ברכת הקץ

מורנו ראש הישיבה

ברכת הקץ

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם"...(מט-א,ב)

"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים".(רש"י על פי המדרש)

בפרשה זו יש להאיר כמה עניינים ולשאול : מהו עניין הקץ שביקש יעקב לגלות ולשם מה היה נחוץ לגלות אותו?

עוד עלינו להבין מדוע באמת לא הורשה יעקב לגלות את הקץ והאם ה"דברים אחרים" שאמר יעקב לבניו הם באים במקום הקץ שביקש לגלות ולא היה יכול, או שעניינים אלו של הדברים שאמר, אין להם קשר לעניין הקץ שביקש לגלות?.

בסוף דברי יעקב לבניו אנו מוצאים שהתורה מסכמת: "כל אלה שבטי יעקב שנים עשר וזאת אשר דיבר אליהם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו בירך אותם"...(נ-כח)

 בפשוטו של מקרא אנו שומעים שדיבוריו של יעקב עם בניו היו ברכה, וכל אחד מהשבטים קיבל "איש כברכתו" המיוחדת בשבילו. הבה נבין,האומנם יש בדיבורים אלו ברכה והרי אצל ראובן שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה. גם אצל שאר האחים איננו מוצאים ברכות מפורשות, אלא תיאור על ייחודיותו של כל שבט והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים?

ברכת הצדיק

כדי להבין זאת, עלינו לתת את הדעת על נושא ברכת הצדיקים מהו עניינה ומהו כוחה?

 ביסוד הדברים פועלת הברכה מכוח תפילת הצדיק על מבקשי ברכתו, תפילה הנשמעת יותר ומתקבלת עקב קדושתו של המבקש וקרבתו לאלוקים בבחינת "צדיק גוזר וה' מקיים". אך ביאור זה אינו מדויק ופעמים רבות אנו רואים שהצדיקים מברכים וברכתם לכאורה לא התקיימה. האם העובדה שהברכה לא התקיימה אומרת שהמברך לא היה צדיק? ודאי שלא! הצדיק בברכתו בדרך כלל אינו גוזר גזירות על הקב"ה, אלא הוא נושא תפילה שנוסכת תקווה ואמונה בליבו של המתברך.

אך בעומק ברכת הצדיק ישנו רובד נוסף. צדיק אמיתי רואה את העומד לפניו לא רק בעיני בשר ודם אלא בעיקר בעיני הרוח הצופיות למרחוק ומבינות היטב לנפש המתברך. הצדיק אשר האדם מבקש את ברכתו אינו רק מברך את האדם ומתפל להצלחתו, אלא מסתכל בעומק אישיותו של האדם ובעיני הקודש שלו הוא מעמיק לברר את שורש נפשו ונשמתו של מבקש הברכה. רק בהתאם להבנתו בתפקידו המיוחד של האדם הוא מברך ומתפלל להצלחתו.

אדם גדול אשר מכיר את שורשי נפשו של מבקש ברכתו יגלה לעומד לפניו את מה שמוטל עליו לעשות לפי כחות נפשו המיוחדים שאותם העניק לו הבורא לשם מימוש הכוח. אם מבקש הברכה יבקש דבר שאינו מתאים לו לפי כוחותיו הוא לא יקבל את ברכת הצדיק. אשרי האיש שזוכה להתקרב אל רב מובהק וצדיק המכיר את עולמו שמנחה לו את דרכיו בהתאם לכוחות נפשו.

כמה אושר מרגיש אדם שיודע באופן ברור ומוחלט מה תפקידו בעולם ומה עליו לעשות כדי לממש את חייו באופן הכי אמתי ומושלם. חייו של אדם שכזה הם חיים של  ברכה.

זוהי גם הברכה המושלמת שזוכה אדם לקבל מאדם גדול המגלה לו את כוחותיו ומעצים אותם על ידי תפילה להצלחתו ואשריו של היהודי הזוכה לברכה שכזו. אכן, יש ברכות מצדיקים שלכאורה אינם מתקיימות, אך עיקר תפקידם של ברכות הצדיקים להעצים את כוח מקבל הברכה ולתת לו כוח ודברי הדרכה וחיזוק להמשיך לקוות ולהתפלל ולעמוד בתפקידים שהועידו לו משמיים. במובן זה אכן כל ברכות הצדיקים מתקיימות וצא וראה כמה עוצמה ואמונה מקבל כל מקבל ברכה מהצדיק המברכו.

גילוי הכוחות ומימושם

לאור זאת, אם נתבונן בדברי יעקב לבניו, אנו מוצאים שאכן יעקב נתן לכל אחד מן השבטים ברכה. בברכה זו גילה יעקב לכל אחד מהבנים את שורש נפשו המיוחדים ואת התפקיד הייחודי שלו לאור כוחותיו הייחודיים, אם רק ידע לנצל אותם ולהשתמש בהם כראוי, הוא יזכה להצלחה גדולה. גם אם כלפי חוץ נראים דברי יעקב לחלק מבניו כתוכחה, יש בהם ברכה גדולה של גילוי הכוחות ובירור התפקיד הייחודי שהועיד הקב"ה לכל אחד מהשבטים.

***

משמעות הקץ שמבקש יעקב לגלות לבניו אינו סתם גילוי מתי תהיה הגאולה ומתי תגיע אחרית הימים. לגילוי זה אין משמעות מיוחדת!. בגילוי הקץ מבקש יעקב לגלות לבניו במפורש את תפקידם בעולם ומתי תפקיד זה יגיע לסיומו. כך מפרש התרגום יונתן את ענין גילוי הקץ ובתרגום ללשה"ק:"ביקש לגלות את הקץ הגנוז ומתן שכר הצדיקים ופורענות הרשעים ואיך צדיקים מטיילים בגן עדן".

