם וחומרת הפגיעה בהם מחייבת שגם חוסר זהירות יגרור עונש ויחייב כפרה. התורה אומרת 'ולא תחניפו את הארץ' אסור לוותר על מילוי העונש הזה תמורת כופר. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל', השראת השכינה בישראל מחייבת אותנו לשמור מכל משמר על העיקרון שחיי אדם הם יקרים וקדושים, ומי שברשלנותו אחראי על אובדן חיי אדם – חייב לשאת במחיר. הוא צריך לקבל את הראוי לו - עונש גלות. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל' –החיים של כל אחד הם קודש, והקיום הציבורי של עם ישראל הוא קודש. דיני הקדושה של עם ישראל מחייבים להתייחס לחיי אדם, ולפגיעה בחיי אדם בכל הרצינות והחומרה האפשרית, כי עם ישראל הוא מקום השראת השכינה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת מטות- הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

פרשת מטות פותחת באפשרות של האדם לקחת חפץ כלשהו לאסור אותו ולקדשו, 'איש כי ידור נדר לה' '. מושג הנדר בתורה הוא כללי, ומצאנו סוגים שונים של נדרים. הצד השווה שבכולם הוא שהאדם נותן חפץ מסוים לקב"ה. בדרך כלל הכוונה היא שהחפץ מוקדש לגבוה. האדם חי בעולם הזה, ויש לו את מה שהוא צריך לעצמו, ואת שימושיו השונים בנכסיו, ולפעמים יש לו הרגשה שהוא רוצה לתת משהו משלו לבורא העולם. הוא חש צורך לייחד משהו משלו להקדש. לתת משל עצמו לקרבן. יש גם אפשרות שהוא מייחד משהו משלו לה', במובן הזה שהוא עצמו לא יוכל להשתמש בו, וזה נקרא נדרי איסור שעליהם מדובר בפרשתנו. האיסור הזה נקרא בלשון הגמרא 'איסור חפצא', והכוונה ששורש האיסור שהחפץ ניתן לבורא, במובן מסוים.

החידוש הגדול הוא שבכח דיבורו של האדם, שבא מתוך המחשבה, להוציא דברים ממציאותם הרגילה, החולית, ולייחד אותם לגבוה. זוהי פרשת נדרים - הנדר יש לו תוקף. התורה מצווה את האדם לקיים את נדריו, ואוסרת עליו לחלל את דיבורו. יש לאדם מחויבות להתייחס ברצינות לאותם דיבורים שלו, שנותנים כביכול דברים לבורא עולם.

שתהיה לכולנו שבת שלום.  

מפגש עם פרשת פנחס- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת פנחס אנו פוגשים שוב את פרשת המועדות. כל המועדות כולם מופיעים לפי הסדר. החל בקרבן התמיד, דרך שבת וראש חודש, וכלה במועדי השנה, שתחילתם בחג המצות וסיומם בשמיני עצרת. בכל אחד מהמועדים הללו יש קרבן נוסף, מיוחד לאותו היום. הקורבנות הללו מבטאים בעצם שאנחנו יוצאים מהחיים הרגילים שלנו, ופונים אל בורא עולם. המקבילה של זה במציאות שלנו היא הבחינה של 'מקראי קודש' בשבתות וימים טובים, שלפי דברי הרמב"ן מתקיימת בפנייה שלנו אל הקב"ה בתורה ובתפילה. זוהי הסיבה שהתפילה בהם ארוכה יותר, ומוסיפים בה גם קריאת התורה. כך אנחנו פונים אל ה'. נקודה נוספת מבטאת את קדושת הימים היא נתינת הצדקה. כמו שהקורבנות הם נתינה לקב"ה, כביכול, גם מצוות הצדקה היא נתינה לקב"ה. הנביא אומר, 'את דכא ואת שפל רוח אשכון, כביכול העניים והנזקקים הם מקום השראת השכינה. הקב"ה מופיע שם כדי לדאוג להם. וגם בזה באה לידי ביטוי הפניה שלנו אל ה', אנחנו מוציאים כסף ואוכל משלנו, ונותנים אותו לעניים. ככה נראים 'מקראי קודש' בתורה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת בלק - הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

בלעם הרשע שמופיע בפרשה הוא אדם מחושב, התורה מביאה את מילותיו של בלעם עצמו "ויודע דעת עליון". הוא מבין שישנם כללים שאותם קבע בורא העולם כדי להנהיג את המציאות והכללים הללו מחייבים ופועלים. יש בהם הגיון פנימי ויש בהם צדק. הוא מנסה לחשוב איך להשתמש בכללים הללו כדי להוביל את הדברים כרצונו. כביכול "לדחוק את הקב"ה לפינה". ויש הגיון בדבריו שהרי הכללים שקבע הקב"ה מובילים בדרך שבה השתמש בהם בלעם אל הכיוון שאליו הוא שואף. הקב"ה בעצמו מתפאר בעובדה שהפך את הקללה לברכה לעם ישראל "כי אהבך ה' אלוקיך". זה לא דבר מובן מאליו. הפסוק בספר איוב אומר "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו איוותה ויעש" . כלומר שישנה מגמה אלוקית אחת והיא להוביל את העולם לידיעת אלוקים ולמצב טוב יותר. והמטרה הזו קשורה בגורלו של עם ישראל. והמטרה הזו תצא לפועל אע"פ שאנשים כמו בלעם מנסים להשתמש בכללים בכדי להפריע לתוכנית האלוקית. הרמח"ל בספר "דעת תבונות" קורא להנהגה הזו "הנהגת הייחוד". ייחודו יתברך הוא ההבטחה האלוקית שהטוב מנצח בכל מקרה. וכל המחשבות הרעות לא יכולות להפריע למטרה ולייעוד הסופי .

