דבר העורך- אהרן זיידמן

"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" הפיוט המסורתי שפותח את ימי הסליחות מלווה במנגינה ישיבתית מוכרת תמיד מעורר בי זכרונות של ספק לילות-ספק בקרים אלוליים שצינת השחר מלווה אותם. הייתי נוהג ללכת עם אבי למנין שהתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת הגר"א בבית וגן וחלק גדול ממשתתפיו ה"יקיים" היו יהודים שהמלחמה השאירה בהם חותם של מספר על היד. האווירה היתה מיוחדת- מן געגוע וחיבור לעולם שאבד יחד עם הבנה לסודו של חודש אלול והאהבה האלוקית ששופעת בו. "דרשו ה' בהמצאו". השנים חלפו ומכל גיבורי הרוח ההם נשארו בודדים, הזקנה-נהוג לומר-היא מחלה שאף אחד לא מצא לה תרופה. עברתי מסע בין תחנות חיים שונות שבחלקן פגשתי גירסאות עגומות ומאיימות לחודש אלול. כשהגעתי לישיבה וסיבוב חדש של סליחות הגיע הרגשתי מועקה, ה"א-ל-ו-ל" הישיבתי ניצח את זיכרונות הילדות ופחד בלתי מוסבר השתלט על ישותי. המאמר של הרב לפני הסליחות (מדוע "אומרים סליחות" ולא "מבקשים סליחות") הפתיע אותי. אירועי אלול-תשרי פתחו סדק בחומה שנבנתה על ליבי. ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד... עשר שנים חלפו במרוצה ואירועי אלול-תשרי בישיבה מהווים תמיד אבן יסוד לשנה חדשה שמפציעה בפתח.

******************* 

ישנה מצווה בפרשה "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך וכו' לא תניף עליהם ברזל". כאשר בונים מזבח לה' צריך להזהר שלא להניף ברזל על האבנים, אחרת הן נפסלות משימוש בהן לבניה. "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" – אומר שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר זצ"ל- "ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". בבניית המזבח הזה יש לנו לנהוג במשנה זהירות שלא להניף על אבני בנינו ברזל. יש  לחפש אבנים שלמות, בלתי פגומות מתחת לפני הקרקע (עי' מדות ג-ד). ובהן לבנות- מזבח שאשו תוקד ולא תכבה. אבנים קטנות, אבני דרך, שאספנו במשך השנה מרגעים של קושי והתמודדות ומרגעים של הצלחה ואפילו מרגעים של כשלון מהוות את חומר הבניה שאתו נבנה את המזבח האישי. ובתנאי אחד- שלא נניף עליהן ברזל. שלא נשפוט את עצמינו בחומרה כזו. שהרי אבנינו- אבנים שלמות הן. מגיע לנו קרדיט על השנה הזו. 

שבת שלום, 
אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

פרשת השבוע נראית לי מתאימה מתמיד לשבועות שבהם אנחנו נמצאים. "כי תצא למלחמה על אויבך-ונתנו ה' אלוקיך בידך" כבר דרשו דורשי רשומות שהמלחמה כאן רומזת גם למלחמת היצר וכשהאדם רציני במלחמה הזו הקב"ה מסייע בידו והוא מצליח. אבל משהו במלחמה הזו מורכב קצת. האדם חוזר מהמלחמה עם שבויים. ומהפסוקים הבאים אנחנו לומדים שבשלל השבי יש גם אשת יפת תואר שמכניסה את האדם לבעיות חדשות... בעיני המסר שנלמד כאן מרמז לנקודה הזו: האדם שנמצא במלחמה עם עצמו תמיד מוצא את עצמו מפסיד בנקודה מסוימת כיוון שזו מלחמה חזיתית מול עצמו. בלתי אפשרי להלחם מול עצמך ולנצח בלי לספוג אבידות. אם כן- ישאל השואל- מה עושים? איך יכול האדם להתגבר על נסיונותיו ולצאת מנצח בלי להפגע? התשובה רמוזה בפרשת אשת יפת תואר: "וישבה בביתך וכו' והיתה לך לאשה". מסתכלים לבעיות בעיניים ובמקום להתעלם או להלחם חזיתית עוברים עם הקושי תהליך אמיתי שבסופו ניתן אפילו לשאת את האשה -שעד לא מזמן היתה אסורה- לאשה. לא מתעלמים מהבעיות, מסתכלים לניסיון בעיניים, מתמודדים בגבורה, וכובשים יעדים. והעיקר-לא שוכחים לרגע שההצלחה תלויה בשמחה פנימית. כך נראה אלול אצלנו, מסכימים איתי?

שבת שלום.

אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

תם לו הקיץ והשרב מפנה את מקומו לקרירות נעימה שמבשרת את בוא הסתיו. תם לו גם זמן קיץ והחופש הגדול (בין הזמנים בלעז) וזמן אלול מביא איתו גם תחושה מסוימת של קרירות שונה במקצת מהקודמת שהזכרנו. יש שיאמרו קרירות של פחד מימי הדין המתקרבים ובאים-מן קרירות משתקת. וחלקם יאמרו קרירות של זלזול הנובעת מתוך חומה שנבנתה כדי להגן עלינו מאימת הדין. ובין כך ובין כך מסתובבים להם בחורים עם תחושה לא נעימה –ויש להדגיש שלא באשמתם- שמקורה בזעקות "אל-ול" אימתניות. זעקה ששמעו בילדותם ובנערותם מאנשים יראים ושלמים שיוצאים מתוך גישה שמתקשה להסביר את המושג 'חודש הרחמים והסליחות'. אין חולק שכך מכונה חודש זה בפי כל עם ישראל בכל הדורות. ושם זה מבטא בצורה החזקה ביותר את הרעיון האמיתי שלשמו ייסד הקב"ה את חודש אלול. ואם יאמר לך אדם 'מה אעשה שכך חנכו אותי במקום פלוני או אלמוני? שאפילו הדגים שבים רועדים כשמכריזים על חודש אלול בשבת לפני ר"ח'. אף אתה אמור לו 'כשמפחידים אותי אני לא יכול לתפקד, כשאוהבים אותי אני פורח'. אין לנו דרך להתחבר למועדי תשרי בלי להבין ולהתחבר לאהבה האינסופית שאוהב אותנו הבורא ולהבנה שהוא חפץ באמת ובתמים לסלוח לנו ולקרב אותנו אם רק נצעד קדימה ונאמר 'סליחה, אני מצטער על העבר. אני חפץ בקרבתך ה', תוכל לקרב אותי?'. והוא ישמח. ויקרב.

אלול שמח ושבת שלום.

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

נהגו ישראל שפרשת דברים תצא תמיד הסמוכה לתשעה באב ואף רמז יש בפרשה מדברי משה רבינו "איכה אשא לבדי" וכו' ודרשו דורשי רשומות שזהו קישור לקינה של ירמיהו הנביא "איכה ישבה בדד". הדברים שאומר משה רבינו לעם ישראל בפרשה זו הם סיכום של תקופה שבה הוא מלווה אותם במדבר. ומכילים תוכחות והדגשות להתנהגותם ואורחותיהם של עם ישראל במדבר מנקודת מבט של מנהיג שרק טובת עמו עומדת לנגד עיניו. כשמזכיר משה רבינו מקרים שבהם העם שגה הוא תמיד מביא את הדברים מזווית שבה העם יכול לדעת במה שגה ולתקן את דרכיו. ובכל אופן "איכה אשא לבדי טורחכם משאכם וריבכם" הוא משפט שונה. במשפט הזה משה רבינו מתאר גם את מציאותו הלא שלימה של עם ישראל שעל אף שקיבלו את כל הטוב והשפע בעולם. ועל אף שהקב"ה מוציא אותם ממצרים ועושה להם אינספור ניסים הם עדיין מוצאים סיבות להתלונן.  ובסופו של דבר חלקם הגדול לא זוכים להכנס לארץ בגלל סיבה זו. כאלף שנים אחרי ה'איכה' של משה רבינו מוצאת ה'איכה' של ירמיהו את עם ישראל באותה נקודה. ממציאות של עושר ושפע כלכלי ומדיני בבניין שלמה את בית המקדש הם מתדרדרים עד לנקודה של החורבן וגלות בבל. ואולי זו הקריאה של איכה גם אלינו, האם אנחנו מעריכים את הטוב והשפע שהקב"ה משפיע עלינו?

שנזכה להנחם בבניין ירושלים.

שבת שלום.

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

פרשת מסעי היא האחרונה בספר במדבר והיא גם סוגרת את התורה שנמסרה למשה רבינו. ספר דברים הוא כבר מעין 'סיכום' (שנעשה ברובו ע"י משה רבינו על פי הקב"ה) ונקרא "משנה תורה". התזמון של הפרשה השנה הוא מעין תזכורת למציאות שלנו עכשיו –סוף הזמן. "מוצאיהם למסעיהם" אנחנו מסתכלים אחורה לנקודה שממנה יצאנו לפני כשלושה חודשים אל המסע הזה שנקרא 'זמן קיץ'. החוויות שנצברו, הרגעים הקטנים שבדרך. ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם" המסע שלוקח אותנו לנקודה שאליה אנחנו שואפים. ואולי גם המסע שעשינו בעקבות דבר מה שאנחנו בורחים ממנו. ובנקודה הזו בדיוק אנחנו עוצרים לעשות סיכום של מה שעברנו, חווינו, רכשנו, למדנו ואולי גם איבדנו בתקופה הזו ומתוך הנקודה הזו יוצאים לשלב הבא- חופשת בין הזמנים הבעל"ט. התקופה שתפקידה פריקת מתח והתאווררות מצד אחד ואגירת כוחות לזמן הבא מאידך. כעורך העלון ומשקיף מהצד אני יכול לומר שהיה זמן קיץ מיוחד גם ברמה הכללית וגם ברמה הפרטית של כל אחד ואחד. לפעמים קשה לאדם לשים לב לתהליך שעבר ולומר 'התקדמתי' אך אני מעיד כאן שכל אחד מבני הישיבה (!) התקדם והשיג ומי שלא מרגיש כך אני מוכן לספר לו בארבע עיניים כמה הוא צריך להיות גאה בעצמו ובהשיגיו. המסע המשותף שלנו על נקודת המוצא שלו והתחנות בדרך עד לסיום המוצלח ראוי לתשומת לב מצידנו ומעל הכל לציון והערכה.

שבת שלום לכולם,

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

בסוף הפרשה אנחנו קוראים על דו שיח מרתק בין משה רבינו לבני שבט ראובן וגד וחצי מבני שבט המנשה. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן בכדי להשתקע שם ולבנות שם ערים כי היו משופעים בנכסים והקרקע הפוריה יחד עם המרחבים קרצו להם. בתחילה משה רבינו כועס עליהם מאד מתוך מחשבה שהם מתכננים לפרוש מן העם ודבר זה ישפיע על האוירה הכללית וייצור תחושה של חוסר מוטיבציה בכיבוש הארץ. הם מרגיעים אותו ומתחייבים שיצאו חלוצים לפני העם למלחמה בכיבוש הארץ ולא ישובו לבתיהם לפני שהארץ תחולק לשבטים. משה רבינו מתרצה ומתיר להם להקים שם ערים. בתוך הויכוח יש נקודה קטנה שאם נשים לב אליה נוכל ללמוד ממנה הרבה. "ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". ובתשובת משה רבינו הניסוח מעט שונה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם". משה רבינו מלמד אותם בעדינות ובדרך אגב כביכול איך נראה סולם ערכים. התורה מציינת שהסיבה בגינה רצו השבטים לבנות ערים היא רכושם הרב. וזה מתבטא בכך שהם מקדימים את בנית המכלאות לצאן לבנית עיר עבור המשפחות. ואילו משה רבינו מסב את תשומת ליבם ומקדים את בנית העיר למשפחה לבנית המכלאות שהם מקור פרנסתם. ואנחנו, האם אנחנו יודעים לבנות סולם ערכים נכון? האם אנחנו לא חוטאים בכך לפעמים ומקדימים את ההשקעה בפרנסה לערכים החשובים יותר?

שבת שלום,

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

הפרשה השבוע מתחילה באזכור של מקרה מהפרשה הקודמת. בני ישראל חוטאים עם בנות מדין שמפתות אותם לעבוד לבעל פעור. זמרי בן סלוא –אדם מכובד ונשיא שבט שמעון מגדיל לעשות ואף חוטא בפומבי. הסיבה לחטאם של בני ישראל שמובאת בחז"ל קצת מפתיעה "לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". האסטרטגיה שעומדת מאחורי העבודה לבעל פעור מזכירה לאדם את הטבע האנושי אידיאולוגיה גדולה הרבה פעמים מכסה על חולשות שמבקשות הצדקה. בעל פעור עצמו היה אידיאל שמתחבר לרעיון הזה- אין חפץ לַ'אֵל' בנימוסים אנושיים והתנהגות מכובדת אלא להיפך פחיתות הכבוד של האדם היא עבודתו. כשהאדם מתחבר לאידיאלים שכאלו בוודאי שיוכל להצדיק בעיני עצמו מעשים נוספים מתחום התאוות. יש כאן סימן אזהרה לאדם: בדוק היטב מה מניע אותך לא תמיד אנחנו מצדדים ברעיונות מתוך הבנת האמת. לפעמים הסיבה שלנו בבחירת ההשקפה האישית מגיעה דווקא מעולם הרגשות והרצונות. שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות וראויות.

שבת שלום,

אהרן.

דבר העורך -אהרן זיידמן

הפרשה השבוע מתחילה בסיפורו של בלק שמזמין את בלעם לקלל את עם ישראל. בלעם ניחן בכוחות שמימיים ומוכר בעולם כאדם שקללתו מתקיימת. כשזה מגיע לעם ישראל מחכה לו הפתעה- הקב"ה אוסר עליו ללכת. הוא מנסה להתמקח ונתקל בהתנגדות נמרצת. שליחיו של בלק חושבים שמדובר בניסיון סחיטה מצדו ומנסים לשכנעו ע"י הצעות שונות בהעלאת השכר. ואז בלעם אומר את המשפט הבא "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי". יש כאן "פליטת פה פרוידיאנית" של בלעם שהיה רוצה באמת לקבל את כל השכר הזה מול ההבנה שלו שאין לו יכולת להתנגד לקב"ה. אז מה קרה שם בסוף? איך אנחנו מוצאים בסוף את בלעם משוטט על הגבעות בחברת בלק ומנסה לקלל את ישראל? התורה מספרת לנו שבסוף הקב"ה "משחרר" את בלעם לדרכו אך מבהיר לו "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". אם כך השאלה גדולה עוד יותר- איך מנסה בלעם לקלל את ישראל והרי הקב"ה אומר לו מראש שלא יקלל את העם כי ברוך הוא? סיפור האתון מפליא במיוחד: האתון רואה את המלאך ניצב בדרך ומנסה לעקוף אותו פעמיים, תוך כדי רגלו של בלעם נלחצת אל הקיר ולבסוף היא רובצת תחתיה ולא מסכימה לזוז ובתגובה הוא מכה אותה נמרצות. בהפתעה גמורה מתחילה האתון לדבר איתו אך בלעם לא מתרגש משינוי הטבע ועונה לה. ואולי התשובה היא כזו: בלעם שיותר מכל בני האדם הכיר את הנהגתו של הקב"ה עד כדי שמוזכר כ"יודע דעת עליון" מכיר את הנהגתו של הקב"ה "הבא ליטמא פותחין לו". בלעם מבין שאם הוא ינסה מספיק חזק יש סיכוי שמשמיים יפתחו לו את הדרך. בזכות ההתנהגות הזו של בלעם שמכוון בכח להרשיע קיבל את הכינוי המפוקפק "בלעם הרשע". במסכת אבות ישנה משנה שמחלקת בין "תלמידיו של בלעם הרשע" ההולכים בדרכיו ובהנהגתו לבין "תלמידיו של אברהם אבינו". אברהם אבינו הוא זה שהלך לעקוד את בנו בציווי האלוקי גם כשזה סתר את האמת שאותה אברהם לימד לעולם בשם ה' כי חיפש לעשות את רצון בוראו. שנזכה תמיד להיות מתלמידיו של אברהם אבינו שעליו נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ". ונזכה למידה של "הבא ליטהר מסייעין בידו".

שבת שלום

אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

בפרשתנו השבוע ישנה נקודה חשובה והיא מסתתרת בתוך סיפור נחש הנחושת. עם ישראל מתלונן על התנאים במדבר ומכנה את הלחם שירד להם משמים יום יום "הלחם הקלוקל". הקב"ה שולח בעם נחשים "וימת עם רב מישראל". בתגובה לתפילת משה רבינו הקב"ה מורה למשה רבינו שיעשה נחש גדול מנחושת ויציב אותו על עמוד גדול במחנה וכל אדם שננשך ע"י נחש מסתכל על נחש הנחושת ומתרפא. חז"ל שואלים "וכי נחש ממית או מחיה"? ברור לכל שאין יכולת לנחש נחושת לרפאות וודאי שלא לכך התכוון הקב"ה. ומתרצים חז"ל "אלא שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים". בתירוץ טמונה התשובה לשאלה וגם טמון מסר עוצמתי לכל יהודי בכל הדורות "אין השרף ממית אלא החטא". כל מקרה שקורה לאדם לטוב או למוטב אמור לגרום לו להסתכל על מקור הדברים ולהבין שמאחורי הנחש גם החי וגם מהנחושת נמצא הבורא. וכשנכוון אליו את ליבנו מיד נתרפא.

שבת שלום לכולם

אהרן 

מאמר העורך- אהרן זיידמן

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את המחלוקת ותוצאותיה ההרסניות. משה רבינו אומר "לא חמור אחד מהם לקחתי ולא הרעותי את אחד מהם". טענתו קצת תמוהה, שהרי אינה ממין הטענה. קורח ועדתו טוענים שמשה מחלק משרות לפי ראות עיניו או מורה הלכות שרירותיות, איפה אם כן התשובה בדברי משה רבינו? נראה לי שאם נסתכל לעומקם של דברים נראה שהאמת היא שמשה רבינו מיטיב להבחין שמאחורי כל הטענות על צדק חברתי,חלוקת ג'ובים לקרובים ושקיפות הנהגתית, מסתתרים טיעונים נמוכים יותר של טינה אישית וצרות עין. ואכן משה רבינו פונה אליהם גם בצורה כזו "שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם... וביקשתם גם כהונה". אך לעם זה לא מספיק וכדי להזים את הטענות באופן סופי זקוק משה רבינו לעזרתו של הקב"ה שמעלים את קורח ועדתו באדמה. בסופו של יום יש כאן עקרון שהתורה מעמידה לגבי מחלוקת- כשהאדם מעלה טענות קשות, ראוי שישאל את עצמו האם הכאב שלו הוא כאב אישי שמונע ממניעים פרטיים או שאכן האמת של התורה בוערת בו ומניעה אותו לדרוש צדק. שנזכה להתרחק ממחלוקת, ולדרוש את האמת בכל ליבנו.

שבת שלום

אהרן

דבר העורך

פרשת השבוע נסובה סביב כח הדיבור. אנחנו פוגשים את האופן שבו מציגים המרגלים את הארץ שהיו בה. הם מתחילים בתיאור חיובי כדי לרכוש את אמון הציבור "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ... וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" ומיד אח"כ "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" והתוצאה לא מאחרת לבוא- העם מאבד את האמון.  כשכלב מנסה לתקן, הוא משתמש בטכניקה של המרגלים "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה ". "אל משה" הכוונה עפ"י חז"ל, שכלב אמר "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?" וכשהעם משתתק כי הוא בטוח שכלב הולך 'לרדת' על משה, הוא מנצל את ההזדמנות ומנסה להזכיר להם את כל הטוב והשפע שבא ע"י משה עד היום. אך העם לא שמע אליו כי הנזק כבר נעשה.
נקודה נוספת בפרשה שמראה לנו את עוצמתו של הדיבור היא כשהתורה אומרת בסוף הפרשה "לפלא נדר או בנדבה". אדם שנדבו ליבו להקריב קרבן לה' או שנודר נדר מסיבה כזו או אחרת, יש למילה שיוצאת מפיו כח כזה שאין לו יכולת להתחרט, ואם לא יביא עוונו יישא. "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם" אומר החכם באדם בספר קהלת.
יש לנו כח עצום בדיבור להיטיב ולהשפיע, לשכנע ולשנות דברים וגם לקלקל... שנזכה תמיד להשתמש בלשוננו ליצור טוב ולהשפיע.

שבת שלום,

אהרן

מסע בין תחנות הישיבה

תחנה מס' 1 – הר נוף

אהרן זיידמן

"בימים ההם..."
אחחח איזו נוסטלגיה... קיבלתי מייל שקרא לי להצטרף לפרויקט העלאת זיכרונות מתחנות שהישיבה הייתה בהם, וכבר שקעתי עמוק בארכיון. הרגעים התערבבו לי, הטובים והמצוינים, המצחיקים והמאושרים, המרגשים והמשמעותיים, וגם העצובים המתסכלים והמעיקים. ביקשו על ימי הר נוף, אלו שצעירי הישיבה ספק אם שמעו עליהם, אבל הריח שלהם ספוג באווירת הישיבה וזכרם לא יוסף מזרעם. התמונות רצות...

תמונה ראשונה: הנחיתה

היום הראשון שלי בישיבה. הרב אמיר יושב בזולה שבמרפסת הישיבה, ליד מכונת הפחיות וסביבו כמה חברים ועשנם מיתמר. בביהמ"ד הרב גולדפינגר בפינה אחת עם כמה בחורים ובפינה שמנגד הרב כי טוב עם חברותא ובפינה שלישית הרב ליפשיץ עם כמה בחורים. היו שם עוד כמה אנשים אבל זו התמונה הכללית.
ואז התפללו מנחה וחצו את הכביש לחדר האוכל, ושם נתגלתה לעיני אחווה שראויה לשחזור. האוכל לא היה מרובה כמספר הסועדים, ואנשים ממש רבו האחד עם זולתו שיסכים לקחת ממנו קצת. "קח אחי אני לא רעב".

תמונה שניה: וועד

ליל שישי הראשון שלי בישיבה. אמרו שהשיעור ב00:00, אז הגעתי בזמן רק כדי לעזור למוטי לב ולמשה פלץ לסדר את השולחנות לשולחן אחד ארוך. הרב הגיע כרבע שעה אח"כ וקרוב לחצות וחצי השולחן התמלא, אבל האווירה שהייתה שם, קשה לתיאור. זה היה ממש הגיבוש השבועי, שבת אחים, אחים לנשק, והוויכוח סער עד לב השמיים. הרב ישב וחייך וענה ברוגע, לפעמים גם בצעקות, אבל האהבה הייתה המוטיב המרכזי, הרגשתי שמחה בלב שהצטרפתי למועדון.

תמונה שלישית: ליל שבת ראשון

הסעודה נערכת בביהמ"ד, אבועלי מארגן שולחנות ואני יושב ליד ישראל לוינגר. מן טקס חניכה קצר שכולל בדיקת סיבולת של כמה נוזלים בדרגות חריפות גבוהות מהממוצע... "ברוך הבא למועדון", זהו התקבלתי.
ועוד תמונה, הפעם בלי סדר, של קבלת שבת קרליבך סטייל ומיקי רבר חזן, והשקיעה מעל בית זית מהממת ביופייה, ומישהו לוחש לי: "אם תשים לב היא אף פעם לא נראית אותו דבר".
ועוד אחת, שבע ברכות, במוצ"ש כלשהו לחתן כלשהו, ודודי מבשל ארוחת גורמה, ודואג להגיש אותה בסטייל הכי גבוה שניתן במסגרת האפשרויות של המטבח המקומי.
ועוד אחת, התפצלות הישיבה לשני בתי מדרשות, רעיון שדעך מאד מהר, כי בדרך השם אין אופציה שהאנשים באמת יחיו בריחוק.
הפורים, הפסח, הסוכות, החנוכה, השבת זכור והשבת שובה, השיחות של הרב פייבלזון והשיחות של הרב זאבי, והרב רקובסקי, והרב שי גולן, והטיסה לאוסטריה, והקמפים, וההרחבה של בית המדרש על חשבון המרפסת, וגן הילדים שצמוד לחדר הרב... הפינגפונג, והקיוסק בבקתת העץ, הקור במקלחות שבסוף המסדרון, והחדר עם דלת המקלט שתמיד אכלס דיירים מעניינים במיוחד, ואיציק כהן שהעיר בבוקר, ושייקה ששדרג את זה לקנקן קפה מבהיל, וויכוחים עד אין קץ בלילות שנושקים לבוקר, ואני יכול פשוט להמשיך עוד ועוד אבל תיקצר היריעה....
ובזמן הזה... בימים אלו שאנחנו רואים את הבניין הולך ונבנה בהר נוף, כולנו תפילה שנזכה לשוב ולחדש ימי הישיבה בתפארתה, ולקיים את סיסמת הדגל "כי ידעתיו למען אשר יצווה .. ושמרו דרך ה'".

תחנה מס' 2 – אהל יצחק

משה שיינפלד

כולם סירבו להאמין לשמועות שהתרוצצו על כך שהישיבה עומדת לבצע שינוי דרמטי, עוזבים את הר נוף. הבחורים העמיסו על גבם את חייהם והפליגו אל מזרח העיר (הדלתות העקורות בקומת הפנימייה היוו עדות אילמת ל"אושר" של העזיבה).

אני אישית, לא הייתי זמן רב מדי בישיבה כשהיא הייתה בהר נוף, ובכל זאת התמכרתי לאווירה של המקום בו חשתי בית לכל דבר ועניין, אולי זו הנוסטלגיה של הזקן שבי...

הישיבה עברה לאחר חופשת הפסח לבית הכנסת אהל יצחק, שהיה גדול, מפואר ובמילה אחת או שניים שונה לחלוטין מבית המדרש בהר נוף. הפנימייה הייתה ממוקמת במרחק גדול ממקום הלימוד, חדר האוכל דילג את עצמו אל מקומות שונים ברובע. באורח פלא בעיות המשקל נעלמו אצל מרבית הבחורים באותה תקופה מאתגרת...

אני רוצה לתאר מנקודת מבט אישית יותר את החוויה היום יומית ברובע. לא הייתה פנימייה מסודרת, אותי מיקמו בחדר שהיציאה ממנו אל המרפסת השקיפה היישר אל הכותל המערבי, כך ששעות הלילה התאפיינו בלימוד המואזין על סלסוליו הערבים (תרתי משמע), קימה מוקדמת לקול יללות ודרבוקות של עוד משפחה נרגשת (מרוקאית?) שדוחפת את בן הזקונים אל יום בר המצווה שלו. היה גם את רעד הבקבוק של חנני איצקוביץ המחבט את קירות הפנימייה. הייתה לו דרך מעניינת להעיר אותנו לתפילה. לאחר בוקר שכזה, לא הייתה אפשרות אלא לרוץ אל בית המדרש שהיה מרחק של דקות אחדות, והסתנכרן עם הרובע הערבי. כשהיו עוברים את בליל התיירים רוכלים ושאר מרעין בישין, סוף סוף בית המדרש מולי ואפשר היה לשבת וללמוד בשלווה חלקית...

זכורים לי המון דברים מאהל יצחק לטוב ולמוטב, זכורים לי לילות של ועדים מרתקים על יד החנוכייה במעלה המדרגות שמעל הכותל. זכורים לי זמנים של ניגונים עד שעות מאוחרות באזורים החשוכים יותר של הרובע. טיפוסי הסנפלינג האימתניים על גגות הפנימייה וסביבותיה. אכן, אהל יצחק הייתה חוויה אחרת, רוחנית ומרתקת.

תחנה מס' 3 – הר ציון

בני שחר

7:00 - שעת בוקר שקטה. באולם השינה נרעדים עשרה בחורים לקול הפעמון. מספר צלצולים והפעמון נדם. לישון כבר אי אפשר... אז קמים ומשכימים לשחרית.

יוצא מבניין הפנימיה ומתבונן בעוינות על בניין השיקוץ המפואר אשר ממנו נובעים צלצולי הבוקר. תוהה ביני לביני, מה זכותו של מצלצל הפעמונים שם למעלה שזוכה להעיר לעבודת הבורא...?

אילו היה אומר לי אי מי, אי פעם בהיסטוריית בחרותי המוקדמת שיבוא יום ואשן יחד עם עוד עשרה אנשים בחדר אחד, במיטות קומתיים ועוד אהנה מן העניין, הייתי מסביר לו בנועם שבדיחות שואה לא מצחיקות אותי מאז 1944...

אבל... קמה המציאות וגם ניצבה. מצאתי את עצמי בתחילת ה"זמן" באולם שינה עם מיטות קומתיים העומדות בחוסר סדר בחדר. הייתי בהלם ואלם מסוים למשך מספר דקות, התרגזתי וקיטרתי יחד עם כולם שזו בושה וחרפה וחוסר פרטיות וכו' וכו' וכו'.

למפרע, מגורים אלו התבררו כחוויה מופלאה. זהו היה מופע של מידות נאצלות, של יכולת ויתור למען האחר של היכולת לשתף פעולה למען חיים טובים. למרות הבדלי הדעות, השקפת החיים ושעות השינה... אני יכול לומר בפה מלא שזו תקופה אשר נחרטה בי לטובה והעניקה לי כישורי חיים לא שגרתיים...

מה אני אומר לכם? למה כל זאת? תלמידי הישיבה מתעתדים להיכנס במוקדם או במאוחר לבניין החדש בהר נוף. בבניין החדש, יהיו לכם חדרים נעימים, קטנים, פרטיים משהו... אבל עדיין, אל תוותרו על היכולת להכיר ולהכיל אחד את השני בצורה בלתי אמצעית. כי כך מובטח לנו המשך הדרך. מובטח לכם כי התחושה של "הבית בהר נוף" תימשך הלאה והלאה.