בכך חשב יעקב לסייע לבניו בעולם בתפקידם אם יראו בבהירות את השכר ואת גן העדן הצפוי להם. אבל הקב"ה אינו מסכים לגילוי הקץ באופן שכזה, מפני שבגילוי מפורש שכזה, תהיה עבודת השבטים בעולם כמעט ונטולת בחירה שהרי הם ידעו הכול בבהירות מוחלטת ולא יצטרכו לעבוד קשה כדי לזכות לחיי עולם והרי עולמינו הוא עולם של בחירה בו הטוב והאמת אינם ברורים לגמרי ויש לעמול כדי לברר ולהשיג אותם.

במקום זאת, במקום הקץ המפורש הודיע להם יעקב את הקץ בצורה נסתרת וזאת ע"י גילוי הכוחות המיוחדים לכל אחד מהם שאם רק ידע לנצל אותם כראוי הוא יהיה מברך ויזכה לקץ הגנוז לצדיקים בגן העדן.

הלוואי וגם אנו נזכה לברכה בחיינו ולמצוא לנו רב מובהק ומבין שיסייע לנו לברר את הכוחות המיוחדים שלנו שרק על ידם נזכה לכל הברכות.

דבר העורך

בפרשה, כל הברכות של יעקב לשבטים כתובים בצורה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא

בתורה, לשון די מליצית. מה שמוביל להרבה דעות חלוקות בין פרשני המקרא. כשקראתי את ברכת

יעקב לשמעון ולוי, תהיתי לעצמי מה הפירוש של "באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מילים קצת

לא מובנות. ראיתי שהרמב"ן נותן לזה פרשנות מעניינת והבנתי משם משהו נחמד.

כששמעון ולוי פשטו על שכם הם הרגו את כל התושבים,'באפם הרגו איש', אפשר להתווכח אם זה

מעשה מוסרי או לא, אבל אפשר להבין מאיפה מעשה כזה מגיע, נעשה מעשה שלא ייעשה כלפי

מישהי מהמשפחה שלהם.

מה שהפריע ליעקב זה 'וברצונם עיקרו שור', אחרי שהם הרגו את התושבים הם בזזו והשחתיו את

הצאן ואת הרכוש שבבית ובשדה, זה היה אחרי שהם נרגעו מהכעס, אחרי הנקמה. ואת זה יעקב לא

מוכן לקבל, נקמה והשחתה סתם בגלל שזה עם אחר, מישהו שונה ממך, זה היה מעשה שכבר לא

הגיע מכעס שהוא תכונה אנושית, זה בא מרצון, מהחלטה. וזה כבר מעשה שלא מקובל אצל יעקב

אבינו, זה לא הערכים של עם ישראל, על זה יעקב אומר 'בסודם אל תבוא נפשי'.

גוט שאבעס

דודי.

אדרבא ותן בליבנו - עשרה בטבת

ר' דב רבינוביץ                                                                                             

"דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.

נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת." (מגילה ט.)

נס. כל החכמים מתרגמים את אותם השינויים ולמרות זאת נאמר במגילת תענית "וחושך בא לעולם שלושת ימים". נכון שלכתחילה זו גזירה רעה, יכול היה להיות אסון אם לא הייתה התערבות ניסית, אבל- נעשה נס! בדיעבד- מדוע התרגום כה נורא הרי התרגום עצמו הוכוון ע"י שמיא? מדוע אנו נדרשים לצום? להתאבל?

אם נשווה בין תורתנו לתרגום, ניתן להבחין בהבדל מהותי. מה שאין בתרגום היווני, זה התגים שעל האותיות. לכאורה רק קישוטים על האותיות, אבל- הם כה מהותיים! מתגים אלו ר' עקיבא היה דורש "תילין תילין של הלכות".

"תחילת המאה ה-20, קופסא מעץ זית לספר תורה העטופה בגלופה של מהות העם היהודי."באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי

לענ"ד, ההבדל הוא שהתרגום היווני מכיל בעצם רק את התורה שבכתב. השמטה והכחשה מכוונת לתורה שבע"פ, לחז"ל. בעצם, "האפילה" שבתרגום הינה ביצירת מציאות של תורה שבכתב  ללא תורה שבע"פ.

דרך אגב היסטורית, בתקופה זו מתפתחת התנועה הצדוקית המתכחשת כידוע לתורה שבע"פ.

ואכן טבעי שעל דבר כזה תרד אפילה לעולם, וראוי שנדרש לצום.

לימוד התורה, הגמרא שאנו לומדים, זה לא רק דברים שחכם זה או אחר חשב וכתב, זו מהות האמונה שלנו. נתינה למשה מסיני. צריכים אנו להתחבר למהות זו.

מי ייתן ונזכה במהרה בימינו לקיום הפסוק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים."

בברכת "וראה בטוב ירושלים",

"תחילת המאה ה-20, קופסא מעץ זית לספר תורה העטופה בגלופה של מהות העם היהודי."

באדיבות הקרן למורשת הכותל המערבי

הקטע שלי בפרשה

הרב זאבי קצלנבוגן

מבט אל החיים

זה לא סוד שיעקב אוהב את יוסף. עוד כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה בלבד קנה לו יעקב כתונת פסים. עשרים ושתים שנה יעקב סבור שיוסף נטרף בידי חיה רעה והוא ממאן להינחם. הוא לא מוכן להמשיך את החיים ללא ילדו האהוב, ולאחר המפגש המרגש הוא מרגיש שהוא הגשים את משאת חייו ומוכן למות – "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי." אהבתו ליוסף בולטת לכל אורך הדרך.

אך האם יעקב לא הפיק לקחים? האם יעקב לא ראה כיצד יחס מועדף ליוסף מוביל את שנאת האחים ומלבה אותה עד כדי כך שהם מוכנים למכור אותו?

"ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (פרק מ"ח פסוקים ג' – ה')

יעקב נותן לשני בניו של יוסף מעמד של שבטים. אף נכד אחר של יעקב אינו מקבל מעמד כזה, רק שני בניו של יוסף האהוב משודרגים למעמד של שבט. למה? מדוע יעקב מייצר שוב העדפה של אח אחד על פני אחיו האחרים?

אבל זה לא נעצר כאן. גם בתוך משפחתו הפרטית של יוסף מייצר יעקב סדרי עדיפויות. בשעה שבאים שני הנכדים מנשה ואפרים לקבל את ברכתו של יעקב לפני פטירתו מניח יעקב את יד ימינו על אפרים הבן הצעיר ואילו את שמאלו מניח יעקב על מנשה הבן הבכור, וזה בניגוד לצורת עמידתם.

"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך אותם... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...(פרק מ"ח פסוקים י"ג – י"ט)

יעקב מתעקש לתת יחס מועדף לאפרים בתוך ביתו הפרטי של יוסף וגם כאשר הוא רואה שהדבר חורה ליוסף הוא ממשיך ומתעקש. מדוע?

יתכן מאד שכפיצוי על הסבל האדיר שגרמו האחים ליוסף, הם גם יסכימו עם ההעדפה המתקנת שנותן יעקב ליוסף. במיוחד כעת אחרי שלכולם ברור שבורא עולם מסבב הנסיבות כולם מראה באופן ברור שאכן ראוי הוא יוסף למלוכה. אך מדוע ממשיך יעקב עם ההעדפה הזו בתוך משפחתו של יוסף?

מה מיוחד בהם במנשה ואפרים? מה מיוחד בהם שאחרי שיוסף מנסה "לתקן" את טעותו של אביו ולסדר את ידיו ממשיך יעקב ומברך אותם ברכה נוספת – "בך יבורך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה."? במשך דורות יברכו הורים את ילדיהם. הם לא יאמרו ישימך אלוקים כמשה רבנו, גם לא כאברהם אבינו, כל הורה שיברך את ילדו יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" מה יש בהם באפרים ובמנשה שכל כך אנחנו רוצים שבנינו יהיו כמוהם? אבל גם אם נבין מה מיוחד בהם, מדוע רק כעת לאחר "התיקון" של יוסף נזכר יעקב להוסיף את התוספת הזו?

מנשה ואפרים נולדים ליוסף בארץ ניכר. הם משהו אחר, הם תוצרת חוץ. יוסף נמצא לבד, רחוק מבית הוריו ומתמודד עם הגדולים שבפיתויים. לתוך כל הספור הזה נולד לו תינוק חמוד. יוסף כאיש שמחובר מאד למציאות מעניק לתינוק שם שמבטא אולי יותר מכל את מצבו – "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי." – הקב"ה השכיח ממני את העבר, אני עומד מנותק מכל מה שהיה לי. והנה בן נוסף נולד לו ליוסף בניכר – "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עוניי." הקב"ה לא רק ניתק אותי מן העבר היפה שהיה לי, אלא בונה לי במקביל הוה מקסים, אפי' בארץ עניי הוא מפרה אותי.

מנשה ואפרים אינם סתם שני ילדים. הם ילדים של מאורעות החיים. אין אדם שלא עובר מאורעות, אין אדם שלא עובר קשיים משמעותיים בחייו, ניתן להסתכל אחורה ולהצטער, וניתן להתבונן קדימה ולבנות. שני המבטים נכונים, שני המבטים מחויבים, זה לא בריא רק להצטער על העבר כמו שזה לא בריא להתעסק רק בבניה המנותקת מכל רגשות. מנשה ואפרים הם שני כלים איתם עובד היהודי בהגיבו למצבים, מבט אחד אחורה, וקדימה לתנופה...

סוף סוף זכה יעקב לראות באיחוד המשפחה. כעת הם יוצאים לדרך, והדרך של היהודי אולי יותר מכל אחד אחר עוברת דרך הגלות, דרך מאורעות החיים. איחוד המשפחה קורה דווקא במצרים ומשם הם יוצאים לדרך, כי העם היהודי נועד למסלול עם הרבה אתגרים וקשיים. יעקב רוצה לתת כלי משמעותי למשפחה המאוחדת. הכלי הזה נקרא 'מנשה ואפרים' ,הם חלק בלתי נפרד מספורו של העם היהודי.

אך על מה לשים דגש חזק יותר? על ההיפרדות בצער מן העבר, או על הבניה של העתיד? כאן יעקב מתעקש לחדד את הדברים. למרות שמנשה הוא הבכור, למרות שהשלב הראשוני הוא צער, לא כדאי לשים עליו דגש חזק מדי, הכוח המשמעותי יותר הוא חלק הבניה. היכולת לבנות בתוך עולם עם קשיים הוא הכוח המשמעותי יותר.

יעקב כיוסף גם הוא עובר קשיים בחייו, גם הוא מתמודד עם מצבים לא פשוטים, אך המסקנה שלו היא ברורה: חייבים מבט אחורה, אך את האנרגיה המרכזית יש להשקיע דווקא בבניה המחודשת... 

שו"ת SMS - הרב ארי מור

אם נתקלתי בספר שיש בו דברי כפירה והוא שייך לאדם אחר, האם מותר לי להשליך אותו לפח?
כן, תשליך או תבער בצורה שאף אחד אחר לא יוכל לקרוא.

בשעת הדחק גדולה, האם מותר להשתמש בשבת בנייר טואלט  שאינו חתוך?
במקום כבוד הבריות שאין נייר אחר, עליך להשתדל לחתוך את הנייר כלאחר יד, כלומר בגב היד או המרפק ותשדל שלא לחתוך במקום הסימון.

האם יש בעיה לנגוע בשבת בשיער רטוב?
רק אם נוגע בצורה שעלולה לסחוט.

אם לא הספקתי ללמוד את הדף היומי, מה עלי לעשות, האם להשלים למחרת, לקרוא את הדף 
מלמעלה או לדלג?
חייב אדם לקבוע עיתים לתורה ואם הפסיד ישלים כשיוכל ועל כל פנים, ישתדל לפחות ללמוד בהבנה כמה שיספיק.

