"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" הפיוט המסורתי שפותח את ימי הסליחות מלווה במנגינה ישיבתית מוכרת תמיד מעורר בי זכרונות של ספק לילות-ספק בקרים אלוליים שצינת השחר מלווה אותם. הייתי נוהג ללכת עם אבי למנין שהתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת הגר"א בבית וגן וחלק גדול ממשתתפיו ה"יקיים" היו יהודים שהמלחמה השאירה בהם חותם של מספר על היד. האווירה היתה מיוחדת- מן געגוע וחיבור לעולם שאבד יחד עם הבנה לסודו של חודש אלול והאהבה האלוקית ששופעת בו. "דרשו ה' בהמצאו". השנים חלפו ומכל גיבורי הרוח ההם נשארו בודדים, הזקנה-נהוג לומר-היא מחלה שאף אחד לא מצא לה תרופה. עברתי מסע בין תחנות חיים שונות שבחלקן פגשתי גירסאות עגומות ומאיימות לחודש אלול. כשהגעתי לישיבה וסיבוב חדש של סליחות הגיע הרגשתי מועקה, ה"א-ל-ו-ל" הישיבתי ניצח את זיכרונות הילדות ופחד בלתי מוסבר השתלט על ישותי. המאמר של הרב לפני הסליחות (מדוע "אומרים סליחות" ולא "מבקשים סליחות") הפתיע אותי. אירועי אלול-תשרי פתחו סדק בחומה שנבנתה על ליבי. ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד... עשר שנים חלפו במרוצה ואירועי אלול-תשרי בישיבה מהווים תמיד אבן יסוד לשנה חדשה שמפציעה בפתח.
*******************
ישנה מצווה בפרשה "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך וכו' לא תניף עליהם ברזל". כאשר בונים מזבח לה' צריך להזהר שלא להניף ברזל על האבנים, אחרת הן נפסלות משימוש בהן לבניה. "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" – אומר שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר זצ"ל- "ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". בבניית המזבח הזה יש לנו לנהוג במשנה זהירות שלא להניף על אבני בנינו ברזל. יש לחפש אבנים שלמות, בלתי פגומות מתחת לפני הקרקע (עי' מדות ג-ד). ובהן לבנות- מזבח שאשו תוקד ולא תכבה. אבנים קטנות, אבני דרך, שאספנו במשך השנה מרגעים של קושי והתמודדות ומרגעים של הצלחה ואפילו מרגעים של כשלון מהוות את חומר הבניה שאתו נבנה את המזבח האישי. ובתנאי אחד- שלא נניף עליהן ברזל. שלא נשפוט את עצמינו בחומרה כזו. שהרי אבנינו- אבנים שלמות הן. מגיע לנו קרדיט על השנה הזו.
שבת שלום,
אהרן
אהרן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה