ראש הישיבה שליט"א - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

פורים – מאיתנו לאלוקים

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, אע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (רמב"ם הלכות מגילה פ"ב הי"ח)

מהי הסיבה המיוחדת שזכו ימי הפורים ומגילת אסתר, למעמד חשוב כל כך ונצחי, שלעולם לא יתבטלו.

אשר החלו לעשות!

לאחר שנעשה ליהודים נס פורים, אנו שמים לב לדבר מעניין ומפליא, שמספרת המגילה: "על כן היהודים הפרזים... עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו, ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים... לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (ט, יט-כג).

פשוטו של מקרא מוכיח לנו שיהודי אותה תקופה התחילו מעצמם לעשות בימי הפורים משתה שמחה יו"ט ומשלוח מנות, בעיירות הפרזות, ללא שהורו להם חכמי אותו הדור לנהוג כך. רק לאחר שהתחילו לעשות זאת, תיקן להם זאת מרדכי בתקנה מחייבת לדורות - שבוודאי נתגלתה לו נבואה על כך - וכתב ושלח ספרים אל כל היהודים, לקיים לדורות את מה שהתחילו לעשות מעצמם, ועוד הוסיף להם את המצוה לקרוא מגילה בעיירות המוקפות חומה, וכן את מצוות מתנות לאביונים. ואכן, עם ישראל כאיש אחד קיבלו "את אשר החלו לעשות", דהיינו את מה שהתחילו לעשות לבד מעצמם, והוסיפו לקיים את המצווה לדורות ככל "אשר כתב מרדכי אליהם".

קריאת המגילה – מהעם

כשאנו ממשיכים לעקוב אחרי פסוקי המגילה, אנו מוצאים דבר פלא נוסף.

רש"י מלמדנו שפעולתו הראשונה של מרדכי, היתה כתיבת המגילה, כנאמר בפסוק: "ויכתוב מרדכי", וכתב רש"י שהכתיבה הזו "היא המגילה הזאת כמות שהיא". למרות שכתב להם מרדכי את המגילה, עדיין לא מצאנו בפסוקים הבאים מיד אח"כ שמרדכי תיקן להם לדורות גם לקרוא את המגילה.

קריאת המגילה נזכרת לראשונה בפסוקים הבאים: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם... ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה, והימים האלה נזכרים ]בקריאת מגילה, רש"י[ ונעשים ]משתה ושמחה ויו"ט לתת מתנות ומנות. רש"י[ בכל דור ודור... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם ]קריאת המגילה. רש"י[ לא יסוף מזרעם, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית" (ט, כז-כט).

גם כאן פשוטם של מקראות מלמדים אותנו, שעם ישראל התחיל לזכור לבד את ניסי הפורים תוך כדי קריאת המגילה שכתב להם מרדכי, ורק לאחר מכן, קיבל מנהג זה של קריאת המגילה תוקף של תקנת נביאים - מרדכי ואסתר שתיקנו קריאה זו בנבואה לדורות.

זהו אולי גם פירושה של "איגרת הפורים הזאת השנית", דהיינו, שמלבד האיגרת הראשונה שבה תיקן מרדכי ליהודים את מנהגם הראשון של משתה ושמחה לדורות, ואף הוסיף עליו כאמור לעיל, הוסיף עוד ושלח להם איגרת שנית שבה תיקן להם את מנהגם השני שנהגו בקריאת המגילה.

ניתן אולי לומר שלאחר שכתב מרדכי את המאורעות לזיכרון לדורות במגילת אסתר, ולאחר שקיבלו על עצמם היהודים מעצמם לקרוא מגילה זו, הוסיפה אסתר ובקשה מהחכמים לקדש את המגילה הזו לדורות, ולהכניסה אל תוך כתבי הקודש.

אישור לכך אנו מוצאים בפסוקים הבאים: "ושילח ספרים אל כל היהודים... דברי שלום ואמת, ומאמר אסתר קִיַם דברי הפורים האלה ונכתב בספר". ואמרו חז"ל, שאסתר בקשה מאת חכמי הדור לקובעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים, וזהו "ונכתב בספר" (רש"י).

