יואל רוזנבאום - פרשת ויחי תשע"ג

שבת - השכל וידוע אותי

יואל רוזנבאום

הפגישה הראשונה שלנו עם המושג "שבת" היא בפר' בראשית: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו", כלומר ביום זה שבת ה' ממלאכת הבריאה ולכן ברכו וקדשו. על פי פשוטו, יום זה הוא מנוחת ה' לבדו ולא יום מנוחה לכלל.

הפעם הבאה ש"שבת" מוזכרת היא בפרשת המן: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו... ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי", כאן יש התייחסות מיוחדת מבחינת הנהגת ה' לעם ישראל ביום השבת, למרות שזהו יום שביתתו של ה' ואינו שלנו, נמצאת כאן הזמנה של ה' אלינו שאף אנו נושפע מאותו יום מנוחה. ועל כן ה' הפסיק "לעבוד" ביחסו למן שניתן לנו, על מנת להודיענו שברצונו לשתפנו במנוחתו. וזה מה שמסביר משה לעם: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומים" - כיוון שה' חפץ להנחילנו את השבת שלו, הוא נמנע מ"מלאכה" ביחס אלינו, וא"כ אף אתם שבו איש תחתיו... קבלו את הזמנתו ונוחו גם אתם איתו, ומיד: "וישבתו העם ביום השביעי" (ויש להבין מדוע שבת ב"מן" דווקא).

הפעם השלישית היא בעשרת הדיברות: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים... וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". התורה מצווה על פעולה אקטיבית (בשונה מ'שמור') על מנת שנוכל לנוח עם ה' ביום מנוחתו, ובשביל 'להתחבר' אליו ביום זה אנו צריכים לעשות פעולת זיכרון (קידוש), וכך מסביר זאת הפסוק: "כי ששת ימים" וגו', יום זה הוא מנוחתו שלו ועל כן בשביל לנוח איתו עליך לבצע פעולה שתגרום לצירופך לאותה מנוחה.

ובפר' ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו... ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". נצטוונו להימנע ממלאכה. כיון שהעניק לנו את האפשרות לנוח איתו, גם אנו צריכים לנוח ולא לעשות מלאכה, ואף פה מסביר הפסוק: כיון שה' הוציאנו מארץ מצרים ולקחנו להיות לעמו על כן זכינו אנו דווקא שיצרפנו למנוחתו, וכמאמרם "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ללמדנו שמוכרחים את המנוחה (שמור) ואת הפעולה (זכור) על מנת לזכות ליום מנוחה (קרדיט לרב זאבי).

לבד מאלה מופיע ציווי השבת בפר' ויקהל ובפר' אמור, ובעז"ה נזכה להבינם.

מהו יום מנוחה? במה שונה יום מנוחה מיום רגיל? מה פשר מנוחתו של ה'? ומה הוא רוצה לתת לנו באפשרות לנוח איתו?

מטרת השבת להתחבר עם ה' ולהכיר אותו טוב יותר

ה' לקחנו לעם. מכל האומות, זכינו אנחנו להיות קרובים אליו, להכיר אותו מקרוב ולחיות את חיינו בהנהגתו הצמודה של בורא העולם. מעט אחרי שהוציא אותנו ממצרים הוא נתן לנו מתנה טובה, השבת, ביום זה שבמקורו הוא יום מנוחתו של ה' ולא שלנו, הוא מזמין אותנו לשבות ביחד איתו, לבא ולנוח איתו. ל'התחבר' אליו.

כשאנחנו 'מתחברים' אל ה' אנחנו בעצם מקבלים את האפשרות להכיר אותו טוב יותר, לדעת את דרכיו, וכמאמר הטור: "אשרי אומה זו המכרת אופייה של א-לוהיה". אנו מכירים את ה' טוב יותר משאר האומות ויודעים את רצונו ודרכיו. אנו יודעים מה ה' אוהב, במה הוא חפץ, ע"פ איזה ערכים הוא מתנהג ואת מה הוא שונא.