שלכם, בני.

תחנה מס' 4– גבעת שאול

הלל עזרא

ואז נחתנו בגבעת שאול...

את תחושת הניכור, הבלבול, חוסר האונים וחוסר החשק קשה לתאר על הדף. רק שנה וחצי לפני כן הגעתי לישיבה מבוססת, צוהלת, שמחה ובטוחה בעצמה וכעת אני מוצא את עצמי לאחר שנת נדודים בפתחו של בית המדרש בגבעת שאול. בחורים מסתובבים סביב עצמם, מנסים לתהות לאן נעלמו חצי מבחורי הישיבה – חלקם עמודי תווך חברתיים שעזבו בעקבות הזעזועים האחרונים. לא האמנו שנתקדם לאנשהו. הסתכלנו אל האופק הערפילי בעיניים מזוגגות המסרבות להאמין שמה שהיה יצמח שוב מחדש.

אבל דווקא כאן מתוך האין, מתוך הכלום צמחו לה בשני קומותיה העלובות, ישיבה לתפארת המתקשה לאכלס את הבאים בשעריה. גרורותיה נשלחים לכל עבר בשכונת גבעת שאול ושמה הולך לפניה כישיבת הנוער החרדי העובד הטובה ביותר. בדם, יזע ודמעות בנינו את הבית הזמני שלנו שאין יציב ממנו. כאן אמנם שינתה הישיבה את פניה, אך הפנים החדשות מלאי אופטימיות לקראת עתיד בטוח ומבוסס אי שם במורדות שכונת הר נוף בירושלים.

כאן צמחה תקווה חדשה, מגובה בתרומותיהם של בחורי הישיבה שבמו ידיהם, כספם וזמנם בנו אותה מחדש. דווקא כאן התגלתה הישיבה במלוא תפארתה והוכיחה כמה כל בחור שעבר כאן מרגיש חב לה את חייו הרוחניים והגשמיים.

כאן, בזמן הזה, המסוגל כל כך - נאחל לכולנו שיקרב היום ויושלם הבניין.

חנוכה שמח

הלל

תחנה מס' 5 – הר נוף החדשה

נוסק'ה נוישטט

חנוכה תשע"ו

קיר חנוכיות ענק מקדם את פני בכניסה לבניין הישיבה, אני פוסע, עובר את החנוכיות, מרגיש את החום שקורא תיגר על הקור הידוע של ירושלים בחורף. אני צועד על הגשר המחבר בין בנין הישיבה לרחוב ונכנס לקומת המבוא בה שוכנים חדרי השיעורים (החדר של הרב ליפשיץ/רענן/וסר/טעפ).

לאחר מכן, אני יורד במדרגות ועובר את קומת הביניים ויורד לבית המדרש, אני כבר שומע ממרחק את הדי הקולות ממסיבת חנוכה בבית המדרש המואר, שם יושבים עשרות בוגרים ובחורי הישיבה, ויודעים שזהו, סוף סוף הם במקום שזה שייך להם, מקום שהוא בית. יציב. חזק. אמיתי.

אני מרגיש, שכולם גם חושבים על הדרך הארוכה שהביאה אותם עד לכאן, בלוק לבלוק, מאמץ אחר מאמץ והוראת קבע ועוד הוראת קבע. אבל כשאני מסתכל מסביב אני מדמה לעצמי שאני מרגיש ביחד עם כולם שהיה שווה כל המאמץ, כדי להגיע לבניין קבע שנותן בית חם לכוווולם.

אחר כך, אני יורד לקומת הפנימייה, הנוף הפראי של יער ירושלים נשקף מהחלונות ויש הרגשה של בית. לא עוד גג נוטף מים, לא עוד מלחמה על דירה, לא עוד קרב על סידור החדרים.

זה מכה בי, יש לנו בית אמיתי!

ואז פתאום קופץ לי פלאשבק, אני חוזר שנה אחורנית לבניין הקודם שהישיבה שכנה בו, אי שם בשכונת גבעת שאול פינת נג'ארה - פינת אני כבר לא זוכר.

אני שואל את עצמי, אילולי העוצמה וההתגייסות של כולם, כל אחד במאמץ קטן או גדול מצדו, האם היינו מגיעים היום לבית משלנו?