שיר חדש-עתיק - זלמן שטוב

היה זה ביום חמישי, ערב צום שבעה עשר בתמוז. יצאתי באישון הליל לכיוון הכותל עם הגיטרה, לנגן קצת אל מול אותן אבנים קדושות - אל מול המקום אליו מתנקזים כבר אלפי שנה ציפיותיהם ודמעותיהם של מליוני יהודים.

חניתי והתחלתי לצעוד לכיוון המדרגות בואכה הרובע היהודי. בזמנו, לפני כמה שנים יפות הייתי צועד עם הגיטרה בתוך רחבת הכותל, ממש כמו הלוויים כשהבית עוד עמד על מכונו. היינו מנגנים והאבנים הגדולות היו מקשיבות בשקט, מכילות אותנו כפי שאף אבן בעולם לא מסוגלת. אבל היום הכל השתנה, אי אפשר להכנס-לקרב אל האבנים כשיש בידך כלי נגינה. היה מעניין לראות את רבי עקיבא פוסע עם תלמידיו לכיוון המקום הקדוש ולפתע היה רואה אותנו - קבוצה של כמה יהודים, יושבים ומנגנים, גופנו למטה אך נשמתנו מרחפת לה מעל המים, מעניין אם היה בוכה או היה צוחק.

מכיוון שער האשפות נשמעו קולות של שירה משתפכת, מבקשים ממני בכח, בדבקות ובלי קול לצעוד לכיוונם - להצטרף אל עוד מעגל שאיננו מסתיים לעולם. רגלי כמעט הובילוני לשם, אך הפעם ביקשתי את הלבד, רציתי להתייחד, אני והאבנים, אני ורוחי, אני והוא.

הגעתי אל המנורה, אל הדממה ששררה שם. אל התצפית בה אפשר לראות את הכל - לגעת ולא, ו-להרגיש וכן.

הוצאתי את הגיטרה, הכנתי את ליבי, ׳ראיתי שאין איש׳. וניגנתי.

התחלתי לנגן את השיר של רבי שלמה קרליבך, ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב - ותשכון בתוכה כאשר דברת״. דיברתי אליו כפי שהוא דיבר, האבנים עדי.

המשכתי לשיר הבא, ״על אלה אני בוכיה - עיני יורדה מים״, אמנם לא הצלחתי לעורר את הלחלוחית בעין, אך נפשי חשה בו, מתלחלח והולך, כמעין מתגבר, כרוח סוערה.

״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״, המשכתי, והרגשתי איך לשוני נדבקת לה לחיכה-לחיכי. הרגשתי כאילו זכרונה של ירושלים קצת פרח בתוהו שמסביב, תוהו מסיט, מבלבל וחסר אחריות.

״נחמו נחמו עמי - יאמר אלוהיכם״, המילים יצאו מפי וחשבתי מעט נחמה. ״דברו על לב ירושלים - וקראו אליה״, אז קראתי, ודיברתי וקראתי שוב. עיני נעצמו לרווחה, אזני כבר לא שמעו דבר, רק דיברתי וקראתי, נהמתי, זעקתי, פיללתי, שיוועתי, שוררתי ושתקתי.

אט אט, כאילו מתוך עולם אחר צצו עוד אחד ועוד אחד, מתקבצים יחד מסביב, מדברים וקוראים גם הם.

זהו כוחה של הנשמה - הקיבוץ. האיסוף. האיחוד.

זהו כוחה של הגיטרה על ששת מיתריה - להרעיד את האוויר העומד, לקרוע קרעים קטנים בקורי העכביש האימתניים שאופפים את ההוויה.

עוד שיר חלף, עוד מילים שנאמרו, עוד מנגינה שנדדה לה אל מרחבי הציד האין סופיים של המוזיקה.

עוד שעה חלפה ועוד אחת ועוד. במזרח כבר החלו דמדומים של בוקר. היונים הצחורות של הכותל החלו לעופף מסביב, הומות, מבקשות להקשיב, מבקשות לומר משהו.

עוד ניגון אחד וזהו. ועוד ניגון אחד וזהו, ועוד וזהו. סיימנו.

ירדתי אל הכותל, לומר כמה מילים מקרוב.

הבטתי אל האבנים הזקנות, הבטתי חזק וראיתי בתוכן שירים - המוני שירים, לכל אבן שיר אחר, לכל אחת מנגינה שונה.

הורדתי את ראשי ופניתי ללכת, ואז פנתה אלי אבן אחת ואמרה לי בנעימה המיוחדת שלה, ״אני כאן כבר אלפי שנה, ראיתי את הכל. אני זוכרת שהביאו אותי לכאן, אני זוכרת שניסו לשבור אותי, אני זוכרת את הדם והעשן, אני זוכרת כל דמעה שירדה כאן וכל שיר שהושר כאן, אני זוכרת הכל - אני חייבת לזכור. דע לך, שהוא עוד ישוב, הוא עוד ישכון בתוכה, הוא עוד יעשה בדיוק כמו שהוא דיבר, וברחמים, ברחמים גדולים״.

זלמן שטוב

רוחות של קיץ

עשן הסיגריה התעופף במהירות ברוח, ככה הוא אוהב את זה, שלא נשאר שום זכר, שהרוח לוקחת הכל.

גם מחשבותיו התעופפו להן, בתוך ראשו, ברוח הפנימית שלו שכבר נושבת הרבה זמן, הרבה מידי זמן.

זו הפעם הראשונה שהיו לו תהיות לגבי חיבורו לכלום, הוא כבר לא היה בטוח שהוא אוהב את זה שהכל עף, הוא כבר לא ידע אם הוא אכן רוצה שהרוח כבר תחלוף ויגיע הקיץ השליו.

חורף סימן בשבילו את השברים, את הברד הזועם שהוטח לפעמים ארצה באדוניות כזאת וכמו שהוא בא הוא גם נעלם כמין הד, לא מותיר אחריו דבר מלמד רטיבות חסרת שם, כמעט חסרת צורה.

בשבילו הקיץ היה סימן למצב סטטי שלא משתנה, חם, בוער, וגורם לכך שאנשים ילבשו פחות בגדים, ככה שניתן לראות באמת איך הם נראים בלי מלבושים, ומזה הוא פחד - בגדים בשבילו הם כמו הרוח, הופכים כל אדם לאחר, למותג, לצבע שהוא בחר באותו היום.

ועכשיו הוא כבר לא יודע, והוא יודע שהוא לא יודע, והדבר הציק לו יותר מחוסר הידיעה בכך שהוא לא ידע, כמו שהיה בחורף. כמו שהיה כשהרוח נשבה במהירות מעל לצמרות העצים, חורטת את זכרה בכך שלא נשאר עוד זכר לעלים, לאנשים, לה עצמה ולעשן של הסיגריה.

הוא עומד ליד המכולת של ילדותו, נזכר בזמנים שאינם, שואף בכח עוד שאיפה ונושף אותה - לא נותן לעשן להשאר בתוכו. מביט בעשן הנעלם ורואה באוויר צלליות נעלמות שלו עצמו.

ממה אתה בורח? לאן אתה בורח? הוא שואל את העשן החמקמק, ובעצם שואל את עצמו. למה הנחלים כולם מובילים אל הים? למה הים איננו מלא? ולאן נחלי שלי מוביל אם הוא מוביל אל הכלום? איך הכלום יכול לסבול את הכל ממש כמו הים שאיננו מלא ועדיין להשאר כלום? מה טוב לכלום כל כך?!

הוא תמיד אהב לשאול שאלות, הן חסרות מקום, והן מתמוססות באוויר כלעומת שבאו, מציקות לרגע או כמה, חורטות בקיום סימן שאלה בדיו נעלם - כמוהו בדיוק. אל התשובות הוא מעולם לא הגיע. התשובה היא דיו שעומד לנצח, בתנאי שהיא תשובה טובה, אז הוא לא אהב תשובות טובות, רק תשובות שהן עדיין שאלה קטנה שאף היא מרחפת ומתרחקת כמו ענן תועה בקיץ שמזדרז ונעלם, - לא רוצה להביע חותם אמיתי בשמים הצלולים.

ועכשיו הגיע הזמן לבקש תשובה מהכל, מהים, מהנחל, מהעשן, ובעיקר מעצמו.