האם אסור לעשן סיגריה ליד מי שזה מפריע לו או שזה רק הנהגה לא ראויה?
אם הוא מבקש ממך להפסיק לעשן, אסור לך להמשיך לעשן על ידו אם אין לו מקום אחר ללכת,
במידה ולא מדובר במקום שאין רשות לעשן בו.

שאלות ניתן לשלוח לרב ארי מור במספר: 054-80-277-48

חור שחור חלק ב'

נחמן גלבך

לילה אחד לפני השינה כשהחור היה כבר בערך בגודל מלון ממוצע מיששתי את חזי או את מה שנשאר ממנו ובלי לשים לב הכנסתי את ידי לתוך החור היה שם קר ונרתעתי מיד לאחור בפחד,

לאחר כמה דקות הסקרנות גברה על הפחד וניסיתי להגיע אל הגב דרך החור, הכנסתי שוב את ידי עמוק עמוק ולא הגעתי לשום מקום הכנסתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה שם והופ! נפלתי לתוך מה שנהיה כבר בור, היה חשוך בפנים וקר ומין לחות מחליאה וריח בשר רקוב הכו באפי "יש פה מישהו?" קראתי בקול, נשמעו לחשושים מכל הכיוונים אך איש לא ענה,

 קצת באיחור הכה בי הפחד רציתי לברוח משם, הסתכלתי למעלה וראיתי מבעד לפתח החור את חדר השינה שלי גיששתי בידי לכיוון האור ונתקלתי במשהו זה היה סולם טיפסתי בו חיש מהרה לחדר ולא נרדמתי כל הלילה.

למחרת הרהרתי רבות במה שקרה, זה לא היה כל כך הגיוני ולא היה לי עם מי להתייעץ,

הייתי בדרך למלך השווארמה שקוע כולי בהרהורים, כשלפתע פגע בי הזקן זה היה אותו זקן מהבר מצווה עם אותו מטה עץ מסוקס וזקן ארוך, רק שביד השנייה במקום אקדח לבן היה לו לפיד אש

ניסיתי לשאול ותו על החור שבליבי ועל הרעב המתמשך אך הוא שלח את אצבעו אל שפתי והשתיק אותי, הוא הגיש לי את האבוקה ורק אמר "קח שיהיה לך למקומות החשוכים"

"מי נמצא שם?" לא ויתרתי,

 אך הוא נעלם בהמון משאיר אותי עם הלפיד ביד.

את מלך השווארמה לא עניין למה באמצע אוגוסט יש לי לפיד ביד, הוא התרגל לא לשאול שאלות

בלילה נכנסתי שוב הפעם עם הלפיד ביד, זה היה חדר קטן  ובו הרבה דלתות על הרצפה היו ערמות של מה שפעם היה חתיכות שווארמה ועכשיו הפכו לבשר מרקיב ומצחין, החלטתי בתור התחלה לנסות את הדלת מולי דפקתי בעדינות אך אף אחד לא פתח ניסיתי יותר חזק ומיד נשמעה נהמה מקפיאת דם בדרך כלל הייתי רועד מפחד אך הלפיד השרה בי מין תחושת ביטחון

חדור בתחושה זו פתחתי את הדלת, בפנים היה יותר מצחין מהחדר הקודם שילוב של משהו שנקבר להרבה זמן וריח חייתי.

במרכז החדר עמדה מיטת הילדים שהורי קנו לי ליום הולדתי החמישי עם אותם מצעים שבהם הייתי מתכסה בילדותי, הייתי עייף והמיטה קרצה לי התיישבתי על הפינה ותוך רגע מצאתי עצמי מכורבל.

אך אבוי מה זה? המיטה החלה לנוע בעצבנות ואני הצצתי מתחתיה וקפאתי מפחד.

כמו המיטה והסדינים גם המפלצת הייתה אותה מפלצת, והיא נהמה באותה ברשעות, אני בתגובה הרמתי את הלפיד כנגד פניה, "מתגעגע?" סיננה בחיוך בין שיניה החדות, "מה את רוצה?" ניסיתי לברר, היא פרצה בצחוק משוגע ואני הבנתי שאין פה הרבה מקום להגיון, התלבטתי אם לנסות את החדר הבא ובסוף החלטתי שכן, נכנסתי בלי לדפוק והופ! מצאתי את עצמי בכיתה ה' צלצול ההפסקה ברקע וכולם רצים לכיוון החצר חוץ ממני ובנוסף איך לא יהושע מלך הכיתה ושני משרתיו יוסי ובני באגרופים קפוצים, רציתי לברוח אך נזכרתי בלפיד והרמתי אותו גם כלפיהם והם בניגוד למפלצת נראו חוששים, "נגיד למורה" הם אמרו בפחד, "תגידו מה שאתם רוצים" גיחכתי בטרוף השמור למפלצות "פעם הבאה שאתם מתקרבים אלי  אני עושה ממכם קרטוצ'קס של ל''ג בעומר" אמרתי ויצאתי מהכיתה ישר לתוך חדר השווארמות הרקובות, בחדר הבא היה חלון גדול ומעליו שלט "חלון ההזדמנויות המוחמצות" היה רשום עליו, הסתכלתי בעדו וראיתי ממש במרחק נגיעה את כל העבודות שיכולתי לעבוד בהם לו רק הייתי יותר רציני, את החיים שיכולתי לחיות לו רק הייתי קצת אחר ממה שבעצם אני, הייתה שם תמונה שלי מסיים תואר במשפטים, ותמונה אחרת ליד מישהי ואתנו ילד קטן וחמוד, הרגשתי שאני משתגע וברחתי מהחדר כל עוד רוחי בי.

היה שם גם חדר עם ארון קבורה, כן רק ארון קבורה ועליו שם, משה בן ישראל היה חקוק בו

מיותר לציין את הייאוש והפחד שחשתי, הייתי עייף וטיפסתי בסולם חזרה לתוך המיטה בדקתי מתחת בחשש אך היא לא הייתה שם, "רק בחור היא נמצאת" הרגעתי את עצמי ושקעתי בשינה עמוקה, בלילה חלמתי שהם יצאו המפלצת, יהושע וכל פחדי, החמצותיי וייאושי גדולים כקטנים עמדו סביבי בפנים עצובות

"למה ברחת?" הם שאלו, "אתה חושב שלך קל? תראה איפה אנחנו חיים?"

"ועוד כל הטינופת שאתה זורק עלינו מלמעלה" אמרו יוסי ובני בפנים מאשימות, "אבל אתם מציקים לי" ניסיתי להתגונן, "לא נותנים לי מנוח, מפחידים ומייאשים, אין לי טיפה אחת של רוגע בחיים שלי והכול בגללכם", "אתה יכול ליפול לתוך הבור" אמרה המפלצת במבט שראה כבר הכול "ואתה יכול לצמוח ממנו", "אבל לעולם" קראו כולם "לא תצליח לסתום אותו"

התעוררתי שטוף זעה בקושי התלבשתי וכבר רצתי לחנות השווארמה, לא היה שם אף אחד אפילו לא דוד מלך השווארמה ובמקומו היה עובד חדש קצת מוזר עם זקן ארוך ביד אחת מטה עץ מסוקס ובשנייה מטאטא וכף אשפה "אתה כבר לא צריך שווארמה" הוא אמר בקול עמוק, "אז מה כן?" שאלתי, "את זה" הוא אמר והגיש לי את המטאטא וכף האשפה.

בלילה ירדתי עם המטאטא וכף האשפה והתחלתי לנקות לא נכנסתי לחדרים כי עדיין פחדתי אבל אחרי ניקיונות של לילה שלם המקום התחיל להראות פחות כמו מזבלה ויותר כמו חדר.

כשטיפסתי חזרה למעלה עם שקיות האשפה הדלת של המפלצת נפתחה לכדי חריץ ומלה אחת נשלחה לאוויר, "תודה" היא אמרה.

החלטתי שכאקט ראשון של אמון מצידי אני הפסיק לזרוק עליהם שווארמה ועראק הרי לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי ולאט לאט גם התחלתי להיכנס לחדרים, בהתחלה לא הייתי מדבר איתם בכלל רק התבוננו בדממה האחד על השני ועם הזמן לאחר שהקרח הופשר והחשש והפחד הופרו הרגשתי מוכן נפשית לדבר איתם, הדיבור עזר לנו המון, גילתי שלמפלצת הייתה חרדת נטישה כשהיא הייתה קטנה ומאז מרוב פחד היא לא הסכימה לצאת מתחת המיטה, לאחר שכנועים רבים היא יצאה מתחת המיטה ונהינו חברים טובים. ליהושע היה אבא שיכור שהיה מכה אותו ולאחר המון אהבה ואמון שאני והמפלצת הרעפנו עליו הוא הפך אוהב  וחברותי יותר. בחדר עם החלון סגרתי את התריס ומשני צדדיו תליתי שתי תמונות יפות, לאחת קראתי "חשבון נפש" ולשנייה "השמח בחלקו", ככל שעבר הזמן נכנסתי לעוד ועוד חדרים הייתי מנקה מסדר ומדבר עם הדיירים וכשלא ידעתי מה לעשות עם דייר הייתי מתייעץ עם המפלצת ויהושע שהפכו לחברי הטובים. וכך החור הפסיק לגדול אך כמו שהמפלצת אמרה הוא מעולם לא נסגר ופה ושם אני עדין קופץ לביקור, לפעמים כדי להתייעץ עם יהושע והמפלצת אבל לרוב סתם כדי להגיד שלום.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויחי תשע"ג

אמונת הידידות

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח, טו-טז).

קשרי ידידות

ברכתו  של יעקב אבינו את יוסף בנו, שגורה היא בפיות בני ישראל, בפרט בשעה שהם עולים על יצועם בלילות, וברצוננו ללמוד יחד ברכה זו, ולגלות את עוצמתה של הברכה.

נשים לב שיעקב אבינו פותח את ברכתו בהקדמה וקריאה אל הקב"ה,שיעקב  קשור אליו מכח שני עניינים. הקשר הראשון שמכוחו יעקב פונה אל ה' הוא הקשר אל אברהם ויצחק אבותיו, שהיו קשורים אליו, עבדו אותו ופרסמו את שמו בעולם, והוא – יעקב - ממשיך דרכם. והוא גם פונה אל הקב"ה גם מכח קשר נוסף ואישי, קשר עם ה' שמלווה אותו כל הזמנים.

מדוע מקדים ומציין יעקב לפני הברכה שלו ליוסף, את הקשר שיש לו עם אלוקים?

הקדמת פניה זו אל ה' לפני הברכה, מחויבת היא, כיון שרק מכח קירבתו הגדולה של יעקב לאלוקים, יש לו את הכוח לברך.

יעקב פונה אל הקב"ה בתפילה, שישלח את המלאך שיברך את הנערים בגלל שהוא – יעקב – ממשיך דרכם של אבותיו, אברהם ויצחק שהיו קשורים אל האלוקים.

אך יעקב  מבקש מה' את הברכה בגלל דבר נוסף, וכנראה משכנע יותר. יעקב פונה אל ה' בשם הידידות ביניהם שמחייבת.

התפילה אל "האלוקים הרועה אותי" יש בה פניה קרובה ואישית מאוד אל ה'. כך מפרש הרמב"ן את מילות "הרועה אותי" - מלשון "רעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז, י). נמצינו למדים שיעקב פונה אל הקב"ה מכח קשר ידידותי עמוק וקירבה גדולה, מסוג הקירבה העמוקה שבין רעים אהובים, ומכוח קירבה אישית זו שיוצרת שלימות אצל יעקב, הוא מושך ברכה נאמנה לבניו.

זו אינה רק בקשה בגלל יחוס אבות, זוהי תפילה לה' גם בגלל קשר הידידות הפרטי שנבנה בין האלוקים ליעקב בעצמו. פניה שכזו, היא חזקה יותר. מחייבת יותר.

ממשיכי הדרך

הבה נתבונן בדבר נפלא. יעקב קורא אל המלאך "הגואל אותי מכל רע".

ואנו שואלים, האמנם יעקב אבינו נגאל מכל רע?! והלא אך בפרשה הקודמת אנו מוצאים, שיעקב עונה לפרעה על שאלתו כמה ימי שני חייך? "מעט ורעים היו שני חיי", והכיצד מכריז כאן יעקב בברכת הבנים "המלאך הגואל אותי מכל רע"?

אמנם בסופם של מאורעות, ניצל יעקב מכל הדברים הרעים שקרו לו, אך שנות המאורעות עצמן, לפני שהסתיימו בטוב, ודאי היו רעות (למשל, שנות הריחוק מיוסף) והכיצד אומר יעקב שהמלאך גואל אותו מכל רע?

כדי להבין דבר זה, נדרשים אנו לביאור חלקה הראשון של הברכה שבירך יעקב: "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק", מהי כוונת "קריאת השם" הזו, ומה הברכה הטמונה בזה.

את ביאורה של ברכה זו, למדנו מתורתו של רבינו הספורנו שפירש כאן: "ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת הא-ל יתברך באופן שיהיו ראויים להתייחס לאברהם וליצחק, על דרך "יחד לבבי ליראה שמך" (תהילים פו, יא).

כלומר, יעקב בירך אותם שתהיה להם הסייעתא דשמיא בעבודת ה', ויהיו ראויים להיות "הבנים של האבות הקדושים".

אנו יודעים זה מכבר, שבשורתם הגדולה של אבותינו היא "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).

אל לנו לחשוב שדרך ה' הנדרשת מאיתנו, היא דרך שמימית של מושגים גבוהים ובלתי נתפסים. דרך ה' היא החיים שלנו, כאן בעולם הזה, עם האלוקים בכל אירועי חיינו, בחיי המעשה, חיי החברה, האוכל ואפילו השינה...

הליכה זו, אשר "התהלכו" האבות עם האלוקים, היא האמונה הנצחית שהקב"ה הוא ריע וידיד של עם ישראל, וכל הנהגתו איתנו היא הנהגה של ידידות הרוצה להיטיב. גם אם נראים הדברים כרעים, מי שהולך בדרך ה', ומחפש את התפקיד שמטיל עליו הקב"ה בכל שלב מחייו, הוא עומד בניסיון ואמונתו בה', "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", אמונה זו גורמת לו להבין ש"אין כל רע בעולם למי שמכיר את אור האמת" (לשון החזו"א).

זוהי ברכתו של יעקב לבניו, שיראו עליהם את 'שמם' של האבות, דהיינו שהנהגתם ואמונתם של האבות בה' ('שם' - הוא עניינו של הדבר ומהותו) תתגלה בבניהם, שיהיו גם הם מאמינים, וידעו הבנים וגם ירגישו, שהם ממשיכי המסורת של האבות הקדושים, והם מחזיקים את לפיד האמונה בהנהגת ה' וטובו.

אין רע בעולם האמונה!

מעתה נוכל להבין את כוונת יעקב בברכתו ותפילתו, אודות המלאך הגואל אותו מכל רע.

יעקב האמין בכל ליבו שהמלאך האלוקי צועד איתו בכל רגע, ואלוקים אוהב אותו ומלווה אותו בכל מצב. למרות שנדמה שהחיים שלו מוקפים ייסורים, המלאך הזה היה איתו, וגרם לו להבין שאין רע באמת, שהרי בין ידידי אמת יש רצון תמידי להיטיב. המלאך לימד את יעקב שמאחורי כל הנהגה של ה' בעולם קיימת סיבה ורצון אלוקי להיטיב באמת, בדרכים המיוחדות שקבע ה' בכל שלב בשלבי חייו של האדם, ועל האדם למצוא את טעם ייסוריו ואת השליחות שיש לו בכל מצב. את המשך הליווי של המלאך הזה, מבקש יעקב מאלוקים שישלח לו את המלאך שיברך את הנערים, ילווה אותם בקשר ידידות ויתן להם "טעם" בכל מאורעות החיים הטובים והרעים כאחד.

רק לפרעה שאינו מבין את עומקה של "דרך ה'", אומר יעקב "מעט ורעים היו שני חיי", מפני שפרעה מבין רק את חיצוניות החיים, וכלפי חוץ נראים חיי יעקב מלאי רוע וייסורים, ויש לענות לשואל כפי הבנתו. גוי לעולם לא יבין את סודה של אמונת הידידות הזו.

אך כאן, כשמברך יעקב את בניו בברכת האמת, הוא מכריז ומבקש שהמלאך שלימד אותו את סוד החיים וגאל אותו מכל רע, גאולה רוחנית שלימדה אותו שאין רע בעולם האמונה, הוא ימשיך ויברך את הנערים.

בברכה זו מלמד אותנו יעקב, שיהודי החי בהרגשת ידידות וקשר אישי עם הקב"ה, מאמין שאין כל רע בעולם, ואמונתו זו בעצמה גואלת אותו מיסורי נפש מיותרים, שהרי הקב"ה הטוב והמטיב ודאי רוצה בטובתו.

חברים יקרים. הבה נתמלא בהרגשת חשיבות עצומה. אנו, בני האבות הקדושים שגילו את אמונת הידידות הזו, ואת האפשרות המדהימה לחיות עם הקב"ה בחיי ידידות וקירבה, מלאי טוב ושמחה. רק אם נתמלא בהרגשת חשיבות זו ונאמין בכל ליבנו שאנו חשובים, נוכל לייצג את דרך ה' בגאון, וגם לזכות לליוויו הידידותי של המלאך הגואל.

