ראש הישיבה שליט"א - פרשת בהעלותך תשע"ג

אחרי חג השבועות - כתינוק הבורח

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'... והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר... ועתה נפשנו יבשה אין כל... וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו (בוכים על העריות שנאסרו להם – רש"י)...

"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך... לשום את משא כל העם הזה עלי, האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק... לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני...

"ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, א-לה)

עיון בפסוקים אלו מגלה על כמה תלונות של עם ישראל ועל תפילתו של משה אל ה'. הבה נתבונן בתפילה זו ובמענה שענה לו ה' על תפילתו.

כמו כן אנו מבקשים להבין, האם קיים מכנה משותף בין כל התלונות המתוארות בפסוקים אלו, או שכל אחת מהתלונות אינה קשורה לחברתה.

חטא – פורענות!

כמה פסוקים לפני המתואר לעיל, מספרת לנו התורה "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם... לתור להם מנוחה... ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו'".

בספר התורה, מופיעות סימניות לפני ואחרי הפרשה הקטנה הזו של "ויהי בנסוע", וחז"ל פירשו לנו את משמעותן ואמרו "עשה לו סימניות מלפניו ומאחריו לומר שאין זה מקומו [של פרשה זו], ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות" (רש"י).

בואו ונבין, הכיצד פרשה קטנה שבתורה של "ויהי בנסוע" מפסיקה בין הפורענויות, ובכך מלמדת אותנו שעם ישראל לא הוחזקו בפורענות, הרי רצף הפורענויות המתוארות בפסוקים הנ"ל הם מציאות שהיתה, ומה יש בכוחה של פרשה זו, שרק נכתבה בתוך הדברים, כדי להפסיק בין הפורענויות? מה פשרה של הפסקה זו ומה היא גורמת?

בשלב זה, עלינו להבין מהו רצף הפורענויות שאותן באה פרשת "ויהי בנסוע" לקטוע?

הפורענויות ש"לאחרי" מתוארות במפורש, אך במבט שטחי, איננו מוצאים את הפורענות שלפני "ויהי בנסוע".

על שאלה זו ענה רבינו הרמב"ן כך:" מצאנו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו "ויסעו מהר ה'", שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה. והפסיק (בפרשת "ויהי בנסוע"), שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא הכתוב החטא הזה (שנסעו מהר ה' בשמחה) "פורענות", אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד" עכ"ל הרמב"ן.

אנו למדים מדברים אלו כמה דברים נפלאים. אנו לומדים שעצם חטאו של אדם הוא עצמו, הוא האסון והפורענות, ולא רק התוצאות שלו, מפני שעצם החטא גורם ליהודי ריחוק וניתוק מבורא עולם, ומצב זה של מרחק מאלוקים – הוא עצמו הוא העונש הכי גדול שיכול האדם להביא לעצמו, מלבד העונשים שיקבל על חטאו בעולם הבא.

גילו לנו חז"ל שבנסיעתם של עם ישראל מהר סיני, היה צד נפשי של שמחה ובריחה, בריחה שביטאה את החשש מקבלת מצוות נוספות, והתורה רואה בכך חטא.

ואנו שואלים: הכיצד? כיצד יתכן שלאחר שהצהירו עם ישראל "נעשה ונשמע", נפתחו להם השמים וראו ש"אין עוד מלבדו", "וכל העם רואים את הקולות", הכיצד ברחו משם כתינוק הבורח? וכי הם לא האמינו לגמרי שמצוות ה' הם "לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה" (דברים כד, כה)?

האמנם מדרגתו של עם הקודש שראה מראות אלוקים חיים, שווה לתינוק הבורח מבית רבו אל משחקיו?

הבריחה מהיובש והשיעמום

בעבודת ה' שלנו, אנו נתקלים במציאות לא פשוטה עבורנו. על כל יהודי עוברים בימי חייו תקופות של התעלות רוחנית גדולה וזמנים שבהם הוא מרגיש וחווה חוויות רוחניות חזקות. כשעוברים חולפים להם הזמנים האלו, מוצא האדם את עצמו ביובש רוחני וחוסר חשק וסיפוק בעבודת ה' שלו, והוא שואל את עצמו לפשר מצבו ה"חשוך" רוחנית שרק ביום אתמול "האיר" ב"אורות" גדולים. 

ניקח לדוגמא את ימי השבתות ואת הקדושה המורגשת בהם. השבתות מעניקות לכל יהודי שחפץ להרגיש בכך, הרגשות רוחניות מיוחדות של אמונה וכיסופים לקרבת ה'. בימי השבת מרגיש היהודי שלווה פנימית, מתענג על ה', מתפלל ברוגע ובדבקות, "מתחבר" אל התורה בצורה מיוחדת ושונה מימות החול, שר שירי קודש בערגה, ומרגיש רגשות אמונה חזקים.

כשיוצאת לה השבת, מורגשת לה אצל רבים וטובים הרגשה פנימית של ריקנות, חוסר מנוחה ומועקה לא מפוענחת. כפי שלימדונו חז"ל הרגשה זו מקורה ב'נשמה יתירה' הניתנת ליהודי ביום השבת, שהיא היתה מקור רגשות הקודש שליוו את היהודי במשך השבת, ובמוצאי שבת היא עוזבת.