לכן בשבת גם אנחנו צריכים לשבות ממלאכה (שמור) ולנוח, כי כשאדם נח הוא במצב אחר, יום מנוחה הוא יום שבו לא עסוקים, זהו יום שבו אפשר לשבת בנחת ולהתבונן, להרהר ולשים לב לפרטים שביום רגיל אין לנו זמן ואפשרות להבחין בהם. אמנם כל עניין המנוחה הוא על מנת להתחבר ה', הוא מזמין אותנו למנוחתו על מנת שנתקרב אליו ונכירו טוב יותר ולכן צריך גם את הפעולות המעשיות (זכור) ולקדש את היום על מנת שנזכה לנוח איתו.

אברהם אבינו הכיר את טובו של הבורא

אברהם אבינו זכה להכיר את ה' ולפרסם את שמו כשופט כל הארץ, כאדון יחיד הרוצה להיטיב ופועל על פי ערכים של צדק ומשפט, וה' מברך אותו על כך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכורת איתו ברית ומבטיח לו זרע שיזכה לקשר מיוחד עם ה': "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך".

לעיתים קשה לנו להבין זאת

כשאנו מאמינים בא-ל אחד, טוב ומיטיב, שחרט על דגלו את המוסר והיושר, את החסד, הצדקה והמשפט, אנו מבינים שכל מקרי העולם תכליתם טובה. גם אם כרגע זה לא נראה כך אנו אומרים שגם זו לטובה, כי כך מוכרח. אך כשאנו נתקלים במקרים רעים הקורים בעולם, זה מקשה עלינו את ההבנה שהא-ל כל חפצו הוא להיטיב.

הסיבה לקושי

לקושי הזה יש סיבה מוצדקת, כיון שאנו רואים את התנהלות העולם מהצד שלנו וזוהי ראייה חלקית ומוגבלת, וכמו שאומר ישעיהו הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם" - כמו ההבדל בין שמים לארץ שמלמעלה רואים את כל המבוך, מה שלא אפשרי לראות מהארץ, כך זווית ראייתו של ה' רחבה ורואה את התוכנית כולה, זווית ראייה שאינה אפשרית לנו - 'השוכנים בארץ'.

הבנת טובו של ה' היא ידיעתו

כשאנו כן זוכים לראות את דרכי ה' ונוכחים לראות כי "צדיק וטוב לו", אנו זוכים להכיר טוב יותר את ה' ולדעת באמת כי הוא הא-להים היחיד, הא-ל הטוב הדוגל בערכי המוסר. זוהי ההיכרות האמיתית עם ה', לדעת ולהבין עד כמה הוא טוב, וזה עיקר ידיעתו. כמו שאומר ירמיהו הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי - נאם ה'". התהילה בידיעת ה' היא לדעת כי ה' עושה חסד משפט וצדקה ולהבין שבזה הוא חפץ.

מנוחת ה' ביום השבת

אדם העובד על פרויקט גדול, פרויקט עם הרבה שלבים, עם הרבה פרטים, בשעת עבודתו עדיין אינו יכול להסתכל על העניין בשלמות אלא רק לפי פרטיו ההולכים ונבנים. בסיומו של הפרויקט מגיע השלב שהאדם שובת מעבודתו, הוא סיים את הבנייה וכעת הוא יושב מהצד ומסתכל על המבנה המושלם של יצירתו. יום מנוחה כזה הוא יום שבו רואים את המכלול במבט מהצד ואפשר להבחין איך כל פרטי ה'פזל' משתלבים ליצירה אחת מושלמת.

לבד מזאת, מנוחה לאחר עשייה היא מנוחה שאומרת "הכל טוב"... המעשה שנוצר הוא טוב ולכן אפשר לשבות מהעשייה ולשבת מהצד. זהו יום שאפשר לנוח בו ולא לעבוד כי העבודה הושלמה, ואילו היה צורך לעשות בה עוד, היה צריך לעשות זאת במקום לנוח... כשה' שובת בשבת זאת בעצם שביתה שאומרת שהעולם כולו טוב ומוכן בשבילנו... וביום זה הוא יושב ונהנה ממעשה ידיו.

כשה' שבת ממלאכתו לאחר שהביט בה ואמר "והנה טוב מאוד", הוא ייחד את יום השבת ליום קודש, יום שבו רואים את הכל מלמעלה, רואים את היצירה המושלמת שלו ומבינים אותה.

