"הניצחון על החורבן"
מאת: המערכת
ימים אלו המכונים "ימי בין
המצרים" הינם ימי שכול וצער בעבורנו, אולם יש בהם העת בעבורנו להפיק תועלת
בחשבון נפש פנימי.
בשיר השירים למדנו על תמיהתם של אומות
העולם "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו" "הלא
כולם משפיעים לטובה על אנשיהם וא"כ הועיל והוא עזבך התחברי עמנו ונהיה לעם
אחד ותהי גם את תחת ממשלת השר המושל בנו" (מצודת דוד).
בימים אלו תהיה השאלה עולה מאליה ותווסף
עליה התמיהה: מה לנו להיות מצירים? האם הצער ותחושת השכול שנפעיל בליבנו יצרו משהו
חדש? יבנו מחדש את אשר אינו? האם הקשר שלנו לעבר ינצח את החורבן שקיים ממילא?
אמונתנו בתחיית המתים היא הנזכרת ליתום
מידי שנה ביום אבלו, היתום מתחבר למי שאיבד, נזכר בו, מצטער על אבדנו ופועל לעילוי
נשמתו. ידיעת התקווה היא שמאפשרת לו לבנות מידי שנה מחדש זיכרון חדש.
קל יותר לחזות במה שקרוב וממנו להפיק לקח.
לפני למעלה מ 60 שנה חווה העם היהודי חורבן חדש 'חורבן יהדות אירופה'.
החיה הנאצית השתוללה ממקום למקום ועשתה ככל
שביכולתה על מנת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים.
ניצחונה של היהדות לא התבטא אך בשיקומה
הפיסי ועצירת הזוועה שהתרחשה תחת אפם של אומות העולם. ניצחונה של היהדות השתקפה
דווקא בימי המלחמה, בקרב יהודי אירופה בעת שהולכו כצאן לטבח. ניצחון הנפש שהתגלה
במדבר השומם מכה מאהביה הוא שילמד אותנו כיצד אפשר לנצח את החורבן.
את
הסיפור הבא כתבה פרופסור יפה אליאך בספרה "סיפורים של חסידים בזמן
השואה" היא מעידה כי שמעה אותו מפיו של האדמו"ר מבלוז'ב בביתו
שבברוקלין.
"סיפר האדמו"ר מבלוז'ב, הגאון רבי
ישראל שפירא זצ"ל, לתלמידו ברוך זינגר ב-03.01.1975: במחנה ינובסקה נערכה
סלקציה ביום הושענא רבה. השמועה על הסלקציה התפשטה במחנה במהירות, כאש בשדה קוצים. לפי השמועה, המיועדים למשלוח
הינם: ילדים ממחוזות: דרוהוביץ', בוריסלוב, לבוב וסטניסלב.
בתוך דממת המוות ששררה, שמעתי לפתע את קולה הנרגש של אישה
שעמדה לצדי. אש מוזרה ומפחידה ריצדה באישוני עיניה, היא ביקשה ממני סכין! אני
סברתי לתומי, סיפר האדמו"ר, כי היא מבקשת לאבד את עצמה מתוך טירוף הנפש. בתי',
לחשתי לה בהתרגשות, 'מדוע את ממהרת כל כך?! אמנם נגיע לשם במוקדם או במאוחר, אך
מדוע את עושה זאת בכוחות עצמך? אל לך, בתי! חלילה לך לעשות כדבר הנורא הזה'.
קצין s.s הגיח בפתאומיות
מבין הצריפים והבחין בשיחתנו. הוא בעט בי ושאל: מה אמרת לה כלב מזוהם שכמותך?
'היא בקשה סכין', עניתי, הסברתי לה כי הדבר אסור ע"פ
ההלכה היהודית.
האישה שעמדה לצדי הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש, הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה.
האישה שעמדה לצדי הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש, הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה.
ראוי לציין כי מעשה זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי ה s.s הנוקשים. כשהסכין בידיה התכופפה האישה אל ערימת
הסמרטוטים שנחה על האדמה שלמרגלותיה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבחנתי בה – בתוך
החבילה נח לו תינוק בן כמה יממות בלבד. ללא שהיות בירכה את ברכת המילה ומלה את בנה
אל מול עינינו הנדהמות. לפני שהספיק הקצין להגיב, ניגבה האישה את הסכין בבגדיה מן
הדם והחזירה אותה לידי הקצין. היא הרימה את בנה המיועד להישלח אל מותו הקרוב ונתנה
אף אותו בידיו. כשהוא בוהה בה, היא נשאה את עיניה למעלה, אל שמי מרומים, ובזו
הלשון אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר'!
"מאז",
סח האדמו"ר לתלמידיו, "נוהג אני לספר סיפור זה בכל שמחת ברית שאליה אני
מוזמן".
סיפורה
של אישה זו הוא דוגמית אחת מני רבים שהתרחשו בתקופה הזוועה. אלו ממחישים לנו יותר
מכל את היכולת של נפש היהודי לנצח חורבן בכל עת, בכל מצב.
ניצחון
זה אותו גילמו אותם שהיו קשורים בקשרי עבותות אהבה ליהדות השורשית לא הייתה נחלתם
הבלעדית. בסיפור הבא נגלה כי גם אחרים שהיו רחוקים יותר מיהדות התעלו בימים אלו
וגילו את עוז רוחם ואת ניצחונה של הנפש היהודית על החורבן, אף הוא מסיפרה של פרו'
אליאך.
במחנה יאנובסקה לאחר
שמשמרת הלילה חזרה מעבודתה בעיר, התאספו יהודים מוכים, שפצעיהם פעורים עדיין,
בצריף מספר 12, והאזינו לתפילת "כל נדרי" מפי הרב של בלאז'ובה
(בלוז'וב), רבי ישראל שפירא.
למחרת בבוקר שלח אחד
מ"זקני המחנה", יהודי לא דתי בשם שנייווייס, את הרב ואחדים מחסידיו
לעבוד בבניין מוגן שבו יוכלו להתפלל, והטיל עליהם עבודה שניתן לעשותה בלי לעבור על
אחד מל"ט אבות מלאכה.
בצהריים נכנסו
לבניין שומרי s.s כשהם
נושאים בידיהם מגשים שעליהם מאכלים שכמותם לא נראו במחנה מאז החלה המלחמה. הם ציוו
על האסירים לאכול. שנייווייס התנגד: "ביום הזה אנו ממלאים אחרי פקודות הבאות
ממקום רם ונישא, יותר מאשר הרייך השלישי", כך אמר והצביע כלפי מעלה,
"ומקום זה מצווה עלינו לא לאכול ביום הכיפורים". הוא נורה ונהרג במקום.
"באותו יום ביאנובסקה, אמר רבי ישראל שפירא, "הבנתי את דברי חז"ל,
ש"אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון".