ניתן לומר על זאת הדרך, שכנראה, לאחר שחוו עם ישראל את "חווית הר סיני" ואת החיבור הטוטאלי עם אלוקים שהרגישו באותו מעמד עד שפרחה נשמתם, או אז הבינו את מהותו של החיבור וידיעת האלוקים שיהודי מסוגל להרגיש, ולאחר שנגמר המעמד והם "ירדו" מרמת החיבור המורגש לאלוקים, נוצר בליבם חסר שמכוחו הם לא יכלו לשאת את מציאותם באותו מקום, בלי אותה עוצמת חוויה רגשית, ופשוט "ברחו" משם. לא מפני שברחו כי חשבו ח"ו שהקב"ה אינו רוצה בטובתם, אלא חששו שיקבלו עוד מצוות בלי שירגישו אותן בכל העוצמה שהרגישו את מצוות ה' בשעת מעמד הר סיני, וכשאדם מקבל מצוות שהוא לא חי אותם ומרגיש אליהן חיבור נפשי, הוא משתעמם ופשוט רוצה לברוח... מכירים את זה??

בריחה זו מהר ה', הולידה שרשרת של תלונות לא ברורות שהמכנה המשותף שלהן היה "שביקשו עלילה איך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י).

אין הכוונה ח"ו שהעם רצה ללכת לרעות בשדות זרים. שם ודאי אין מה לעשות ומסוכן שם מאוד... אך כשעם ישראל מרגישים שבליבם לא 'בוערת' אש האלוקים כמו בשעת מעמד הר סיני, הם מחפשים תלונות ותאוות שונות ומשונות, כדי להרגיע את כיסופי הנפש לרוחנית ולספק את צרכי הנשמה שמבקשת כל הזמן קירבת אלוקים.

כאשר ישא האומן את היונק

יסוד תפילתו של משה רבינו שאומר לה' שהוא אינו יכול לשאת לבדו את צרכי העם, מפני שמשה רבינו מבין לאחר שורת התלונות והפורענויות, שיש מכנה משותף נפשי אחד בשורש כל הטענות והוא, שעם ישראל מבקש קירבת אלוקים בכל שעה "כאשר ישא האומן את היונק", והיונק הרי יודע וגם מרגיש שבכל רגע נתון הוא נישא על כפי האומן, שמספק לו את כל צרכיו. משה רבינו מרגיש שכבד הוא – המשא הזה – ממנו, והוא לבדו אינו יכול לספק את צרכיו הרוחניים והרגשותיו של כל אחד מעם ישראל, שרק אם ירגישו את האלוקים בצורה מושלמת, יפסיקו התלונות.

בית מדרשם של שבעים הזקנים

שמע ה' אל תפילתו של משה, ונתן לו כח מסייע בהצטרפותם של שבעים הזקנים, שקיבלו את רוח הקודש, ומעתה גם הם משמיעים את דבר האלוקים אל העם, בצורה שכל אחד מעם ישראל יכול לקבל ולהרגיש מחובר עם דברי האלוקים, באופן האישי שהוא זקוק לו וצריך להרגיש אותו.

אתם יודעים ידידי, מהיכן לוקחים חכמי התורה שבכל הדורות את הדרכותיהם המתחדשות בכל דור ודור? הם לוקחים זאת מתוך ארון ברית ה'.

משמעותה של פרשיית "ויהי בנסוע" שנכתבה בין הפורענויות, מלמדת שעם ישראל ביסודו הוא קדוש ונשמתו מחפשת תמיד קירבת אלוקים וטעם רוחני בחיים. עצם כתיבתה של פרשייה זו בתוך הפורענויות אינה משנה את המציאות שאכן היו פורענויות בעם ישראל, אך היא משנה לנו את המבט, שבאמת בני ישראל לא יהיו אף פעם 'מוחזקים בפורענות' למרות תאוותיהם וחטאיהם, מפני שביסוד נשמתם הם כל הזמן מבקשים סיפוקים רוחניים, ורק כשאינם מוצאים אותם הם מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.

מהותה של פרשיית "ויהי בנסוע" מלמדת שארון ברית ה' ובתוכו התורה נוסע לפני עם ישראל ומחפש להם מנוחה. מנוחה זו משמעותה היא המקומות הנכונים שאליהם עם ישראל צריך להגיע במסעותיו, ובכל מקום ומצב רוחני שאליו יגיעו, ימצאו החכמים והעם בארון ברית ה' כיוונים חדשים ורעננים ש"ירטיבו" את נפשם הצמאה לטעם רוחני והתחברות פנימית לעבודת ה'.