כאן נקבעה מגילת אסתר, כמגילה קדושה מאוד, הדומה אפילו לכתיבת ספר תורה. [שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. מגילה ט"ז ע"ב] אין זו סתם מגילת זיכרון על ניסים שהיו, אלא היא מגילה נצחית שסודותיה אין סופיים, היא מגלה את ההסתר [מגילת-הסתר...] שבמסתרי הטבע ומגלה שמאחורי כל הנהגות העולם, נמצא א-ל מסתתר, המשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים למען הצלתו של עם ישראל.

מאיתנו לאלוקים!

נחזור עתה אל השאלה שהצבנו בפתח דברינו, ונבין איפה את הסוד שבנצחיות מצוות הפורים. שונים הם כל החגים ומצוותיהם ממצוות הפורים, מפני שחביבות מאוד הנהגות הקודש שקיבלו עם ישראל בפורים על עצמם לבד, בלי נביא או חכם שהורה להם מה לעשות. קבלה כזו שבתחילה קיימו היהודים מעצמם, ורק לאחר מכן קיבלו אותה ב"הוראה מגבוה", לא תעבור מתוך היהודים. זכרה של המגילה, שמצאו בה עם ישראל מעצמם טעם וגילו את סוד קריאתה, מגילה זו לא תסוף מזרעם, ותהיה קיימת לנצח.

מדוע דווקא בנס פורים אנו מוצאים את העובדה הזו, שיהודים קיבלו על עצמם לבד דברים וכיוונו בכך לדברי הנביאים?

נס פורים אירע לעם ישראל בתקופת גלות לא פשוטה, כשבית המקדש – בית חיינו חרב ועם ישראל כמעט ואיבד את תקוותו. בתקופה חשוכה זו, מתוך הסתר הפנים, מתגלה הקב"ה ברוב רחמיו בתוך מסתריה של הגלות, ולמרות הסתר הפנים מוצאים היהודים את עצמם כשהם מונהגים בהנהגה מופלאה שהופכת את כל העניינים לטובתם. העובדה שאיננו מוצאים את שם ה' ב"מגילת ההסתר" מלמדת על הניסים הנסתרים שנעשים איתנו בכל זמן, ניסים שאנו מתבקשים לפקוח עיניים ולהבין לבד שאלוקים עומד מאחוריהם. או אז כשיהודי מגלה לבד את אלוקיו, הוא מוצא צורך להודות לו מעצמו, בצורות אישיות שהוא מתחבר אליהן. לכן, דווקא בחג הפורים אנו מגלים את הקבלות האישיות שקיבלו על עצמם היהודים כהודאה על הניסים שנעשו להם בתוך ימי הגלות, והם עמדו עליהם לבד.

ימי הפורים הבעל"ט, ימים של שמחה אישית פורצת גבולות, שמחה שמתוכה אנו יכולים לקבל על עצמנו כדרכם של היהודים מייסדי תקנות הפורים, קבלות אישיות, פרטיות ו...עצמאיות! קבלות טובות שהגענו אליהן לבד, קבלות שאותן נוכל לשלוח – על דרך המליצה - במשלוח מנות לה' הנקרא רעהו של היהודי ("ריעך ורע אביך אל תעזוב" - משלי כ"ז), משלוח מנות שיתקיים לנצח, משלוח מנות שבזכותו ישלח לנו רענו שבשמים משלוח מנות חזרה וימלא משאלותינו לטובה מתוך שמחה אין קץ.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

אם יהודי היה יודע...

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כולנו מכירים את מילות השיר העליז הזה, ואת הטיפוסים שאיתם מזוהה השיר, ואיך נאמר? כל זה אינו מקרין תחושה של רמה ואיכות גבוהה במיוחד. בדרך כלל, אנחנו אוהבים יותר להיות שייכים לעולם מבין יותר. לעולם שבו איננו שרים על מה שלא ידוע לנו, אלא מבינים וחווים את מה שכן ידוע לנו. שלא נדבר על הסקפטיות המסוימת שאנחנו אוהבים לשדר. נו, היה שמח ורוקד כל השבעים שנה. איזה מין חיים אלה של שמחה וריקוד תמידיים? אנחנו טיפוסים חכמים יותר, ולא מתאים לנו לצאת כל כך מן הכלים. ובכלל, כל המציאות המוזרה של האנשים האלה, הקוראים תיגר על כל מה שנחשב ונקרא תרבותי ומשכיל, לא בדיוק שייך אלינו.

