דברים שרציתי להודות

דברים שרציתי להודות                                                                                   דודי גור אריה

כל בן אדם, לפני שהוא מתחתן, יש לו הרבה דברים שהוא רוצה לומר לסביבה הקרובה אליו, אבל יש דבר אחד שאני ממש רוצה לומר לכם, לישיבה: תודה.

קודם כל, תודה להשם יתברך שגרם לי בכלל להכיר את הישיבה הקדושה.

כמעט חמש שנים שאני נמצא בישיבה, אלה היו עבורי חמש שנים נפלאות ומתוקות שעיצבו וסללו את דרך החיים שלי.

תודה לרב שליט"א על כל החוויות הרוחניות שקיבלתי בישיבה וכן על החוויות הגשמיות שלא חסרות  בישיבה הקדושה; על התקופה המיוחדת עבורי, בה הישיבה הייתה בהר ציון ובאוהל יצחק, למרות הקשיים הרבים להגיע לישיבה, ברוב הימים נאלצתי להגיע ברגל עקב בעיות בתחבורה, אבל למרות הכל זאת הייתה עבורי תקופה מיוחדת של חוויה רוחנית מיחדת וכמובן גם חוויה גשמית לא רגילה.  כל האווירה שם הייתה פשוט מתוקה ועילאית, משהו שרק מי שהיה שם יבין.

תודה לרב על הוועדים המיוחדים שתרמו להשקפה היהודית שלי, על השיעורים המיוחדים ב"פשוטו", על ה'עויינג שאבע'ס' בביתו שזה פשוט מעין עולם הבא.

וכן על זה שהרב שינה לי את כל התפיסה על הימים הנוראים, ממשהו מפחיד, טרחני ומעיק הם נהפכו לימי שמחה והתקרבות לה'.

תודה לכל הרבנים בישיבה. לרב חסידים שקיבלתי ממנו המון המון עת למדנו יחד בסדר ג'. פשוט הייתי מחכה כבר שיגיע הערב ללמוד איתו.

תודה לרב פייבלזון על כל השיעורים המיוחדים בימי שלישי ובימים מיוחדים אחרים כמו הושענה  רבא וכדומה.

תודה לרב עסיס שקיבלתי ממנו המון.

לרב מילצקי ולרב כי טוב, לרב שאולי מילר ולרב דני צ'סטר, לרב זאבי, לרב ליפשיץ ולרב רענן.

תודה מיוחדת לרב מור שאת השיעורים שלו עד היום אני שומע.

תודה לכל רבני הישיבה הקדושה. היה לי תענוג גדול וזכות גדולה מאד להכירם.

ואחרונים חביבים, תודה ענקית ומיוחדת לכל חברי דרך השם. אנשים נפלאים שזכיתי להכיר ולהיות חלק מהדרך. בהזדמנות זאת אבקש סליחה מכל אחד אם חלילה יצאה ממני תקלה או פגיעה.

קלף מנצח

הרב זאבי קצלנבוגן

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שמרגיש הילד אצל אביו המכובד. הוא גם המוכיח בשער וכל בעיה מוסרית קטנטונת שצצה זה כמובן תפקידו לטפל. ובמיוחד כאשר על פי חלומותיו הוא אמור להיות המלך וכולם ישתחוו לו. הנער הזה בשיא פריחתו נתקל בעוינות אדירה מצד אחיו והם מוכרים אותו בקור רוח לשיירת סוחרים שתעביר אותו אל הלא נודע בארץ מצרים. 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להיות מריר ולהתפרק לגמרי, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שזה הרגע נמכר לעבד אבל תוך זמן קצר מגלה כישורים נדירים והופך להיות האיש מספר אחת בביתו של אדוניו שר הטבחים. הנער שמטפס ברגע אחד אולי חזרה מ'בירא עמיקתא לאיגרא יחסית רמא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להתגאות ולנצל את כוחו לרעה, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה, גיל שהמצבים הרגשיים בדרך כלל אינם מווסתים דיים, נער שנמצא הרחק הרחק מבית אביו ואינו יודע האם יחזור לשם אי פעם בכלל. נער יפה תואר באופן מיוחד שנמצא לבדו בבית אדונו, בית שהוא יכול לעשות בו הכל. בעצם הוא לא לגמרי לבד שם, הוא כמעט לבד, אשת אדונו נשארת שם במיוחד בכדי לפתות אותו לדבר עבירה. יש לו את כל הסיבות בעולם להיכשל. מישהי מכירה במעמדו, מישהי חפצה בקרבתו, מישהי מפגינה לו חם ואהבה וזה הרי כל כך חסר לו, למה שלא יכשל? מה יעשה הנער ולא יחטא? אבל גם זה לא קרה.

מאיפה הכוח? מהיכן העוצמות האדירות?

"ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים." (פרק ל"ט פסוקים ז' – ט')

זה עוצמתי, צריך בשביל כך כוחות נפש אדירים אבל זה בנוי משלבים. יוסף ממאן. אבל הרבה אנשים ממאנים, השאלה מהיכן נובע המיאון. מכירים את אלה שאתם מציעים להם משהו לשתות והם ממאנים. 'לא תודה' הם אומרים. יתכן שבאמת לא מתחשק להם לשתות, אבל יתכן שהמיאון הוא רק מן השפה ולחוץ פשוט לא נעים להם, אבל בשניה הראשונה שהם יוכלו הם יסתערו על הבקבוק. אצל יוסף המיאון הוא מנומק ומבוסס ובנוי על שלבים.

ראשית, אומר יוסף זו בגידה באמון. לא יתכן שאדוני סומך עלי כך, הוא נתן לי את כל מפתחות הבית ואני מנצל אותם לרעה. שנית, מוסיף יוסף זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, הרי מעבד אלמוני הוא הפך אותי לבעל המעמד הבכיר בביתו אז איך אעשה לו כדבר הזה. ושלישית זה בכלל חטא לאלוקים!

אני לא מבין, אם זה חטא לאלוקים מדוע הוא לא מתחיל עם הנימוק הזה? האם זה לא קלף יותר מנצח מן האחרים?

כנראה שבמערכות שבין אדם לחברו, מה שאלוקים מבקש זה שנהיה הגונים כלפי השני. ואתם יודעים מה? מגרש האימונים לעמוד ביושר מול האלוקים עובר דרך מגרש האימונים לעמוד ביושר מול החברים. בן אדם שמפתח בצורה ברורה את הנאמנות שלו ואת הכרת הטוב שלו מול החברה ידע להפעיל אותה נכון מול הקב"ה בעצמו.

עד כדי כך יוסף יודע להכיר טובה עד שהוא מוכן להסתכן בשביל כך.

"ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם...בא אלי לשכב עמי... ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא ויעזוב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה... (פרק ל"ט פסוקים י"ב – ט"ו)

מה ההיגיון להשאיר אצלה את הבגד? הוא לא מבין שזה מסכן אותו? כעת יש לה ספור. יוסף יכול היה לחטוף ממנה את הבגד בכוח ולהעלים ראיות, מדוע הוא אינו עושה זאת? יוסף מוכן לקחת סיכון שהיא תתפור לו תיק בכך שהוא משאיר אצלה כביכול ראיות ובלבד שלא להתנהג בתוקפנות נגד אשת אדונו שהיא ובעלה כה היטיבו איתו. הוא מוכן לקחת סיכון העיקר לא להיות כפוי טובה.

אבל הדבר היפה הוא שמערכת רגשית בריאה ככל שתהיה, נאמנות והכרת הטוב יפות ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן אם לא נכניס את אלוקים לתמונה. דרכן של רגשות שהן מתמוססות באנרגית החיים ורק אם נכניס את אלוקים לתמונה, כלומר אלוקים הוא זה שמצווה אותנו לבנות את המערכת הרגשית הזו, יש לזה סיכוי שזה יחזיק מעמד.

חכמים מספרים שלמרות כל זאת יוסף כמעט נכשל, הוא כבר היה רגל אחת בפנים. ומה הציל אותו ברגע האחרון? דמות דיוקנו של אביו. ברגע האחרון הוא מצייר לנגד עיניו את דמותו של יעקב וזה נותן לו את הכוח האחרון לעמוד בהתמודדות. כנראה שגם אחרי התובנות הכי עמוקות עדיין אנחנו צריכים דוגמא אישית בכדי לקבל כוח על מנת להפעיל את התובנות במציאות החיים.

אז הנה לנו הקלף המנצח: מערכת רגשית בריאה ואנושית פלוס גיבוי אלוקי להבנות הרגשיות שלנו פלוס דוגמאות אישיות שראינו בחיינו...

ומי יודע, אולי גם אנחנו נזכה להיות הדמות אותה יראו ילדנו בשעה שהם יעמדו נסערים מול ניסיונות החיים... 

דברים שרציתי להגיב

נר (לעילוי) נשמה או נר זיכרון?

הרב אברהם ליפשיץ

ברצוני להתייחס לתמיהתו של הבחור שלומי כהן נ"י במאמרו הנפלא מהשבוע שעבר, בו תהה (גילוי נאות: גם במוחי צפה שאלה זו במבט ראשון), מדוע על "עמוד החזן" בבית הכנסת "בני תורה" בהר נוף, בו נטבחו ארבעת הקדושים הי"ד, הוצבו רק ארבעה נרות-נשמה ללא נר חמישי גם עבור השוטר הדרוזי זידאן סייף, ששילם בחייו על מסירותו להצלת יהודים?

