דבר העורך- אהרן זיידמן

בסוף הפרשה אנחנו קוראים על דו שיח מרתק בין משה רבינו לבני שבט ראובן וגד וחצי מבני שבט המנשה. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן בכדי להשתקע שם ולבנות שם ערים כי היו משופעים בנכסים והקרקע הפוריה יחד עם המרחבים קרצו להם. בתחילה משה רבינו כועס עליהם מאד מתוך מחשבה שהם מתכננים לפרוש מן העם ודבר זה ישפיע על האוירה הכללית וייצור תחושה של חוסר מוטיבציה בכיבוש הארץ. הם מרגיעים אותו ומתחייבים שיצאו חלוצים לפני העם למלחמה בכיבוש הארץ ולא ישובו לבתיהם לפני שהארץ תחולק לשבטים. משה רבינו מתרצה ומתיר להם להקים שם ערים. בתוך הויכוח יש נקודה קטנה שאם נשים לב אליה נוכל ללמוד ממנה הרבה. "ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". ובתשובת משה רבינו הניסוח מעט שונה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם". משה רבינו מלמד אותם בעדינות ובדרך אגב כביכול איך נראה סולם ערכים. התורה מציינת שהסיבה בגינה רצו השבטים לבנות ערים היא רכושם הרב. וזה מתבטא בכך שהם מקדימים את בנית המכלאות לצאן לבנית עיר עבור המשפחות. ואילו משה רבינו מסב את תשומת ליבם ומקדים את בנית העיר למשפחה לבנית המכלאות שהם מקור פרנסתם. ואנחנו, האם אנחנו יודעים לבנות סולם ערכים נכון? האם אנחנו לא חוטאים בכך לפעמים ומקדימים את ההשקעה בפרנסה לערכים החשובים יותר?

שבת שלום,

אהרן.

מפגש עם פרשת מטות- הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א

פרשת מטות פותחת באפשרות של האדם לקחת חפץ כלשהו לאסור אותו ולקדשו, 'איש כי ידור נדר לה' '. מושג הנדר בתורה הוא כללי, ומצאנו סוגים שונים של נדרים. הצד השווה שבכולם הוא שהאדם נותן חפץ מסוים לקב"ה. בדרך כלל הכוונה היא שהחפץ מוקדש לגבוה. האדם חי בעולם הזה, ויש לו את מה שהוא צריך לעצמו, ואת שימושיו השונים בנכסיו, ולפעמים יש לו הרגשה שהוא רוצה לתת משהו משלו לבורא העולם. הוא חש צורך לייחד משהו משלו להקדש. לתת משל עצמו לקרבן. יש גם אפשרות שהוא מייחד משהו משלו לה', במובן הזה שהוא עצמו לא יוכל להשתמש בו, וזה נקרא נדרי איסור שעליהם מדובר בפרשתנו. האיסור הזה נקרא בלשון הגמרא 'איסור חפצא', והכוונה ששורש האיסור שהחפץ ניתן לבורא, במובן מסוים.

החידוש הגדול הוא שבכח דיבורו של האדם, שבא מתוך המחשבה, להוציא דברים ממציאותם הרגילה, החולית, ולייחד אותם לגבוה. זוהי פרשת נדרים - הנדר יש לו תוקף. התורה מצווה את האדם לקיים את נדריו, ואוסרת עליו לחלל את דיבורו. יש לאדם מחויבות להתייחס ברצינות לאותם דיבורים שלו, שנותנים כביכול דברים לבורא עולם.

שתהיה לכולנו שבת שלום.