ראש הישיבה שליט"א - פרשת שמות תשע"ג

יהודי: תפקיד!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה... ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו... ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, י-יד)

הבה נתבונן בדבריהם של שני הניצים בטענתם למשה "מי שמך - והרי עודך נער (רש"י), והרי לכאורה טענה צודקת היא. היעלה על הדעת שיבוא נער צעיר לימים ויטיף מוסר נוקב למבוגרים ממנו?

יהודי נותן – יהודי בריא

"וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" - נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י).

ואנחנו תמהים מדוע מוצא רבינו משה בתשובתם של  דתן ואבירם, את התשובה לשאלה מה חטאו ישראל מכל שבעים האומות להיות בגלות? האמנם תשובתם המחוצפת היא נוראית כל כך שמצדיקה גלות קשה כל כך של היהודים?

כאן מגלה לנו התורה יסוד נפלא בתפקידו של כל יהודי עלי אדמות.

על המילים "ויגדל משה" שואל רש"י: והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י),ומתרץ: "אמר רבי יהודה, הראשון לקומה והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו".

למדים אנו שה"ויגדל" של משה, אינו גדילה פיזית, אלא גדילה ע"י תפקיד שקיבל משה.

ברור הדבר שרצף הפסוקים "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" מלמד אותנו שאין המינוי של  של משה, היא גדולה גשמית גרידא, אלא שעלייתו הרוחנית של משה, גדילתו וגדולתו, באו לידי ביטוי אמיתי בכך שיצא אל אחיו והתבונן בסבלותם, "נתן עינו וליבו להיות מיצר עליהם" (רש"י).

תפקידו של כל אחד מאיתנו, היהודים הקדושים, להאיר עולם ולגלות כבוד שמים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. יהודי בא לעולם כחלק מגוף שלם וגדול הנקרא עם ישראל, כנסת ישראל. הוא ערב לכלל ישראל ועליו לשים לב כל חייו, היכן הוא יכול להתחבר עם כלל ישראל ולהיטיב איתו. חוש הצדק והיושר, האמת והמוסר, הטוב והנכון, טבוע בכל אחד מאיתנו, וכשאנו עומדים על האמיתות האלו בתוכנו, עלינו לפעול למען כלל ישראל, לתקן עולם במלכות ש-ד-י.

אמור מעתה, מהיכן אנו יודעים שמשה גדל, אנו יודעים זאת מכך שיצא אל אחיו וראה בסבלותם, ומכך שהציל יהודי מוכה מידו של מצרי אכזרי.

פעמים רבות אנו נוכחים לדעת ולזהות, מתי בחור צעיר מגיע להישגים עם עצמו, ולרמת תפקוד נאותה. זה קורה בזמן שהבחור הצעיר הפסיק לחשוב רק על עצמו, והתחיל לחשוב גם על זולתו... ברגע שבחור צעיר או בוגר שכזה מפסיק "להאשים" את הסביבה ולבכות על העבר, ומתחיל להיטיב עם סביבתו כשפניו לעתיד, זה סימן של בריאות ושפיות. כח זה של רצון להיטיב עם הזולת, טבוע הוא בנפשו ונשמתו של האדם הבריא וככל שישתלם האדם עם עצמו, הוא ירצה להיטיב לזולתו. אמור מעתה: יהודי נותן – יהודי בריא.

שר ושופט!

טענתם של דתן ואבירם "מי שמך שר ושופט עלינו" אין לה מקום כלל וכלל אצל יהודי, אפילו אם המוכיח והמתקן הוא נער צעיר לימים.

כל יהודי ואפילו נער, הוא אכן שר גדול ושופט של צדק בעולמו של הקב"ה, ומוטלת עליו החובה להיות אחראי על בירור האמת כשופט, ועל הוצאת האמת הזו מהכח אל הפועל ככוחו של שר גדול.

כשיהודים לא עומדים על תפקידם, ואינם מבינים שהם באו לעולם עם תפקיד מחייב של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יהודים אלו נמצאים בגלות בתוך עצמם.

יהודי שאינו טוב ומיטיב, ועסוק רק בעצמו ולא מסתכל היכן הוא יכול לתקן עולם, ראוי לו להיות בגלות בין הגויים ולסבול יותר מכל שבעים אומות. "אכן נודע הדבר", אומר משה רבינו. אם יהודים מתנהגים בצורה לא ראויה, וכשמעירים להם, הם שוללים את הלגיטימיות של היהודי המוכיח אותם, באומרם "מי שמך?" הם ראויים לגלות ולסבל בין הגויים, אולי אז, ירגישו את סבלם של האחרים וירצו לצאת מהגלות כדי לתקן עולם.

תפקיד של יצירה

שבועות אלו שאנו עומדים בהם, נקראים בפי חכמי האמת "ימי השובבי"ם". שבועות אלו שבהם אנו קוראים בתורה את פרשיות יציאת מצרים, מסוגלים הם – כך בפי חכמי הסוד – לתיקונם של עניינים "יסודיים" באורחות חייו של יהודי. כח היצירה הגדול הנמצא בגופו של כל אדם בכלל, ויהודי בפרט, הוא כח המסוגל לברוא עולמות וליצור חיים. הידיעה הגדולה שכח זה ניתן לנו כדי ליצור חיים ולבנות עולמות מתוקנים, היא ידיעה מרכזית מאד המלמדת על תפקידו הגדול של היהודי, תפקיד של יוצר, תפקיד של בונה, תפקיד של מתקן עולם. כוחות גופניים אלו של יצירה הם אוצרות נצח שנתן היוצר הגדול לבני האדם, ואל לנו, היהודים מתקני העולם, אור לגויים, לבזבז כוחות אלו לשווא במקומות שאין בהם יצירה ובנין, אין בהם נתינה אמיתית אלא לקיחה...

להאיר לאחרים

"איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק".

גם בזמנים שאנחנו עדיין ב"גלות מצרים" הפרטית שלנו, אם נרגיש שאנו לא לבד שם, אלא אנו נמצאים בתוך רבים שמאוחדים באמת, ורוצים לצאת מהגלות, נוכל לחזק האחד את השני, ולהאיר אחד על השני, ולתת כח איש לרעהו להתמודד ולהצליח.

כל אחד מאיתנו, עבר ועובר בדרכו המיוחדת ניסיונות וקשיים בחייו, הצלחות וכישלונות.

תפקידינו כיהודים לקחת את הצלחותינו וניסיונותינו הייחודיים שלנו ולהאיר את דרכם של חברינו היקרים, שעדיין לא זכו לטעום את טעמה של ההצלחה. הצלחת טעמו של לימוד מתוק, קירבת האלוקים בתפילה מרגשת, טעמה של שבת קדושה ומאירה, טעמו של חסד אמיתי והטבה עם חבר, שמחה של מצווה, ויושרן של המידות הטובות.

לכל אחד מאיתנו, יש דבר ייחודי ומיוחד שרק הוא – אם רק יתאמץ לגלות אותו – יכול לתקן איתו עולם.

זאת עלינו לדעת, ידידים אהובים. הניסיון מראה שדווקא אנחנו, שעברנו דרך לא פשוטה, דרך מרתקת, נוכל להצליח כשנעמוד על דעתנו, להגיע להישגים גבוהים מאוד בתיקוננו העצמי, ולבסוף בתיקונו של עולם. מפני שאנחנו אמיתיים יותר, רגישים יותר, בעלי ניסיון ומלומדי מלחמה...

רק אנחנו, נוכל לחזק איש את רעהו, ולומר כל מאיתנו לחברו: חזק!

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת שמות תשע"ג

שאלה: 

האם מותר לקנות אופניים מעובד זר שגנב אותם, אם בין כה וכה הוא ימשיך לגנוב?

תשובה: 

מעיקר הדין מותר. אמנם כדאי לעשות שאלת חכם על כל מקרה לגופו.

שאלה: 

קיבלתי מתנה שאינה לבוש, האם אני צריך לברך עליה שהחיינו?

תשובה: 

כל חפץ שמשמח אותך לקבל אותו, צריך לברך עליו שהחיינו.

שאלה: 

האם לבחור יש חובה לקבוע מזוזה בחדרו למרות שהחדר אינו שייך לו בטאבו?