שתהיה לכולנו שבת שלום. 

מפגש עם פרשת חוקת- הרב פייבלזון שליט"א

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. זו היא המצווה הנקראת חוקה, "זאת חוקת התורה", והיא הסמל למצווה שהיא חוק, בלי טעם ובלי יכולת להבין אותה. למרות זאת מן הראוי להתבונן בנקודה אחת שהיא, לכאורה, ברורה. פרה אדומה באה כדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת. המפגש של אדם עם המת הוא מטמא. טומאה היא אטימות, סגירה. המגע עם המוות סוגר בפנינו גישות אל הקדושה. באור פני מלך – חיים. בשונה מטומאות אחרות, שמספיקה טבילה במים, במקווה, כדי להיטהר מהן, בטומאת מת צריך להביא קורבן חטאת כדי להיטהר. הטהרה דורשת כפרה מסוימת על החטא של המוות. בתורה המוות הוא חטא. זהו כנראה המשך ישיר לחטא אדם הראשון בגן עדן, שם נקנסה מיתה על האדם. "עפר אתה ואל עפר תשוב". המוות איננו המצב הטבעי של האדם. המצב הטבעי הוא חיים, וכל מפגש עם המוות יש בו בחינה מסוימת של חטא. כמובן, אין הכוונה לחטא ממש, השתתפות בלוויה היא מצווה ולא חטא. הכוונה היא שהמוות הוא שלילי, וריחוק מן הטוב. לעולם המוות הוא חטא והחיים הם הקודש, כמו שכתוב "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". המוות דורש כפרה, והדבקות בקודש עוברת דרך החיים.

שבת שלום לכולם.

מפגש עם פרשת קרח- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת קרח משה רבינו נפגש ברגע מאד משמעותי, קרח ועדתו -ולא משנה מה היתה הסיבה שלהם –יצרו ערעור על הסמכות של משה רבינו כמי שמנהיג את העם בשם ה'. הם יצרו שאלה האם משה רבינו פועל בשם ה' ואומר את האמת או שהוא בודה את הדברים מליבו. ואכן, משה רבינו מעמיד את הדברים למבחן אלוקי. "אם בריאה יברא ה', אם הקב"ה יעשה דבר חריג כזה שהארץ תבלע את קרח ועדתו, זו תהיה באמת ראיה שמשה דובר אמת. בסיטואציה הזו משה רבינו מבקש מהקב"ה, "אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם". לא עשיתי להם שום עוול, לא לקחתי מהם כלום. אפשר ללמוד מכאן, שאם משה רבינו אכן היה עושה עוול כלשהו לקרח ועדתו, יש סיכוי שבמבחן הנורא הזה על האמינות של כל התורה, תהיה לקרח זכות וטענה כלשהי, רק מפני שנעשה לו עוול. מכאן, שכאשר נעשות עוולות, גם הדברים הטובים והגדולים ביותר עומדים בסיכון. יש כאן אמירה גדולה. גם אנשים שפועלים עבור האמת ועושים את האמת, צריכים לעשות אותה בנקיות, ושלא תהיה נגדם שום טענה על עוול. האפשרות שבעשיית הטוב מתערב משהו של עוול, עלולה להטיל צל, ולקלקל כל מפעל גדול וקדוש. שנזכה תמיד לעשות דברים טובים בצורה טובה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מפגש עם פרשת שלח- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת שלח אנו לומדים על חטא המרגלים. יש כאן שאלה גדולה של פרשנות. עם ישראל עומד מול שני קבוצות דוברים, עם שתי עמדות - עשרת המרגלים מצד אחד ויהושע וכלב מהצד השני, והוא נדרש להכריע במי הוא נותן אמון, ואיזה פירוש למציאות הוא מקבל. מה אמור להיות קנה המידה שלנו להכריע על הפירוש הנכון? האמונה בה' היא אמורה להדריך את היהודי איך להבין את המציאות. עם ישראל יכולים להבין שכפי הנראה יהושע וכלב הם דוברי אמת, כי הם מצטרפים בדבריהם להבטחה האלוקית, והאמונה בה' מסייעת לדבריהם. בדרך כלשהי עם ישראל בחר בגרסה האחרת המתנגדת לאמונה, ולקבל אותה.

זוהי שאלת יסוד בחיים, עד כמה אנחנו מגיעים מתוך האמון בטוב האלוקי ומתוך האמונה בה', לפרש מתוכה את המציאות, ועד כמה אנחנו מקבלים פירושים שהם לאו דוקא פירושים של אמונה. מצב דומה היה בגן עדן כשחוה שומעת את דבריו של הנחש, והיא אמורה לדחות אותם כי הם לא מתאימים עם האמונה בה' ועם האמון בטוב האלוקי. הנקודה הזו היא נקודת מבחן הקבועה לאנושות תמיד, ובזכותה עם ישראל קיבל את התורה ואת ארץ ישראל, וכאשר עם ישראל לא עומד בה נגזרה עליו גלות, ואנחנו עדיין בוכים בכיה של דורות על אותה בכיה של חינם.

שנזכה לעמוד בעמידה של אמון, ולשמוח כבר שמחה של דורות.

שתהיה לכולנו שבת שלום.