אשרינו מה טוב חלקנו!

יואל רוזנבאום - פרשת ויחי תשע"ג

שבת - השכל וידוע אותי

יואל רוזנבאום

הפגישה הראשונה שלנו עם המושג "שבת" היא בפר' בראשית: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו", כלומר ביום זה שבת ה' ממלאכת הבריאה ולכן ברכו וקדשו. על פי פשוטו, יום זה הוא מנוחת ה' לבדו ולא יום מנוחה לכלל.

הפעם הבאה ש"שבת" מוזכרת היא בפרשת המן: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה. ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו... ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי", כאן יש התייחסות מיוחדת מבחינת הנהגת ה' לעם ישראל ביום השבת, למרות שזהו יום שביתתו של ה' ואינו שלנו, נמצאת כאן הזמנה של ה' אלינו שאף אנו נושפע מאותו יום מנוחה. ועל כן ה' הפסיק "לעבוד" ביחסו למן שניתן לנו, על מנת להודיענו שברצונו לשתפנו במנוחתו. וזה מה שמסביר משה לעם: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומים" - כיוון שה' חפץ להנחילנו את השבת שלו, הוא נמנע מ"מלאכה" ביחס אלינו, וא"כ אף אתם שבו איש תחתיו... קבלו את הזמנתו ונוחו גם אתם איתו, ומיד: "וישבתו העם ביום השביעי" (ויש להבין מדוע שבת ב"מן" דווקא).

הפעם השלישית היא בעשרת הדיברות: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים... וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". התורה מצווה על פעולה אקטיבית (בשונה מ'שמור') על מנת שנוכל לנוח עם ה' ביום מנוחתו, ובשביל 'להתחבר' אליו ביום זה אנו צריכים לעשות פעולת זיכרון (קידוש), וכך מסביר זאת הפסוק: "כי ששת ימים" וגו', יום זה הוא מנוחתו שלו ועל כן בשביל לנוח איתו עליך לבצע פעולה שתגרום לצירופך לאותה מנוחה.

ובפר' ואתחנן: "שמור את יום השבת לקדשו... ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". נצטוונו להימנע ממלאכה. כיון שהעניק לנו את האפשרות לנוח איתו, גם אנו צריכים לנוח ולא לעשות מלאכה, ואף פה מסביר הפסוק: כיון שה' הוציאנו מארץ מצרים ולקחנו להיות לעמו על כן זכינו אנו דווקא שיצרפנו למנוחתו, וכמאמרם "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" ללמדנו שמוכרחים את המנוחה (שמור) ואת הפעולה (זכור) על מנת לזכות ליום מנוחה (קרדיט לרב זאבי).

לבד מאלה מופיע ציווי השבת בפר' ויקהל ובפר' אמור, ובעז"ה נזכה להבינם.

מהו יום מנוחה? במה שונה יום מנוחה מיום רגיל? מה פשר מנוחתו של ה'? ומה הוא רוצה לתת לנו באפשרות לנוח איתו?

מטרת השבת להתחבר עם ה' ולהכיר אותו טוב יותר

ה' לקחנו לעם. מכל האומות, זכינו אנחנו להיות קרובים אליו, להכיר אותו מקרוב ולחיות את חיינו בהנהגתו הצמודה של בורא העולם. מעט אחרי שהוציא אותנו ממצרים הוא נתן לנו מתנה טובה, השבת, ביום זה שבמקורו הוא יום מנוחתו של ה' ולא שלנו, הוא מזמין אותנו לשבות ביחד איתו, לבא ולנוח איתו. ל'התחבר' אליו.

כשאנחנו 'מתחברים' אל ה' אנחנו בעצם מקבלים את האפשרות להכיר אותו טוב יותר, לדעת את דרכיו, וכמאמר הטור: "אשרי אומה זו המכרת אופייה של א-לוהיה". אנו מכירים את ה' טוב יותר משאר האומות ויודעים את רצונו ודרכיו. אנו יודעים מה ה' אוהב, במה הוא חפץ, ע"פ איזה ערכים הוא מתנהג ואת מה הוא שונא.

לכן בשבת גם אנחנו צריכים לשבות ממלאכה (שמור) ולנוח, כי כשאדם נח הוא במצב אחר, יום מנוחה הוא יום שבו לא עסוקים, זהו יום שבו אפשר לשבת בנחת ולהתבונן, להרהר ולשים לב לפרטים שביום רגיל אין לנו זמן ואפשרות להבחין בהם. אמנם כל עניין המנוחה הוא על מנת להתחבר ה', הוא מזמין אותנו למנוחתו על מנת שנתקרב אליו ונכירו טוב יותר ולכן צריך גם את הפעולות המעשיות (זכור) ולקדש את היום על מנת שנזכה לנוח איתו.

אברהם אבינו הכיר את טובו של הבורא

אברהם אבינו זכה להכיר את ה' ולפרסם את שמו כשופט כל הארץ, כאדון יחיד הרוצה להיטיב ופועל על פי ערכים של צדק ומשפט, וה' מברך אותו על כך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכורת איתו ברית ומבטיח לו זרע שיזכה לקשר מיוחד עם ה': "והקמתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך".

לעיתים קשה לנו להבין זאת

כשאנו מאמינים בא-ל אחד, טוב ומיטיב, שחרט על דגלו את המוסר והיושר, את החסד, הצדקה והמשפט, אנו מבינים שכל מקרי העולם תכליתם טובה. גם אם כרגע זה לא נראה כך אנו אומרים שגם זו לטובה, כי כך מוכרח. אך כשאנו נתקלים במקרים רעים הקורים בעולם, זה מקשה עלינו את ההבנה שהא-ל כל חפצו הוא להיטיב.