אנו לומדים מכך שבכל מצב נפשי של יובש ומרחק מהחיבור אל הקדושה, ובזמנים בהם איננו מוצאים טעם בעבודת ה', ואנו זקוקים לטעם חדש ומרענן ברוחניות (בפרט אחרי זמני התעלות שונים דוגמת שבתות, חגים, אירועים שונים), עלינו לחפש את בית מדרשם של "שבעים הזקנים" שבהם יושבים בכל הדורות חכמי התורה, שיוכלו לדבר אלינו בשפתנו המיוחדת, ורק הם יוכלו ליצור בקרבנו טעם רוחני בעבודת האלוקים, טעם נפלא שלא יתן לתלונות דמיוניות למלא את ליבנו בבלבול וספק.

אל לנו להיבהל ממצבים נפשיים – רוחניים אלו,של תקופות "נפילה ויובש" שאחרי זמנים טובים ו"מאירים", כמו לדוגמא, למחרת לילו המאיר של ליל שבועות שבו "נפתחו לנו השמים"... ועלינו לדעת שאחרי עליה גדולה וחוויה רוחנית גדולה, מגיעים מצבים שבהם עלינו לחפש טעמים רוחניים חדשים וחוויות חדשות, ולא לברוח...

ידוע נדע שקורא הדורות מראש הכין לנו את הדרך "כי הוא ידע יצרנו", והשאיר עבורנו בכל דור את ארון ברית ה' ואת "שבעים הזקנים" שאם נחפש אותם ברצינות, הם ימצאו במיוחד עבורנו מתוך התורה הנצחית שלנו, טעם חדש ורענן בעבודת האלוקים.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בהעלותך תשע"ג

להיות חרדי

שאלה: 

בתקופה האחרונה אני נקלע לדיונים במקום עבודתי שחלק ניכר מהם עוסק במגזר החרדי. צבא, עבודה, ציונות וכדומה. כשאני משתתף בדיון אני הופך להיות באופן אוטומטי זה שמדברר את החרדים, מגן עליהם ומסביר אותם. נראה לי שגם החברה שסביבי (שאינה דתית) מצפה ממני שאעשה את זה, ואולי גם אני מצפה מעצמי באיזשהו מקום שאעשה את זה.

המצב הזה הוביל אותי אל גילוי מעניין: אני בעצם מסביר כל מיני פרטים על החרדים, אבל את המהות שהיא השורש של כל הפרטים האלו אני לא יודע להסביר.

במילים אחרות, השאלה שלי היא כזו: מה זה בעצם "חרדי"? במה חרדי שונה מסתם אדם דתי שומר מצוות? האם אלו סמלים חיצוניים בלבד כמו צבע הכיפה והחולצה, או שיש כאן משהו מהותי יותר שאפשר להגדיר אותו?

תשובה:

אחת התקופות המעניינות בדברי ימי עמנו היא שיבת ציון בימי בית שני. מה יכול להיות יותר טוב מחלום שמתגשם? הנה בית המקדש השני נבנה מול עיננו לאחר 70 שנה של גלות קשה. שבעים שנה של תפילות, געגועים וכיסופים מסתיימות להן במימושו של החלום, בית המקדש! אבל מסתבר שהמצב אינו פשוט. קבוצת עולים שחזרה זה עתה מגלות בבל פוגשת כאן בארץ קבוצות מן העמים הסמוכים נמצאים כאן, פריזיים, מצריים, אמורים ועוד. והנה דווקא כאן בחזרתם לארץ הקודש מתבוללים החוזרים מן הגולה בעמים השונים הנמצאים כאן בארץ. עזרא הסופר שרק עתה מגיע לארץ (הוא התעכב בעלייתו משום ששימש את רבו ברוך בן נריה שהיה קשיש מאד ולא יכול היה לעלות) לוקח את זה כפרויקט ראשון במעלה ומשתדל למנוע בכל כוחו התבוללות זו. "וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם. ואלי יאספו כל חרד בדברי אלוקי ישראל..." (עזרא ט' ג'-ד').

חרדה היא פחד. חרדה היא לחץ. חרדה אינה מצטלמת טוב. אם חרדה מגיעה ללא כל סיבה הנראית לעין יש לזה טיפול... יש היום אנשי מקצוע רבים המומחים לטפול בחרדות. אך אם היא מגיעה בעקבות סיבה טובה צריך לטפל בסיבה ולא בחרדה עצמה. במצב כזה חרדה היא מנגנון נהדר המונע אדישות המובילה לאובדן.

דמיינו לעצמכם טקס הענקת אותות הצטיינות בצבא. בטכס יוענקו עשרים אותות הצטיינות לחיילים בדרגות שונות שהפגינו נחישות, עוז וגבורה הרואית במקרים מיוחדים ואף הצילו בכך חיי אדם רבים. מדינת ישראל כולה חבה הרבה מאוד לאנשים מקסימים אלו. חצי שנה מכינים את הטקס, אין פרט הכי קטן שלא הביאו בחשבון. משפחות החיילים, חודש ימים כבר בהתרגשות עצומה לקראת המעמד הגדול. את המעמד יכבדו לא פחות מאשר נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. שעה לפני פתיחת הטקס כבר נמצאים כל המוזמנים. והנה בשעת פתיחת הטקס שמים לב שאחד החיילים המועמד לקבלת האות חסר. הוא אינו זמין בכל דרך שהיא. בני משפחתו בלחץ, מנהלי הטקס במתח, מתלבטים האם להתחיל בלעדיו או לא. לאחר כמה דקות של התייעצות מחליטים לפתוח בטקס בכל מקרה. כחצי שעה לאחר הפתיחה והנה הוא בא. הוא מגיע במכנס מטונף, החולצה שלו חצי בחוץ, יש לו זיפים של שבוע ועל הפרצוף שלו מרוחים עדיין קורי שינה. הוא פשוט שכח מכל העניין... איך זה מצטלם? אם הוא גומר את הספור המזלזל הזה בשלושים יום מחבוש בלבד הוא יצא בנס! כעת תשנו רק את סיומו של הספור. והנה הוא בא. הוא מגיע במכנס מטונף, החולצה שלו חצי בחוץ ומוכתמת בדם, יש לו זיפים של שבוע ומבט מבועת בעיניים. הוא בא בריצה מטורפת היישר מן הקרב האחרון בבינת' ג'בל בו הוא שמר בשארית כוחותיו על שני פקודיו הפצועים ורק כאשר אחרון הפצועים פונה הוא רץ לטקס... כעת איך זה מצטלם? הטינופת אותה טינופת, הזיפים אותם זיפים, אבל כעת זה בדיוק מה שמצטלם כל כך טוב.  

אפשר לקיים תורה ומצוות. זה מקסים! אבל יש מצב שאתה חרד. אתה לא חרד לעצמך בלבד, יתכן שאתה אישית מסודר, מערכת היחסים שלך מול בורא עולם מספיק בריאה וטובה. אבל יש מצב בו אתה חרד לתוכנית הרחבה. איך קרא לזה עזרא? "חרד בדברי אלוקי ישראל"! מצב שבו היהדות עלולה להפוך לסוג כזה של פולקלור. מלא אוירה חיובית כזו, מלא בית מקדש כזה, מלא אהבת ישראל כזו, אבל התבוללות המונית במקביל. מי שמבין שלאלוקי ישראל יש תוכנית מאד ברורה, מי שמבין שתוכניתו של אלוקי ישראל היא לא המלצת השף על מרק היום... מוצא את עצמו לפעמים חרד מכל מיני "אחי" ו"אחותי" למיניהם...

וכשאתה חרד זה לא תמיד מצטלם טוב, אבל אם אתה מבין את התמונה בשלמותה, לפעמים זה דווקא מה שמצטלם כל כך טוב...

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת בהעלותך תשע"ג

שאלה:

אמא שלי מבקשת ממני שלא אעבוד בעבודה מסוימת, אבל זו העבודה היחידה שיש לי כרגע, האם אני חייב לשמוע בקולה?

תשובה:

עקרונית אינך חייב לשמוע לאמך במה שנוגע לחייך האישיים במקום בו אתה ניזוק, אבל כדאי להתייעץ באופן אישי עם מורה הוראה כדי לדעת איך לנהוג. אמנם אם התנגדותה היא מחמת שהדבר מזיק לה כגון שיצא למשפחה שם רע וכיו"ב, אתה חייב לשמוע בקולה.

שאלה: 

למה צריך לשמוע בקול רבנים גם בנושאים לא הלכתיים? האם הם בהכרח צודקים יותר מכל אדם?

תשובה:

שאלה זו אינה מתאימה לשו"ת סמ"ס אבל אתמצת את עיקרי הדברים: חובה לציית לגדולי הדור בנושאים הנוגעים להנהגת הציבור, ובזה הם אכן יותר צודקים מכל אדם. וכן חובה לציית לרבו האישי. אבל בהנהגה פרטית אם לא שאלת אינך חייב, ובכל זאת כדאי שתביא בחשבון שדבר שנאמר על ידי רב יש מאחוריו בדרך כלל חכמה תורנית.

שאלה: 

מה עדיף ללמוד, דף היומי לפי הקצב העולמי או בקצב איטי יותר אבל יותר בעיון?

תשובה:

תלוי מי שואל. הכלל הוא שאין אדם למד אלא לפי מה שליבו חפץ, ומה שמייצר יותר קביעות עדיף. באופן כללי, אם אתה יכול ללמוד דף בהבנת הגמ' היטב, הספק עדיף. ואם אינך יכול לימוד בעיון עדיף.

הלל עזרא - פרשת בהעלותך תשע"ג

"שבת שמה"

הלל עזרא

את השורות הבאות אני רוצה להקדיש למלכה הבלתי מעורערת של כל מעשי בראשית, שבת המלכה!

***

לפני שנה, במסגרת עבודתי כמורה למתמטיקה, הכנתי לבגרות בחור צעיר ומוכשר כבן 26. נקרא לו לצורך העניין שימי.