תשובה: 

אם החדר מושכר לו החובה מוטלת עליו, ואם זהו חדר בישיבה החובה מוטלת על הישיבה.

שאלה: 

האם מותר לעבור בזהירות על חוקי התנועה?

תשובה: 

לא כאן המקום המתאים להשיב לשאלה זו.

שאלה: 

מותר לי לקחת טרמפ עם אישה בתוך העיר?

תשובה:

משום דין יחוד מותר ביום כשיש תנועה ערה, ובלילה תלוי בנפח התנועה אם ישנה תנועת רכבים פעם בחמש דקות מותר ורצוי להדליק את האור. אמנם מכוער הדבר לנסוע בטרמפ עם אישה שאינה מוכרת, והכל לפי המצב והצורך.

יהושע פריד - פרשת שמות תשע"ג

לא חסר מקום

יהושע פריד

יש מיליארדי אנשים בעולם, מאות מדינות, ולכל אדם יש את האופי שלו, את הדברים שהוא אוהב, את הדברים שהוא רוצה, את סגנון החיים שהוא חושב שנכון, ומטבע הדברים קורה שמזלזלים אחד בשני, שקהילות רבות ושונאות אחת את השניה (מוכר למישהו?). גם בתוך אותה חברה זה קורה. יש כיוונים שונים, יש רצונות שונים, גילאים שונים. איך אנחנו אמורים להסתדר עם המציאות הזאת? איך נחיה בשלום אחד עם השני? איך לנו עצמנו יהיה את המקום שלנו?

המילה שמגדירה את המושג של 'לתת מקום לכל אחד' היא "כבוד". לכבד את השני ולתת לו את המקום שלו, להבין שלכל אחד יש מקום ולתת לו אותו, זה מה שנקרא - כבוד. המשנה באבות שואלת: איזהו מכובד?? - איך אדם יהיה מכובד? ומשיבה: המכבד את הבריות! אם אדם רוצה להיות מכובד - שיהיה לו את המקום שלו, ש"יכבד את הבריות", שיבין שלכל בריה יש את המקום שלה ויתן לכל אחד את המקום שלו בלב, בראש וגם למעשה.

אנחנו רואים שהתורה שמה דגש על כיבוד הורים - להכיר שהם הורים שלי ויש להם מקום מיוחד. למורים שלי יש מקום מיוחד, לאחי הגדול יש מקום מיוחד, לחברים ולסביבה שלי יש את המקום שלהם. לכל אחד ואחד יש את המקום המיוחד שלו. יש מקום לכולם, לא חסר מקום לאף אחד... אם ניתן לחבר את המקום המגיע לו, זה לא יבוא על חשבון המקום שאישי שלנו. רק צריך לדאוג לתת את המקום הזה לסובבים אותנו, להבין שאחרי הכל כל אדם רוצה לעשות את הדבר הנכון בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אבל לפעמים האחר חושב שהדבר הנכון הוא שונה ממה שאנחנו חושבים...

כל אדם רוצה שיהיה לו טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים, וכמו כל אדם הוא לפעמים טועה או נכשל, בגלל שהוא בן אדם - ובן אדם טועה! אבל טעויות אינן סיבה לזלזול, בדיוק כמו שאנחנו טועים לפעמים כל אדם טועה לפעמים... אם נצליח באמת לחיות ככה, אני די בטוח שהעולם יהיה טוב ויפה יותר...

שבת שלום

הרב אריאל אפשטיין - פרשת שמות תשע"ג

המצניע לדוגמא

הרב אריאל אפשטיין

למדנו השבוע בגמרא נקודה מאוד מעניינת בענייני הוצאה בשבת. הבאנו רשימה ארוכה של שיעורים לכל מיני דברים שעל הוצאתם בשיעור זה האדם מתחייב. והגמרא נתנה כלל שלמרות שיש שיעור לדבר, ולכן אם הוציא פחות משיעור זה לא יתחייב על הוצאתו, אבל אדם שמחשיב כמות פחותה מהשיעור, מתחייב על הוצאת הדבר אפילו בפחות מן השיעור, וכל זה למה? למרות שבני אדם אינם מחשיבים פחות משיעור זה, אך כיון שהוא נתן לזה חשיבות, הרי זה מקבל חשיבות בשבילו והוא מתחייב. הרי שאם אדם נתן חשיבות לדבר, זה חשוב!

עוד נקודה שהגמרא אומרת, שאם יש דבר שבעיני בני אדם הוא חשוב, אין ביכולת של אף אחד לבטל חשיבות זו, אף אם הוא אישית אינו מחשיב דבר זה!

***

דברים אלו אמנם מדברים בדיני הוצאה בשבת, ואולי אין מקומם כאן בעלון, אך הבה נצא למסע קטן אל תוך תוכו של האדם.

ישנם הרבה אנשים על כדור זה המכונה "כדור הארץ". יש שחשובים בעיני עצמם אך בעיני אחרים לא, ויש שבעיני אחרים הם חשובים אך לא בעיני עצמם. יש שחשובים גם בעיני עצמם וגם בעיני אחרים, ויש שאינם חשובים לא בעיני עצמם ולא בעיני אחרים.

תחושה זו של חשיבות יכולה לבוא לאדם ממגוון מקורות. מתוכו או מחוצה לו, מיצירה שיצר או תובנה קשה שהצליח להבין, מכשול גדול שהצליח להתגבר עליו ועוד. כמו כן מחוצה לו – מההרגשה שאחרים מעריכים ומחשיבים אותו, וזה יכול לבוא מכל אדם אפילו קטן ממנו, ואפילו אם אין לו כל תואר! זו יכולה להיות נתינת מחמאה, הדגשת תכונות או מעשים טובים, או הבעת הערכה כלשהי כגון העמדתו כדוגמא לאחרים!

ואם תשאל "נו, אז אני מרגיש חשוב, או לא מרגיש חשוב, למה זה כל כך משנה?"

התשובה היא, שזה מאוד משנה! הרי כל אדם, אפילו אם הוא רק קצת בוגר, לא ישחק בבוץ אחרי הגשם, הוא גם לא ישחק עם האנשים הקטנים של ה'לגו' ויערוך מלחמות דמיוניות בין שתי קבוצות. למה? כי זה לא מתאים לו. הוא חשוב. יותר מזה, זה מתאים לילדים קטנים שעדיין אין להם את הבגרות שאני, החשוב, כבר רכשתי.

כך זה גם אצל אנשים בוגרים יותר ועם דברים מהותיים יותר, שלא תמיד קל לזהות שהם אינם מתאימים לאדם באשר הוא, אך כאשר אדם מרגיש חשוב ומבין שהוא מרומם, זה מקל עליו בזיהוי של ה'לא מתאים', ועוזר להתרחקות מהדברים שאמנם מושכים ומעניינים אך אינם מתאימים.

יתר על כן, אדם שמבין שהוא מהווה דוגמא לאחרים, ובידו להיות דוגמא חיובית או חס וחלילה שלילית, האחריות המוטלת עליו מצד הערכתם אותו ולקיחת דוגמא ממנו נותנת לו כוחות יתר לעמוד במשימה, אשר הפכה זה מכבר ממשימת יחיד למשימת רבים!

***

כל יהודי, ובפרט יהודי שניכר שהוא שומר מצוות, צריך לדעת שהוא מייצג ומהווה דוגמא לכלל הציבור. חשיבותו רבה – ואחריותו גדולה!

הלל עזרא - פרשת שמות תשע"ג

הרכלן (חלק ב')

הלל עזרא

בשבוע שעבר עקבנו אחרי דמותו של הרכלן המושבע מנדל'ה קורצמאכער. אדם תאב ידע, תאב נייעס ומעל הכל, נהנה לחלוק את החדשות עם חבריו הבטלנים, ולדון איתם על המדוכה ימים ולילות על דברים העומדים ברומו של בטלן. עצרנו בפרשיה האחרונה שעסקה בסיר הצ'ולנט הקלוקל. מתפללי בית הכנסת שטעמו ממנו ב"קידוש" לאחר התפילה, חטפו כאב בטן קטלני שהשכיב אותם מספר ימים בביתם. לאחר שוך הסערה נפתחה מערכת דיונים אודות הסיבה שגרמה לתבשיל להבאיש. במרכז הדיונים עומד, כמובן, מנדל'ה מיודעינו. שבוע סוער עבר על קהל המתפללים של בית הכנסת המרכזי "ישועות יעקב". שבוע שבו רעשה וגעשה השכונה, אך ללא תוצאות ממשיות. שום קצה חוט לא עלה בידו של מנדל'ה, שום קצה חוט שיוביל אותו אל הגורם המזיק.

