אלחנן קנוף

השבוע נתקלתי בסיפור שמאוד התרשמתי ממנו ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור ובמסר שאני רואה בו.

ישכר, היה יהודי פיקח עד מאוד. אבל כבר אמר שלמה המלך: לא לחכמים לחם. צריך גם מזל.

וישכר בזבז זמנו בניסיונות כושלים וחוזרים כדי לנסות לעשות כסף.

והנה שמע כי בעיירה הסמוכה, יוכלו להשתתף ולרכוש את כרטיסי ההגרלה של הפיס המקומי.

הוא אסף וקיבץ את כל חסכונותיו. קנה כרטיס והמתין לבאות.

הימים הבאים עברו עליו בחרדה מסוימת. היה דרוך כולו לחדשות הסוערות : מי זכה בהגרלה.

לבסוף הגיעו התוצאות. בראש הטבלה נרשמו שתים עשרה ספרות. ישכר בדק אחת לאחת – ושאגה פרצה מפיו: אני הזוכה המאושר!!

הוא הגיע לביתו ומיד ארז מיטלטליו. שכר בית מרשים הטובל בגני ירק. החל לשלוח ידו במסחר. וגם פתח את ביתו לעניים ולוועדות הצדקה השונות.

בעיקר ישכר השקיע בחינוך הילדים. ואמנם ילדיו חונכו היטב. וגדלו בעולם של תורה.

ובכל שנה, בתאריך הנקוב של יום ההגרלה, היה אוסף את ידידיו ומוקיריו והיה עורך סעודת הודיה לפאר שמו של הבורא יתברך וחסדיו המגולים, אשר השפיע לו כל כך הרבה טוב.

שנים חלפו. עשור ועוד עשור. נינים מתרפקים על ברכיו.

והנה התהפך עליו מזלו. ההפסדים הלכו ותפחו. לבסוף היה צריך לפנות את ביתו, להפרד מכל משרתיו, ולשוב עם צרורו על שכמו לבקתה עלובה.

הימים חלפו, והנה הגיע התאריך המיועד. אותו תאריך קבוע בלוח השנה של ישכר, אשר בו היה עורך את סעודת ההודיה הפרטית שלו.

כל מכריו התלחשו, איך יתמודד ישכר מול תאריך כאוב כזה?!

וראה זה לפלא. ישכר לא רק שלא נשבר, אלא הזמין את כולם לסעודת ההודיה הקבועה שהוא עורך.

והסעודה, כמה יפה ומפוארת. מלאת מטעמים. מאיפה היה לו כסף? מי יודע מה מישכן בעבורה...

שאלו כולם: אבל הסעודה השמחה הזו, על מה ולמה? הרי כבר לא נותר מהעושר השמור ההוא. והגעת לאותו מצב של עוני ומחסור שלפני הזכייה הגדולה. על מה אתה שמח ביום כזה?

התבונן בהם ישכר מופתע.

שאלתכם זו ששאלתם אותי, אינה מובנת לי כלל. אוצרותיי אבדו ואינם. אבל השמחה על העושר שהיה מנת חלקי, לא תפוג לעולם.

שמחה? התפלאו כולם.

כן! הוא התבונן בבנו ושאל בקול קשה: האם לא הבאתי לכאן את המלמד הכי טוב בכסף הרב שהיה לי? זה שהיום אתה ראש ישיבה, בזכות מה? התבונן בבנו השני ושאל אף אותו: האם ילדותך דומה לילדותי, בה הייתי בור ועם הארץ, כפשוטו. לא יודע א' ב'. כי לאבי לא היה ממון כדי לשלם למלמד?

ואתה, איך זכית להיות דיין בבית הדין, אם לא ששיננת עם הרב את כל השיעורים הפרטיים?

רבותי! אמנם אין בידי מן הממון מאומה. אבל מאושר אני על הזכייה הזו. נשארו לי מאז נכסים שלא יסולאו בפז. בני ובנותיי וכל דורי, בני תורה הם! האם לא אעשה על כך סעודת הודיה??

העם היהודי עבר תלאות אינספור. פרעה הוחלף באנטיוכוס, ובאחשוורוש, ובהיטלר ימ"ש ובסטאלין, ואיראן וחמאס... ועדין לא נושענו.

אבל שמחת הפסח נשארת שלמה. על מה היא באה?

על היקר מכל. על כך שנהיינו לעם. על כך שקיבלנו תורה. ועל כך שלמרות הכול, למדנו לשרוד, לא ליפול ,, להתעקש להמשיך, ובעיקר לנצח. כי תורתנו היא הנצח.

בהפטרת השבוע נאמר" ומי כמוני יקרא, משומי עם עולם ואותיות".

אכן, לנו היהודים יש להם כינוי חגיגי ומרגש "עם עולם ואותיות". יציאת מצרים הייתה מכוונת למטרה הזו של קבלת התורה. ועד היום זו סיבה הכי ערכית כדי לשמוח.

עכשיו אנחנו יוצאים לבין הזמנים אחרי זמן חורף פורה במיוחד שהספקנו בו הרבה דפי גמרא ושמענו הרבה על יהדות, השקפה ואמונה, כלים שיעזרו לנו לחיים ולחג המתקרב, אז חברים, בואו נשמח עם המתנות שקיבלנו ושננצל אותם כמה שיותר.