כמה מילים על הדרדק: שימי משמש כאצבע מאשימה מהלכת על שתיים כנגד מערכת החינוך הרבועה, שלא לומר, גלעד חי למה שצעידה מוגזמת בתלם יכולה להסיט הרחק הרחק בחור צעיר ומבולבל. הוא נולד למשפחה מכובדת בשכונת רמות בירושלים, לאב ר"מ בישיבה קטנה ואם מורה מחנכת בסמינר. מסלול חייו כמו נקבע עוד לפני שנולד, 'חיידר' ירושלמי וותיק, הלאה בישיבה קטנה מהטובות שבעיר, ומשם באופן טבעי לישיבה גדולה שהונהגה ביד רמה תחת ידיו האמונות של אחד מזקני ראשי הישיבות שבדור. שימי מטבעו בחור שאוהב מרחב פעולה, מה שלא תמיד הסתדר עם השבלונה הישיבתית הקלאסית שהכתיבה את הכללים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם סגנונו האישי.

לאחר שנה בישיבה גדולה הוא התחיל להרגיש שנמאס לו. נמאס לו להעביר את סדר יומו מול גמרא שלא תמיד מצא בה עניין. נמאס לו לשבת שעות מול המשגיח בשיחותיו הארוכות. נמאס לו לקום כל יום בשבע בבוקר. נמאס לו מזה שאין לו שום אפשרות לבטא את טעמו בלבוש ונמאס לו ללכת בחוץ חנוט במגבעת וחליפה בימות החום הקיציים. המשגיח, איתו דיבר שימי בניסיון לקבל עזרה, שלח אותו ל"שיחת חיזוק" אצל אחד ה"מחנכים" כדי לראות מה השתבש אצלו בראש. שיחה עם אמא בארבע עיניים הניבה הרבה דמעות שקרעו את ליבו של שימי הצעיר. ואבא רק הביט בו במבט רציני ואמר שצריך להתפלל חזק יותר... הוא ניסה לסחוב עד סוף השנה ללא הצלחה כשהוא מוצא את עצמו בסופה עומד מחוץ למבנה הישיבה, מוחתם כ"פרסונה נון גראטה", בדרך החוצה.

לחזור לישיבה הוא כבר לא היה מוכן.

לאחר שנתיים של נדידה בין מוסדות שונים ומשונים שניסו להגיש לו את הסחורה הרגילה בעטיפות מעניינות יותר, ללא הצלחה, הוא מצא את עצמו נוטש את הכל מאחור ועולה על טיסת לילה חד כיוונית לארצות הברית. משאיר אחריו את ההורים, את המשפחה, את החברה שנידתה אותו ואת הכיפה. חמש שנים הוא בילה בניכר ואגר שקל לשקל בזיעת אפו כשהוא בונה את חייו מחדש כחילוני. השמועות שהגיעו אליו מהארץ אמרו שההורים ישבו עליו שבעה ומחקו אותו לחלוטין מהמשפחה. גם הוא מצידו השתדל למחות כל זכר מעברו החרדי.

בגיל 25, לאחר שהתבסס כלכלית הוא החליט לחזור לארץ. הוא שכר דירה בקטמון והתחיל לבחון את עתידו באקדמיה. מהר מאד הוא הבין שכתוצר מערכת החינוך החרדית אין לו דבר להציע לאוניברסיטה שדרשה בגרות מלאה ופסיכומטרי והוא צריך להתחיל הכל מחדש. הדבר רק הציף אצלו את הזיכרונות הישנים מהילדות ומילא אותו בתסכול ענק.

"אתה מבין", סיפר לי בדמעות בשיעור הראשון שהעברתי לו, "בגיל עשרים ושש אני מוצא את עצמי בלי כלום ביד. עכשיו אני צריך להתחיל הכל מהתחלה".

למרבה המזל זכה שימי במתנת שמיים שאין כדוגמתה, חשיבה רציונאלית. למרות התסכול ולמרות הכעס הוא הבין שעם האשמות הוא לא יוכל להתקדם בחיים וטוב מאוחר מאשר לעולם לא. הוא למד ברצינות. מה שיכול היה ללמוד לבד, למד לבד. מקצועות שלא יכל להתקדם בהם בכוחות עצמו, שכר מורים פרטיים בכסף מלא ולאחר שנה וחצי הוא עמד לפני הישורת האחרונה, מבחן חמש יחידות במתמטיקה. כחודש לפני הבחינה ישבתי איתו ערב ערב ועברנו על החומר.

כשבוע לפני הבחינה הוא חטף בלק-אאוט, כנראה מעוצמת הלחץ. הייתי צריך לשבת איתו יותר זמן. היינו מסיימים כל יום שיעור של חמש שעות ברציפות, אדומים מרוב מאמץ מחשבתי וסחוטים מעייפות. ביום חמישי שלפני הבחינה, לאחר שלוש שעות של לימוד ברצף הוא צנח על הספה באפיסת כוחות כשהוא מנגב את תוצר מאמציו ממצחו הקודח. הצעתי לחזור אליו למחרת ולסיים איתו את החומר ביום שישי. הוא לא הסכים. "למה?" שאלתי. "אני חייב להתכונן לשבת" הוא ענה לי בפנים רציניות. הסתכלתי עליו מהצד בציניות, "להתכונן לשבת?!" ומיד התחרטתי. היה נראה שהוא ממש נעלב. לא הצלחתי כל כך להבין למה, מדובר היה בבחור שלא החזיק אפילו מטבח כשר, גם אם הגעתי אליו רעב ידעתי שאין לי ממש על מה לבנות...