הנחלת השבת לנו

ולכן כשה' בוחר אותנו לעמו, העם שצריך לחיות קרוב אליו ולהבין את 'אופיו', הוא ממהר לתת לנו את השבת, את הזכות העצומה להצטרף ליום מנוחתו ולנוח ביחד איתו, את האפשרות לקבל לרגע את זווית הראייה הכוללת, להבין את דרכיו ולראות עד כמה הוא טוב.

בשביל לזכות לכך אנו צריכים כאמור לעייל, קודם כל לשבות ולנוח בשביל שנוכל להתבונן בשימת לב, ולבד מזאת לקדש את השבת בפעולות ומעשים ע"מ לזכות לנוח איתו ולהבין את דרכיו.

מזמור שיר ליום השבת

ועל זה אומר דוד המלך בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". יום זה מסוגל להודות ולזמר לבורא, להגיד חסדו ואמונתו, ביום זה שימח אותנו ה' בפועלו ובמעשה ידיו, כי אנחנו מבינים מה גדלו מעשיו ועד כמה עמוקות מחשבותיו... מדוע פורחים רשעים כעשב, בשביל להשמדם עדי עד... ומבינים שצדיק כתמר יפרח.

"להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" - לאחר שראינו את חסדו באור, אנו משתמשים באמונה, בלילה, כשחשוך ולא הכל ברור...

לאחר שאנו מבינים ורואים עד כמה הוא טוב, אנו מבינים שגם פרטים שלא מובנים לנו כרגע, גם הם לטובה שהרי ראינו שהנהגתו ביושר.

וזהו עיקרו של יום: "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו".

יואל רוזנבאום - יום כיפור תשע"ג

כפרת עוונות

יואל רוזנבאום

הבה נתבונן כיצד כדאי לנהוג על מנת לשוב באמת בתשובה ונזכה שיתקיים בנו דבר הא-ל: "כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם".

בפרשת בראשית מסופר: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".

התורה מספרת לנו שקין והבל שניהם הביאו קרבנות לה' אך ה' שעה רק אל מנחת הבל ולא לקרבנו של קין. ניתן להבין שבקרבנו של קין היה פגימה כלשהי, שגרמה לסירוב ה' לקבל את קרבנו, וכך גם מבין הרד"ק: "וידמה כי מן הפחות היה, או אחר שאכל הוא הביא מן הנותר לפניו וכל זה הוא בדרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו", וכן אומר המדרש: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' מן הפסולת, לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות, ומכבד למלך את הסייפות".

תגובתו של קין הייתה כעס ודיכאון – ויחר לקין מאד ויפלו פניו...

כאן הקדוש ברוך הוא אומר לקין את עיקרי התשובה על מעשה פסול ובעצם כותב את ה'ספר' הקצר ביותר על חזרה בתשובה.

דרך התשובה שנותן הקדוש ברוך הוא בנויה מארבעה חלקים: 1) למה חרה לך ולמה נפלו פניך. 2) הלא אם תיטיב שאת. 3) ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. 4) ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

אחד הדברים הרעים שדרך קלוקלת גורמת לאדם זה הכעס על עצמו לאחר עשיית העבירה, כעס עצמי זה גורם לאדם לא לנסות לשפר את מצבו אלא לשקוע בדיכאון שאינו עוזר כלום, ונהפוך הוא - גורם לתחושות של עצב שאינן מיטיבות עם האדם. על זה אומר ה' לקין למה נפלו פניך, לא "לָמָה" כי זו לא שאלה, פניו נפלו בגלל שה' לא קיבל קורבנו, אלא למה מלשון "לְמָה", לשם מה? (וכן דרך המקרא: למה יאמרו מצרים לאמור וכו' ועוד) דבר זה לא עוזר ולא יעזור לך כלום ועל כן בשביל מה חורה לך ובשביל מה נפלו פניך, לא זו הדרך! לשקוע בכעסים, דיכאונות ורחמים עצמיים - לא עוזר.