אז לא באתי לספר לכם שהחלטתי להיעשות לרקדן רחוב, ועדיין אני מנסה להבין היום את מה שלא הבנתי אתמול, ולחיות חיים שיש בהם קצת יותר דעת. אבל, כשמתקרב פורים, חג הקיום היהודי, אני מרגיש שיש משהו משותף ביני לבין הטיפוסים האלה. פתאום אני חש שיש משהו בגובה של היהדות שהוא הרבה מעבר לכל מה שאני מסוגל לתפוס ולהבין, ואין דרך להתייחס לכל זה חוץ מעל ידי כמה טיפות (או כוסות), וריקוד סוער וזועק עד כלות, ואולי אפילו אתחיל לזמר ולרקוד את השיר: לא מבין כלום.

השנאה של המן ליהדות וליהודים, שאחרי אלפיים וחמש מאות שנים אנחנו יכולים לראות שהיא יותר מאירוע היסטורי, אלא חוק טבע התקף בכל היבשות ובכל הדורות, היא פשוט בלתי נתפסת. מה יש בי, ביהודי, שמצליח להוציא מן הכלים אנשים רבים, השונים כל כך אלו מאלו? איך ההיגיון המטורף, שהביא אדם לחתום על הצו הבלתי אפשרי: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, חזר והופיע בגרמניה של היטלר, באמצע המאה העשרים?

בסך הכל, אני היהודי, ובוודאי היהודי החילוני, מנסים לראות את עצמנו כאנשים נורמליים, שכל אדם אמור להסתדר איתנו, ומדוע אנחנו מסוגלים שוב ושוב להטריף את דעתם של אנשים רבים כל כך, בכל הארצות ובכל הזמנים?

והעקשנות היהודית, שבאה לידי ביטוי בסירובו הבלתי מתפשר של מרדכי להשתחוות להמן, ובמשך אלפי שנים בעקשנותם של יהודים להתמיד בזרותם לכל הסובב אותם, האם היא סבירה? האם היא מסתדרת עם הדימוי שלנו בעיני עצמנו כאנשים נורמטיביים?

והאם ההבטחה האלוקית על נצחיות העם היהודי, ועל נצחיותה של התורה, מסוגלת להסתדר עם ההיגיון ההיסטורי הטבעי, שאותו אנחנו יודעים לנתח כל כך יפה? איזו מדיניות פוליטית אפשר לבנות, מנקודת מבט של הפסוק ממגילת אסתר: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו? הבנתם מה כתוב כאן? אל תחשבי, אסתר המלכה, שבאתי להתחנן לפניך, שתואילי בטובך להושיע את עמך הנרדף והמוכה. באתי כאן להציע לפניך עסקה נפלאה והזדמנות פז, להציל את עצמך ואת בית אביך מכיליון ואבדון. העם היהודי עצמו אינו נמצא בסכנה של ממש. האם כל זה מסתדר עם מה שנקרא 'ריאל-פוליטיק'?

והאהבה הגדולה הממלאת את חלל עולמנו בפורים, אהבה לקב"ה, לתורה ולכל יהודי, האם היא עומדת בדרישה של הנורמליות?

כשאני נזכר במור אבי שליט"א, שהגיע לארץ מאירופה הדוויה, כשהוא בן חמש עשרה, ולא היה בכל העולם מי שיכל לומר לו מה לעשות, שהרי אביו ואמו עזבו את עולמנו כבר מזמן, אני צובט את עצמי ושואל, מה הביא אותו אז דווקא לישיבת חברון? וכמוהו עוד רבים אחרים, שבחרו לדבוק בכל ליבם בעולמה של תורה, ועליהם עומד היום עם שומרי התורה, מנין היה להם הרצון והכח לעשות זאת? האם כל זה סביר, הגיוני וריאלי?