אך מסתבר שלשימי יש הרבה מה להכין לשבת. הוא התכונן לקום ביום שישי מוקדם בבוקר, לנקות את הבית, להרים טלפון לכמה חברים להזמין אותם לשבת ולצאת לשוק לקנות את כל מצרכי השבת לשלוש סעודות. אם חשבתי שמדובר בשבת חברים עם סעודות מול הטלוויזיה ויציאה בבוקר לים, מסתבר שטעיתי. שימי התכוון להעביר שבת כהלכתה מכניסתה עד ליציאתה.

"מה אתה חושב...", אמר לי שימי כשהוא שוכב פרקדן על הספה ועיניו חצי עצומות, "הוציאו לי את הטעם בלימוד, הוציאו לי את החשק לשים ציצית, עיקרו ממני את העניין המינימאלי בכל דבר יהודי, אבל את השבת אף אחד לא הצליח לקחת ממני. אין דבר יפה יותר וטהור מזה. גם אם מגיע אלי אלוקים ואומר לי: קח את השבת ותעשה אותה איך שנראה לך, אני משאיר אותה בדיוק כמו שהיא עד לפרט האחרון! אני לעולם לא אוותר על המתנה הזאת, אני לא פראייר!"

הרגשתי שבא לי לבכות...

***

מגיע הקב"ה למשה רבנו ואומר לו: "משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל, שבת שמה"

קיבלנו בהר סיני תרי"ג מצוות. את כולן אפשר להגדיר כמתנה, אבל התבטאות קונקרטית על מצווה מסוימת כמתנה אנחנו יכולים למצוא רק בשבת. וההבדל הוא פשוט, התורה על כל חלקיה דואגת בעיקר להכין את האדם בעולם הזה לקראת הטרקלין בעולם הבא. המתנה היא בעיקר רוחנית. אבל שבת היא מתנה שחלק ניכר ממנה הוא גשמי, היא נתונה לאדם כמתנה שנוכל ליהנות ממנה ולהתענג בה. גם אדם פשוט כמוני שקשה לו עם הרבה דברים ונופל לא פעם, יכול ליהנות ממנה ולמקסם אותה עד הסוף כי היא נתונה בעיקר בשבילי, להנאתי.

כמה יפה היא השבת. תפילה בבית כנסת ברוב עם. אווירה טובה ושירה נהדרת, גם מהדרשה של הרב אפשר ליהנות כמשב רוח מרענן לאחר שבוע עמוס. חוזרים הביתה לשולחן ערוך, שלום עליכם, סעודת שבת באווירה שרק היום המיוחד הזה יכול לספק. אין דבר גאוני מזה שכל שבוע מתאספת כל המשפחה, שוכחים מכל דאגות העולם ופשוט שוקעים בתענוג אינסופי הנוסף ע"י הנשמה היתרה ששוכנת בתוכנו ביום הגדול הזה.

ברור שישנם גם הגבלות שלפעמים יכולות להיתפס כמיותרות. אבל לעניות דעתי, דווקא אלו מוסיפות להוויית ומהות השבת. כי גם אם הסיגריה שלאחר הצ'ולנט יכולה להיתפס בעיני רבים כתענוג צרוף (תשאלו את החבר'ה בליל שישי מחוץ לקיוסקים שמספקים את הסחורה עוד לפני שבת...), אבל אחרי הסיגריה תבוא המכונית ואחרי המכונית יבוא הים ואם כבר מחללים שבת אז למה שלא נעבוד 'בקטנה' ונעשה כמה גרושים מהצד (בכל זאת 150% לא הולכים ברגל...)

ואז, מה נשאר לשבת שלנו?!

כאשר אני משקיף מחלון ביתי ורואה בצער רב את המכוניות הנוסעות לאורך הרחוב, כשתחת גלגליהם נרמסת מבוישת המלכה שלי, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי את מה ששאל אותי שימי: מה, הם פראיירים?!

שבת שלום ומבורך לכולם!

הרב איתמר טעפ - פרשת בהעלותך תשע"ג

נר, אור ודרך חיים

הרב איתמר טעפ

אך לפני שבוע וקצת עמדנו בסיום שבעת השבועות בהם ספרנו יום יום בהמתנה ליום בו קבלנו את התורה.

לכל הרגלים המוכרים לנו ישנו מאפיין ייחודי, בסוכות 'הסוכה וארבעת המינים', בפסח 'איסור חמץ ומצוות אכילת מצה'. לא נכתב בשום מקום בתורה שבחג השבועות יש מצווה ללמוד כל הלילה, אבל בחג השבועות 'כולהו מודו דבעינן נמי לכם'. יש מצוות שמחה.

כשמשה רבינו עלה לשמי מעלה בכדי לקבל תורה, אחזה בו השכחה יום-יום, ביום הארבעים בא לפני הקב"ה וקיבל במתנה את התורה. אנחנו כאז זוכים ביום מתן תורה למעין גילוי מחודש של קבלת התורה, כל אחד יכול לומר 'רוצה אני' ויקבל במתנה.