***

"ליל שישי", ערב שבת פרשת וישב.

רע'ב אייזיק זוננשיין, המכונה בפי כל "הגביר", עמד במרכז סלון ביתו כשידו האחת אוחזת בשפופרת הטלפון וידו השניה מתנופפת בלהט. אם את שאר הסועדים בבית הכנסת העסיקה הפטפטת הזולה שנסובה אודות ההשערות הפרועות שהועלו סביב העניין, הרי שאצל רע'ב אייזיק הגביר העסק היה כבודו האישי שנרמס. שנים על גבי שנים הוא מהלל באוזניו של מחותנו האמריקאי את איכותו הבלתי מתפשרת של הצ'ולנט המהולל שעולה על שולחנותיו של בית הכנסת. והנה, בצורה שלומיאלית, נזדמן המחותן לארץ בדיוק באותה שבת 'היסטורית' ונפל למשכב בן יומיים כשאגב כך הוא מפסיד את הטיסה בחזרה לארצות הברית. "הגביר" לא ידע היכן לטמון את פניו מרוב בושה וחיפש דחופות מוצא מכובד מן הסבך. בעברו השני של הקו הייתה המחותנת שזכתה להרצאה שלימה מפיו של הגביר עם הסברים מנומקים כיצד בדיוק באותו השבוע ברחה הטבחית לחופשה בלתי מתוכננת בצפון, והפקירה את מלאכת הבישול בידיה הבלתי מיומנות של בתה הרשלנית. האמת הייתה שהגביר מעולם לא ידע מי היא הטבחית, וודאי שלא ידע על יציאה לחופשה כזו או אחרת.

גם מנדל'ה שעמד מתחת לחלון, לא ידע על כך. באותו הערב נתקפה הגברת במיגרנה קטלנית ולא הניחה לו לשוחח בטלפון עם ידידו, זושא פפרקורן, ולנתח איתו את הסוגיה הרת הגורל. בצר לו, הסתובב מנדל'ה בין סמטאותיה המוארות קמעה של שכונת מאה שערים, בעודו תר אחר קמצוץ של בטלנים איתם יוכל לחלוק את ממצאיו האחרונים. כנראה יד משמיים הובילה את מנדל'ה המשועמם אל מרגלות ביתו של הגביר בדיוק ברגע בו סח רע'ב אייזיק למחותנתו אודות החלפתה של הטבחית המקורית. מנדל'ה כמעט נחנק מרוב התרגשות, בהחלט התקדמות מפתיעה! מבלי לבזבז אף רגע, רץ מנדל'ה לקצה השני של השכונה שם שכן הקיוסק "מטעמי ליל שישי" כשבחצרו מתאספים בקביעות חבורה מכובדת של נייעסנים מהשורה הראשונה איתם יוכל לחלוק את המידע הקריטי.

תוך חצי דקה מאז דרכה כף רגלו של מנדל'ה במפתנו של הקיוסק, הפכה החצר למרכז דיונים פעיל. החבורה דנה ודשה בעניין כאשר מנדל'ה מפזר רמזים עבים אודות זהותה המסתורית של הטבחית. אך לאחר חמש דקות הגיע לייזער מרצבאך וטען שבכלל לא מדובר בטבחית אלא בטבח ולמיטב ידיעתו, הוא הכין את הסיר בשבוע האחרון ולא אף אחד אחר. אך לא איש כמנדל'ה ייפול לייאוש. ממש כמו עורך דין ממולח שינה כיוון ועבר לתיאוריה הבאה. שבוודאי גולד'ע הקבצנית שמסתובבת תדיר בינות לסירים בערב שבת ועושה סבב "טועמיה", דחפה את ידה הנגועה לתוך הסיר והדבירה את התבשיל. אבל אולי, בעצם, ידו של מוישה רנד במעל והוא רוקן בזדון קופסת שימורים מהתוצרת ה"ציונית" של הרב לנדאו לתוך הסיר. אם כי במחשבה שניה ושלישית, בהחלט ייתכן שבחורים מישיבת המקובלים "שושנים לדוד" הסמוכה התגנבו באישון לילה אל המטבח כשבידיהם סחורה מזויפת מתוצרת מזרחית והחליפו בין הסירים... בשלב הזה מנדל'ה החליט שהשאיר לסובבים מספיק חומר למחשבה ומיהר לעבור אל התחנה הבאה.