קשה לו, הוא לא רגיל לזה, וסיגריה נוספת נרמסת מתחת רגליו, משאירה סימן שחור על האספלט הבוער של הקיץ. כך הן הסיגריות, נרדפות עד השגתן, נממצות בתשוקה של מכור, נמדדות שוב ושוב לראות עוד כמה יש ולבסוף מושלכות כאחרון הנבראים, נדרכות ומאבדות את שמן לעולמים. לאף אחד כבר לא אכפת מהי החברה שייצרה את הבדל - כל הבדלים שווים, ואיש לא שומר אותם. רק הרוח משחקת בהם מידי פעם את משחקה הישן ״עוף-עצור-המשך לעוף״, ואף היא לא ממש שמה לב אליהם, הם פשוט שם, והיא פשוט תמיד משחקת.

גם הוא מרגיש כך. נדרך שוב ושוב ע״י עצמו, ועף לעבר העתיד ע״י הרוח, בידיעה שגם משם יועף הלאה, כי הרוח - רוחו שלו, לא עוצרת אף פעם. עד עכשיו.

רוחו מוכרחת לעצור, הגיע הזמן ללבוש משהו שיגן מהרוח, נמאס לו כבר להתגלגל ולהתגלגל כמו עלה, ויותר נורא - כמו סיגריה. הוא רוצה לנשוב כמו תמיד אך לא לעוף מנשיבתו, הוא רוצה להיות הנושב אך לא ה״ננשב״. יש כל כך הרבה ננשבים - כל כך הרבה שלא יכולים להתבונן ברוח כי היא נושבת להם בעורפם, והם חסרי יכולת להסתובב ולהביט אחור ולראות מי מנשיב אותם. הוא רוצה להינשב כנגד הרוח - שהרוח תדע שהוא קיים ותמשיך לנשוב, ועדיין תדע שהוא נושב כנגדה, גם כאשר הוא עצמו הרוח.

אחד הפחדים הגדולים שלו היה ההיסגרות בתוך צנצנת, כמו הכבושים של הדודה, הם שם כבר חצי שנה, מתבוססים בריר של עצמם, צמודים אחד לחברו, נדים אחד לשני כל בוקר בראשם לשלום - עד כמה שאפשר לנוד ולנוע בתוך הצנצנת, וזהו. כבר חצי שנה. מידי פעם מישהו בודק אותם, מנער קלות ומניח שוב באותו המקום ששייך להם, על אדן החלון, ליד הפרחים שפורחים ונובלים וזקוקים לתשומת לב כל יום.

הוא לא רוצה להיות כבוש, אבל הוא גם לא רוצה להיות כלום שאיננו כבוש, יותר מידי כלום ביותר מידי זמן.

עכשיו הוא רוצה להיות, לחוות את הכלום - אין תחושה נעלה מזאת, אך לא להפוך לחלק ממנו. הוא רוצה כלום בצבעים. כלום עם תשובות. כלום שיש בו משהו. כלום שהוא לא רק כלום. כלום שהוא סיגריה על המדף שאף אחד לא יעשן ועדיין יוציא עשן - עשן קודש הקודשים – עשן שנשאר לנצח.

זלמן שטוב

                        מבחנים על טבעיים

אני לא מאלו שמאמינים לכל דבר שאומרים להם בדרך כלל, בקושי להורים שלי האמנתי. כך גם לגבי כוחות על טבעיים - האמונה שלי בהם היא לא צד חזק אצלי, ״לפחות לא באלו שבדרך כלל לא מוכיחים את עצמם״. אבל בסופו של יום, כשתקופת מבחנים נועצת בי שיניים חדות והציונים שבאופק לא נראים מבטיחים כמו שהאופק בעצמו נראה, אני גם מוכרח להאמין במשהו, אפילו במשהו שאני לא מאמין בו...

הוא הגיע משמים, לא "שמים" ממש, אבל תמיד כשמכניסים את המילה הזאת לתוך משפט הוא מקבל משמעות עמוקה יותר. לקחנו אותו "טרמפ" והוא סיפר שהוא מוציא עין הרע בעופרת, "זה הסיכוי שלי אמרתי לעצמי אפילו שידעתי שאין סיכוי".

'זה עוזר גם למבחנים'? שאלתי כדי להיות בטוח, 'ברור' הוא ענה מיידית, המון סטודנטים באים אלי, אפילו מרפואה. רווח לי.

התיישבנו בבית שלו, שילמתי 50 שקל ויצאנו לדרך.

'רוב האנשים בבית הקברות מתו בגלל עין הרע׳ הוא פתח והסביר את כל התורה על עין אחת, ואני הנהנתי בראש כי זכרתי את סבתא שהייתה נורא מבוגרת ועדיין חיה בנעימים עד שמישהו עשה לה עין הרע על כך שבגיל כזה היא עדיין חיה ואז היא מתה - מעין הרע.. נזכרתי גם בילד המכוער של השכנים שנהרג בתאונה מחרידה אחרי שמישהו עשה לו עין הרע מתוחכם כזה - הוא קינא בו על זה שלא מקנאים בו בגלל שהוא מכוער 'כמה טוב לו בחיים שלא עושים עליו עין הרע' ההוא אמר, וזה עצמו היה עין הרע. נזכרתי גם בשתיל שגידלנו בבית הקברות כי אחד החבר'ה טען שמתים כבר לא בעניין, וגם התפרחת הריחנית הזאת מתה שם, סתם ככה, בלי סיבה ובלי קבר, בגלל עין הרע שמסתובבת באזור.

הוא כיסה אותי בשמיכה גדולה, 'ככה זה עובד' הוא אמר כשראה את המבט שעל פני. הצצתי בכל זאת, אחרי הכול בפעם האחרונה שכיסו אותי בשמיכה כמעט מתתי "מוות עריסה".

הוא סובב את הכלי עם הברזל החם מסביב לראש המכוסה, אמר מילים, שפך מידי פעם קצת עופרת מבעבעת אל תוך דלי מלא במים ושוב אמר מילים. עכשיו אתה יכול להוריד את השמיכה.

מה לא היה מצאנו שם בפנים: המון עיניים - רעות כאלו, המון אוזני הרע, המון שיני הרע ואפילו קצת זיפי הרע, פשוט יצורים שלמים מלאים ברע שעשויים מעופרת.

חזרנו על התהליך עד שסיימנו, הרגשתי הקלה, האופק נראה הרבה יותר קרוב...

חזרתי ללמוד למבחנים, החומר זרם פתאום בקלילות לא תאומן, זכרתי בעל פה פרטים שהמרצה בעצמה לא ידעה שהם קיימים, מזל שהאמנתי במשהו שלא האמנתי בו.

המבחן הגיע וקיבלתי 50...

זה היה מכעיס, נורא מכעיס. ישבתי וחשבתי עם עצמי 'מה קרה פה לעזאזל' אני אמור להיות נקי כבר שבועיים?! אחרי מלחמה פנימית הגעתי לתוצאה מכאיבה אך מתבקשת - אני גרמתי את אותו עין הרע כשלמדתי וכשאמרתי לעצמי שאני יודע כל כך טוב את החומר.

מאז אני מאמין בעין הרע ולא מאמין בללמוד למבחנים, ואפילו אם יוצא לי בטעות לעשות איזו חזרה לאיזה מבחן, אני לא מספר לעצמי, אני פשוט לא מאמין בו...

מזל שיש במה להאמין.

דם לציור

זלמן שטוב

אני זוכר את עצמי בגיל צעיר יותר אומר-שואל את אבא שלי, "אם אני הייתי מחבל, הייתי שופך שמן על הכבישים, הייתי שוכר חדר במלון, ודרך החלון מבריח פנימה נשק, למה הם לא עושים ככה?!", אלו ועוד רעיונות מבעיתים נוספים היו מאפיינים אותי - צעיר שגדל בתוך תרבות "מוטררת". אבא שלי היה מקשיב ונד בראשו במעין סימן שמעולם לא עמדתי על טיבו, והיה שותק.

גדלתי עוד קצת, ראיתי איך גיבורי הוליווד מחסלים טרוריסטים על ימין ועל שמאל, ככה ששמשון התנכ"י איבד מעט מקסמו השובה, אחרי הכל, מה כל כך מיוחד בו, אם שחקן X קורע אריות ודובים תוך כדי שינה, ושחקן Y חוטף כדורים כמו ראספוטין וממשיך להילחם, וג׳ק באוור מציל שוב ושוב את אמריקה כמעט מבלי להניד עפעף (טוב, כמעט מבלי להניד עפעף). הכל היה נראה כל כך פשוט - הפיגועים הם משחק של כותבים, במאים ושחקנים.