יחודו של המספר 'שבע', מבאר המהר"ל, שכל שבע הוא כנגד הטבע והשמיני הוא מעל הטבע. רק אחרי שספרנו שבע שבתות תמימות (לכן מאחרים תפילת ערבית ביום זה) אפשר להשיג את התורה אותה מגדיר השל"ה הקדוש בהקדמה לתולדות אדם "ותכליתו הוא להיות כאלוקים".

בפרשתינו מובא "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

אומר הנפש החיים, "כי נר מצווה ותורה אור", נר הוא דבר זמני, כשהנר כלה, אורו כלה. אור דבר קיומי. דבריהם של המהר"ל ובעל הנפש החיים קוראים אלינו מתוך מילות הפרשה "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כאשר שש הנרות הצדדיים עולים אל מול הנר השביעי נוצרת יצירה חדשה של "יאירו", של אור כזה ההופך את הנר ל"להעלות נר תמיד".

מבאר רש"י "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

שואל הרמב"ן "ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות ולא ניחמו בקטורת וכו'". מביא הרמב"ן מהמדרש "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו", ועל תמיהתנו, הלא מאז אבדנו את יכולת הקרבת הקרבנות אבדה המנורה משיב מיד הרמב"ן: "אבל לא רמזו אלא לנרות בית חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן חורבן בגלותנו".

להקרבת קרבנות לא זכינו בגלותנו, להקטרת קטורת לא זכינו בעוונותינו, אור נרות קיים אך בחידוש של שמונת ימים שמונה נרות. חסרון מנורת המאור מחייב אותנו להשיג את הדרגה שמעל, לבדנו.

אולם בכוחות הנפש הפנימיים שלנו ישנה מעלה יתירה על מעלות אלו. "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ולכאורה מהו ההקשר הלזה?

מבאר רש"י: כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם, וזכות מצוה לפי שעה כאור הנו, "דרך חיים תוכחות מוסר" תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים.

מגלה לנו כאן שלמה המלך בחכמתו שכשם שלנר הפרטי יש כוח להפוך להיות אור קיומי – דבר שקורה במנורה בתנאי ש"אל מול המנורה יאירו שבעת הנרות", יש לו כוח לאדם במהותו על ידי תוכחות מוסר להטות עצמו אל דרך החיים.

האדם שהוא מרכז הבריאה, בשבילו נוצרו כל הדברים החיצוניים בכדי להעלותו מדרגה לדרגה, בו עצמו יש את היכולת להיתפס בכל אותם נתונים שנוצרו בעבורו ובלי השלמות לייצר את דרך החיים. אבל לכל זה יש תנאי אחד, הידיעה שכשם שהתורה ניתנה במתנה כך אותן השגות ניתן להשיגם רק במתנה ורק על פי אותה מתנה.

ארי וינברג - פרשת בהעלותך תשע"ג

איך לשמר את שבועות

ארי וינברג

חיים ויענקל חברים טובים היו כמעט מעת היוולדם. באותה עיירה נולדו, בשכנות גדלו, יחד שיחקו בבוץ ובתרנגולות באותה החצר. כחברים טובים מאז למדו יחד בחיידר ועד לעת גלותם לישיבה, לא נפרדו לרגע. חלקו יחד את אותם משחקים, אותן תוכניות, אותם חלומות ואכזבות... אבל כדרך העולם משנישאו נפרדו דרכיהם. זה פנה לצד אחד של המדינה וזה פנה לצד אחר. יענקל – מזלו האיר לו פנים, בכל אשר פנה הצליח והשכיל, הון רב עשה בעסקיו ושמו הלך לפניו כעשיר מופלג. את חיים לעומתו החלו לתקוף צרות רבות משונות וקשות. פרנסה לא הצליח להשיג בשום מקום, ילדיו רעבו ללחם פשוטו כמשמעו ולבשו טלאים שלא הצליחו לחמם אותם בחודי החורף הקשים, דבר שהביא עליהם חולאים רעים ומרים. הקש ששבר את גב הגמל היה אשתו שנפלה למשכב ממנו לא קמה והשאירה אותו מטופל בילדים רכים וחולים ואין לאל ידו להושיע. יום אחד פגש ידיד מעברו שגדל איתו באותה עיירה, חיים שפך את ליבו בפניו וסיפר לו על רוב צרותיו ועל כך שאינו יודע עוד מה לעשות. משסיים אמר לו ידידו: "שמע, זוכר את יענקל חברך הטוב? עשיר מופלג הינו ולפי השמועה אף בעל חסד גדול הוא, סע אליו, ספר לו על צרותיך, ובטוחני שלא ישאיר חבר כמוך בצרה".