שמעתי פעם סיפור על נפוליון, שהגיע לחצר בית הכנסת בשעת קידוש לבנה, וראה יהודי מתפלל בכוונה: יהי רצון מלפניך, למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. שאל הקיסר אותו, האם בביתך הכל בסדר? אשתך והילדים בריאים? וכששמע נפוליון את המצב הקשה ששורר בביתו של האיש, תמה תמיהה גדולה: ואחרי כל זאת, האם מה שחסר לך זה שהירח יהיה שלם? מדוע היהודי איננו יכול לצמצם את מבטו לד' אמות הפרטיות של כאן ועכשיו?

אז כנראה שיש בנו משהו שהוא לא לגמרי נתפס. היהדות קושרת אותנו אל משהו שהוא גדול בהרבה מאיתנו, ולא כל כך ניתן להכניס אותנו אל תוך המסגרות הרגילות בעולמנו. אולי לכן אמרו לנו חז"ל שאת שמחת פורים עושים באופן ובצורה של עד דלא ידע.

אז אם תראו אותי בפורים במצב צבירה לא כל כך מאוזן, רוקד ושר בלי שום גבול, תבינו מה עובר עלי. וגם אם בטעות אתחיל לשיר 'אם יהודי היה יודע', תסלחו לי. זה לא לגמרי באשמתי. 

אבי פורמן - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

תורה או תרבות?

אבי פורמן

13/02/2013, שעת צהריים בכנסת ישראל. תקופה פוליטית מאתגרת. טיוטות נכתבות במשרדים חבויים, כתבים פוליטיים סוערים לקולה של כל בחישה פוליטית. הקואליציה האמורה לקום אינה מנפיקה בליל של מידע והאתגר מרתק.

חדורי מוטיבציה מדדים כוכבים חדשים במליאת הכנסת. דורכים את אורם (או את חשכתם), ניגשים בחרדה למלא את חובתם הפוליטית בנאום ראשון מעל בימת שליח הציבור (לדבריהם) ומצביעים על דרכם, המיתולוגית ומחוברת למשהו מן העבר, או הפלורליסטית, החדשנית, מנותקת משורשי עבר.

תשומת לב מרובה תופסת אחת מהם, פעילה וותיקה במחוזות אחרים משאנו מכירים, ד"ר רות קלדרון. הגברת, דוקטור לתלמוד ומייסדת בתי מדרש לנשים וגברים, פותחת בדבריה את התלמוד במסכת כתובות, מספרת על רבי רחומא ועל פמיניזם במשנת חז"ל. כמורה וותיקה קוראת את הטקסט "בשביל המנגינה" ומבארת אותו בפרשנותה שלה.

האוזן המביטה מן הצד מתקשה לחזות בשורות המוקראות, העיניים חופפות דווקא על הילך הרוח. את תשומת הלב תופסת המנגינה. מנגינה חדשה זו העלתה תוגה על פני. המילות שאמרתי חרש בליבי הועלו אבק בראי-המודרניזציה. משתייכות הן למאה הקודמת. אבל המתחולל במליאת הכנסת חייב הבעה עצמית שלי. אכן הגב' מביעה במילותיה "השכלה חדשה" במיטבה.

באופן אקראי, מבין תחושותיי עלו אי-אלו מילים תוהות: השכלה חדשה בימינו? הגברת הקריאה טקסט, פעלול פוליטי עלוב, טוב לשעתו, נשכח לאחר זמן. אולם כותרות חדשות באינטרנט צדו את עיני והזכירו מציאות ששכחנו ברבות השנים. מפלגה חדשה התעוררה בישראל, מבקשת להמיט אסון על אוהלה של תורה. אך גרוע מכך התיימרותה לשלב את הטקסט התלמודי בתכני החינוך החילוני ולהעניק מבט חדש ל"איך יעשה אדם לעצמו את התורה לתורת חיים".

חורף 2006, בחוץ גשם. היכל סינמטק סיטי בת"א מתמלא עד אפס מקום. "בוגרי" תרבות חרדית, ראשי שלטון, אישי רוח, ואנשי תקשורת נכנסים זה אחר זה. מכל קצוות הבוהמה החילונית השתתפו שם. חם בפנים. התקווה בלב הנוכחים לעולם חדש, עולם בו מסירים סטטוס קוו ומנתקים מדינה יהודית מזיק של אידישקייט.

התרבות החדשה לפי אמונתם, תהא טבולה במאפייני מסורת וותיקה. "תיקון ליל שבועות" באווירה רפורמיסטית. "ליל הסדר" כחוויה משפחתית. תרבות יהודית ללא יהדות.

בקדמת הבמה פאנל "נכבד" של אנשים שעברם נטוי בעולם החרדי, הם באו לשוח על הרפתקת חיים עצמית ועל השאיפה להפכה 'נחלת כלל'. ישיבה חילונית, חבירה אל מסודות רפורמים וקונסרבטיביים מצטיירת בדמיונם כאידיאל נערץ.

אברהם פורז – אז יו"ר ועדת החינוך בכנסת, בוגר משרד המשפטים. האיש החזק בשינוי, מפלגה שחקקה על לוח ימיה את המאבק בחרדיות, יושב יחד עם רעייתו וחברים לתנועה בקהל. מאפייניו הם: אמונתו בכוחה של השנאה, שנאת החרדים. בטחונו בשיכרון הכוח ובניגוח הדרך התורנית.

דרכם של אלו נחלה כישלון רבתי. סופם הפוליטי של מפלגה זו ואנשיה הלא הוא כתוב בספרי דברי הימים. תקופה קצרה לאחר אותו אירוע הושלך פורז בבעיטה ממפלגתו ופרץ דרך למותה של מפלגת שינוי, כמו גם של דרכה. בודדים המשיכו את דרכו במפלגות הציוניות האחרות, דרכם כידוע לא צלחה.

שנת 2012, יאיר לפיד, הבן של, העומד בראשות המפלגה בה חברה גב' קלדרון, מבין שהמציאות שונה. ממלל שעל טעויותיו של אביו טומי אסור לו לחזור. הוא יוצא לדרך חדשה. מדבר בעד ופועל נגד. מגלה לנו שהסערה שמאחורי השקט עלולה להיות מסוכנת מהסערה הגלויה.

המציאות הפוליטית הופכת את הימים לימי מלחמה, 'מלחמת תרבות'. כמה נאה לה לתקופה זו להיות צמודה לימי הפורים. "אשר קרך בדרך" - עמלק קירר את האמבטיה הרותחת. המלחמה של ימינו היא על האמבטיה.

14/02/2013 מקימה גב' קלדרון יחד עם ח"כ חובש כיפה סרוגה בית מדרש בכנסת. הרצון שלה ושל חבריה להפוך את תורתנו הקדושה מתורת אלוקים לתרבות, הוא הריגת המשמעות התורנית, משמעותה של התורה.

מקומנו כישיבה המשלבת בין עולמה של הישיבה – לבין שילוב תורה ודרך ארץ הוא בצומת הדרכים בין החזיתות, בשאלת השייכות. הם אומרים – אנחנו אנשי המערב, אך יש לנו מסורת תרבותית בעלת שפה עשירה. אנחנו אומרים – בני עם אחד נחנו, קבלנו תורת חיים מסיני, העבודה היא אמצעי.

הידיעה שלנו חשובה מכל. את עולם הישיבות הם לא ינצחו. אותנו הם מבקשים להכחיד. את החוליה שנראית בעיניהם רפויה, פחות יושבת בהיכל ביהמ"ד (קדושתו גדולה מקדושת ביהכ"נ) הם מבקשים לנתק ממקור חיותה. הניצחון שלנו עליהם יהיה ניצחון ישראל על עמלק. זהו המבחן שלנו.

זכרו: הסערה שמאחורי השקט הוא הדבר היותר מסוכן. הדרך השקטה שלנו, החיבור שלנו לעולם התורה והיציאה אל שוק העבודה בשקט ובאופן הנכון יביא את הניצחון המטאורי על "ההשכלה החדשה" החפצה לאיים על היהדות האורתודוקסית.

חורף 2014 יכול להיות ההיסטוריה שאנחנו נרשום. בימים אלו, כשאנו יוצאים לנקוש על הפתחים, לבקש תמיכה, נזכור שאנחנו גם ואולי בעיקר "מייצגים" את דרך התורה, גם בהיותנו מחוץ לישיבה, את ההכרה שלנו שהתורה היא תורת חיים, היא תורה אלוקית, היא לא רק נפח תרבותי.