הסיבה לקושי

לקושי הזה יש סיבה מוצדקת, כיון שאנו רואים את התנהלות העולם מהצד שלנו וזוהי ראייה חלקית ומוגבלת, וכמו שאומר ישעיהו הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם" - כמו ההבדל בין שמים לארץ שמלמעלה רואים את כל המבוך, מה שלא אפשרי לראות מהארץ, כך זווית ראייתו של ה' רחבה ורואה את התוכנית כולה, זווית ראייה שאינה אפשרית לנו - 'השוכנים בארץ'.

הבנת טובו של ה' היא ידיעתו

כשאנו כן זוכים לראות את דרכי ה' ונוכחים לראות כי "צדיק וטוב לו", אנו זוכים להכיר טוב יותר את ה' ולדעת באמת כי הוא הא-להים היחיד, הא-ל הטוב הדוגל בערכי המוסר. זוהי ההיכרות האמיתית עם ה', לדעת ולהבין עד כמה הוא טוב, וזה עיקר ידיעתו. כמו שאומר ירמיהו הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי - נאם ה'". התהילה בידיעת ה' היא לדעת כי ה' עושה חסד משפט וצדקה ולהבין שבזה הוא חפץ.

מנוחת ה' ביום השבת

אדם העובד על פרויקט גדול, פרויקט עם הרבה שלבים, עם הרבה פרטים, בשעת עבודתו עדיין אינו יכול להסתכל על העניין בשלמות אלא רק לפי פרטיו ההולכים ונבנים. בסיומו של הפרויקט מגיע השלב שהאדם שובת מעבודתו, הוא סיים את הבנייה וכעת הוא יושב מהצד ומסתכל על המבנה המושלם של יצירתו. יום מנוחה כזה הוא יום שבו רואים את המכלול במבט מהצד ואפשר להבחין איך כל פרטי ה'פזל' משתלבים ליצירה אחת מושלמת.

לבד מזאת, מנוחה לאחר עשייה היא מנוחה שאומרת "הכל טוב"... המעשה שנוצר הוא טוב ולכן אפשר לשבות מהעשייה ולשבת מהצד. זהו יום שאפשר לנוח בו ולא לעבוד כי העבודה הושלמה, ואילו היה צורך לעשות בה עוד, היה צריך לעשות זאת במקום לנוח... כשה' שובת בשבת זאת בעצם שביתה שאומרת שהעולם כולו טוב ומוכן בשבילנו... וביום זה הוא יושב ונהנה ממעשה ידיו.

כשה' שבת ממלאכתו לאחר שהביט בה ואמר "והנה טוב מאוד", הוא ייחד את יום השבת ליום קודש, יום שבו רואים את הכל מלמעלה, רואים את היצירה המושלמת שלו ומבינים אותה.

הנחלת השבת לנו

ולכן כשה' בוחר אותנו לעמו, העם שצריך לחיות קרוב אליו ולהבין את 'אופיו', הוא ממהר לתת לנו את השבת, את הזכות העצומה להצטרף ליום מנוחתו ולנוח ביחד איתו, את האפשרות לקבל לרגע את זווית הראייה הכוללת, להבין את דרכיו ולראות עד כמה הוא טוב.

בשביל לזכות לכך אנו צריכים כאמור לעייל, קודם כל לשבות ולנוח בשביל שנוכל להתבונן בשימת לב, ולבד מזאת לקדש את השבת בפעולות ומעשים ע"מ לזכות לנוח איתו ולהבין את דרכיו.

מזמור שיר ליום השבת

ועל זה אומר דוד המלך בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". יום זה מסוגל להודות ולזמר לבורא, להגיד חסדו ואמונתו, ביום זה שימח אותנו ה' בפועלו ובמעשה ידיו, כי אנחנו מבינים מה גדלו מעשיו ועד כמה עמוקות מחשבותיו... מדוע פורחים רשעים כעשב, בשביל להשמדם עדי עד... ומבינים שצדיק כתמר יפרח.

"להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" - לאחר שראינו את חסדו באור, אנו משתמשים באמונה, בלילה, כשחשוך ולא הכל ברור...

לאחר שאנו מבינים ורואים עד כמה הוא טוב, אנו מבינים שגם פרטים שלא מובנים לנו כרגע, גם הם לטובה שהרי ראינו שהנהגתו ביושר.

וזהו עיקרו של יום: "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו".

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת ויחי תשע"ג

שאלה: 

אם נתקלתי בספר שיש בו דברי כפירה והוא שייך לאדם אחר, האם מותר לי להשליך אותו?

תשובה: 

כן. תשליך או תבער בצורה שאף אחד לא יוכל לקרוא.

שאלה: 

בשעת הדחק גדולה, האם מותר להשתמש בשבת בנייר טואלט לא חתוך?

תשובה:

במקום כבוד הבריות שאין נייר אחר, עליך להשתדל לחתוך את הנייר כלאחר יד, כלומר בגב היד או במרפק, ותשתדל לחתוך לא במקום הסימון.

שאלה: 

האם יש בעיה לנגוע בשבת בשיער רטוב?

תשובה: 

רק אם נוגע בצורה שעלולה לסחוט.

שאלה:

אם לא הספקתי ללמוד את הדף היומי, מה עלי לעשות? להשלים למחרת, לקרוא את הדף מלמעלה או לדלג?

תשובה:

חייב אדם לקבוע עיתים לתורה, ואם הפסיד ישלים כשיוכל, ועכ"פ ישתדל לפחות ללמוד בהבנה כמה שיספיק.

שאלה: 

האם אסור לעשן סיגריה ליד מישהו שזה מפריע לו, או שזו רק הנהגה לא ראויה?

תשובה:

אם הוא מבקש ממך להפסיק, אסור לעשן על ידו אם אין לו מקום אחר ללכת, במידה ולא מדובר במקום שאין רשות לעשן בו.