גדלתי עוד קצת הרבה והחזון הילדותי התגשם - הטרור גדל והפך לתרבותי ולאמנות מודרנית, כך שכבר לא צריך פצצות מתוחכמות בשביל לבצע פיגוע, כבר לא צריך לכוון באדיקות דתית "אללה הוא אכבר" לפני קיום המצווה, כדי לצאת ידי חובה גם לפי שיטתו של ר׳ חיים בסוגיית "כעומד לפני המלך", והאמצעים כולם כשרים בשביל לצייר ציור חסר פנים בדיו של דם. כבר לא משנה מה ואיך כמה ולמה, העיקר שיהיה ציור, וכדאי שיהיה בו כמה שיותר אדום.

הגיע הזמן להפסיק להיאנח על מותם בטרם עת של אנשים שדמם שימש כצבע לאותו ציור איום, ואח״כ לשתוק.

הגיע הזמן להתעורר מאותה היפנוזה משתקת שאותו ציור מצמית גורם לכל מי שמביט בו.

הגיע הזמן שנפסיק להתבונן סביבנו בפחד שמא איזה "צייר" או שניים נמצאים באזור, מחפשים חומרים אנושיים לציור חדש.

הגיע הזמן לומר דיי לחופש הציור.

הגיע הזמן לומר דיי לאמנות מודרנית של רצח.

ניצחון המהות

זלמן שטוב

                                                                               

כבר כמה שעות שאנחנו טועים במדבר. השמש קופחת מלמעלה כמעט באכזריות, מאדה את טיפות האנושיות האחרונות שנשארו בנו.

'אתם חושבים שאפשר באמת לנצח אותם?' שאל יונתן, וכולנו שתקנו, כי באמת לא פשוט לענות על שאלה שכזאת.

צעדנו עוד אל עבר הלא נודע, נתפסים בחיים בציפורניים שלופות, לא כך ראינו את עצמנו מתים, בערבות צייה ושוממה. 

זהו הזמן המטלטל ביותר, הנגיעה של הקיום ואי הקיום ביחד, החפיפה שבין תקווה לייאוש, וחוסר ההחלטיות שבין הרצון לצעוד עוד צעד לבין הרצון למעוד כבר עכשיו.

החיים לא מרגישים את עצמם - הם חיים כל הזמן, המוות הוא זה שנותן את התחושה לחיים, עומד לו מרחוק כמטחווי קשת, מציץ מן החלונות, דופק על הדלתות, וקורא בשקט את מגילת העצמאות של המתים, מזכיר לכולם את מה שאפשר להזכיר להם - את עצמם.

'צריך נס, זה מה שצריך עכשיו!' אמר יהודה, וכולנו שתקנו, כי כולנו הבנו שהוא צודק.

הלילה רד, וכוכבים של מדבר החלו לנצנץ בשובבות, משחקים את המשחק שלא יסתיים אף פעם - חושך ואור.

הפסקנו לצעוד, אין טעם להתקדם בתוך החושך כשאי אפשר לראות את ההתקדמות, והחושך נראה אותו הדבר.

מתתיהו אמר ש'הדבר היחיד שאפשר לעשות בחושך הוא לספר סיפורים'. 'דווקא בחושך אפשר לראות את האור של הסיפור', הוא אמר.

ומתתיהו התחיל לספר. 

על תקופות קשות שיהודים לא יכלו לחיות כיהודים, על יראי אלוקים שבמקום לבחור לחיות חיים של ריק החליטו להתגבר ולא לחיות, על צדקותן של נשים שלמרות הכל פעלו נצורות, על ילדים שלא היו כ״כ ילדים, על בית המקדש בשיממונו, על בית המקדש בתפארתו, על מלחמות ועל עולם שלם.

ישבנו בחושך, עייפים, רעבים וצמאים עד כדי עילפון, חרבותינו מונחות שמוטות לצידנו, אך תיאוריו של מתתיהו ריחפו באוויר, טווים קורים של חיים בצל המוות.

לפתע מתתיהו נעמד, מרשים בגובהו, זקנו הלבן נוצץ-לא נוצץ בחשכת הלילה. כולנו השתתקנו, מביטים בכבוד על המנהיג שלמרות זקנותו החליט לצאת למלחמה על מה שהיה חשוב לו מכל, על הזהות היהודית, על חיים יהודיים.

התבוננתי באחרים, כולם מרוכזים כליל, באוויר להטה אש.

'מחר תתחיל ההתנגדות, המאבק, חלשים כנגד חזקים, רבים כנגד מעטים, צדיקים כנגד רשעים' אמר מתתיהו, נותר לי רק לנאום את נאום המלחמה שקיבלתי מאבותיי שקיבלו מאבותיהם.

ומתתיהו פתח ואמר:

"החיים הם פרוזדור ארוך של משחקים, אנחנו גם השחקנים ואנחנו גם המשחק, אנחנו הניצחון ואנחנו ההפסד".

"ישנם חמורים וישנם בני אדם, מעלתם של החמורים שתמיד יישארו חמורים, והיא היא חסרונם, תמיד יישארו הם חמורים. לעומתם בני האדם בעלי חסרון הם, תמיד יוכלו לרדת ממעלתם ולהפוך לחמורים, והיא היא מעלתם, הם יכולים להתעלות ולהפוך ליותר ויותר בני אדם, לאנשים בעלי משמעות, לאנשים שרחוקים מזרח ומערב מחמורים".

"השמש זורחת כי שמש צריכה לזרוח, גם כשחשוך בשמים אי שם זורחת השמש, כי השמש תמיד זורחת, אחרת היא איננה שמש".

"הלוחם והחרב אחד הם, אך לוחם שנלחם בשביל החרב דומה למת שיושב לאכול".

"ריצה לעבר התהום היא הבטוחה ביותר כשהמקום שאתה נמצא בו עמוק יותר".

"ניצחון איננו מה שמכנים אותו הנשארים ניצחון, ניצחון הוא מה שמכנים אותו אלו שמבינים מהו ניצחון, גם אם בסוף נפלו הם בקרב - כולם מתים בסוף".

לא בשביל עצמנו אנו נלחמים, לא בשביל סיר בשר ונוד יין. לא בשביל להילחם אנו נלחמים, לא בשביל עוד מכה או שניים של חרב. אנו נלחמים בשביל החיים, אנו חיים בשביל החיים ואנו מתים בשביל החיים, אנו נלחמים כי המשחק יקר מידי בשביל לשבת בשקט ולהפסיד. אנו נלחמים כי אנחנו בני אדם ולא חמורים. אנו נלחמים כדי שהשמש תישאר שמש, גם אם שקיעה אצלנו. אנחנו נלחמים שלא בשם החרב ואנחנו קופצים לתהום כי התהום שמקפצת סביבנו עמוקה מכל תהום אחרת. ואנחנו ננצח, כי את הניצחון לא המנצחים קובעים אלא המטרה קובעת.

דממה. הלבבות סביב פעמו בעוז, ראיתי את רוח הגבורה שנשבה באנשים, ראיתי את העיניים הנוצצות ממאנות להיעצם. הנשקים כאילו שקלו פתאום פחות, מבקשים כבר לשאתם אל עבר הזריחה.

יהודה קם ממקומו, שמעתי שהוא יהיה שר הצבא שלנו. 'מי לה׳ אלי?' הוא צעק מחריד את החושך הישן שנת ישרים, וכולנו צעקנו בחזרה, מריעים בלב שלם, מבקשים להתאחד עם האחד, שלמענו נחייה בקרב ושלמענו נמות. 'מי כמוך באלים ה' צעק שוב יהודה וכולם זעקו כהד בחזרה, 'מכבים'!

כך התחיל המאבק למען ה׳, למען עם ישראל, למען בית המקדש, ולמען כל מה שקדוש וטהור. רבים מאיתנו נהרגו תוך כדי, מקדשים במותם את החיים. רבים נפצעו. אלעזר נפגע מפיל כשניסה להרוג את מנהיג האויב בקרב 'בית זכריה', אחיו יהודה, אף הוא נהרג בקרב עם 'בקכידס', אך עם ישראל קם, מנורה הודלקה בבית המקדש, והמסורת המשיכה הלאה, אל העתיד, אל כל הדורות הבאים שיבחרו לעבוד אל אחד, ושיישאו אף הם נאומי מלחמה אם וכאשר יהיה צורך בהם, ויהיה, מובטחני בזה.