(ראשית, מאחר ולא נכתבו שמות על  הנרות, מי גילה לך שדווקא לשוטר הדרוזי לא הדליקו, אולי דווקא לישיש שבחבורה לא הדליקו? אלא מה, גם בתוכינו ישנה תחושה והבנה פנימית שנשמת הדרוזים שונה במהותה מנשמת העם הנבחר, ועל כך נרחיב במאמרינו זה).

אפתח בסיפור: בתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו קובנה נער בשם יהודה ביליס להציל ילדים יהודים ולהבריחם אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידיים נאמנות. עשרים ושניים ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של יהודה ביליס ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת ילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי ימ"ש. כשנסע מר ביליס לליטא והיה ברצונו לומר קדיש על אותו כומר שהציל את הילדים, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם גויים, לפיכך השאלה שהועלתה בפני גדולי הפוסקים, הייתה, האם אפשר לומר קדיש יתום לעילוי נשמת אותו כומר, ששם נפשו בכפו למען עשרים ושניים מילדי ישראל הטהורים?

שני גדולי הדור  - שהשאלה הובאה בפניהם -  מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ויבלחט"א מרן הרב שטיינמן שליט"א ,השיבו בתשובה די דומה: "אמירת קדיש לא תזיק, אך גם לא תועיל לבן נוח".

נדמה לי שכדי להבין את תשובתם, תחילה עלינו לשאול, האם יש לגוי "עולם הבא" ואם כן מהו אותו "עולם הבא"? באיזה סיווג נמצאת נשמתו והאם שייך בה בכלל "עליה"?

עולם הבא לגוי:

כתב הרמב"ם (פ"ח הל' מלכים הי"א): כל המקבל ז' מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה...אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם.

והוסיף הרדב"ז: החלק בעולם הבא שמקבל חסיד אומות העולם, אין החלק הזה בגן עדן, שאין ערל נכנס שם וסימנך, כל ערל לא יאכל בו".

חידד את דברים הרמח"ל בדרך ה': לעולם הבא לא תימצאנה אומות זולת ישראל, ולנפש חסידי אומות העולם, יינתן מציאות בבחינה נוספת ונספחת על ישראל, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם... ואין בחוקם שישיגו יותר מזה כלל, עכ"ל.

"נשמת הגוי":

רמת ה"נשמה" של נוכרי, ביאר הרמח"ל (ח"ב פ"ד,ז') וז"ל: ואולם לעוה"ב לא הייתה גזירה להאביד את האומות האלה (היינו השבעים אומות – לבד מישראל) אבל הייתה גזירה שיישארו במדרגה שפלה... רצה הקב"ה שיהיה להם כעין נשמות בני ישראל, אע"פ שאין מדרגתה מדרגת נשמות ישראל, אלא שפילה מהם הרבה.

אם נסכם את דברי רבותינו – להבנתי – הרי שאופייה, מהותה ופנימיותה של "נשמת" הגוי שונה לגמרי ובתכלית מנשמת היהודי ואינה על אותה "סקאלה" ובשורה אחת עם נשמת יהודי. אין טעם להכניס את "נשמת" הגוי "לגן עדן"  כשאין לו כלים לחוש ולהרגיש ולקלוט הנאות מהסוג הקיים שם. אין זה "שכר" לנשמה כשאתה מכניסה לעולם, שאין לה היכולת לחוות וליהנות מהתענוג הקיים בה, כשם שאין טעם לעטר ולקשט את כתלי 'מועדון העיוור' בתמונות האומנות של הצייר מארק שאגאל, וכשם ששום שף לא יתאמץ להכין ארוחת גורמה לארוחה חגיגית בה סועדים חולי אגיאוסיה (שניטל מהם חוש הטעם ל"ע).

ומה עם הכרת הטוב?

אשר ע"כ גם לחסיד אומות העולם המקיים כל שבע מצוות בני נח בקביעות, מתוך הכרה בבורא עולם כניסוחו של הרמב"ם, הרי שהוא בקטגוריה שכתבנו, שממילא אין עניין להדלקת נר לעילוי נשמה וקדיש וכדו'. לעומת זאת, הרי שחובת הכרת הטוב לשוטר הדרוזי – או יותר נכון לאשתו ולמשפחתו – בוודאי קיימת, אמירת התודה בוודאי מחויבת, וכך אכן פעל רב הקהילה כשטרח והשתתף באופן אישי ואף נשא דברים בהלוויות השוטר. בטוחני, שכשיקימו אנדרטת זיכרון לנטבחים, תימצא הדרך גם להנצחת זכרו של השוטר הדרוזי וכפי שמופיע בכותרת: כן, לנר זיכרון!

נ.ב. תודה רבה לנוסק'ה שסייע באיתור החומר.