והלוואי ונזכה לקבלת התורה בשלמות, בחג החירות ויבנה לנו בית הבחירה , וימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאותיו.

שבת שלום ופסח כשר ושמח.

שו"ת mail - הרב זאבי קצנלבוגן - פרשת דברים חזון תשע"ג

"הצורך לגוון"

מאת: הרב זאבי קצנלבוגן

שאלה:

לקראת היציאה לבין הזמנים בו יש שחרור ממסגרות, נוצר מצב שבו החוסר במסגרת מקשה על קביעת זמנים וקביעת הספק בלימוד. רציתי לשאול מספר שאלות: האם יש איזה הספק מינימאלי שאליו אני מחויב בזמן או בכמות? האם יש עניין דווקא להמשיך את הרצף של הישיבה במסגרת הדף דבר שיהיה כרוך במאמצים לא פשוטים בכלל? במידה וכן, עד איזה שיעור של מאמצים צריך להשקיע, האם יש איזה שהוא מדד? ואולי בחופש באמת אפשר וצריך לנוח ולהרפות? מה שיעור המנוחה? לפעמים יש לי את ההרגשה שעכשיו לא בא לי לראות גמרא כמה שבועות, רק בא לי לצאת מזה... דבר נוסף אני גם חושב שיתכן וזה יועיל לי לזמן הבא שאתנתק קצת מן הגמ'. האם הרגשה זאת נכונה וניצול החופש יהיה בכך שלא אתעמק רק אזרום כי זה הרי ח ו פ ש?

תשובה:

שלום לך ידידי.

הלכות בין הזמנים אינן יוצאות מן הכלל. הכלל הוא הלכות תלמוד תורה. "אלו דברים שאין להם שעור" מלמדת אותנו המשנה. יש מצוות שאין להן שעור לא למטה ולא למעלה. כלומר אם תעשה את המינימום שבמינימום תצא ידי חובת המצווה, וככל שתרבה עדיין אתה מוסיף ומקיים עוד מצווה ועוד מצווה בלי גבול. אחת מן המצוות ברשימה זו שהמשנה מונה היא תלמוד תורה. כלומר מצוות תלמוד תורה ניתן לקיים אותה במינימום שבמינימום ומכאן ואילך כל תוספת הרי זו תוספת מצווה ללא גבול.

ניתן אף לצאת ידי חובת תלמוד תורה באמירת קריאת שמע שחרית וערבית אך אין אומרים דבר זה בפני עם הארץ. (לפי שיטה אחת בדברי הגמ'.) מדוע אין אומרים דבר זה בפני עם הארץ? משום שהוא אכן יצא ידי חובת תלמוד תורה אבל יפסיד כמעט את כל הרעיון שבה. הרעיון שבמצוות תלמוד תורה הוא העסוק בדבר ה'. אותו אדם שחוזר כל בוקר וכל ערב על אותו דבר ה', אין ספק שהוא התעסק בדברי הבורא, אך הוא נתקע במקום מאד מסוים בשעה שיכול היה להתרחב הרבה יותר ולהבין את דבר ה' בעולם בצורה הרבה יותר רחבה והרבה יותר מושלמת עד כמה שבן אנוש מסוגל לזאת.

מצד שני, אין זה אומר שחייבים ללמוד יום שלם. אין ספק שכל תוספת לימוד היא תוספת מצווה ולא סתם מצווה אלא מצוות תלמוד תורה ששקולה כנגד כולם, אלא שאין זה חובה.

בתוך הסקאלה הזו, הסקאלה שאין לה שעור, החל מקריאת שמע שחרית וערבית וכלה בלימוד רציף של 24 שעות ביממה, כל אחד צריך למצוא את עצמו. למצוא את עצמו זה ביום ראשון שני ושלישי, למצוא את עצמו זה בפסח חנוכה ושבת, למצוא את עצמו זה אם הוא עני ואם הוא עשיר, זה אם צעיר או מבוגר, זה באמצע הזמן ובבין הזמנים.

אז כמובן שכל אדם וכל זמן הם שונים ולכן צריך חשיבה מראש, מה אני מצפה מעצמי במצב נתון זה.

אין ספק שאנשים נורמטיביים צריכים מנוחה מידי פעם וצריכים גיוונים. אין לי מושג מי תיקן את ימי בין הזמנים בעולם הישיבות, אך יש לי תחושה שהוא ידע מה שהוא עשה... יש אנשים שההרפיה שלהם באה לידי ביטוי בכך שהם לומדים במקום אחר, יש כאלה שלומדים דברים אחרים, יש כאלה שמפחיתים משעות הלימוד. אין בזה כללים, הכלל היחיד הוא שזה יעמוד בתוך המסגרת הכללית של הלכות תלמוד תורה.

לרצף הלימוד יש משמעות חשובה מאד, אך בוודאי לא בכל מחיר. אם תצליח לפחות בחלק מסדר יומך לשמור על המשך לימוד ברצף זה יהיה נהדר, אך גם אם לא שים לב לפחות שכל לימוד אחר שתבחר יהיה בו משהו מקדם. אפי' אם תלמד רק עשרים דקות בבוקר ועשרים דקות בערב תשתדל לבחור לך משהו שתתקדם בו בכל יום ולא תהיה בבחינת עם הארץ שקורא קריאת שמע שחרית וערבית בלבד.

ומשפט אחד לסיום, אשריך שזה מה שמעסיק אותך...