המערכה השניה התרחשה בפתחו של בית הכנסת ישועות יעקב, בו התרחש האירוע החבלני בשבת האחרונה. קומץ קשישים ישבו על ספסל בחצר בית הכנסת החשוך והביטו ניכחם בעוברים והשבים תוך כדי שיחה קולחת עשירה בהמהומים ונפנופי ידיים. מנדל'ה כמעט סב על עקביו באכזבה כאשר שמע מאחוריו את קולו הצרוד של פינחוס זילברצייג: "לאן אתה בורח רע'ב איד?! לא תספר לנו וואס די נייעס?!". לבקשה כזו קשה למנדל'ה לסרב ותוך מספר רגעים הוא שוקע בדיון ער עם החבורה הקשישה שסביבו. מבלי משים התאספה מסביב קבוצת אנשים והאזינה בעניין להשערות שהופרחו לחלל האוויר. לפתע עלה בראשו של מנדל'ה רעיון. הוא החליק את פיאותיו בתנועה מעגלית פעם ופעמיים כדי לתת לרעיון להנביט במוחו הקודח טרם שחרר לאוויר את ההשערה ההגיונית שאולי בעצם שעון השבת הוא שהתקלקל, וסיר הצ'ולנט שלא עמד בקור הירושלמי הקדיח תבשילו. "לא ייתכן!", אמר אחד הישישים שישב בקצה הספסל, "במו עיני ראיתי את הגבאי קונה שעון חדש ומתקין אותו במטבח מעל הבלעך".

מנדל'ה המהם מתחת לשפמו "אז כנראה מישהו החליף את השעון הח..." מנדל'ה קטע את המשפט באמצעו, אך כבר היה מאוחר מידי. הקבוצה שעטה לעבר המטבח ופרצה את הדלת בחדווה. תוך מספר שניות יצא ז'לוב צעיר מהחדר החשוך כשהוא מנופף בשעון שסרח מול פניהם של הנקהלים. מישהו הביא פנס ותחת אורו הקלוש יכלו כולם לראות את הכיתוב: "שייך למשפחת קורצמאכער"... למנדל'ה לא נותר אלא להוציא את המטפחת מכיסו ולקבור בה את פניו הלוהטים. איך הוא שכח שבמו ידיו הוא 'שאל' את שעון השבת מבית הכנסת?! איך לא השגיח כאשר ילדו הקטן שנשלח להשיב את השעון למטבח, התבלבל והחזיר את השעון המקולקל לבית הכנסת?!

נשאיר את ה"פוטש" שנעשה למנדל'ה בידיהם האמונות של פרחי השכונה...

***

הרכלן. בדרכך כלל מדובר באדם משועמם, שבינו לבין מעש מועיל פרושה תהום אינסופית. בהעדר תעסוקה הולמת, הוא פונה בלית ברירה אל פינותיה האפילות של התעסוקה, ומתעסק ללא הרף בצפונותיהם של הבריות. העיסוק האובססיבי הזה מוביל אותו לא פעם לעסוק בדברים פעוטים וחסרי ערך כאשר הוא גורר את הסובבים אותו אל מעגל הקסמים האווילי הזה. אך דווקא זה פועל נגדו כבומרנג. כאשר הוא מנפח דבר פעוט כמו סיר צ'ולנט שהתקלקל ומערב את כל השכונה בעניין, אז כשמתבררת האמת, משתמשים בה הסובבים אותו באותן פרופורציות שהוא עצמו יצר.

ואז זה עוצמתי יותר!, משפיל יותר! וכואב יותר!