ליבו של חיים התמלא תקווה. הוא ארז אי אלו מיטלטלים ושם פעמיו לעבר עירו של יענקל ידידו משכבר הימים. משהגיע לעיר שאל עובר אורח: "מכיר אתה את יענקל הגביר?" ענה לו האיש: "בודאי! ראש הקהל הוא, עשיר מופלג ובעל חסד גדול". "והיכן הוא מתגורר?" שאל חיים. נתן לו האיש את כתובתו. כך צעד לו חיים לעבר בית חברו, כשהתקרב נגלה לעיניו בית מפואר וגדול. חיים שם פעמיו לעבר דלת הבית אך שם נתקל בשומר. "רצוני לפגוש בר' יענקל" אמר לו. ענה לו השומר: "מצטער, ר' יענקל עסוק מאוד בימים אלו ואין לו זמן". אמר לו חיים: "אני חבר ותיק  שלו ואני חייב להיכנס", אך השומר סירב. וכך מצא חיים את עצמו עומד בחצר וממתין ליענקל שיצא מביתו. לעת ערב נפתחה דלת הבית ויענקל יצא מוקף בכמה מלווים. חיים זינק לעברו וצעק לו "יענקל יענקל, זה אני חיים חברך מהעיירה". יענקל נעצר, הסתובב והביט בו, לאחר רגע אף זיהה אותו ואמר לו בשמחה: "חיים, מה שלומך? הרבה שנים עברו...". חיים פרץ בבכי "עזור לי, מצבי אנוש! זקוק אני לעזרה דחופה!".

יענקל הביט בבגדיו הבלויים של חיים ובמבטו האומלל, ולאחר מכן אמר לו: "שמע, אני יוצא עכשיו וחוזר בעוד שלוש שעות, תבוא אלי, נשב ונסדר הכל". לאחר מכן הסתובב יענקל לעבר השומר ואמר לו "בעוד שלוש שעות תכניס אותו אלי". וכך היה. כעבור שלוש שעות ישבו חיים ויענקל הידידים משכבר הימים וחיים גולל באוזני ידידו את מסכת צרותיו ואומללותו. יענקל הזיל דמעות צער יחד עם חברו, רחמן גדול היה לכל אדם וכ"ש לחבר אהוב. כשסיים חיים את דבריו אמר לו יענקל: "בוא אלי מחר למשרדי ואני אביא לך המחאה מכובדת שתעזור לך לעמוד על רגליך ולפתוח עסק עצמאי, וכן כמה מכתבים לחיים האישי שלי שיכין בגדים עבורך ועבור משפחתך, וכן לרופא האישי שלי שיתלווה אליך וירפא את ילדיך. חיים התרגש מאוד לנוכח נדיבותו של יענקל, הודה לו נרגשות ויצא.

למחרת המתין יענקל לחיים במשרדו, הוא העביר את כל פגישותיו קדימה במיוחד בשביל חיים. אך חיים אינו מופיע. לאחר שעה התייאש יענקל וחזר לעסקיו. בסוף היום חזר לביתו ומיד בכניסתו לחצר ביתו התנפל עליו חיים שהמתין לו שם. "יענקל יענקל, תעזור לי! יש לי מלא צרות!". יענקל נעצר ואמר לו בתמיהה: "אמרתי לך לבוא למשרדי ואעזור לך. מדוע לא באת? בוא מחר בשעה עשר בבוקר ואסדר אותך". למחרת שוב המתין לו יענקל וחיים לא מופיע, ושוב תופס אותו ליד ביתו ובוכה ומבקש עזרה, ושוב יענקל מזמינו למשרדו, ושוב חיים אינו מופיע וחוזר חלילה...

אנו שומעים את הסיפור וחושבים, אחח... בטח הצרות של חיים העבירו אותו על דעתו, יענקל מזמין אותו לקבל סיוע והאיש לא בא?!

***

במשל נפלא זה מסביר החפץ חיים זצ"ל תמיהה גדולה שעולה למתבונן. אנו מתפללים ומתחננים כל יום בתפילה "אבינו האב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו להבין ולהשכיל...". כל יום אנו מתפללים ומתחננים, האם אנו נענים? למה אנחנו מרגישים שכלום לא זז?

עומדים אנו כמה ימים אחר חג השבועות. השנה חגגתי אותו בישיבה וזו הייתה אחת מהחוויות המרגשות שעברתי! עמדתי נדהם מקול התורה שהיה בבית המדרש מתוך כיף והערכה לתורה הקדושה... וחשבתי לעצמי האם אני יוכל לשמר את האפקט הזה? לקחת אותו איתי? האם תפילותי התקבלו והשנה אקבל את חלקי בתורה? האם אצליח להרגיש את העונג בלימוד כל השנה או שזה יחלוף תיכף ומיד?... ואז נזכרתי בסיפור הזה ושאלתי את עצמי האם אני חוזר לאסוף את מה שהובטח לי, האם אני שונה מחיים מהסיפור שרק צריך לבוא ולאסוף.

כולי תפילה שכולנו נבוא לחג השבועות הבא ונוכל לומר: אנחנו שונים מחיים, אספנו את מה שקיבלנו. כי ברור ופשוט שאלוקים שמע לתפילתנו, הוא רק רוצה שעכשיו נבוא ונקטוף את הפירות. הוא רוצה להעניק לנו אבל מחכה שנעשה צעד קטן לכיוונו, שנראה רצינות, שנשתדל, שנעשה מאמץ כלשהו, ואז... אז נזכה ונרגיש שתפילתנו התקבלה ומשאלותינו מתגשמות.