דבר נוסף שפוגע בנו היא המלחמה התמידית שאנו מנהלים מול עבירה או מנהג מגונה שרכשנו, כשאדם מנסה להילחם במשהו מסוים הוא צריך לזכור שמלחמה היא דבר שנעשה בשעת הדחק, והיא מצב לא נורמלי שאי אפשר להחזיק בו מעמד לאורך חיים שלמים ואפילו לא ברובם... לא חיים במלחמה! חשוב, ולעיתים אף חובה להילחם, אך רק מלחמה כזאת שלאחר זמן סביר אפשר לראות כי היא נושאת פירות. יהיה זה טיפשי שצבא ינסה לכבוש שוב ושוב את אותו מוצב אויב לאחר שנוכח שדבר זה לא עולה בידו. במקום זה טוב יעשה הצבא אם יכבוש דברים שהוא מסוגל להם גם אם הם לא קשורים לאותו מוצב ארור, ועקב כך וברבות הזמן יתפתח הצבא ויתחזק כך שהמוצב הנ"ל יחשב למשחק ילדים עבורו... והנמשל ברור...

כאן מגלה לנו השם יתברך את הסוד הזה איך כן לשפר את המצב: הלא אם תיטיב - שאת, אם תעשה טוב, בכל עניין לאו דווקא בנושא העברה ההיא, אלא תשפר את עצמך במעשה טוב יהיה אשר יהיה, דבר זה ירומם אותך ויגרום לך לחזור למוטב בכל הנושאים. וודאי שצריך להילחם אך לא לחיות במלחמה, אדם נלחם במשהו והמלחמה לא נושאת פרי, שיעזוב את זה ויפנה למשהו שהוא כן יכול לעמוד בו, החל מעניית אמן בקול או נט"י וכדו' וכלה בלסיים את הש"ס בעיון(...) מעשים אלו ירוממו אותו ויקדשו אותו (אין הכוונה לרוצח סידרתי שלאחר ש"נלחם" באמצעות בקשת ברכה מ'באבא' שיהפך לצדיק ונוכח כי לא הועילה "מלחמתו" יחליט שזוהי מלחמה אבודה וירים ידיים... אלא כל אדם ע"פ רמתו האישית ורמת העבירה).

חשוב לציין את סגולתה הנפלאה של לימוד התורה בכל תחומיה, כדבר שמקרב לבורא העולם, לא משנה כמה האדם רחוק ואלו חטאים הוא עושה, אין סגולה כתורה, שזהו דבר האלוקים שכולו טוב וכמאמר רבותינו ז"ל על הפסוק בירמיהו: "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב".

אם 'תיטיב' במה שזה לא יהיה, ממילא 'שאת' - תתרומם ותיטהר.

הדבר השלישי הוא אזהרה שנותן לנו הקב"ה שאדם לא יחשוב שלאחר עשיית עבירה אין לו צורך לעשות את ה"אם תיטיב שאת" אלא להישאר במצבו ולנסות לשמר את ה'סטטוס קוו' העצמי שלו, כי דבר זה לא עובד! אומר הפסוק ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, אין כזה דבר להישאר במקום. אם נכשלת אתה חייב לנסות להתקדם, כי אם האדם יחשוב שזה אפשרי להתעלם מן העניין ואין טעם להגיב בדרך זו או אחרת, הוא יוסיף להיכשל וייפול עוד ועוד, כי לפתח חטאת רובץ.

כעת מלמדינו השי"ת את הכלל האחרון והחשוב מכולם: אליך תשוקתו ואתה תמשול בו. אתה הבעל הבית! אתה הבוס! הוא צריך אותך וה' נתן לך בחירה ואת האפשרות להחליט האם ליפול או להתרומם. "אתה תמשול בו". אל תשכח שזה בידיים שלך ואתה מסוגל לעמוד מולו כי ה' שברא את שניכם מלמד אותך שאתה הקובע והמחליט. לא הוא.

לסיכום: ה' יתברך מלמדינו כיצד לפעול במקרה נפילה בדרך הטובה והבטוחה ביותר.  א) לא לשקוע בדיכאון כי זה לא יעזור כלום! קום ועשה! ב) אם תעשה טוב בכל תחום שהוא, אתה תתעלה. ג) אתה חייב לעשות משהו ואל תנסה להשאיר את המצב בלי "טיפול" כי אז לפתח חטאת רובץ. ד) אתה הבוס! זה בידיים שלך ואתה יכול.

שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ולאהוב את השם באמת ונזכה ל- "על כל פשעים תכסה אהבה".

(מעובד ע"פ דברי הרב פייבלזון שליט"א)